שתי גישות להבנת אופי איסור רכילות [1] / אראל גולדנברג  

א. פתיחה

במספר מקומות בתורה מופיע איסור רכילות: "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא י"ט טז), "לא תשא שמע שוא" (שמות כ"ג א, מכילתא שם, רמב"ם הל' סנהדרין פכ"א ה"ז) "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כ"ג י, יונתן בן עוזיאל ורמב"ן שם) "השמר בנגע הצרעת" (דברים כ"ד ח ורמב"ן שם) "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ' יג, ספורנו).

ניתן להבחין בשתי גישות לגבי איסור רכילות ולשון הרע.

א. איסור רכילות ולשון הרע שייך למצוות שבין אדם לחבירו בכלל, ולדיני נזיקין בפרט, בדומה לבושת.

ב. איסור רכילות ולשון הרע שייך למצוות שבין אדם לעצמו, 'מידות רעות' שיש להתרחק מהן. [2]  

ב. הראשונים המבינים שלשון הרע הוא מזיק

בשו"ת תרומת הדשן סימן ש"ז נאמר:

"שאלה: ראובן שהיה ש"ץ בקהל אחד בא שמעון והוציא עליו שם רע של ניאוף וסלקוהו הקהל לראובן בשביל הוצאת שם רע של שמעון ושכרו ש"ץ אחר. אחר כך נמצא ונתברר שדברי שמעון שקר הם וכזב ומחמת שנאה הוציא שם רע על ראובן והקהל לא רצו להחזיר את ראובן לש"ץ מפני שכבר שכרו אחר ולא יכולים לסלקו ועל ידי כך הפסיד ראובן מחייתו כי לא מצא להשתכר במקום אחר ותובע לשמעון דמי בושתו ודמי היזקן שקיבל מהוצאות השם רע עליו חייב שמעון לשלם או לא?

תשובה: יראה דאף על גב דשמעון לא עשה טוב בעמיו... אבל מכל מקום מן הדין אין לחייב את שמעון לתת ממון לראובן בשביל כך והכי איתא פרק החובל (ב"ק צא.) במערבא אמרי משמיה דר"י ב"ח זאת אומרת ביישו בדברים פטור ונראה דלאו דוקא ביוש דברים בעלמא אלא אפילו הוציא שם רע עליו נמי דינא הכי הוא מדכתב שם אשירי דרב שרירא גאון כתב דאף על בושת דברים מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לכבודו וכתב אשירי עליו דכן מסתבר דיותר יש בושת בדברים מחבלה דאין לך דבר גדול מהוצאת לשון הרע ודיבה על חבירו עכ"ל. אלמא דבהכי איירי תלמודא דביישו בדברים פטור ואין לחייבו לשמעון לשלם לראובן מה שהזיקו והפסד שכרו שהרי מחמת הוצאת שם רע שהוציא עליו סילקוהו מהיות ש"ץ והוא אינו מוצא עוד להשתכר ונראה דהאי גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזיקין פטור... אמנם נראה דאף על גב דמדינא לא יתחייב שמעון כמו שביארתי מכל מקום אם רצו בית-דין וקנסו כדי לעשות גדר וסייג ולסכור פי דוברי שקר ומוציאי שם רע הרשות בידם כפי מה שנראה להם צורך לפי העניין וכן משמע בתשובת הרא"ש וכן ראוי לעשות".  

ברור מדבריו שהוא מבין כגישה הראשונה - דין הוצאת שם רע שייך לנזיקין, אלא שאי אפשר לשלם ממון כיון שזה גרמא בנזיקין. נראה שאין חילוק בין מקרה בו לשה"ר הוא שקר לבין מקרה בו לשה"ר הוא אמת שגורם להיזק. עצם הפגיעה בשמו הטוב של ראובן הוא נזק.

