לעילוי נשמת סבי
ר' דוד קלונימוס ויינטרוב ע"ה
הצורך בטענה / חנוך הכהן רפפורט
במסכת בבא בתרא דף לא. שנינו:
"זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, האי אייתי סהדי דאבהתיה היא, והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה. אמר רבה: מה לו לשקר אי בעי אמר ליה מינך זבינתיה ואכלתיה שני חזקה. אמר ליה אביי: מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן".
הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פט"ו ה"ו פסק:
"זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי. זה הביא עדים שהיא של אבותיו וזה הביא עדים שאכלה שני חזקה, תחזור לזה שהביא עדים שהיא של אבותיו ויחזיר הפרות שאכל. שהרי לא טען כלום ואין אכילתו ראיה, שכל חזקה שאין עמה טענה על הבעלים אינה כלום".
ויש לשאול: א. מה טעמו של רבה, הרי פשוט שעדים עדיפים? וכך שואל הריטב"א (לא. ד"ה ה"ג אמר רבה):
"וקשיא לן טובא היכי סלקא - דעתיה דרבה להאמין שום אדם במיגו במקום שיש עדים מכחישין. אם-כן יכול אדם לומר לא לויתי במיגו דפרעתי ואף על פי שיש עדים שלוה, וזה אינו".
ותרץ (וכך גם תרצו עוד ראשונים) שרבה סובר:
"דכי איכא מיגו שמתקנינן לישניה דבעי למימר של אבותי שלקחוה מאבותיך. ואביי סבר שאין לנו לתקן לשונו אלא לתפוס כפשוטו".
כלומר: לדעת רבה מיגו אינו עומד כראיה נגד העדים, אלא גורם שנבין את טענת המחזיק באופן שלא תעמוד בסתירה לעדים.
מכל - מקום, אין לתשובה זו סמך בלשון הגמרא [1].
ב. מדוע הרמב"ם נקט לשון "שהרי לא טען כלום", היה לו לומר "שהרי טענתו שקר"?
כדי ליישב תמיהות אלו יש לדון תחילה במהותו של המושג "טענה", תפקידו ביחס לחזקת ג' שנים, ומקומו במערכת השיקולים העומדת בפני בית-דין.
א. ראשית, יש לבדוק עניין חזקת ג' שנים. ישנם שני הסברים העולים מהגמרא:
1. כמו במטלטלין, מי שמחזיק בקרקע נחשב מוחזק לאלתר, אנו מניחים שהוא הבעלים והמוציא ממנו עליו הראיה. אלא שבמטלטלין, כדי שנפסיק להניח שמרא קמא הוא הבעלים די שחזקתו בהם פסקה אף לרגע, כי מטלטלים נמצאים ברשות בעליהם (בביתו, חצרו וכו'), ועל-כן העובדה שהם לא בידיו גורמת להפסקת ההנחה שהוא הבעלים. אך קרקעות הן הן רשותו של אדם ואי אפשר לומר שהם נמצאים ברשותו ועל כן העדרותו מהשדה ליום אחד אינה גורמת לנו להפסיק להניח שהוא הבעלים. רק מהעדרות ממושכת ניתן להסיק זאת ונקבע שמשך הזמן הוא ג' שנים. ועלכן מי שמחזיק בשדה שיש לה מרא קמא יכול להחשב מוחזק רק לאחר שהמרא קמא הפסיק להחשב כמוחזק, דהיינו לאחר ג' שנים.
הסבר זה לחזקת ג' שנים מופיע ברמב"ן כח. (ד"ה משור המועד):
"...אף כאן יצאה שדה זו מחזקת של מוכר וכיון שיצאת מחזקתו עליו להביא ראיה שלא מכרה שהרי זה מוחזק ועומד".
ויתכן שלמסקנת הגמרא הסבר זה לא נשאר.
2. חזקת ג' שנים היא ראיה שהקרקע שייכת למחזיק. המחזיק נחשב מוציא מהמערער שהוא מרא-קמא, והראיה שהוא מציג היא נוכחותו הממושכת בקרקע שלא לוותה בשום תגובה ומחאה מצד המערער. בנוסף לכך, הנוכחות הממושכת ללא מחאה מסבירה מדוע אין בידו שטר או כל ראיה חיובית אחרת (דהיינו: ראיה המוכיחה שהמחזיק הוא הבעלים, ולא רק שהמערער אינו הבעלים) ובלשון הגמרא (כט.): "עד תלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, טפי לא מיזדהר".
