לעילוי נשמת סבתותי היקרות אשר

  לא זכו לשמוע את הדברים בעל-פה

שביתת נכרי / משה ליכטנשטיין 

"ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר" (שמות כ"ג י"ב)

חז"ל ביבמות מח:, וכן במכילתא על אתר, פירשו את הפסוק כמוסב על עבד ערל ("בן אמתך") וגר תושב ("והגר"). משמעות דרשה זו צריכה ברור. האם יש כאן גוי אשר התורה מצוה אותו על שביתה, או שמא אין הצווי מכוון כלפי הגוי אלא כלפי ישראל הנמצא במגע עם הגוי. התשובה לשאלה זו תלויה בחלקה ברמת השביתה עליה מוזהר הגר, ואשר בנוגע אליה נחלקו תנאים בברייתא בכריתות ט. בעקבות פסק הגמ' שם שגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת כישראל בחול, הלכו רוב הראשונים בדרך השניה דלעיל, המניחה שאין כלל צווי לעכו"ם על השבת, המיוחדת לישראל, ואף דין גר תושב אינו יוצא דופן בכך [1]. וכך לשונו של הרמב"ן (יבמות מח: ד"ה הגר) בענין הזה:

"שהכתוב מזהיר לישראל שלא לעשות מלאכה בשבת ע"י עבדו בין שהוא ערל ומהול ובין ע"י גר תושב".

אך רש"י שם ביבמות הבין כאפשרות הראשונה, וז"ל:

"גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת דמחלל את השבת כעובד עבודת כוכבים".

העולה מדבריו הוא דגר תושב מצווה על השבת משום היותה עדות לבורא עולם; וחלולה, המהווה כפירה

בו, נכלל באזהרת ע"ז שהוא מצווה עליו.

על שיטתו זו של רש"י יצאו שאר הראשונים לחלוק, הלא קי"ל דעכו"ם ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח:). כמו כן הקשו עליו מהסוגיא בכריתות, שהרי מסקנת הגמ' בפשטות היא שהלכה כר"ש שאין גר תושב חייב כלל בשביתה לעצמו אלא במלאכה הנעשית עבור ישראל. והנה, קושייתם השניה מניחה שלדעת רש"י אסורה אף מלאכה הנעשית עבור עצמו, שהרי אם הטעם הוא מפני עדות לבורא עולם, אזי מאי שנא עבור מי היא נעשית. אם נקבל הנחה זו, ולכאורה צריך לקבלה, אזי אין דרך לתרץ את קושייתם אלא בטענה שרש"י סבור כתנאים האחרים המוזכרים שם בסוגיא, וכך הועלה ע"י אחרונים [2].

אך עדיין קשה קושייתם הראשונה מתלמוד ערוך ללא חולק במסכת סנהדרין נח: המתייחס ישירות לשאלה אם יש שביתה בגוי או לא, והקובע בפשטות "עכו"ם ששבת חייב מיתה". וזה ודאי קשה לדעת רש"י הסבור שגוי מצווה על השבת מפני   אזהרת ע"ז החלה עליו. בשלמא לדעת   שאר הראשונים שיש חילוק   בין גוי העושה מלאכה עבור עצמו והעושה עבור רבו, ניתן להעמיד את הסוגיא בסנהדרין כעוסקת בגוי השובת לעצמו ואילו הסוגיא ביבמות עניינה בגוי העושה מלאכה עבור ישראל. אך לרש"י אי אפשר לחלק כן, וקשה עליו מהגמ' בסנהדרין.

לכך נראה לומר, שיש לחלק, לדעת רש"י, בין עכו"ם לבין בן נח או גר תושב. ולא דברה הסוגיא בסנהדרין אלא ביחס לגוי עובד עבודה זרה אך גוי שאינו עובד ע"ז כלל אינו חייב מיתה, ואדרבא, צריך הוא לשבות מפני אזהרת ע"ז שלו. וטעם הדבר פשוט. הרי שמירת השבת היא אות וזכר למעשה בראשית, דהמחלל את השבת כעובד עבודת כוכבים והשומרה כמעיד על בריאתו. אלא שכל זה הוא דוקא אם הוא שובת לשם רבונו של עולם ומכיר בו כבורא העולם. אך אם הוא שובת, ח"ו, לשם רשות אחרת, לא רק שאין במעשיו משום זכר למעשה בראשית אלא יש בהם משום עבודה זרה, שהרי הוא מכיר במעשה בראשית אך מייחסה לכח אחר. לכן עכו"ם השובת, היות ויש במעשה שביתתו משום משמעות עבודה זרה חייב מיתה, אך גר תושב (או בן נח) העושה כן לשם שמים אינו כלול בכך, ועל כן חייב הוא בשביתה כחלק מאזהרת ע"ז שלו.