מקור דברי תרומת הדשן - בגמרא בב"ק צא. ופסק הרא"ש שם. הגמרא דנה בעניני בושת ואומרת שמעשה בושת חייב להיות בגופו כדי לחייבו ממון, למשל אם רקק בו, אבל אם רקק בו ולא הגיע הרוק אלא לבגדיו פטור. ממשיכה הגמרא ואומרת:

"אמר רב פפא לא שנו אלא בו אבל בבגדו לא ונהוי כי בייש בדברים אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר אבין זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלום" (וכן מופיעים הדברים בתלמוד המערב פ"ח ה"ו).

הרא"ש פ"ח סימן ט"ו כותב:

"ונראה לי טעמא משום דכתוב והחזיקה במבושיו דמשמע דלא חייבה תורה אלא על בושת גופו אבל בושת דברים או רקק על בגדו פטור ורב שרירא ז"ל כתב דאף על בושת דברים מנדים אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו ומסתברא דיותר בושת דברים מבושת של חבלה דאין דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חבירו".

הרא"ש הרחיב את דין בושת דברים גם לגבי לשה"ר מתוך הבנה שדין לשה"ר שייך לדיני נזיקין, במילים אחרות פגיעה בשמו הטוב של אדם היא מעשה היזק.

בערכין ט"ז. למדנו: "אמר רב בר רב הונא כל מילתא דמתאמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא מאי טעמא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה". פירש רש"י שם "... שהבעלים אמרוה בפני שלושה המגלה אותה אינו לשון הרע שזה גילה תחילה דעתו שאם מגלה אותו אינו חושש דמידע ידע דסופה להיגלות דחברך חברא אית ליה וזה מגלה לחבירו וזה לחבירו עד שיודע".

רש"י פירש הלכה זו בעניין גילוי הסוד. דהיינו - אם גילה אדם סודו בפני שלושה, אותם השלושה אינם עוברים על לשה"ר בגילוי הדבר, כיון שכבר איננו סוד. יש לשים לב שרש"י משתמש במלה "בעלים". לכאורה לא שייך ביטוי זה כאן - מושג בעלות שייך בחפצים בני-קניין ולא שייך בסוד, שאינו בגדר רכוש וקניין. אמנם אם נסבור שדין לשה"ר שייך לדיני נזיקין, ברור מקומה של המילה "בעלים", כדי לומר שיש נזק בגילוי סוד יש להגדיר מעין בעלות עליו.

דברים מעין אלו כותב גם רבינו יונה בשערי תשובה מאמר רכ"ה:

"וחייב אדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חבירו דרך סתר אף על פי שאין הגילוי הסוד ההוא עניין רכילות כי יש בגילוי הסוד נזק לבעליו וסיבה לספר מחשבתו כמו שנאמר 'הפר מחשבות באין סוד' (משלי ט"ו כב)".  

ג. שיטת הרמב"ם

בהלכות דעות פ"ז הלכה ב' מגדיר הרמב"ם רכילות ולשון הרע: "איזה הוא רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאוד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו". בהלכה ד' עוסק הרמב"ם באבק לשה"ר ובהלכה ה' כתוב "אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו, והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשה"ר ואם נאמרו דברים אלו בפני שלושה כבר נשמע הדבר ונודע. ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע. והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר". החפץ חיים בהלכות איסור רכילות כלל ט ב'באר מים חיים' כתב: "דע דממה שכתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות דעות הלכה ה' בזה הלשון 'והמספר... הרי זה לשה"ר', מוכח שדין זה דלשה"ר איננו כשאר חלקי נזקי ממון שלא כתבתם התורה לחיוב על גרמא וזה שאין כן בלאו זה דלשה"ר וטעם לזה כי שם בנזקי ממון לא מיירי התורה רק בדיעבד אם הזיקו לעניין תשלומין ולכן פטרה בהם גרמא מה שאין כן בעניינו בלשה"ר דאיירינן לעניין לכתחילה אם הוא מותר לדבר דבר זה או לאו ולכך אסרה התורה אפילו אם רק גורם היזק בדיבורו לחבירו כי גרמא בנזיקין גם כן דינא הכי דאסור לכתחילה כדאמרינן בב"מ כ"ה: 'זאת אומרת גרמא בנזיקין פטור' ואם כן נוכל לידע מזה דמי שמסבב בדיבורו רעה לחבירו... וגורם לו בזה היזק בכלל לשה"ר הוא" לפי זה מבין החפץ חיים שהרמב"ם הלך בדרכם של רש"י ורבינו יונה - שלשון הרע שייך לדיני נזיקין.

