מלכות וקנאות, לויה ונחלה / אליהו קלארק 

רגילים אנו לראות בנצחון החשמונאי נצחון מוחלט, משורשיו בשדה הקרב ועד סיומו בהיכל בחתימה הא-לוהית של נס פך השמן. אבל אם כך הדברים, קשה להבין במה נכשלו החשמונאים עם תום המלחמות. כבר בדור השלישי של השלטון החשמונאי, במלכותו של יוחנן הורקנוס, חדרה לתוכם תנועת ההלניסטים. אמנם, יהודה כישות פוליטית גדלה והתרחבה בשנים אלו, אך המצב הרוחני התדרדר בעקבות הגידול הפוליטי - לאומי. כנראה שנגד הגזירות, נגד הצבאות היוונים, מסוגלים היו יהודה המכבי ומשפחתו להלחם ולהתגבר. אבל היהודים ההלניסטים, הגעגועים לתרבות והרצון לקהל העמים - אויבים אלו דרשו כלי נשק מסוג אחר שלא היו נמצאים ב"מחסן הנשק" החשמונאי. אולם, השאלה מתעוררת לגבי כל אותו בית חשמונאי שזכה לנצחונות ללא תקדים נגד אימפריה עצומה, שזכה לנס פך השמן המפורסם - מה עיכב אותו מלדכא ולאבד את הרוח ההלניסטית שחדרה לעם היהודי?  

יעוד יהודה למלכות

בפירושו על התורה, מתייחס הרמב"ן ליעוד שבט יהודה למלכות על סמך הפסוק "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מ"ט, י). בין היתר כותב הרמב"ן:

"וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר שבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת זקן ונענשו בהם... וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון... ואף על פי כן נענשו עונש גדול כי ארבעה בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב..."

לכאורה דברי הרמב"ן מתמיהים: היכן ראינו שעבירה על צוואת זקן גוררת אחריה מיתה? יותר מזה, היכן מופיעה צוואת זקן? הלא אומר יעקב - "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מ"ט א). אין כאן דרישות כלשהן, אלא נבואה על העתיד. ברור - על-פי פשטות הפסוק - שכוונתו של יעקב אינה לאסור תפיסת השלטון מידי יהודה, אלא מנבא הוא, שמי שינסה ליטול את המלכות לא יצליח [1] !

אכן, אפשר להבין את הנבואה, "לא יסור שבט מיהודה" באחד משני כיוונים. מצד אחד, אולי יעקב מתאר ברוח הקדש מה שאמור לקרות. כך הבינו רש"י, רשב"ם, רמב"ן, ועוד. אבל תוך התבוננות בברכות האחרות, סביר להניח שיעקב בא לא רק לספר אלא להסביר. באומרו"בנימין זאב יטרף" או "נפתלי אילה שלוחה", מתייחס יעקב לאופי של כל בן ובן. לפי זה יכול להיות שבחירת יהודה למלכות קשורה לאופיו האישי. כך אכן אומר אברבנאל במפורש: "ראה הזקן בשעת מותו לבאר מאיזה שבט מהם תהיה ההנהגה והמלכות ובו מלכים ימלוכו. ובעבור זה עשה חיפוש וחקירה בכל אחד מבניו כפי טבעו ותכונתו... ולכן מפני הבחינה הזאת   זכר בכל אחד מבניו תכונותיהם בעצמם..."  

במה נכשל שאול

אם נלך בכיוונו של אברבנאל, שיעודו למלכות של שבט יהודה כרוך בטיבעם ואופיים של זרע בית יהודה, אפשר אולי להסביר את הכשלונות של כל אותם מלכים שלא היו מזרע יהודה. כלומר, יכול להיות שעצם העובדה שאדם אינו משבט יהודה קובעת שאותו אדם לא יצליח במלכות. אפילו שאול המתואר כ"משכמו ומעלה גבוה מכל העם" נתקל ונכשל בהחיותו את אגג מלך עמלק. אם כוונתנו להוכיח מחטאו של שאול את ייעוד שבט יהודה למלכות ישראל, עלינו להוכיח שתי נקודות: א. החרמת עמלק מהווה תפקיד המוטל על המלך. ב. כשלונו של שאול נובע ביסודו מחסרונות אישיים שאינם נמצאים אצל זרע בית דוד המיועד למלכות.

הרמב"ם כותב על-פי גמרא בסנהדרין (כ:): "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ - למנות להם מלך... ולהכרית זרעו של עמלק... ולבנות בית הבחירה. מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, שנאמר: 'אתי שלח ה' למשחך למלך... עתה לך והכיתה את עמלק...'" (הלכות מלכים פ"א ה"א-ב). ברור שלימוד זה לא רק מראה סדר כרונולוגי, אלא קובע עיקרון, שתנאי הכרחי למלחמת עמלק הוא מינוי מלך. כך גם ברש"י (שם) ד"ה שלש מצוות: "להכי נקט שלש הללו שהן תלויות זו בזו".