עתה, יש לבחון חלוק זה בסוגיא בסנהדרין. והנה, בטעם דין עכו"ם ששבת נחלקו רש"י והרמב"ם. בעוד הרמב"ם (הלכות מלכים פ"י ה"ט) סבור שהמדובר בגוי השובת מתוך מודעות לשביתתו, ואסור שביתתו הוא מפני שמחדש דת לעצמו [וזה כפי ההבנה שהצגנו לעיל שאין המדובר בסוגיא בכל שביתה שהיא אלא דוקא בשביתה בעלת משמעות מסויימת, א"כ משמעות זו שונה לפי הרמב"ם], הרי רש"י, ע"פ פשטות הסוגיא, הסביר שגוי אסור בשביתה מפני שצווי "יום ולילה לא ישבותו" מתיחס אף לבני אדם, וגוי השובת בטל ממלאכתו אשר נצטוה בה. אין האסור, אם כן, מתיחס דוקא לגוי השובת לשם ע"ז אלא אפילו "מנוחה בעלמא" הנעשית שלא למטרה זו "קא אסור להו", וזה שייך לכל בני נח.

אלא, דאף לדעת רש"י הכירה הגמ' במשמעות השונה של שביתה מודעת למנוחה בעלמא. זהו, אליבא דידיה, שני השלבים במהלך הגמ'. שהרי לאחר המימרא של ריש לקיש, "עכו"ם ששבת חייב מיתה" הוסיפה הגמ' שם "אמר רבינא   אפילו שני בשבת", והסביר רש"י וז"ל:

"לא תימא שביתה דקאמר ר"ל לשום חובה קאמר דלכוון לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתין בו אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה ואפילו יום שאינו בר שביתה וכו'".

העולה מדבריו שיש משמעות שונה לשביתה לשום חובה, כגון עכו"ם השובתים ביום א', מזו שיש למנוחה בעלמא. הראשון הוי שביתה "ששובתים לשם ע"ג" (לשון היד רמה), ואילו השני אינו אלא מנוחה בעלמא. אמנם, אף מנוחה בעלמא נאסרה, אך אין דברי רבינא באים לומר ששביתה בגוי משמעותה אחת ואסורה מפני בטול המלאכה שבה, אלא אף למסקנה יש משמעות לכונה המתלוה למעשה השביתה. וייתכן, כפי שנראה להלן, דדוקא עכו"ם השובת לשם ע"ז חייב מיתה מפני לתא דע"ז שיש במעשה, ואילו השובת בשני בשבת שאינו עובר באזהרה אלא מבטל עשה בלבד אין בו חיוב מיתה אלא אסור בעלמא.

לאור זה, אף שיטת רש"י ביבמות שגוי חייב בשביתה מתיישבת עם הסוגיא בסנהדרין. הרי רש"י ביבמות עוסק בגוי השובת בגלל אסור ע"ז, זאת אומרת שמעשה השביתה שלו נעשה מתוך מודעות למעשיו ושביתתו מכוונת לשם זכרון מעשה בראשית. זה אינו כלול באיסורו של רבינא על שביתה סתם. רבינא דיבר על גוי השובת מתוך עצלנות ועובר בכך על מצות "יום ולילה לא ישבותו". כל זה אינו אלא בגוי השובת סתם - ואם שביתתו היא בשני בשבת אי אפשר שתהיה לה משמעות חיובית אחרת. אך בשובת בשבת מפני הכרה בבורא עולם אין זו שביתה סתם אלא הודאה בבורא עולם ומעולם לא נכלל באסור זה, כשם ששביתת ישראל ג"כ לא נכללת בכך, ואין היא ענין למנוחה בעלמא אלא הצד החיובי של מטבע אשר צדה האחר הוא עובד כוכבים השובת לשם ע"ז.