יתכן לפרש הלכה זו בכיוון שונה, לא שעצם הדיבור הוא מעשה היזק, אלא שאם זה גורם להיזק זה נכלל בדין לשה"ר. דהיינו אפשרות לגרימת נזק מגדירה דברו כלשה"ר. בתחלת הפרק הגדיר הרמב"ם לשה"ר על פי גנות ובהלכה זו מחדש הרמב"ם הגדרה על פי זיקה לנזק. גרימת היזק היא מידה רעה, כיוון שהאדם מגלה חוסר אחריות כלפי זולתו אבל הוא איננו מזיק. מקור החידוש הזה יבואר בהמשך.

ננסה לברר את שיטת הרמב"ם ממקומות שונים.

בהלכות תשובה פרק ד' מונה הרמב"ם כ"ד דברים המעכבים את התשובה. בהלכה ג' נמנים חמישה דברים "העושה אותם אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה לפי שהם עוונות שבין אדם לחבירו ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזיר לו או ישאל ממנו למחול לו". לכאורה אם לשה"ר הוא נזק ושייך לעוונות שבין אדם לחבירו היה ראוי לכלול אותו בהלכה זו, שם טוב שנפגם אי אפשר להחזירו לבעליו. גם מחילה נראה שלא שייכת בזה, כיון שהרמב"ם כותב בהלכה זו קבלת שוחד, ומסביר שאי אפשר לאמוד את ההפסד הנובע מקבלת שוחד, אבל לגבי בקשת מחילה   לא מסביר הרמב"ם מדוע זה בלתי אפשרי,   ונראה שמאותה סיבה גם אין מחילה. הניזק לא יודע עד כמה הוא סובל מהטיית הדין, ולכן גם בלשה"ר אין מחילה כיון שאי אפשר לדעת עד היכן מגיע הנזק. בכל זאת לא כתב הרמב"ם לשה"ר בהלכה ג'. בהלכה ה' מונה הרמב"ם לשה"ר במסגרת חמישה דברים שהם "דעות רעות עד מאד" דהיינו הרמב"ם לא מנה לשה"ר בדינים שבין אדם לחבירו אלא במידות שאדם צריך לחנך עצמו להתרחק מהן. דיני לשה"ר מופיעים ברמב"ם בהלכות דעות, ומהלכות חובל ומזיק נפקד מקומם, אף שבושת דברים מופיע שם (פ"ג ה"ה). בסוף הלכות טומאת צרעת משמע שהשורש הרע שיש בלשון הרע הוא לא מצד הנזק לזולת אלא לפי האדם עצמו (עיי"ש). ובמורה נבוכים ח"ג פל"ח נתבאר שהלכות דעות כוללות רק מדות לתקון החברה. אמנם בספר המצוות בשורש התשיעי מחלק הרמב"ם את כל המצוות לארבעה חלקים, דעות, פעולות, מידות, דיבור ולשה"ר מופיע כדוגמא לחלק הרביעי 'דיבור' ולא תחת 'מידות', אבל נראה שאין זה סותר את מה שאמרנו כיוון שלשון הרע לא שייך לעולם המעשה דהיינו 'פעולות'. ועדיין צ"ע.  

ד. באפי מרא ובאפי תלתא

הגמרא בערכין ט"ו אומרת:

"אמר רבה כל מילתא דמתאמרה באפי מרה לית בה משום לישנא בישא אמר ליה אביי כל שכן חוצפא ולישנא בישא אמר ליה אנא כרבי יוסי סבירא לי דאמר רבי יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי אמר רבה בר רב הונא כל מילתא דמתאמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא מאי טעמא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה".