אולם, מלך לא רק מהווה תנאי למלמת עמלק, אלא ממלא תפקיד יסודי בעריכת מלחמה זו. כך כותב הרמב"ם: "אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה. ואיזהו מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעת עממים, ומלחמת עמלק... מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת..." (הלכות מלכים פ"ה ה"א-ב). אם-כן מבחינה רעיונית יש לראות בכשלונו של שאול חיסרון עקרוני ביכולתו למלא את תפקידי המלוכה.

אמנם אפשר לנסח חיסרון זה בצורה שונה.

ישנם שני היבטים למשפט המלך - אחד קובע את הדרישות שנדרש המלך לקיים - כלפי מעלה ואחד מתאר את זכויות המלך כלפי העם שעליו הוא מושל. ההיבט הראשון מופיע בספר דברים פרק י"ח: "כי תבא אל הארץ... שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו... רק לא ירבה לו סוסים... ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד... וכתב לו את משנה התורה הזאת... למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת... ואת החקים האלה לעשתם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל".

מצד שני - מעניק שמואל הנביא למלכות זכויות רחבות [2] (ש"א פרק ח'):

"זה יהיה משפט המלך אשר ימלך עליכם, את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו... ואת בנותיכם יקח... ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו... צאנכם יעשר ואתם תהיו לו לעבדים".

כאמור, אין סתירה רעיונית בין שתי התפיסות הנ"ל. הסייגים המגבילים את חיי המלך מטרתם לעודד יראת שמים. אבל כלפי העם נצטווה המלך להתנהג בגאוה ולנהוג בתוקף. וכך אומר הרמב"ם: "כבוד גדול נוהגין במלך ומשימין לו אימה ויראה בכל אדם שנאמר שום תשים שתהא אימתו עליך" (הלכות מלכים פ"ב ה"א). וכותב בהמשך: "שהמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" (שם ה"ג). עולה מדברי הרמב"ם שאימת המלך עומדת ביסוד משרתו, כנראה משום שהיא תנאי למלכות מוצלחת.

על רקע זה אפשר לדון בחטאו של שאול. בהודאתו על עוונו לשמואל אומר שאול: "חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (ש"א ט"ו כד). יוצא איפוא, שפשע שאול בשני חטאים העולים בקנה אחד. מצד אחד, עבר על דבר ה' בבטלו את מצות ה', "ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק..." (שם ט"ו ג). מצד שני, חטא שאול ביראתו את העם, והוא פשע נגד כסא המלכות עצמו. וכך מוכיח שמואל את המלך: "הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה" (שם ט"ו יז).

אולם, אותו פשע אינו מפתיע. הרי שורשי חטאו נגלו כבר זמן רב לפני שנתקל שאול באגג. כאשר אוסף שמואל הנביא את שבטי ישראל לקראת המלכת שאול, נאמר: "וילכד שאול בן קיש ויבקשהו ולא נמצא. וישאלו עוד בה' הבא עוד הלם איש ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים" (ש"א י' כא-כב). אותה ענוה שהפגין שאול לפני משיחתו איפשרה את כניעתו לרצון העם וכך הביאה אותו לידי חטא [3].

לעומת זאת, מוכר לנו אופיו של יהודה כשונה לחלוטין. דבריו הראשונים המצוטטים במקרא הם - "מה בצע כי נהרוג את אחינו..." (בראשית ל"ז כו). מהמפגש הראשון שלנו עם יהודה, ברור שהוא מיועד להנהיג, שהוא עצמאי בדעותיו ולא מתחשב בכלל. תכונה זו בוקעת ועולה גם מהויכוח בין יהודה ליוסף על אודות בנימין.

לפי זה, אולי אפשר לעשות היקש בין שאול המלך לבני החשמונאים. אע"פ שלחם שאול כגיבור, לא הצליח בתפקידו כמלך. הכא נמי, כמפקדים צבאיים הצליחו המכבים, אך לא כמלכים, שהרי בית חשמונאי לא נועד למלוכה. אולם, נשארה תמוהה נקודה אחת, והיא - כיצד הפכו המלכים החשמונאים בעצמם לצדוקים, רוצחים וכופרים בה' ובתורתו? שאול אמנם נכשל במלחמת עמלק, אולם ברור שהוא לא היה רשע או אפיקורס בתקופת מלוכתו! אולם לא כן בית חשמונאי. מסופר על יוחנן הורקנוס, בנו של שמעון המכבי, שבסוף ימיו נעשה צדוקי (ברכות כט.). ובנו אחריו, אלכסנדר ינאי, הרג את כל חכמי הסנהדרין חוץ משמעון בן שטח.