החלוק שחלקנו, לדעת רש"י, בין בן נח לעכו"ם מדוייק היטב בסוגיא בסנהדרין. מתחילת דיונה של הסוגיא שם בז' מצוות בני נח בדף נו. [3] ולאור כל הסוגיא נוקטת הגמ' בלשון "בן נח" לציין גוי ולא בלשון "עכו"ם" (למעט מקום אחד בנ"ו: בו מדובר באמת בגוי העובד ע"ז בפעל): "ז' מצות נצטוו בני נח", "בן נח שייחד שפחה", "בן נח נהרג עליה" וכן הלאה. לפתע, לאחר שנים וחצי דפים של שמוש בביטוי זה, עוברת הגמ' להשתמש בלשון "עכו"ם" בשלוש מימרות רצופות - "עכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה, עכו"ם ששבת חייב מיתה, עכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה" - ושוב חוזרת הגמ' למטבע בן נח בשאר הסוגיא. וברור שהגמ' כיונה לחלק בין בן נח לעכו"ם, ובג' מימרות אלא דיברה על עכו"ם באופן ייחודי [4].

טעם השינוי הוא כפי שכתבנו לעיל. לאורך כל הסוגיא דנה הגמ' במצוות המוטלות על גוים כבני אדם, ולשם כך השתמשה בביטוי בן נח המציין את מעמדם כבני אדם בנגוד למעמד ישראל. ואילו בג' מימרות אלה אין המדובר במעשים האסורים מצד עצמם ושאף בני נח הוזהרו עליהם, אלא במעשים המקבלים את משמעותם השלילית מכך שהם נעשים ע"י עובד עבודה זרה. בשבת, כבר הסברנו לעיל החילוק בין שביתה הנעשית ע"י בן נח וזו הנעשית ע"י עכו"ם. ואף על גב שהגמ' הביאה כאן גם את דעת רבינא שאינו מיוחד לעכו"ם, הרי עיקר המימרא היא זו של ריש לקיש המתיחסת בדוקא לעכו"ם וכפי שהוסבר ולכן שייכת היא לקבוצה זו. רבינא רק בא והוסיף על בסיס המימרא של ריש לקיש את דינו. ולכן הצענו לעיל דדוקא עכו"ם השובת באופן מודע חייב מיתה. דמלבד הסברא שכתבנו שם, אף מבחינת מהלך הסוגיא עולה שכל הקבוצה הקשורה לעכו"ם נאמר עליה חייב מיתה, ולגבי שבת שייכת מימרתו של ריש לקיש לקבוצה זו, ואילו רבינא רק הוסיף דין חדש ושונה.

גם בשתי המימרות האחרות יש משמעות לכך שעכו"ם עושה אותן. במימרא הראשונה, "עכו"ם שהכה את ישראל", אין חיוב המיתה והמשמעות החמורה של מעשהו   מפני   מעשה החבלה   אלא מפני המשמעות שיש למעשה.   ועיין בחידושי הר"ן על אתר זה מתחוור מהמשך הסוגיא - "וא"ר חנינא הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה" זאת אומרת המעשה הוא מעשה סמלי המבטא התנגשות ומאבק בין ישראל והעכו"ם, ומשמעות המעשה נובע מכך שנעשה ע"י עכו"ם הרואה עצמו כנתון במאבק עם ישראל ושכינה. וכבר ידע עם ישראל הרבה שנות גלות של מריטת זקנים ופאות הממחישות תופעה זו.

אף המימרא השלישית אינה מדברת על מעשה שלילי בפני עצמו - תלמוד-תורה - אלא שכאשר עכו"ם אשר אינו מכיר בקדושתה ויחודה ניגש לעסוק בה, אזי זהו מעשה המחייב מיתה; ומשמעות גניבת המורשה היא חוסר הכרתו בזיקת ישראל לכתבי הקדש ונסיונו להפקיע מעם ישראל את זיקתו המיוחדת לתורה (והרי ודאי אין המדובר על מעשה גניבה ממש אלא דרך משל). עיין בשו"ת הרמב"ם סימן קמ"ט (מהד' בלאו) שחלק כן, ולכן התיר ללמד תורה לכל מי שמקבל את עקרון תורה מן השמים, דוגמת הנוצרים.

