מכירי כהונה / צחי בזק
הגמרא במסכת בבא בתרא דף קכג: עוסקת בדין חלק הבכור בנחלה, כאשר הדין היסודי הוא: "אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק". בפשטות, הכוונה היא שהבכור זכאי לקבל חלק כפול רק בנכסים שהאב היה מוחזק בהם לפני מיתתו, ולא בנכסים שנפלו לפני היורשים לאחר מיתת האב.
בהקשר זה מובאת ברייתא, ובה נאמר שהבכור נוטל פי שניים בזרוע לחיים וקיבה שקיבלו היורשים בירושה מאביהם הכהן. ומבררת הגמרא במה מדובר; אם כבר הגיעו המתנות לידי אביהם עוד בחייו, אזי הם הפכו להיות ממון האב, ופשיטא שהבכור זוכה פי שניים - כמו כל ממון המוחזק. אך אם עדיין נמצאים הזרוע הלחיים והקיבה אצל הנותן בשעת מיתת האב, אזי הם נקראים "ראוי", ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק (לגבי ההגדרה של - "ראוי" במקרה זה יש מקום לדון, שהרי אין זה אפילו ראוי, הראשונים מטפלים בנקודה זו ולא נכנס לדיון בנושא).
בתירוצה, הגמרא מעמידה אוקימתא, המורכבת משני חלקים:
א. מדובר במכירי כהונה, כלומר כשהיו לאב מכירים שרגילים לתת לו תמיד את מתנותיהם.
ב. מדובר כשהבהמות שמהן הורמו המתנות, נשחטו עוד בחיי האב ואנו מניחים שמתנות שלא הורמו - כמי שהורמו דמי.
השאלה המרכזית העולה מן הסוגיא היא, כיצד העובדה שהמכירים עתידים בודאות לתת לאב את המתנות, גורמת לכך שהמתנות יחשבו מוחזקים בידי האב עוד בחייו? היכן התבצע מעשה קנין?
סוגיא נוספת בה מובא דין זה נמצאת במסכת גיטין דף ל. המשנה שם אומרת שישראל המלווה מעות לכהן לוי או עני יכול להתנות שהתרומות והמעשרות השייכות להם יהוו פרעון לחוב, ע"י כך שהם יישארו ביד המלוה והוא יוכל למכור אותם לכהן אחר עד שייפרע את החוב.
הגמרא מקשה - כיצד יצא המלוה ידי חובת נתינה, אם יעכב המתנות לעצמו? על כך מביאה הגמרא שלושה תירוצים:
א. רב מעמיד את המשנה במכירי כהונה ולויה, כלומר כשהמלוה הוא ממכירי הכהן.
ב. שמואל מעמיד במזכה להם ע"י אחרים.
ג. עולא מעמיד כרבי יוסי, הסובר שבכמה מקומות תיקנו חז"ל ו"עשו את שאינו זוכה כזוכה", כלומר, בכמה מקומות (רש"י במקום מציינם) תיקנו חז"ל להקנות גם ללא כל מעשה קנין, ובכולם, אומר רש"י, "מפני התקנה עשו כן"!
שוב, עולה גם כאן השאלה, אליבא דרב שמעמיד את המשנה במכרי כהונה, כיצד נפתרת בעיית הנתינה? כיצד עוברת התרומה בהסכמה בלבד לידי הכהן וחוזרת לידי הבעלים כפרעון?
כאן המקום להעיר, ולהערה זו השלכה חשובה בהמשך, שהחולקים על רב לא חולקים עקרונית על האוקימתא של רב במכרי כהונה, אלא שהם לא רוצים להעמיד את המשנה באוקימתא שלא כתובה במשנה כלשון הגמרא: "במכרי לא קתני".
שיטת הרשב"ם בביאור הסוגיא בבבא בתרא
הרשב"ם בסוגיא הנזכרת, כותב שמכרי הכהונה, שהם ידידיו של הכהן האב, "מזכין לו זיכוי גמור במתנות בהמותיהן מיד שנשחטו", ומפשטות לשונו משמע שיש כאן קנין גמור, המתבצע ע"י המכרים לפי דרכי הקנין המקובלות.
כך משמע גם בהמשך דברי הרשב"ם, כאשר הוא מבאר את המושג:
"'מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי...' והשתא ליכא למיפרך פשיטא, דהשתא אשמעינן טובא, דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי".