בעליות דרבינו יונה (בב ל"ט.) מוסברת שיטת רבה. רבי יוסי לא אמר מעולם דבר שאיננו מדוייק ולכן אין הוא חושש שהשומע את דבריו יפרסם אותם ויביך אותו, כלומר כל מי שמספר את מה ששמע מרבי יוסי אין חשש שיעבור על לשון הרע. אין הוא מזיק את רבי יוסי בכך שמגלה את סודו, ואין הוא מדבר דיבור איסור על אדם אחר. רבה אומר שרבי יוסי בחסידותו נהג כך כל ימי חייו, אבל אדם מן השורה לא נוהג כך אלא רק במקרה שדבריו נשמעים לאדם שמדובר עליו. והגמרא מרחיבה את ההיתר גם למקרה של 'בפני שלושה'. בפני שלושה יודע המספר שדבריו מתפרסמים ויגיעו לאוזני האדם שמסופר עליו, ולכן הוא נוהג באותה זהירות שנהג אם מספר בפניו. לפי האמור יוצא ששני הדינים - 'בפניו' ו'באפי תלתא' הם בעצם דין אחד; יש אומדן שאדם לא אומר דברי גנאי על חבירו אם אותו חבר שומע או ישמע אותם. אם המספר אמר גנאי מפורש ברור שאומדן זה בטל וזה לשה"ר, אלא אם כן מדובר ברשע שמצוה לגנותו, שאז גם גנאי מפורש מותר לספר עליו.

אפשר להציע בתוספות שם (ובתוס' ב"ב לט:) הסבר אחר. בפניו אין לשה"ר כיון שהשומע יוכל למחות נגדו, ואם הוא לא מחה ברור שאין זה מזיק לו, ולכן מי שמספר דבר זה לא עבר על לשה"ר. וזו כונתו של רבי יוסי בדבריו - מעולם לא פחדתי שהשומע יכחיש את דברי, כיון שתמיד אמרתי דברים נכונים. לגבי באפי תלתא, מדובר רק בגילוי סוד דהיינו אדם שהפקיר את סודו שוב אין למספר את הסוד, עבירה על גילויו, כיוון שכבר איננו סוד.

הרמב"ם הביא את שני הדינים בהלכה אחת, כאמור לעיל, אבל לגבי דין 'בפניו' פוסק הרמב"ם שבין בפניו ובין שלא בפניו הרי זה לשה"ר, בניגוד לדעת רבה על פי רבי יוסי בערכין. הכסף משנה תמה מדוע לא פסק הרמב"ם כרבי יוסי. זאת ועוד, לפי הרמב"ם אין היתר לפרסם בפני שלושה, אלא רק אם אחד מן השלושה ששמעו באיסור מעביר הלאה את השמועה, אין הוא חוטא, ובלבד שלא יתכוין לפרסם. וקשה מה מקור החילוק בין התכוין ללא התכוין?

על מנת לענות על שאלות אלה נעיין במעשה יהודה בן גרים שהכסף - משנה מביאו כמקור להלכה זו.  

ה. מעשה יהודה בן גרים

מצינו במסכת שבת ל"ג:

"דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו   פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהם של אומה זו... רבי יוסי שתק נענה רשב"י ואמר כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן... הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות (רש"י - לתלמידיו או לאביו ואמו ולא להשמיען למלכות ונשמעו על ידו למלכות) אמרו   יהודה שעילה יתעלה יוסי ששתק יגלה לצפורי שמעון שגינה יהרג... נפק לשוקא (רבי שמעון) חזייה ליהודה בן גרים אמר עדיין יש לזה בעולם נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות".

במה חטא יהודה בן גרים? אין זה לשה"ר בהגדרתו המקורית (גנות חבירו) כיון שאין בסיפור דבריו של רבי שמעון על המלכות משום גנותו של רבי שמעון, גם גילוי סוד אין כאן כיון שרבי שמעון אמר את דבריו ברבים, בפני שלושה. נראה שנתחדש כאן סוג אחר של לשה"ר והוא סיפור דברים שגורמים היזק. (נשוב לכך בהמשך).