נוסף לכך קיימת שיטה שחזקת ג' שנים היא תקנת חכמים שאדם נאמן על שדהו שהיא שלו לאחר ג' שנים גם ללא ראיה. (קצות החושן).
ב. על חובת המחזיק לטעון אנו למדים מהמשנה (מא.) "כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה".
השאלה היא, מהי טענה? מה צריך להאמר בה?
רבנו יונה (כח. ד"ה אלא מעתה) מבאר שהמשנה עוסקת בשני מקרים:
1. ברישא של המשנה - המחזיק אומר: "לאו בעל דברים דידי את".
2. בהמשך המשנה - המחזיק אומר: "שלא אמר לי אדם דבר מעולם".
מהו ההבדל בין הרישא לסיפא? נראה שברישא הוא טוען "שלי הוא" אך מסרב להסביר כיצד הגיע לידו. ובסיפא הוא אפילו לא טוען "שלי הוא".
מצינו, איפוא, שעל מנת שאמירה תחשב "טענה" צריכים להכלל בה שני מרכיבים:
1. קביעה שהמחזיק הוא הבעלים.
2. נימוק הקביעה תוך התייחסות לדרך שבה הגיעה השדה לידיו.
ברור שטענה שחסרה את הקביעה שהמחזיק הוא הבעלים אינה טענה אלא הודאת בעל-דין להיפך. וכך אומר רבנו יונה (כ"ח: ד"ה אלא מעתה):
"...וכיון שזה (המחזיק) אומר 'שלא אמר לי אדם דבר מעולם' הרי הודה שאינה שלו, ושאין מחזיק בה אלא מחמת שלא מצא מי שימנענו מלירד בה".
מכל מקום, השאלה היא מדוע טענה שחסרה את סיפור הדברים אינה טענה. מדוע אמירת "שלי היא" אינה מספיקה וצריך לטעון "ממך קניתיה", "ממך קבלתי במתנה" וכדו'.
ג. להבנת הצורך בטענה הכוללת ספור דברים יש להבחין בין שני ההסברים לדין חזקת ג' שנים:
1. לפי הדרך שחזקת ג' שנים היא הפיכתו של המחזיק בקרקע למוחזק ניתן להציע שני הסברים:
א. הרא"ש (בשו"ת, כלל ע סימן ד) אומר שעקרונית, בדיני טוען ונטען:
"....קיימא לן דאין אדם צריך לברר לא פרעון מתי פרע ולא הלואה מתי הלוה".
ברם, משמע שצריך לטעון "פרעתי", שהיא טענה לא מפורטת, למרות שהתובע, שהוא מוציא, לא הביא ראיה לדבריו. מצינו, אם כן, שלפי סדר הדין קיימת חובה על הנתבע להשיב לתובע. אמנם, לא באופן מפורט ומבורר אך גם לא באופן סתמי "איני חייב", "שלי הוא" וכדו', חובה זו קיימת, ממילא, גם לגבי המחזיק בקרקע ג' שנים.
ב. הנתבע אינו מחויב על-פי סדר הדין לענות לתובע, אך כפי שכאשר אדם נעדר משדהו למשך ג' שנים אנו מפסיקים להניח שהוא הבעלים, כיון שחרג ממנהג בעלים רגיל, כך מי שמחזיק בשדה ועדים מעידים שהמערער היה בעלים לפני שהמחזיק ירד לשדה - מדרך העולם שהוא יסביר כיצד ומדוע השדה עברה לידיו, ואם הוא נמנע מלהסביר חרג גם הוא מן הדרך ויש לזקוף זאת נגדו. וכך אומר הר"ן (כח. ד"ה טעמא מאי):
"שהרי אי אפשר שיזכה בקרקע זו אלא אם כן לקחה, וכיוון שאיהו לא טעין הורעה חזקתו, שאילו לקחה בודאי שהיה טוען כן בפרוש. וכיון דאתיליד רעותא בהך חזקה לא מהניא".