אין מושחים מלכים כהנים

אמנם, אפשר למצוא בדברי הרמב"ן הבדל עצום בין תפיסת המלכות על ידי בית חשמונאי לבין מלכות שאול כך כותב הרמב"ן:

"ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא מפני שהיו כהנים ונצטוו 'תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח...'ולא היה להם למלוך רק לעבוד את ה'. וראיתי בירושלמי מסכת הוריות (פ"ג מ"ב) אין מושחים מלכים כהנים, אמר ר' יהודה ענתוריא על שם לא יסור שבט מיהודה. אמר ר' חייא בר' אבא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל".

עולה מדברי הרמב"ן שהחשמונאים עברו על איסור מיוחד לכהנים שלא למלוך, איסור שלדעת ר' חייא נובע מעצם יעודם כמשרתי ה' בבחינת "ה' הוא נחלתו". אמנם, איסור זה עדיין טעון בירור.

כבר עמדנו על שתי בחינות בדיני מלכות. גם בחירת שבט לוי לעבודת המקדש מחלוקת לשני כיוונים. שאלה יסודית בהבנת אופי מעמדו של שבט לוי בכלל והכהונה בפרט היא - האם יש לראות את עבודת המקדש כהכרחית, או האם היא רק בעלת מטרה מסויימת זמנית? שיטתו של הרמב"ם בענין זה היא שה' קבע את עבודת ההיכל כדי להעביר את בני ישראל מעבודת אלילים: "והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז, והעבודה הכללית אשר גדלנו עליה, היתה הקרבת מיני בעלי חיים... ולפיכך הניח יתעלה אותם מיני העבודות והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיונים שאין להם אמיתות, לשמו יתעלה וציונו לעשותם לא יתעלה..." (מורה נבוכים ח"ג פל"ב). 

שתי בחינות בבחירת הלוים

לגבי בחירת הלוי עולות מן הפסוקים שתי נימות [4]: מצד אחד, הכהונה מהווה מתנה שנתן הקב"ה לבית אהרן. לפי זה, עבודת ההיכל הכרחית במהותה ואינה אלא מסגרת מסודרת ומצומצמת שהוקמה במקום מסגרת העבודה הקודמת שניתנה - לפי המסורת - בידי הבכורות. לפי כיוון זה, המעבר מהבכורות לאהרן ובניו היתה משום רצונו יתברך (כלומר, בלי סיבה מיוחדת), וכל תפקיד אלוהי שניתן לשבט לוי כולו נובע מעצם בחירת ה' באהרן. מצד שני, אמנם, יש מקום לראות את בחירת שבט לוי כתוצאה של אירוע היסטורי בלבד. לפי זה, הקב"ה גמל טובה לבני לוי בעקבות התנגותם בחטא העגל ונתן להם את עבודת ההיכל כשכר מצוה. לפי זה מתנה זו מיוחדת לבית לוי ואינה קשורה לשום עבודה שקדמה לה. ועוד, על כרחנו מצוות הכהונה הן צמצום של הזכויות הכלליות השייכות לכל שבט לוי - שזכה בהן בקדשו את שם ה' לרגלי הר סיני.

נראה שמפסוקי המקרא נמצא ראיות לכאן ולכאן. תורת הכהונה מופיעה בצורות שונות במספר מקומות בחומש, כאשר ברוב המקורות יש רמז לבחירת שבט לוי על מעשיהם. לפי מקורות אלו - היתה הבחירה כך סגולית משמע מן הפסוקים בספר במדבר: בפרק ג' כתוב "וידבר ה' אל משה לאמר. ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלוים". סיבה לא הוזכרה, אבל ברור   שהלוים נבחרו כתחליף לבכורות שפעלו כנראה כמשרתים בעבודת המזבח. וכן בפרק י"ח, אחרי מעשה קרח, כתוב: "ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון כהנתכם... ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל. ואני הנה לקחתי את אחיכם הלוים מתוך בני ישראל, לכם מתנה נתנים לה' לעבד את עבדת אהל מועד".