כלומר - הרשב"ם מבין שהחידוש היחיד שמתחדש כאן הוא בדין מתנות שלא הורמו, ואין שום חידוש בדין מכירי כהונה, ואכן, אם מדובר במקרה שהרשב"ם מעמיד, כשהקנו קנין גמור, אזי ברור שאין כאן כל חידוש. אולם אם דין מכרי כהונה הוא חידוש - דין זה בעצמו יכול להיות החידוש, והרשב"ם לא היה טורח לציין - "והשתא ליכא למיפרך פשיטא"!
כאן המקום לציין שהסבר זה טמון למעשה בגוף דברי הגמרא, שכן תמוה - מדוע צריכה הגמרא, לאחר שהיא מעמידה את הברייתא במכרי כהונה, להוסיף גם את החידוש של "מתנות שלא הורמו"? מדוע לא נסתפק באוקימתא של "מכרי כהונה" ונאמר שזהו עיקר חידושה של הברייתא?
אלא שהרש"ש במקום מבאר את דברי הרשב"ם, ואומר שכוונתו בדבריו "זיכוי גמור..." - לזיכוי בלב בלבד, כלומר ללא מעשה קנין לכאורה, קשה לומר כך בדברי הרשב"ם, כפי שהוכח למעלה, אלא שהרש"ש בא לפתור קושי אחר בדברי הרשב"ם: אם באמת מדובר בקנין גמור, וכל החידוש הוא רק בדין מתנות שלא הורמו, קשה - מדוע הגמרא צריכה להעמיד את הבריתא במכרי כהונה? הלא כל אדם יכול להקנות בקנין גמור? לכן טוען הרש"ש, שהרשב"ם מתכוין לזיכוי בלבד, ואז דוקא במכרי כהונה הבכור זוכה.
אולם גם קושי זה ניתן לפתור בפשטות ולומר שבאמת הצורך בהעמדת הבריתא במכרי כהונה הוא טכני. כלומר, כדי להגיע לחידוש של "מתנות שלא הורמו - כמי שהורמו", אנחנו צריכים להעמיד במקרה שהמתנות ניתנו לכהן בעודן בגוף הבהמה, ואם כך יש לשאול - מתי ומדוע אדם מזדרז כל-כך להקנות לכהן את מתנותיו עוד קודם שהורמו? משום כך מעמידה הגמרא את הבריתא במכרי כהונה שרגילים להקנות תמיד לאותו כהן, וע"כ הם מזדרזים, כדרכם, להקנות לאותו כהן. מכל מקום, החידוש העיקרי כאן הוא רק בדין מתנות שלא הורמו.
אם כך, יוצא שלדעת הרשב"ם, בסוגיא בבבא-בתרא, אין כל קושי באוקימתא של הגמרא במכרי כהונה, כיוון שהם מקנים קנין גמור, בדרכי הקנין המקובלים.
כמו כן בחידושי המאירי מובא בשם "יש מפרשים", שמעמידים את הגמרא כשמזכיו לכהן בקנין גמור, ונראה שכוונתו לרשב"ם (וכן דעת המגיה, ר' אברהם סופר שם), ויוצא שגם המאירי הבין את דברי הרשב"ם כפשוטם, ולא כהסבר הרש"ש.
מכל מקום, בסוגיא במסכת גיטין, ודאי שאי אפשר לומר שמדובר בקנין גמור, מכיון ששלוש האוקימתות בגמרא עומדות כל אחת בפני עצמה, כפי שמפורש שם בגמרא, המסבירה מדוע כל אחד לא העמיד כחבירו, ואחת האוקימתות היתה כשמזכה על ידי אחר, כלומר כשמזכין בקנין גמור. ברור, אם כן, שהאוקימתא של מכרי כהונה היא בלא זיכוי ע"י אחר ובלי שהמכרים מקנים בקנין גמור (כלומר, אין החפץ הנמצא ברשות המכרים, יכול להיות נקנה לכהן, אם לא ע"י אחר, או בקנין חצר וכדומה). מלבד זאת, לא קיים בסוגיא בגיטין ההכרח שהוביל את הרשב"ם בבבא בתרא להעמיד בקנין גמור, ואין טעם לדחוק ולהעמיד את הגמרא באוקימתא לא מפורשת. אם כך, חוזרת שוב הבעיה גם לשיטת הרשב"ם כיצד מתבצע הקנין?!