כעת יש לבחון כיצד משתלבים שני הסברים אלה בסוגייתנו:
לפי ההסבר שעל המחזיק חלה חובה לטעון טענה ולהסביר כיצד הגיעה הקרקע לידיו - עדי המערער סותרים לכאורה את הטענה "של אבותי", ולכן טענה זו אינה מתקבלת על דעת בית-דין, ונוצר מצב של חזקה ללא טענה. כתוצאה מכך המחזיק אינו נחשב מוחזק אלא המערער שהוא מראקמא, ואם המחזיק רוצה לזכות עליו להביא ראיה שהקרקע שלו. לפי ההסבר שהמנעות מטענה היא רעותא למחזיק - בסוגייתנו הוא אמנם טוען, אך הסתירה לכאורה של דבריו ע"י עדים מהווה רעותא שמבטלת את ההנחה שהוא הבעלים. ברם, רבה סובר היות ויש למחזיק מיגו שהיה טוען ממך קניתיה, יש ראיה שהוא דובר אמת, ולכן אין טענתו נחשבת כבלתי מתקבלת על הדעת. שהרי, לו יצוייר שגם המחזיק היה מביא עדים שאבותיו היו הבעלים ברור שבי"ד לא היו קובעים שאחת הכתות מעידה שקר, שהרי אין ביניהן סתירה מוחלטת, אלא היה מפרש את העדויות כך שתתיישבנה האחת עם רעותה, ולכן גם כאשר הראיות הסותרות לכאורה אינן מאותו סוג אלא עדות מול מיגו, בית דין יישבו את שתי הטענות ויאמרו שאבות המחזיק קנו מאבות המערער וכדו'. לכן, לפי ההסבר שיש חובת טענה - טענת המחזיק מתקבלת על דעת בי"ד והוא מוחזק. לפי ההסבר שהמנעות מטענה היא רעותא - אין כאן רעותא ועל כן אין סיבה לשנות את ההנחה שהוא הבעלים.
אביי חולק על רבה וסובר שלא רק כאשר יש סתירה מפורשת בין עדים למיגו העדים גוברים, אלא אפילו כאשר הסתירה היא רק לכאורה אין לראות במיגו ראיה שוות ערך לעדות עד שבית-דין יצטרך ליישבה עם העדות.
אם כן, יש בכך תשובה לשאלה שעלתה בתחילת דברינו (שאלת הריטב"א):
רבה ואביי לא חלקו לגבי משקלה של ראיה מסוג מיגו כאשר היא עומדת בסתירה מפורשת לעדות, אלא רק כאשר הסתירה ביניהן אינה מוחלטת. האם בית-דין מיישב בין הראיות על-ידי הסבר משלו. או האם מתחשבים רק בעדות גם כאשר ניתן לישב את הסתירה.
יתכן שההבדל בין ההסבר שקיימת חובה לטעון ובין ההסבר שהטענה היא מניעת רעותא משתקף בשאלה שהראשונים העלו בדעת אביי, מדוע בית דין אינם טוענים עבור המחזיק שאבותיו קנו מאבות המערער, הרי קיימא לן שטענינן ליורש. וענו שתי תשובות:
א. הרשב"א בשם רבותיו והרמ"ה: טענינן רק כאשר המחזיק טוען טענת שמא, או כשטוען טענת ברי ומוכיח שאבותיו דרו בקרקע יום אחד לכל הפחות. אך בסוגייתנו המחזיק טוען ברי ואינו מוכיח שאבותיו דרו יום אחד, ועל כן לא טענינן לו.
ב. הרשב"א במסקנה ורבינו יונה: טענינן רק כאשר טוען שמא. ובסוגייתנו הוא טוען ברי, ואף על פי שמוכיח שאבותיו דרו יום אחד, לא טענינן לו.
לפי ההסבר שיש חובת טענה - אם טוען שמא, דהיינו: "מאבותי ירשתיה, הם היו הבעלים אך איני יודע מתי וכיצד קנו אותה", אף שאין זו טענה נחרצת אין זו גם טענה בלתי מתקבלת על הדעת. לא כל טענת שמא תתקבל. בין טענת "איני יודע מדוע אני מחזיק בשדה" - שזו הודאת בעל דין, ובין טענת "מפלוני קניתיה ואיני יודע כיצד הוא קנה את השדה ולכן איני יודע אם הוא היה הבעלים" - טענה בלתי סבירה שקנה שדה מבלי לברר שהמוכר הוא בעלים. אך הטענה "מאבותי ירשתיה" אין בה הודאת בעל-דין, ואינה נוגדת את ההגיון; והעדות שאבות המערער היו בעלים אינה מהווה סתירה לטענה, שהרי המחזיק לא טען שאבות המערער לא היו בעלים. מאחר והטענה היא כללית ורב-משמעית ניתן ליישבה עם העדות ולומר שאבות המחזיק קנו מאבות המערער, וכדו'. זהו, א"כ, פרוש המושג "טענינן" - שבי"ד מפרשים את הטענה באופן שלא תסתר ע"י העדים.