איברא, אם נעמיק ונעיין ניתקל בקושי נוסף. מפני מה מציינת הגמרא שרבי יוסי שתק? המהרש"א בחידושי אגדות אומר, שרבי יוסי שתק מאימת המלכות, יתכן שגם הוא רצה לענות לרבי יהודה כמו שענה לו רבי שמעון. רבי יוסי הולך לשיטתו "מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי" (שבת קי"ח: ערכין ט"ו:). רבי יוסי יודע שאת הדברים הללו הוא לא יעז לומר בפני המלכות ולכן הוא לא אומרם גם בחדרי חדרים כיון שהוא לא בוטח באדם השומע שלא יעביר את דבריו הלאה. רבי יוסי מתעלם מהנסיבות ובשום מקרה הוא לא מספר דבר, שבמקום אחר הוא יכול לספרו (אם הוא יסמוך על השומע שלא יעביר הלאה את דבריו) ומכיון שרבי יוסי המספר מקפיד על תוכן דבריו - מי ששומע משהו מרבי יוסי תמיד יכול להעבירם הלאה בלי לבדוק מה תוכנם.

לעומתו רבי שמעון אמר את דבריו וסמך על השומעים שלא יעבירו אותם הלאה ומכיון שרבי שמעון מתייחס לנסיבות ועל פיהן קובע אם הוא יכול לדבר או לא, לפי שיטתו השומע שרוצה לספר דברים אינו צריך ואינו יכול לבחון אותם על פי הנסיבות שבהן הם נאמרו, אלא עליו לשקול את התוכן - אם יש בו כדי לגרום נזק למספר אם לאו.

לסיכום, לפי שיטת רבי יוסי לשה"ר מוגדר על פי הנסיבות בהן נאמרה השמועה ולפי רבי שמעון התוכן מגדיר אם זה לשה"ר. בסוף הסיפור נותן רבי שמעון עינו ביהודה בן גרים והורגו. רבי שמעון לא תלה את הקולר בצואר עצמו אלא בצואר יהודה בן גרים. ונראה שלא די שרבי שמעון חלק על רבי יוסי, אלא אפילו זכותו של רבי יוסי לא עמדה ליהודה בן גרים באותה שעה, שהרי לפי רבי יוסי יהודה בן גרים לא חטא (על פי הנסיבות מוכח שרבי שמעון מוכן שיפרסמו את דבריו).

ניתנה ראש ונשובה לשיטת הרמב"ם. כנראה, פסק הרמב"ם כרבי שמעון בגלל שהרג את יהודה בן גרים. ואם אין הלכה כרבי יוסי אז גם הגמרא בערכין בה מחלק רבה בין 'בפניו' לבין 'שלא בפניו' על פי שיטת רבי יוסי, אינה הלכה. ובזה מסולקת תמיהת הכסף-משנה מדוע לא חילק הרמב"ם בין 'בפניו' לבין 'שלא בפניו'. (גם בשו"ת מהר"י ברונא סימן ל"ח כתוב שאין הלכה כרבי יוסי, אבל פירש את שיטתו באופן אחר).

השתא דאתינא להכי, צריך לבאר מפני מה לא נענשו בני משפחתו או תלמידיו של יהודה בן גרים, על ידי רבי שמעון. הרי הם העבירו את הקול עד שנשמע למלכות ויש בשמועה זו סיכון לרבי שמעון? אבל לפי שיטת הרמב"ם בהלכה ה' מובן, עליהם חל ההיתר של 'באפי תלתא'. רבי שמעון צריך לשפוט אותם להיתר מדין 'בצדק תשפוט עמיתך', ולהניח שיהודה בן גרים סיפר את הדברים בפני שלושה והם סיפרו הלאה בלי להתכוין לפרסם יותר. ליהודה בן גרים עצמו אין דרך להיתר, גם אם לא נתכוין אסור לו לספר. כאמור לעיל קשה מה שורש החילוק בין אם נתכוין "להעביר הקול" בין אם לאו. כדי לענות על שאלה זו נשוב ונעיין בהבנות השונות שהצגנו לגבי אופי איסור רכילות ולשה"ר.  