שיטת רש"י במסכת גיטין וההבדל העקרוני בין הסוגיות
רש"י בסוגיא במסכת גיטין דף ל. מבאר, שכאשר מפורסם הדבר שאותם מכרים רגילים לתת מתנותיהם תמיד לאותו כהן, אזי שאר הכהנים מסיחים דעתם מן המתנות האלה, ולכן נחשבות המתנות "כמאן דאתי ליידהו דהני" - כמי שבאו כבר לידי הכהן (וכך גם שיטת התוס' רי"ד במקום).
משמעות הדברים היא, שהתרומות והמעשרות הם למעשה ממון השבט, ממונם של כלל הכהנים, ולכן, כשידוע שאותם מכרים נותנים תמיד מתנותיהם לכהן מסוים, מסתלקים שאר הכהנים מזכותם בתרומות, ונשאר רק הכהן הזה.
יתכן לומר שלשיטה זו כל מעשה הנתינה לכהן בתרומות ומעשרות הוא בעצם לא מעשה קניני, אלא מצות נתינה בעלמא, המתבצעת בממון הכהנים - ממון השבט, ועל כן, לענין מצות הנתינה דוקא - מספיקה העובדה שמכרי כהונה מזכים תמיד לאותו כהן, שכן ברגע ששאר הכהנים מסיחים דעתם - ממילא מתבצעת מצות הנתינה.
יוצא א"כ, שלשיטת רש"י, הפתרון לבעיה המרכזית - כיצד מתבצע קנין במכרי כהונה ללא מעשה קנין, בנוי על ההבנה שבאמת אין כאן מעשה קנין, וכן לא צריך קנין בנתינת תרומות ומעשרות, אלא רק מעשה נתינה בעלמא בממון הכהנים, ודווקא לענין זה מועילה האוקימתא של מכרי כהונה.
אם נמשיך בדרך זו, ייתכן שנמצא חילוק גדול בין הסוגיא בגיטין לסוגיא בבבא בתרא, חילוק שיוכל להסביר כמה וכמה ענינים בסוגיא זו:
הסוגיא במסכת גיטין עוסקת בתרומות ומעשרות, ואילו במסכת בבא בתרא הדיון הוא בזרוע לחיים וקיבה. ייתכן לומר, שכל הסברא של רש"י שייכת רק לענין תרומות ומעשרות, אולם במתנות - זרוע לחיים וקיבה, לא מספיק רק מעשה נתינה בעלמא, אלא חובת הנתינה כוללת גם מעשה קנין גמור.
ניתן לסייע להבנת יסוד זה מכמה הלכות הקשורות בזרוע לחיים וקיבה אם כי אין בדבר משום הוכחה מוחלטת.
הרמב"ם, בהלכות בכורים פ"ט הי"ד כותב:
"בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר לאכול ממנה, שאינה דומה לטבל, שהרי מתנות כהונה מובדלין והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן אלא ברשות הכהן..."
כלומר, אין דין טבל כל עוד לא הופרשו המתנות ואין איסור אכילה לזרים. כמו כן בסוגיא בבבא בתרא הראשונים מציינים שלא שייך לדבר על הפרשת מתנות כהונה כי הם מופרשים ועומדים.
מכאן רואים שאין שנוי בחפצא של הזרוע לחיים וקיבה לפני שניתנו לכהן ויתכן להסיק מכאן שגם במישור הממוני אין כל שנוי.
יש להעיר שבסוגיא בחולין דף קל: ישנו, לכאורה, דיון מפורש בנקודה זו שכן הסוגיא דנה במזיק מתנות כהונה לפני שהגיעו ליד הכהן מה דינו, ומביאה הגמרא שתי לישנות: ללישנא קמא פטור מצד ממון שאין לו תובעים. כלומר לפי לישנא זו לכאורה משמע שבאמת גם קודם הנתינה ישנה בעלות השבט והבעיה היא רק מצד ממון שאין לו תובעין. לכאורה מפורש נגד היסוד הנ"ל. אלא שהגמרא מביאה מיד איבעית אימא שפוטרת את המזיק רק מצד גזירת הכתוב ואם כך, נוכל לומר שיסוד זה שנוי במחלוקת בין שתי הלישנות.
אם נקבל יסוד זה ניתן על פיו להסביר את הנקודות הבאות:
א. הרשב"ם במסכת בבא בתרא מובן יותר לפי דרך זו, שכן לגבי מתנות, כיון שצריך קנין גמור, קשה להבין כיצד פועל הקנין אצל מכרי הכהונה. לכן מוכרח הרשב"ם להעמיד במזכה זיכוי גמור- קנין גמור.