פסוקים אלה מדגישים את בחירת ה' בלויים ללא שום מעשה של הלויים עצמם. מלקיחה זאת נובעת אחריות חמורה על הכהנים לשמור "את משמרת הקדש". צווי זה גם מסביר את צמצום הזכויות הכלליות להתקרב לה', "ולא יקרבו עוד בני ישראל אל אהל מועד" (במדבר י"ח כב). לכן כתוב - הן בפרק ג' הן בפרק י"ח - "והזר הקרב יומת". אמנם אחרי בחירת בית אהרן נגררת בחירה מקבילה בשבט לוי כולו. כך משתמע מצווי ה', "הקרב את מטה לוי והעמדת אתו לפני אהרן הכהן ושרתו אתו... ונתתה את הלוים לאהרן ולבניו נתונם נתונם המה לו מאת בני ישראל" (במדבר ג', ו-ט). וכן להלן: "וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך" (במדבר י"ח ב). הווי אומר, מפני שהוא שבט אביך מסוגל הוא לשרת אותך.

לעומת זאת, ישנם פסוקים מהם משתמע שקדושת לוי מהווה שכר מאת הקב"ה תמורת קנאותם אחרי חטא העגל. כך כתוב: "ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי. ויאמר להם כה אמר ה' אלקי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו. ויעשו בני לוי כדבר משה... ויאמר משה מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה" (שמות ל"ב). רוב ראשונים (בראשם אבן עזרא) רואים ברכה זו כמתייחסת לעבודת המשכן. כך אומר משה בדברים, אחרי תיאור חטא העגל: "בעת ההוא הבדיל ה' את שבט לוי לשאת את ארון ברית ה' לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה" (דברים י', ח). מבואר בפירוש שבחירת לוי נובעת מדבקותם בה' לעומת אלה שעבדו את העגל.

עוד דוגמה לבחירה לכהונה בעקבות קנאות מופיעה בפרשת פנחס: "וידבר ה' אל משה לאמר פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כ"ה י-יג).

לפי כל זה, ניתן להניח: כשמשה הכריז "מי לה' אלי", נאספו אליו "כל בני לוי". על כרחנו ששבט לוי כולו זכה לעבודת המקדש, ומצוות כהונה הן לחלק נבחר מתוך כלל השבט. זאת ועוד, תורת הכהונה עצמה נוצרה במיוחד בשביל שבט לוי ואינה רק מסגרת העבודה הקודמת של הבכורות בלבוש חדש. 

מתנות מיוחדות ללוי

אמנם ניתן לשלב את שתי הנימות שציינו למעלה. אולי מצוות הלויה עצמן מתפצלות לשנים - מצוות הנובעות מעבודת המזבח שהועברה מן הבכורות, ומצוות הבאות בתור שכר מאת ה' המיוחדות לשבט לוי. למשל, בפסוק שצוטט לעיל, מייחס משה את הבדלתו של שבט לוי למעשיהם אחרי חטא העגל, ואותה הבדלה היא "לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה". יש לשער שאותה מצווה לברך בשם ה' - וכן שאר המצוות המוזכרות בפסוק (פרט לעמידה לפני ה', אך יש לעיין האם הבכורות צוו לעמוד לפני ה') - מיוחדות הן לשבט לוי, שלא זכו הבכורות למצוות אלו וגם אינן קשורות לעצם עבודת המזבח.

אין זה המקום לעיין ולהגדיר את כל המצוות השייכות לתורת הלויה הכללית. אבל אם נבוא ונדון במתנות כהונה, נמצא רעיון חשוב שנוגע לעניננו. כאמור, בבמדבר י"ח מתארת התורה את עבודת הלויה כמשמרת הקדש ומשמרת המזבח מפני קרבת זר על רקע בחירת ה' בלוים ("ואני הנה לקחתי..."). אולם. בפרשה הבאה המונה את "משמרת התרומה" שניתנה ביד הכהנים כתוב: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה לבניך לחק-עולם" (במדבר י"ח ח'). כאן, אין לקיחה - שהיא בחירה - אלא נתינה - שהיא שכר. יותר מכך - הכתוב מדגיש שאותה נתינה היא לעולם. כלומר, אפילו בזמן שנתבטלה עבודת המקדש, מתנות הכהונה עדיין עומדות במקומן.

ומהן המתנות? "זה יהיה לך מקדש הקדשים מן - האש כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קדש קדשים לך הוא ולבניך.. וזה לך תרומת מתנם לכל תנופת בני ישראל לך נתתים... כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן... בכורי כל אשר בארצם... כל חרם בישראל... כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך..." (שם י"ח, ט-טו). עולה מכאן חידוש מסויים. ניתן היה להבין שזכות הכהן באכילת קדשים נובעת מעצם עבודתו.