אולם, כאשר המחזיק טוען טענת ברי, דהיינו "של אבותי", המשמעות הפשוטה של דבריו היא שאבותיו היו בעלים מעולם (כך הבינו הראשונים) שהרי המערער טוען "של אבותי" שהורישו לי ולא מכרו לאבותיך, והמחזיק עונה לו באותה לשון ואם-כן משמע שכוונתו לומר של אבותי היתה מעולם ולא של אבותיך, ואי-אפשר לקבל את טענתו שהרי העדים סותרים אותה. נמצא שחובת הטענה לא נתמלאה והמחזיק אינו נחשב מוחזק, ומכיון שאין לו ראיה - יפסיד. המוצא היחיד עבורו הוא לומר שהוא פטור מחובת הטענה. פטור זה ניתן ליורש ("והבא משום ירושה אינו צריך טענה" - משנה במא.). יורש הוא מי שקיבל נכס מבעליו החוקיים בדרך של ירושה. ולכן הרוצה להיות פטור מחובת הטענה חייב להוכיח שאבותיו היו הבעלים, וכפי שהוסבר לעיל - יום אחד של נוכחות בקרקע מספיק לכך. כאן פרוש המושג "טענינן" הוא שפוטרים את המחזיק מחובת הצגת טענה.
לפי ההסבר שמבחינת סדר הדין אין חובה על המחזיק לטעון, אך המנעות מטענה גורמת לרעותא מבחינת הערכת המציאות - ברור שיש להבחין בין נסיבות שבהן חוסר-טענה אינו מתקבל על הדעת ועל כן מעורר חשד, ובין נסיבות שחוסר-הטענה מתקבל על הדעת ועל כן מובן ומוצדק. אדם שירש שדה מאבותיו אינו יודע כיצד הגיעה השדה לידם, ובזה אין רעותא, ובלשון הרשב"ם (מא. ד"ה אינו צריך): "אין אדם בקי בקרקעות אביו היאך באו לידו". לכן, אם הוא טוען שאבותיו היו בעלים אך לא ידוע לו אם הם היו בעלים מעולם או שקנו אותה, אין בדבריו כל חוסר סבירות. כמו-כן אין דבריו עומדים בסתירה מפורשת לעדים המעידים שהשדה היתה שייכת לאבות המערער. אולם, אם הוא טוען טענת ברי שאבותיו היו הבעלים, משמע שכוונתו היא שאבותיו היו בעלים מעולם ואבות המערער לא היו בעלים אי-פעם, כפי שהוסבר לעיל. משמעות זו עומדת בסתירה ממשית לעדותם של עדי המערער, וזו רעותא. לא שייך לפרש את דבריו, כיון שהוא טוען באופן נחרץ שאבותיו היו בעלים וכוונתו היא שהם היו בעלים מעולם, ואי-אפשר להכניס לפיו דברים הפוכים ממה שהוא טוען בפרוש. וגם אם יוכיח שאבותיו גרו בשדה יום אחד - אין זה מפחית מהרעותא שבדבריו.
לסיכום חלק זה - אם חזקה גורמת שהמחזיק ייחשב מוחזק - הצורך בטענה יהיה מאחת משתי סיבות: א. חובה על פי סדר הדין. ב. מניעת רעותא. ההבדל בין שתי הסיבות קיים בדין טענינן בסוגייתנו - לפי ההסבר הראשון כשטוען שמא טענתו מתקבלת על הדעת כי היא יכולה להתיישב עם עדי המערער. כשטוען ברי טענתו אינה יכולה להתיישב עם עדי המערער, ולכן אין לו טענה. הוא ייחשב מוחזק גם ללא טענה רק אם הוא יוכיח שהוא פטור מלטעון, וזאת על-ידי שיוכיח שאבותיו דרו יום אחד, דהיינו: שהוא יורש.
לפי ההסבר השני כשטוען שמא אין רעותא, כי דבריו משתמעים גם באופן שלא נסתר על ידי העדים. כשטוען ברי יש רעותא כי דבריו עומדים בסתירה גמורה לדברי העדים.