כלומר, נמצא עוד הכרח, לפי שיטה זו, לדוחק, שנדחק הרשב"ם בבבא בתרא להעמיד בקנין גמור.
ב. לפי שיטה זו נוכל ליישב שיטה הנראית מוקשה ביותר ממבט ראשון, והיא שיטת העליות דרבנו יונה המובאת בשיטה מקובצת על בבא בתרא
רבנו יונה טוען שמעשה הקנין במכירי כהונה בנוי על דינו של ר' יוסי, המובא בסוגיא בגיטין דף ל. - "עשו את שאינו זוכה כזוכה", וכמו שנתבאר לעיל, שבכמה מקומות תיקנו חז"ל להקנות גם ללא קנין, "מפני התקנה".
לכאורה, שיטה זו תמוהה ביותר, שכן במסכת גיטין מובאות שלש האוקימתות - מכרי כהונה, רבי יוסי ומזכה ע"י אחר, כאשר כל אחת עומדת באופן עצמאי, ומשמע שהאוקימתא של מכרי כהונה לא זקוקה לדינו של ר' יוסי, וכן להיפך. קשה, אם כן, כיצד טוען רבנו יונה שדין מכרי כהונה בנוי על דינו של ר' יוסי? וכי לא ראה את הסוגיא במסכת גיטין המפרידה בין הדברים?
אולם עם האמור לעיל, נראה שלא קשה כלל. שהרי הסוגיא בגיטין, עוסקת בתרומות ומעשרות ובאלו בהחלט אפשר להבין כיצד במכרי כהונה מתבצע מעשה הנתינה גם ללא דינו של ר' יוסי. אולם בבבא בתרא כשמדובר בזרוע לחיים וקיבה, צריך מעשה קנין ואם כן אי אפשר להסתפק רק בעובדה שמכרי כהונה גומרים בלבם להקנות ועל כן מוכרחים לצרף גם את דינא דר' יוסי.
ואם כך, בסוגיא בגיטין אכן האוקימתות נפרדות, אולם בבבא בתרא נזקק רבנו יונה לצירוף של שתי האוקימתות.
ג. הירושלמי במסכת גיטין על המשנה הנ"ל מעלה את האוקימתא של מכרי כהונה ואחר כך מקשה, "והא תנינן עני, ויש מכר לעני"?
כלומר, משמע מן הירושלמי שהאוקימתא של מכרי כהונה כפתרון לבעיית הנתינה, לא תועיל בעני - כיון שאין מכר לעני ולכאורה יש לשאול מהי הדחיה "וכי יש מכר לעני?" האם אין מכרים לעניים שרגילים לתת להם מעשרותיהם?
לפי האמור לעיל ייתכן שגם הירושלמי הבין את דין מכרי כהונה על פי היסוד של רש"י, הסתלקות שאר הכהנים מחלק של הכהן המוכרי. ואם כן כל זה נכון בתרומות ומעשרות של שבט הכהנים, אולם בעניים ייתכן ואין משמעות ל"שבט העניים" אלא, כמו במתנות, חובת הנתינה בלבד היא זו שמחייבת והיא מלווה בקנין גמור.
שיטת התוס' בבבא בתרא ובכתובות על פי הבנת "הקובץ-שעורים"
התוס' בבבא בתרא ד"ה "הכא במכירי כהונה" סובר שהיסוד בדין מכירי כהונה הוא דין "מתנה מועטת" ואינו מסביר דבריו אלא רק מציין שבדין מתנה מועטת אסור לאדם לחזור בו מהבטחת אותה מתנה והמקבל ייחשב מוחזק בה למרות שאם רוצה לחזור יוכל לחזור בו.
הריטב"א במקום מרחיב ומבאר את יסוד התוס' ומפנה למקור בגמרא בבא מציעא דף מט. שם עוסקת הסוגיא בהגדרת "מחוסרי-אמנה". כלומר מצב שבו אדם לא עומד בדיבורו וישנה תביעה מוסרית עליו עד כדי הגדרתו כמחוסר אמנה.