נמצינו למדים אחרת - מתנה זו אינה אלא אחת ממערכת שלמה הכוללת מתנות רבות ושונות. מובן שאין קשר בין הזכות של הכהן בכרם או ביכורים לעבודת המקדש. גם ביכורים וגם קדשים ניתנו לכהנים מאותה סיבה - מתנה חד-צדדית מאת ה' [5].

אך השאלה היא - במה זכה שבט לוי למעמדו המיוחד?

התורה מסיימת שם: "כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך ולבניך ולבנתיך אתך לחק עולם ברית מלח עולם הוא לפני ה' לך ולזרעך אתך. ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל" (במדבר י"ח יט-כ). הביטוי "ברית מלח עולם" כוונתו לפי הרשב"ם (ורוב הראשונים בעקבותיו) "ברית קיים ועומד לדורותי" וברית זו אינה אלא פיתוח של אותה ברית שהזכרנו לעיל ביחס לפנחס: "לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כ"ה יד). הכא נמי הברית מהווה שכר לקנאות. כלומר, בעיקרם ובמהותם כל "קדשי בני ישראל" שייכים לה'. והוא נותן אותם לבני אהרן להיות ברית נצחית. ברור שלא מדובר פה בברית כמו זו שנכרתה בהר גריזים והר עיבל, אלא בברית שאינה אלא הבטחה מצד ה' שמתנות אלו לא יפסקו לעולם.  

ניתוק מנחלה

התורה אמנם מפרטת השלכה מסויימת לברית זו - "בארצם לא תנחל... אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל". כאמור הברית נכרתה עם שבט לוי כולו, ולכן כתוב בהמשך ביחס למעשר לוי "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה, על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" (במדבר י"ח כד). וכן אומר משה במשנה תורה בהזכירו את מעשי בני לוי אחרי חטא העגל: "על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו, ה' הוא נחלתו כאשר דבר ה' אלקיך לו" (דברים י', ט). ברור שה' לא רק נותן ללוי מתנות מסויימות אלא מספק כל צרכיהם. לפיכך שבט לוי כולו מנותק מהתנחלות בארץ ישראל, ואין בן לוי גר אלא בעיר מקלט [6].

אבל לכאורה יש סתירה רעיונית בין הפסוקים האלו המתארים את ניתוק הלוי מנחלה כסגולה מסויימת לבין פסוקים אחרים המתייחסים לאותו ניתוק באור אחר לגמרי. התורה מצווה: "השמר לך פן תעזב את הלוי כל ימיך על אדמתך" (דברים י"ב יט). מפשטות הפסוק עולה שמגיע ללוי יחס מועדף מיוחד, כנראה משום שאין לו חלק "על אדמתך". ומבואר הדבר במפורש: "והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו כי אין לו חלק ונחלה עמך". ומאותה סיבה יש מצוה מיוחדת לשמח את הלוי יחד עם הגר, היתום והאלמנה בשעת מועד ושמחת החג. ביחס לשבועות כתוב: "ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך..." (דברים ט"ז יא). כך גם לגבי סוכות: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים ט"ז יד).

הרמב"ם מביא דין זה להלכה: "כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה... חייב לשמח העניים והאומללים שנאמר והלוי והגר והיתום והאלמנה... ומצוה   בלוי יותר מן הכל לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה..." (הל' חגיגה פכ"ב הי"ד). מסביר החינוך "שכל מי שאין לו קרקע אפילו יש לו כמה כספים צריך הוא רחמים כי הכל מן הקרקע ואין כל דבר קיים לו לאדם שיהא לבו סמוך עליו כמוהו..." (מצוה ת"נ) [7]. מכל זה ברור שניתוק הלוי מנחלה אינו מהווה סגולה, אלא אומללות ומסכנות המעוררת רחמים. ולפי זה - קשה לייחס את הניתוק הזה למתנה ונשגבת מאת הקב"ה בבחינת "ה' הוא נחלתו". נראה שצריך לחפש סיבה אחרת להפקעת שבט לוי מהתנחלות בארץ. 

אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל

ראינו שברכות יעקב בסוף ספר בראשית שימשו מפתח להבנת סגולת יהודה למלכות. גם אודות לוי מתגלים דברים חשובים. כך בירך יעקב את לוי ושמעון אחיו: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם. בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט ה-ז). רוב המפרשים הבינו שאותה הפצה שיעקב מזכיר היא ניתוק שבט לוי מנחלה. כותב הרמב"ן: "כי נחלת בני שמעון בתוך נחלת בני יהודה... ונחלת לוי ערי מקלט מנופצות בכל ישראל". וכן הובא בפירושו של אבן עזרא: "והנה מצאנו כי גורל שמעון נפל בתוך נחלת בני יהודה... גם כן לוי שמנה וארבעים עיר והן מפוזרות בינות השבטים". סיבת הניתוק על פי ברכת-קללת יעקב היא כעסם של שמעון ולוי. אך סיבה זו טעונה ביאור.