ואכן, ניתן לראות סיעתא לדברינו משיטת הטור:
בתחילת הלכות חזקת קרקעות (סי' קמ סעיף א') הטור מנסח את דבריו באופן שמשתמע ממנו שחזקת ג' שנים עושה את המחזיק למוחזק, וזה לשונו:
"אע"פ שאדם נאמן לטעון על המטלטלים שבידו לקוחין הן בידי, קרקע בחזקת בעליה עומדת... שקרקע הידוע לראובן... והוא עתה בחזקת שמעון... וראובן מערער עליו לומר שהיא גזולה בידו נאמן (ראובן)... אלא אם כן החזיק בו שמעון כראוי ובטענה אז אין מוציאים אותה מידו, אלא נשבע ועומד בשלו".
בהמשך הדברים הוא דן בברורים על ידי שטר ורק בסעיף ד אומר:
"...שכיון שהוחזק בו ג' שנים ולא מיחה בו שום אדם, לא נזהר עוד בשטרו, ונאמן לומר מכרת לי ואבדתי שטרי".
הווי אומר - אין בחזקת ג' שנים שום צד של ברור וראיה אלא לכל היותר הצדקה להעדר השטר. לגבי הצורך בטענה, בסימן ע"ה פוסק הטור כדברי אביו הרא"ש שהובאו לעיל ושמהם למדנו שכל מוחזק חייב לטעון גם לפני שהמוציא מוכיח את דבריו. וכך גם משמע מדבריו בסימן ק"מ סעיף א' "אלא אם כן החזיק בו כראוי ובטענה". משמע שחובת המחזיק לטעון כדי שחזקת ג' שנים תועיל לו. לגבי דין טענינן בסוגייתנו - בסימן קמ"ו סעיף ל"ט הוא פוסק שאם טוען שמא טענינן ליה, ואם טוען ברי עליו להוכיח שאבותיו גרו יום אחד וטענינן ליה.
2.לפי הדרך שחזקת ג' שנים היא ראיה שהמחזיק הוא הבעלים, לכאורה היינו אומרים שדי לטעון "שלי היא" ואין צורך בסיפור הדברים, שהרי טענה מורכבת מקביעה ("שלי הוא") ומנימוק הקביעה ("של אבותי", "קניתיה", "קבלתי במתנה" וכדו'). החזקה מוכיחה רק את הקביעה. מעצם העובדה שאדם דר בקרקע ג' שנים והמערער שתק, ניתן ללמוד רק שהמחזיק הוא הבעלים, אך לא ניתן להסיק מעובדה זו כיצד נעשה בעלים. אם כך היה מקום לומר שהשאלה העומדת בפני בית-דין היא אם ניתן להסיק מנוכחותו בקרקע שהוא הבעלים, אם המערער מחה וכדו', אך אין חשיבות למה שהוא טוען כנימוק וסיפור דבריו. הדיון נסוב סביב הראיה שהוא מציג, ולא סביב ברור דבריו כאמת או כשקר. תמוה, אם-כן, מדוע צריך המחזיק לטעון טענה מנומקת, ומדוע בסוגייתנו המחזיק מפסיד כאשר נימוקו נסתר על ידי העדים.
יתכן שלמרות שחזקה היא ראיה, יש להבחין בינה לבין ראיות אחרות כגון עדות ושטרות. על ידי עדים או שטר בית-דין יודע שהמחזיק קנה, קבל במתנה וכדו', וברור מאליו שהוא הבעלים. אך על ידי חזקת ג' שנים יודעים אנו שהמחזיק ישב ג' שנים בקרקע, ומכאן אנו מגיעים למסקנה שהמחזיק ישב בה כדין. ברם, תהא מסקנה זו נובעת מהגיון מוצק ככל שתהא, אי-אפשר לשלול לחלוטין את האפשרות שהמחזיק הוא נוכל שמנצל לרעה הזדמנות שנקרתה בדרכו להחזיק בשדה למשך ג' שנים. לכן, לפני שאנו באים להסיק מסקנות מהחזקה, צריכים אנו להתרשם שלכל הפחות על פני הדברים, הראיה מובאת בהגינות, והמחזיק אינו נוכל.
אילו מי שמחזיק בקרקע ג' שנים, כראוי ועל פי כל התנאים, לא היה חייב להציג ראיה, לא היתה אפשרות למערער להתמודד אתו, שהרי העובדה שיש לו חזקה הוכחה בעדים, מחאה לא היתה, ולא נותר לו אלא לצעוק שהמחזיק הוא שקרן. במצב כזה היה כוחו של המחזיק יפה מכוחו של המערער.