ו.   הקשר בין הגישות השונות באופי איסור   לשה"ר לבין דיני באפי מרא ובאפי תלתא

לפי שיטת הרמב"ם שלשה"ר איננו שייך למצוות שבין אדם לחבירו, נזיקין, אלא לתחום המידות, לא חשובות נסיבות הדיבור. המוקד הוא האדם עצמו. לכן כאשר מדובר בלשה"ר בהגדרתו המקורית, גנות חבירו, לא שייך החילוק 'בפניו - שלא בפניו'. אותה מידה רעה מתגלה בשני המקרים, יתרה מזו 'בפניו' יש גם חוצפה בנוסף ללשה"ר (כדברי אביי בערכין ט"ו:).

ממעשה יהודה בן גרים נתחדש לנו סוג נוסף של לשה"ר, המוגדר על פי גרימת נזק. את זה הגדיר הרמב"ם במילים "והמספר דברים שגורמים" וכו' (עיין לעיל), ואמנם במקרה זה שיש התיחסות לנזק יש מקום לאמוד על פי הנסיבות האם נגרם נזק או לא. אם אמר בפניו, והניזק לא התגונן, מוכח שאין זה נזק. ולכן דין זה הוא רק בתנאי שהדברים "נשמעים איש מפי איש" ולא בפניו. וכך גם 'באפי תלתא', אם הוא סיפר בפני שלושה "כבר נשמע הדבר ונודע" (אמנם אין צורך שיהיה נזק בפועל, יש מדה רעה גם אם לא נגרם נזק) ומי שמוסיף ומספר, אין הוא גורם נזק כיוון שהכל מיוחס לזה שסיפר בפני שלושה, אבל עדיין הוא יכול לחטוא - אם יתכוין לפרסם או אז הוא חוזר ללשה"ר בהגדרתו הראשונה שהמדה הרעה בו היא העיסוק בענייני הזולת ולא גרימת נזק כלשהו. (אמנם גנות אין כאן). לפי הגישה השנייה שהצגנו - שלשה"ר הוא מדין נזק, שייך למצות שבין אדם לחבירו. לפיכך יש לבחון בנסיבות שונות האם באמת נגרם נזק (והנזק הוא לשמו הטוב) כיון שהמוקד הוא 'בין אדם לחבירו'. אם במציאות אין נזק, אין לשה"ר. בפניו אין נזק כיון שהניזק יכול להתגונן ולמחות ולהציל את שמו הטוב ובאפי תלתא אם מדובר בגילוי סוד ברור הדבר שכבר אין סוד. או שבפניו ובאפי תלתא דין אחד הוא שזה אומדן שאדם לא יפגע בשמו הטוב של אדם אחר אם הוא יודע שהדברים נשמעים לאזניו (כאן הקשר לנזיקין רופף).  

ז. סיכום

הראינו שיטת ראשונים שלשה"ר הוא מדין נזק (פגיעה בשמו הטוב של אדם היא נזק). לפיכך יש לאמוד על פי הנסיבות אם יש נזק. כאשר מספר אדם בפני חבירו, או בפני שלושה, ואז הקול יגיע לאזני חבירו, יש אומדן שאדם לא יפגע כך בשמו הטוב של חבירו, אלא אם כן הוא מגנה אותו בפירוש. גישה זו עולה מספר "חפץ חיים" בהסברו ברמב"ם ומדברי רבינו יונה החסיד שפסק על פי דברי חסידותו של רבי יוסי.

לעומת שיטה זו ניצבת שיטת הרמב"ם הגורסת כי לשה"ר הוא ממצוות שבין אדם לעצמו, מידות שיש להתרחק מהן. אם המידה הרעה קשורה לגרימת נזק יש לאמוד האם נגרם נזק. בפניו אין נזק ובפני שלושה הנזק מקסימלי ששוב אין עוד נזק (הנזק שמדובר עליו, ממשי: בגופו, בממונו או הפחדתו). אם המידה הרעה לא קשורה לנזיקין (פגיעה בשם טוב אינה נזק) לא שייך אמדן הנסיבות, תוכן הדברים מגדיר לשה"ר וגישה זו נסמכת על רבי שמעון.

---