כבר עמדנו על העקרוניות המתגלה בברכות יעקב. יש להציע איפוא שכעס וחמה קשורים באופיו של שבט לוי. שמו של לוי הוא מגזרת - לוה, שכוונתו חיבור ודיבוק. בלידתה את בנה השלישי אומרת לאה: "עתה הפעם ילוה אישי אלי, על כן קרא שמו לוי" (בראשית כ"ט לד). במקרה המסויים הזה לידת לוי מסמלת את דבקות (או, לפחות, הציפיה לדבקות) האדם באישתו. וכן מדייקים כמה מפרשים מן המלה "קרא" שיעקב בעצמו קרא לו שם, המראה את שיתוף הפעולה בטיפול ההורים בלוי.

אופיו של לוי נתגלה אח"כ בפרשת דינה. שם מופיע לוי כבעל חמה נוקם, ההורג את החוטא נגדו בלי שיקול ובלי היסוס. "ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר" (בראשית ל"ד כה). אולם מה שמעורר את קנאותם של האחים היא אותה השאלה ששואלים הם את יעקב אביהם: "הכזונה יעשה את אחותנו?" יוצא איפוא שמקנא לוי לאחוה ולקירבה ואין קנאות זו אלא דבקות גמורה ומוחלטת במשפחתו ובכבודה. אמנם החיסרון במידה זו בא לידי ביטוי: לוי ואחיו הורגים את כל בני   העיר ולא מבחינים   בין צדיק   ורשע, בין   זכאי וחייב.   ומשתמע   מן הפסוקים שמשום פשע זה גוער יעקב בבניו [8].

אותה קנאות המאפיינת את בית לוי בוקעת ועולה גם באישיות מפורסמת, שנישואי הוריו מתוארים כך: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" (שמות ב' א). מספרת התורה על משה רבינו "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי..." (שמות ב' יא-יב). משה - כבן לוי - מקנא לאחיו והורג את הפושע נגדו. במקרה זה הולך הוא לך בעקבות אביו זקנו. אמנם, משה נאלץ לברוח לארץ מדין ופרשה זו מסתיימת - "ותלד בן ויקרא את שמו גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (שמות ב' כב).

עולה מסיפור זה שגורלו של קנאי לוי הוא גלות, הפיכה להיות גר, במלים אחרות - ניתוק מנחלה. אולי יש לראות בגורל זה תרופה לקנאות לוי מבחינה פסיכולוגית.   הרי קנאותו נובעת   מרגשי קירבה, מדבקות מוחלטת במשפחתו וברור שגר - אין לו אל מי להידבק [9]. אם-כן אפשר להגיע את קנאותו על-ידי הבדלה והפצה, מעין מידה כנגד מידה. לפי פירוש זה, באומרו "אחלקם ביעקב אפיצם בישראל", יעקב בעצם מברך את בניו. הוא מעניק לבני לוי סייג המיועד להגן עליהם ועל הסובבים אותם מפני קנאותם הבוערת והמזיקה.

כיצד דברים אלו עולים עם כל הנאמר למעלה? הלא קבענו שמבחינה אחת גומל ה' לקנאות בני לוי בבחירתו אותם לשרת בהיכל ובמיוחד במתנות מיוחדות לבית לוי. על זה נאמר: "על כן לא יהיה ללוי חלק ונחלה עם אחיו, ה' הוא נחלתו". כעת גילינו בחינה הפוכה, לפיה, קנאות הלויים היא שלילית ביותר, ובגללה לוי מופקע מהתנחלות בארץ ישראל, כסייג נגד נטיותיו המתנגדות לחוק ההלכה.

אמנם הקנאות הלויית מוכרת לנו כטובה בנסיבות מסויימות. הן בחטא העגל הן בבעל פעור, ה' גומל לקנאי הלוי. מובן, אם כן, למה אין סתירה בין שתי הבחינות של ניתוק לוי מנחלה. כשם שקנאות לויית משקפת אופי דו-ערכי, כן אותו ניתוק מנחלה - שהוא גורל חיובי שנובע מקנאותו של לוי - גם מתגשם בשתי בחינות - אחת לשבח בית לוי ואחת לגנאי.