אבל כאשר המחזיק טוען טענה שיש בה סיפור דברים, נפתח פתח למערער לנסות ולסתור את הטענה, ובמצב כזה אין סיבה לומר שכוחו של המחזיק עדיף.
נמצא, אפוא, שהצגת טענה מחלישה את עדיפותו הבלתי הוגנת של המחזיק, בכך שהוא חושף את עצמו לסתירת והכחשת טענתו, וכפועל יוצא נראה שלכאורה הוא משוכנע בצדקתו.
כאשר המחזיק נראה כמי שמשוכנע בצדקתו, הוא ממלא את הצורך הנדרש לפסיקת הדין על-פי החזקה, ולהוצאת הקרקע מן המוחזק שהוא, לדרך זו, המערער. אבל לדרך הראשונה, שהמחזיק בקרקע הוא המוחזק, במילא אין לו צורך לשכנע אותנו שהוא הבעלים. אדרבא, המערער הוא המוציא וחובת השכנוע חלה עליו.
ניתן למצוא סמך להסבר זה מדברי הרמב"ם הלכות טוען ונטען פ"ו ה"א:
"בעלי דינין שבאו לבית-דין והשיב הנטען ואמר איני חייב כלום אין זו תשובה נכונה אלא אומרים בית-דין לנטען השב על טענתו.... ואמור אם לוית אם לא לוית... ומפני מה אין מקבלים ממנו תשובה זו, שמא טועה הוא בדעתו ויבוא להשבע על שקר... ואפילו היה חכם גדול (דהיינו: שלא יבוא להשבע על שקר) אומרים לו אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו... שהרי אנו דנים במתוך שיכול לומר בכל מקום".
מה פרוש דבריו? מה הקשר בין דין מיגו לחובת הטענה? ההבנה הפשוטה היא שמחייבים אותו לטעון כדי שנוכל ליישם עבורו דין מיגו, אך מדוע בית-דין צריכים לשמור על זכויותיו של הנתבע? יתכן גם להבין שאומרים לחכם: אל תחשוש לטעון את טענתך ואפילו היא טענה חלשה כי אז יהיה לך דין מיגו לטובתך. וגם זה לא ברור - חכם היכול להיזהר משבועת שקר לא יודע שקיים דין מיגו?
על פי דרכנו ניתן להסביר שהרמב"ם אומר שהרעיון העומד ביסודו של דין מיגו הוא העומד ביסודו של דין חובת הטענה. טעם דין מיגו הוא שיכול היה לטעון טענה חזקה שהיה זוכה בה, ובפועל הוא טוען טענה חלשה, בית-דין רואה שהוא משוכנע בצדקתו ובודאי גם דובר אמת. זהו גם הרעיון של חובת הטענה - על ידי שהוא טוען טענה מפורטת הוא חושף עצמו לסתירה והכחשה. העובדה שבכל-זאת טוען כך מלמדת אותנו שהוא בטוח בצדקתו. עדיין אי אפשר לומר שהוא דובר אמת בודאי אך ניתן ללמוד שיש כאן רצינות ואחריות. לכן גם חכם גדול צריך לפרט את טענתו כדי להראות שהוא עומד מאחורי דבריו ואחראי להם. מהיכן אנו יודעים שהטענה מלמדת על מידת רצינותו של הטוען - ממיגו. אמנם, כשיש לו מיגו, מתוכן הטענה אנו מסיקים שהוא דובר אמת, ובסתם טענה - עצם הטענה מראה שהוא רציני, מכל מקום עקרון המיגו ועקרון חובת הטענה המפורטת דומים.
כדי להבין את מהלך סוגייתנו יש להקדים את דברי הרמב"ם בהלכות גרושין פי"ב ה"ד:
"...היא אומרת גירשתני ואבד גיטי, והוא אומר לא גירשתיך, אף על פי שהוחזקה אשתו. הרי זו נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה".
ובהלכות אישות פט"ז הכ"ו:
"...האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, שאינה מעיזה פניה בפני בעלה. לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גרשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי, והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובה אבל אינו נותן לה התוספת עד שתביא ראיה שגרשה, או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה".
והקשה הראב"ד שם:
"אם אינה מעיזה וכאילו גט יוצא מתחת ידיה היא מה בין עיקר לתוספת, והרי כתובתה יוצאת מתחת ידיה שהכל כתוב בכתובה".