דיוק זה, אשר אף בגמ' נראה ברור, מוכח בעליל ברמב"ם. בנוגע לכל ההלכות האחרות המוזכרות בסוגיא נוקט הרמב"ם לשון"בן נח", אך בהגיעו לשלשת הדינים האלו שינה לשונו וכתב עכו"ם. כך בהלכה ו':

"... שבני נח אסורין בהרבעת בהמה... ועכו"ם שהכה ישראל",

וכן בהל' ט':

"עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה... וכן עכו"ם ששבת וכו'".

ובהלכה י' מתגלה בעליל שיש חלוק במינוח שלו בין בן נח לעכו"ם:

"בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה... נתן צדקה מקבלין ממנו ויראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל... אבל העכו"ם שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי עכו"ם".

זוהי גם הסיבה לחלוף הלשונות "נהרג עליו" ו"חייב מיתה". הרמב"ם כבר קבע שיש חילוק בין שני לשונות אלה (עיין בתשובה הנזכרת לעיל ובכסף משנה הלכות מלכים פ"י ה"ט) ורק הראשון מציין חיוב מיתה בפעל לשון זה נקטה הגמ' ביחס למצוות בני נח אשר הינם מעשה עבירה בעצמותם ויש בהם אזהרה, ובבני נח אזהרתן זוהי מיתתן. אך לשון חייב מיתה אינו בא לומר שיש כאן מעשה עבירה המחייבת מיתת ב"ד אלא שהמעשה הוא בעל משמעות חמורה, ולשון "חייב מיתה" הינו מטבע לשון המציין זאת [5]. לשון זה נקטה הגמ' בג' מימרות אלה אשר אין בהם מעשה עבירה המחייב מיתה אך משמעותם המחשבתית חמורה מפני שנעשים על ידי עכו"ם, וכפי שהסברנו.

ויש לשוב ולעיין, דלכאורה טעמו של רש"י, ששביתת גוי נכללת באזהרת ע"ז שלו, שייך הן בבן נח רגיל והן בגר תושב. אך בכל אופן נראה שצריך להגבילו לגר תושב בלבד. שהרי כך כתוב בפסוק, ואף רש"י מדגיש "שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז". אף על פי כן עדיין זקוקים אנו לדברינו דלעיל. שהרי אף גר תושב הריהו בפשטות גוי למרות קבלתו ורק שמעמדו שונה משל שאר בני נח לדברים מסויימים [6], ולכן יש להזקק לחילוקים דלעיל ביחס לסוגי השביתה השונים. וייתכן, דדוקא בגר תושב שייכת שביתה זו ולא בשאר בני נח, מפני שהשביתה משמעותית רק אם יש לשובת דעת על מהות שביתתו, ואת זה יש רק בגר תושב המקיים מצוות מתוך קבלה ומודעות עצמית; מה שאין כן בשאר בן נח שלא קבל עליו לקיים מצות, אין משמעות לשביתתו, ואין זה אלא מנוחה בעלמא. אם כן, אין זה דין המיוחד לגברא של גר תושב, כלהחיותו וכד', אלא לכל בן נח השובת מתוך מודעות לאסור ע"ז שהוא מצווה עליו; אלא שאם עושה כן מתוך מודעות זו הרי שהמדובר הוא בגר תושב. ויש עוד להתישב בנקודה זו.

ועיין בתוס' ישנים ביבמות שם שחילק בין גר שדעתו להתגייר לגוי רגיל. ואפשר להסביר זאת ע"פ דברינו לעיל, דבדעתו להתגייר הוי לבו ושביתתו לשמים, ומותר לו לשבות, מה שאין כן בסתם גוי שאין במשמעות שביתתו זכר למעשה בראשית. אך ייתכן גם שאין זה אלא היתר במקום הצורך כיון שרוצה להתגייר, ומעין מה שפסקו כמה פוסקים ביחס לאסור תלמוד תורה, ואין בזה ראיה גמורה.

העולה משיטת רש"י הוא שמושג השבת שייך אף בגוים וכלול הוא בצווי על ע"ז שנאמר לגוים. וכל זה הוא אם השביתה נעשית מתוך מודעות למשמועתה, אם לחיוב ואם לשלילה. ושיטה זו פותחת פתח רחב לשאלה העקרונית עד כמה השבת מיוחדת לישראל בלבד או אוניברסאלית, אך אין כאן המקום להאריך בכך.

---