ברם, פירוש זה תלוי בהסברנו הנ"ל לבחירת לוי לעבודת ההיכל. אם נקבל רק את ההבנה המייחסת אותה בחירה ללקיחה סגולית מצד ה', אז ניתוק לוי מנחלה אינו קשור באופן חיובי למעשיהם או לאופיים. הרי הלווים מהווים ממלאי מקומם של הבכורות בלבד. אם נסתכל בבחינה השניה - הבחירה תמורת גבורתו של לוי - נוכל לפרש את עבודת הלויה כמתנה מיוחדת וייחודית, מתנה המשקפת ומשלמת את אופיו של שבט לוי. כאמור, אותה השלמה באה לידי ביטוי בשני מובנים: מצד אחד, שכר­מתנה, ומצד שני, סייג פיסי פסיכי.  

למה אין ממליכים כהנים

על רקע זה אפשר לנסות להבין את האיסור המיוחד בירושלמי האוסר על הכהן להיות מלך. כבר הזכרנו שלדעת מאן דאמר אחד בגמרא שם, האיסור נובע מן הפסוק "לא יהיה לכהנים הלויים חלק ונחלה עם ישראל..." משמע מדבריו שניתוק מנחלה מחייב ניתוק ממלוכה. אמנם, מסברה אפשר להציע ארבעה מישורים שבהם קיים קשר מהותי בין מלכות לנחלה: הראשון כבר הוזכר לעיל - ההלכה שהביא הרמב"ם שאין ממנים מלך עד סיום כיבוש הארץ, אם-כן התנחלות מהווה תנאי למלוכה. הקשר השני נובע מכוחות המלך שהזכרנו למעלה, זכות המלך להחרים כל שדה שרוצה או לבנות רחוב בכל מקום שרוצה בתוך נחלת ישראל, אם-כן יש לראות בכוחותיו מעין תהליך של נחלה בו נוחל המלך את נחלת העם. השלישי הוא תפקידו של המלך להגן על הנחלה, והוא סיבה מרכזית למינוי שאול, המלך הראשון שמלך על ישראל. הקשר הרביעי הוא אולי החשוב ביותר - המלכות עצמה נחשבת כנחלה העוברת מקרוב לקרוב על פי דיני ירושה. וכך מופיע ברמב"ם: "ומאחר שמושחין מלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם שהמלכות ירושה... וכל הקודם בנחלה קודם לירושת מלכות" (הלכות מלכים פ"א ה"ז).

אכן, בית לוי כולו מנותק מכל ארבעת המישורים האלו. ביחס לכיבוש הארץ - אין הלויים לוחמים באותן מלחמות [10] וגם לא מרוויחים אישית מן הכיבוש [11]. ביחס לזכויות המלך - ייתכן שמבחינה הלכתית זכויותיו מהוות הרחבת זכות פרטית בנחלה פרטית, אם כן ייתכן שבן לוי מופקע מאותה פרשה, שאין לו שום זכות פרטית לנחול בנחלת ישראל. ביחס למלחמות הגנה - מבחינה תועלתית יש לראות את ניתוק לוי מנחלה כפגיעה ביכולתו להגן על הארץ - או להנהיג צבא במלחמת התגוננות - משום שאינו יכול להרגיש את הלהט, ההתלהבות המיוחדת של בעל הבית המגן על רשותו האישית. ביחס לירושת המלוכה - יכול להיות שהקישו מלכות לנחלה, וזו היא הסיבה שמלכות עוברת על פי דיני ירושה, אם כן אולי לוי מופקע מירושת מלוכה מעיקרא דדינא [12].  

כשלונו של בית חשמונאי

אולי עכשיו נוכל לדון בסיפור בית חשמונאי. במשך שלושה דורות נפל בית חשמונאי מן השיא הרוחני הנשגב של נס חנוכה לרמה שבה הופך מלך חשמונאי לצדוקי.   אולם, ייתכן שנפילה זו היא תוצאה חיובית מתפיסת החשמונאים בשלטון ובמלכות. תפיסה זאת עוברת על ציווי התורה "לא יהיה לכהנים הלויים חלק ונחלה עם ישראל", מתנגשת בבחירת ה' בשבט לוי, ואולי מסלקת את הסייג הסגולי נגד נטיעות לוייה שסופן הוא קציצה בנטיעות.

אמנם תהליך התפיסה נמשך שנים רבות. יהודה המכבי, שייסד את בית חשמונאי לפי ספר המכבים, פועל באותה רוח קנאית המוכרת, המאפיינת את בתי לוי. כך מסופר על אביו, מתתיהו הכהן, "ויקרא לתורה כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא" (מכבים א' ב' כ"ו). ולפי המקורות ההיסטוריים, מקשיב יהודה לדברי אביו.