והטור (אבן העזר סימן ק) הקשה:
"ולא נהירא, שאם הוא נאמן למה יתן עיקר, ואם אינו נאמן יתן לה הכל שהרי כתובתה בידה"?
המגיד משנה והכסף-משנה מסבירים בשם הרמב"ן (כתובות כג. ד"ה וא"ת) והרשב"א (גיטין סד: ד"ה ולענין, וכתובות שם) שמשום שהיא מותרת להנשא לא על-פי גט אלא על-פי "חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה", גביית כתובתה, שכרגיל היא ע"פ גט, היא ע"פ "מדרש כתובה". בכתובה כתוב: "ואם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי", ועל פי "מדרש כתובה" אפשר לגבות רק עיקר ולא תוספת. הקושי בדברים אלה ברור, אם האשה מותרת לינשא מכוח חזקה, על כרחנו שאנו מניחים שקבלה גט, ואז חל חיוב הכתובה כולו - עיקר ותוספת.
רבי משה פיינשטיין זצ"ל באר דבריהם (אגרות משה אבן העזר סימן י"ח וסימן נ"ב) שיש לחלק בין הוצאת ממון ממוחזק ובין התרת אשה לינשא: כדי להוציא ממון ממוחזק הטוען בברי שאינו חייב, לא די שלבית-דין ברור שיש להוציא ממנו, אלא צריך שנדע שלמוחזק עצמו ברור שהוא חייב. למוחזק ברור שהוא חייב רק מחמת ראיות עדים ושטר המגלות את המציאות. אפילו צועק שהעדים משקרים אין ממש בדבריו, כי המציאות ידועה לנו וגם המוחזק חייב להאמין לעדים. רק כך ניתן להוציא ממון ממוחזק.
כדי להתיר אשת איש אין צורך בגילוי המציאות אלא די בראיות שבית-דין פוסקים על פיהם בכל דיני התורה כחזקה ורוב. לכן מתירים אשת-איש על-סמך "חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה", שהרי עבור בית-דין זהו ברור מספיק. מאחר שבית-דין מתירים אותה, התמלא התנאי "וכי תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי", ולמרות שהבעל טוען שלא גירשה הוא חייב לשלם את עיקר הכתובה כפי שהתחייב. תוספת כתובה, לעומת זאת, נגבית רק על פי הגט, וכל זמן שאין בידיה גט אין היא מוציאה את התוספת מידי הבעל. אמנם היא הוכרה על ידי בית דין כגרושה אך אי אפשר להוציא מהבעל, שטוען שלא גירשה, מכח חזקה. על סמך חזקה אנו אומרים שמן הסתם נתגרשה, אך אין אנו בטוחים שגם הבעל הטוען שברי לו שלא גרשה יודע, אכן, שגרשה. לכן, ללא גט בידה, האשה גובה רק עיקר ולא תוספת כתובה.
לפי דרך זו מתבארת סוגיתנו: למערער יש עדים שהשדה היתה של אבותיו אך אין זו ראיה שהוא בעלים כעת. מאידך יש למחזיק חזקת ג' שנים שזו ראיה שהשדה שלו. אך, כפי שהסברנו, עלינו לדעת שהמחזיק משוכנע באמת שהצדק איתו, ולכן מחייבים אותו לטעון. כאשר טענתו נסתרת על-ידי עדים התוצאה היא כפולה - א. בית דין יודע שהטענה היא שקר. ב. בית דין יודע שהמחזיק אינו משוכנע בצדקת עצמו ולהיפך - הוא יודע שטענתו שקר, לכן חזקתו לא תועיל לו.
כאשר המערער והמחזיק עומדים בפנינו, עלינו לברר רק מי הבעלים של הקרקע ולא מי משקר ומי דובר אמת, ולכן אין חשיבות עצמאית לגילוי שהמחזיק שיקר. הנקודה החשובה היא למי יש ראיה שהוא הבעלים. אך כאשר עולה ראיה של חזקת ג' שנים - שכאמור, אינה ראיה עובדתית ישירה - אנו חייבים לדעת שהראיה מובאת מתוך כנות, לכן מחייבים אותו לטעון. אם אינו טוען - נסיק שאינו בטוח בעצמו, וסיבת החזקתו בקרקע ג' שנים נעוצה במעשה גזל. אם הוא טוען נראה שהוא משוכנע בצדקתו, אך אם עדים סותרים את טענתו, מוכח לנו שגם הוא יודע שלטענתו שקר כפי שהבאנו כשם רבי משה פיינשטיין זצ"ל לעיל, ובודאי אי אפשר לומר שהוא משוכנע בהיותו בעלים בקרקע.