לדעת ר' יוחנן שם, המבטיח לחבירו מתנה מועטת, שאין לו הפסד מרובה בנתינתה, אסור לו לחזור בו משום חסרון אמנה. אחר כך מוסיף ר' יוחנן ואומר שבמקרה שישראל הבטיח לבן לוי כור מעשר, נחשב הדבר למתנה מועטת כיון שאין לישראל במעשר אלא טובת הנאה בלבד ולכן יכול הלוי לעשות את אותו הכור המובטח לו תרומת מעשר על מקום אחר. בפשטות משמע שכבר ברגע ההבטחה, עוד קודם שהגיע המעשר לידו יכול לעשותו תרומת מעשר, אף על פי כן אם חזר בו הישראל קודם שהגיע המעשר ללוי מועילה חזרתו ואין ללוי תביעה.
לפי זה רוצה התוס' בבבא בתרא לומר שגם בדין מכירי כהונה שייך העקרון של מתנה מועטת, מכיון שגם כאן אין לישראל במתנות אלא טובת הנאה ומכיון שהוא מוחזק ליתנו לכהן אסור לחזור בו ולכן יחשב הכהן מוחזק בדבר.
עדין צריך להבין כיצד מתבצע הקנין, גם במתנה מועטת, היכן מעשה הקנין? ויותר מזה, אם נעשה קנין כיצד יוכל לחזור בו?!
ה-"קובץ שיעורים" במקום מפנה לתוס' בכתובות דף קב. שם אומר ר"ת שישנם דברים הנקנים באמירה בעלמא בלא שום קנין.
הגמרא בכתובות מציינת חידוש זה רק לגבי מתנות ותנאים שבין הורי החתן להורי הכלה, היושבים ודנים ביניהם ואח"כ, כלשון הגמרא, "עמדו וקדשו-קנו, הן הן דברים הנקנים באמירה". אולם ר"ת מרחיב דין זה וסובר שלמדנו מכאן עקרון, שבמקרים שבהם יש גמירות דעת מוחלטת אין צורך במעשה קנין.
ברור שצריך להגדיר מהי הדרגה המספיקה לגמירות הדעת הזאת ועד היכן מורחב יסודו של התוס', אולם נראה פשוט שהתוס' הבינו שכל מעשה קנין הוא רק ביטוי מעשי אשר נועד להוציא אל הפועל את גמירות הדעת שבלב, וכל העברת בעלות היא רק פונקציה של גמירות דעת ולא העברת חלויות בעלות.
מכל מקום אחת הדוגמאות שמציין ר"ת לגבי חידושו היא הגמרא בבבא מציעא לגבי מתנה מועטת. יוצא שלהבנת התוס' בכתובות דין מתנה מועטת הוא מן הדברים הנקנים באמירה, ואם כן, התוס' בבבא בתרא שמבינים שדין מכרי כהונה מבוסס על דין מתנה מועטת מפרשים שגם מכרי כהונה הוא מן הדברים הנקנים באמירה בלבד, בלא מעשה קנין. אלא שאם כך צריך להבין כיצד מועילה חזרת האדם לאחר שנתבצע קנין?
בנקודה זאת מסביר ה"קובץ שיעורים" שיש כאן מעין העקרון המופיע בבבא בתרא דף קיד. לגבי קנין סודר והוא; שאף על פי שהתבצע מעשה הקנין יכולים הצדדים לחזור בהם כל עוד עוסקים באותו ענין, וצריך להסביר שאמנם מעשה הקנין נגמר בשעת הגבהת הסודר אלא שהצדדים מסכימים ביניהם להתנות את חלות הקנין בכך שאין הם חוזרים בהם כל עוד עסוקים הם באותו הענין. כלומר הקנין מתבצע בשעת ההגבהה ויחול למפרע ברגע שיגמרו לדון בדבר.
אותו יסוד רוצה ה-"קובץ שיעורים" לומר גם בהבנת התוס' את דין מכרי כהונה, ודין מתנה מועטת. מעשה הקנין מתבצע באמירה בלבד ויחול למפרע אם לא יחזור בו.
יש להעיר שהתוס' בבבא בתרא לא הזכיר כלל את היסוד של דברים הנקנין באמירה אלא רק את דין מתנה מועטת ואילו התוס' בכתובות לא ציין את דין מכירי כהונה כאחת הדוגמאות לדברים הנקנים באמירה ולכן מי שקושר את הדברים ומבאר את דין מכרי כהונה כדין דברים הנקנים באמירה הוא ה-"קובץ - שיעורים".
שיטת התוס' בבבא בתרא על פי הבנת קצות החושן
קצות החושן בסימן ר"ד מבין שלדעת התוס' בבבא בתרא אין בעצם מעשה קנין במכירי כהונה ולמעשה המתנות הם עדיין לא ממון האב - הכהן ואף על פי כן לענין בכור המתנות נחשבות מוחזק.