אולם המצב משתנה אחר מותו של יהודה, בעלות יונתן למלא את מקומו. בתחילת הנהגתו הולך יונתן בעקבות אביו ואחיו - מפיל הוא את בקכידס, שר הצבא הסורי, ומשליט שלום באיזור [13]. אבל אירועים פוליטיים בסוריה מתחילים להשפיע על ישראל ובמיוחד על יונתן עצמו. נוצרת התחרות על מלכות סוריה בין אלכסנדר בלס לבין דמטריוס הראשון. כדי להשיג את תמיכתו של יונתן, אלכסנדר ממנה אותו ככהן   גדול. אחר כך מחזק אלכסנדר את בחירתו: "ויצו המלך ויפשיטו את יונתן את בגדיו וילבישהו ארגמן, ויוליכהו ברחובות העיר, ויכבדהו המלך ויכתבהו מן האוהבים הראשונים וישימהו שר צבא ושר פלך" (מכבים א' י' ס"ב - ס"ה).

באותה שעה [14] מפסיק יונתן לפעול ככהן וכמשרת ה' והופך להיות נשיא על ישראל. במקום הקנאות הדתית,. צצה קנאות פוליטית-לאומית המשפיעה על מנהיגותו. ואף על פי שהוא מטיב ומשפר את מצבו הפוליטי של ישראל - מרחיב הוא את הגבולות ומשיג פטור כללי ממסי המלך - מבחינה רוחנית יש ירידה מסוימת במדינה [15]. ויונתן עצמו לא מהסס לשלוח צבא יהודי של שלשת אלפים איש לאנטיוכיה, כדי להגן על המלכות של דמטריוס השני. ברור שתפיסתו פותחת פתח לקנאות לאומית בלתי ­מוגבלת מתבטאת לפעמים בפעולות המתנגדות לחוק ההלכה.

אותה תופעה בצורה חריפה יותר בוקעת ועולה במשך שלטונו של שמעון, הממלא את מקום יונתן אחרי שהושב ביד המצביא הסורי. בתחילת מנהיגותו, דואג שמעון לעניינים דתיים ואינו מתרכז רק בדאגות מדיניות - בטחוניות. שמעון כובש את גזר - עיר נכריה - ואחרי כיבושו: "ויטהר את הבתים אשר היו בהם אלילים... ויסר ממנה כל טומאה וישבו בה אנשים המקיימים את התורה..." (מכבים א' י"ג מז­מח). כמו כן מפנה שמעון מצודה זרה ליד ירושלים הנקראת חקרא: "ויטהר את המצודה מן השיקוצים..." (מכבים א' י"ג נ).

העם מכיר בהישגיו של שמעון ומחליט לנהוג בו כבוד מיוחד - בקהל גדול מקבלים את שמעון (ואת כל זרעו אחריו) "לנשיא ולכהן גדול לעולם עד אשר יקום נביא אמת..." (מכבים א' י"ג מא). העם בעצם ממנה אותו למלך. ומלך הוא לכל דבר, חוץ מחלות שם "מלך". התוצאה הפרדוקסלית למנהיגותו המוכשרת של שמעון היא - הענקת כוחות מלכות לאדם, כשכוחות אלו טומנים לו בחובם פוטנציאל של הרס וחורבן.

ואמנם בסוף מלכות בנו של שמעון, יוחנן הורקנס, מתחילה ההתדרדרות. יוחנן יורש את השלטון מאביו, וגם הוא נוהג בהתחלה ברוח דתית מוכשרת. כובש הוא שטחים במואב, באדום ובשומרון. את כולם הוא מגייר. המשנה (סוטה מז:) מזכירה תקנות שתיקן יוחנן שנקבעו לדורות. אבל, אומרת הגמרא (ברכות כט:), "שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי".

אחרי מותו של יוחנן, נפל השלטון לידי בניו, שנהגו בהפקרות גמורה. אריסטובלוס חבש כתר - החשמונאי הראשון להמליך את עצמו. אחרי מיתתו עלה אחיו אלכסנדר ינאי למלכות. כפי שתואר בגמרא (קידושין סו). בשעת מסיבה עמד "איש לץ לב רע ובליעל ואליעזר בן פוערה שמו ואמר... לבם של פרושים עליך... ומה אעשה? אם אתה שומע לעצתי רומסם (רש"י: הרגם). ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבא וילמוד... מיד ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל". רק שמעון בן שטח ניצל.

סביר להניח שאותה הקבלה בין גידול כח פוליטי לבין ההתנכרות מתורת ה' אינה מקרית. ולא רק משום ש"כח מקלקל, וכח מוחלט מקלקל בצורה מוחלטת". אלא, כאמור, הוענק לשבט לוי רוח קנאות מיוחדת, וצירופה עם כח פוליטי יוצר צירוף מזיק. משום זה הטילה התורה איסור מיוחד על משיחת כהנים למלוכה. 

---