אולם, רבה סובר שלמרות שהעדים מעידים נגד טענתו, אי-אפשר לשלול מהמחזיק את השכנוע העצמי, שהרי יש לו מיגו, וכפי שראינו דין מיגו בנוי על בטחון בצדקת עצמו. בכל מה שקשור לברור עובדתי-מציאותי עדים גוברים, ללא ספק, על מיגו. אך כאן השאלה אינה רק מי הבעלים, שהרי מכוח החזקה מוכרח שהמחזיק הוא הבעלים, אלא האם המחזיק אמנם מאמין שהוא הבעלים, ובתחום זה אין כל וודאות שעדים עדיפים על מיגו.
רבה סובר שמיגו עדיף כאן על עדים, ואם-כך מתברר שהמחזיק הוא תם לב, ולכן ראייתו מתקבלת. ויתכן שרבה סובר שמיגו שווה לעדים ואם כך לא ברור שהוא תם לב אך גם לא ברור שהוא נוכל, וכל זמן שאין בטחון שהוא נוכל אין סיבה לא לקבל את הראיה.
לעומתו, אביי סובר שעדים עדיפים על מיגו גם בתחום זה, ועל כן ברור למחזיק שהוא משקר ולכן לא נתחשב בחזקת ג' שנים שלו ונקיים את השדה בחזקת בעליה הראשונים, למרות שלא הוכיח שהוא הבעלים כרגע אלא רק שאבותיו היו בעלים. מצינו, אפוא, תשובה נוספת לשאלת הריטב"א.
ואכן, ניתן לראות סיעתא לדברנו משיטת הרמב"ם:
בתחילת הלכות חזקת קרקעות (בהלכות טוען ונטען פי"א) הרמב"ם פותח את דבריו באופן שמשתמע ממנו שחזקת ג' שנים היא ראיה שהמחזיק הוא הבעלים:
בהלכה א' הרמב"ם דן בענין מוחזקות בקרקע שלא פוקעת מיד כאשר עוזבים את הקרקע. בהלכה ב': "במה דברים אמורים שמצריכים ראובן (המחזיק) להביא ראיה או יסתלק בשלא נשתמש בה זמן מרובה. אבל אם הביא עדים שאכל פירות קרקע שלש שנים רצופות ונהנה בכולם... מעמידים אותה ביד ראובן וישבע ראובן היסת שמכרה לו שמעון... ויפטר. מפני שאומרים לו לשמעון אם אמת אתה טוען שלא מכרת ולא נתת למה היה זה משתמש שנה אחר שנה בקרקעך ואין לך עליו לא שטר ולא שטר משכנתא ולא מחית בו". אלא וודאי אין המערער טוען אמת. מפורש, אם כן, בלשון הרמב"ם שחזקת ג' שנים מהווה ראיה.
לגבי חובת הטענה - ראינו לעיל את הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פ"ו ה"א שהעובדה שאדם טוען וחושף עצמו לסתירה והכחשה מלמדת את בית-דין שהוא משוכנע בצדקתו. וכעת גם נבין מדוע הרמב"ם בהסבר סוגייתנו (הלכות טוען ונטען פט"ו ה"ו) אומר: "תחזור לזה שהביא עדים שהוא של אבותיו... שהרי לא טען כלום ואין אכילתו ראיה שכל חזקה שאין עמה טענה על הבעלים אינה כלום", ולא אומר: "שהרי טענתו שקר". כפי שראינו השאלה האם טענתו אמת או שקר אינה עומדת כאן לדיון, אלא האם הוא מציג את ראית חזקת ג' שנים מתוך שכנוע בצדקתו. השכנוע משתקף מעצם מציאות הטענה, וכאשר עדים מעידים נגדו הם מוכיחים לבית-דין שאינו משוכנע בצדקתו, היינו שאין לו טענה.
[1] אמנם, הראב"ן (דף רי"א ע"ב) מבין בדעת רבה שלמיגו יש בסוגייתנו כח כשני עדים: "...אלא ודאי לא משקר במה דאמר לו של אבותי הוא ולא מפקינן לה מיניה דהוה ליה כאילו תרוויהו אייתי סהדי דאהבתא ואוקי תרי לבהדי תרי וארעא היכא דקיימא תיקום" וגו'.