כלומר, לדעת הקצות, גדרי מוחזקות בבכור שונים מגדרי מוחזקות בשאר דיני ממונות וכדי שיתקיים התנאי של - "מוחזק - ולא ראוי", מספיקה העובדה שישנה ודאות מוחלטת שהממון יגיע לידי האב עוד בחייו כדי שהבכור יטול פי שנים.
לכאורה, קשה להסביר בתוספות כשיטה זו מכיון שהתוספות מתיחסים למושג "מכרי כהונה" הכללי, שמופיע "בכל מקום", כלשונם, ולא דוקא בדיני בכור.
שיטת הריטב"א והרשב"א בגיטין ל.
הריטב"א במסכת גיטין [בכתב יד, וגם בחידושים המיוחסים לרבינו קרשקש] טוען שדין מכרי כהונה בסוגיא הגיטין הוא למעשה תקנת חכמים מיוחדת שניתקנה בשביל הכהן והלוי, על מנת שירצו להלוותם.
הריטב"א מציין במפורש שללא תקנת חכמים אי אפשר להבין כיצד הממון הופך להיות של הכהן באוקימתא של מכרי כהונה וגם בשאר האוקימתות הוא מוכיח שישנה כאן תקנה מיוחדת.
לפי זה יוצא שבסוגיא בגיטין דין מכרי כהונה הוא מקומי, ובנוי על תקנת חכמים מיוחדת שנתקנה על מנות שילוו את הכהן והלוי.
אם כך כיצד נבין את דין מכרי כהונה בסוגית בכור בבבא בתרא לפי הריטב"א? הרי פשוט וברור שאין יסוד לאותה תקנה במתנות כהונה של הבכור?
הריטב"א עצמו במסכת בבא בתרא כלל לא מזכיר את תקנת חכמים אלא מפרש כפירוש התוס' שהיסוד במכרי כהונה הוא. "מתנה מועטת" ונראה שכוונתו לומר, כהסבר הקצות בדעת התוס', שלענין בכור נחשב מוחזק מכיון שאסור לחזור בו.
יוצא שגם להריטב"א אין קשר בין הסוגיות בענין מכרי כהונה.
לסיכום:
ראינו שישנם כמה וכמה שיטות הן ביחס להגדרת מהות הקנין במכרי כהונה והן ביחס לשאלת ההקבלה בין הסוגיות בגיטין ובבבא בתרא:
א. שיטת הרשב"ם בבבא בתרא שמעמיד בקנין גמור ובסוגיא בגיטין ייתכן ויסבור כרש"י, כדלהלן באות ב.
ב. שיטת רש"י בגיטין שמסביר את כל דין מכרי כהונה, לפחות בתרומות ומעשרות, כנגזר מן העובדה שהתרומות ומעשרות הם בעצם ממון השבט עוד לפני הנתינה
ייתכן שגם הרשב"ם הבין כך ועל כן בבבא בתרא, בסוגיא שעוסקת במתנות כהונה זרוע לחיים וקיבה ששם לא שייך יסוד זה הוצרך להעמיד בקנין גמור.
כמו כן נראה שהעליות דרבנו יונה בשטמ"ק הבין כך ועל כן נדחק להסביר בבבא בתרא שדין מכרי כהונה בנוי על דינו של ר' יוסי - "עשו את שאינו זוכה כזוכה". למרות שבגיטין שני הדינים נפרדים אחד מן השני.
גם הירושלמי יכול להתבאר לפי שיטה זו וכך תתפרש תמיהתו "וכי יש מכר לעני"?
ג. שיטת התוס' בבבא בתרא על פי הסבר ה-"קובץ שיעורים" שמפנה לתוס' בכתובות ולפי זה דין מכרי כהונה בנוי על דין "דברים הנקנים באמירה" והדבר נכון בשתי הסוגיות גם יחד.
ד. שיטת התוס' הנ"ל על פי הקצות בסימן ר"ד שבאמת רק לענין מוחזקות הבכור מועילה העובדה שבמתנה מועטת אסור לחזור ובענין הסוגיא בגיטין ייתכן שיפרש כהריטב"א באות ה.
ה. הריטב"א (והרשב"א) במסכת גיטין מחדש שישנה תקנת חכמים מיוחדת לעומת זאת בבבא בתרא מפרש כהתוס' ונראה שכוונתו להסבר הקצות בתוס'.