לע"נ אחי דוד צבי ז"ל
נקטף באיבו בתאונת דרכים
ת. נ. צ. ב. ה.
תפילת הדרך / משה טרשנסקי
מצינו בגמרא בברכות (כט:):
"ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך. מאי תפילת הדרך? 'יהי רצון מלפניך ה' א-להי שתוליכני לשלום, ותצעידני לשלום, ותסמכני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך, ותשלח ברכה במעשי ידי, ותתנני לחן, לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, ברוך אתה ה' שומע תפילה'".
בבואנו לדון בענין תפילת הדרך, עלינו לעמוד על אופיין של תפילות נוספות הקשורות לנושא.
תפילה אחת היא זו המופיעה במשנה בברכות כח: (ושבעקבותיה מובאת תפילת הדרך בגמרא):
"ר' יהושע אומר: ההולך במקום סכנה מתפלל תפילה קצרה ואומר: הושע ה' את עמך, את שארית ישראל, בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך, ברוך אתה ה' שומע תפילה".
תפילה נוספת, מופיעה במשנה בפרק תשיעי (ברכות נד.):
"הנכנס לכרך מתפלל שתים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בן-עזאי אומר: ארבע, שתים בכניסתו ושתים ביציאתו. נותן הודאה על שעבר, וצועק על העתיד".
לפני שנבחן את היחס בין התפילות השונות, נעמוד על אופי כל תפילה בנפרד.
תפילה קצרה:
המקור לתפילה קצרה, כאמור, הוא במשנה בברכות כח: - "ההולך במקום סכנה מתפלל תפילה קצרה". המשנה שם מדברת כולה בענין תפילת העמידה, כפי שהיא פותחת: "רבן גמליאל אומר, בכל יום ויום מתפלל אדם שמונה עשרה". נראה מכך, שר' יהושע המביא את התפילה הקצרה, מתכוון לתת תחליף לתפילת העמידה, המיועד לשעת סכנה. אופי התפילה, על כן, צריך להיות דומה לזה של תפילת שמונה עשרה, ולא תפילה ייחודית על הדרך.
אם נבחן את הנוסחאות השונות שהוצעו בגמרא לתפילה זו, הרי שהצעה אחת היא של רבי אלעזר ברבי צדוק - "שמע צעקת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם...". הצעה נוספת של אחרים (והיא שהתקבלה להלכה) - "צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה, יהי רצון מלפניך ה' א-להינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה...". גם מהנוסחאות הנ"ל נראה שזו תפילת בקשה כללית ("עשה מהרה בקשתם"; "צרכי עמך מרובין"; "לכל אחד כדי פרנסתו"), אם כי מתומצתת, ולא תפילה ספציפית על הדרך.
לגבי המצב בו נאמרת התפילה, הרי שבמשנה, כאמור, מופיע - "ההולך במקום סכנה". בירושלמי (ברכות, פ"ד, ה"ד) אמנם מובא - "כל הדרכים בחזקת סכנה", אך בבבלי (ברכות כט:) מפרטים ואומרים - "המהלך במקום גדודי חיה וליסטים". בפסקי ריא"ז (ברכות, פ"ד, ה"ג) מובא אחרת: "היה מהלך במקום סכנה, או במקום גדודי חיה וליסטים, או שהיה ירא שמא יפסיקוהו עוברי דרכים... הרי זה מתפלל תפילה קצרה". נראה מהריא"ז שתפילה זו נועדה למגוון המצבים בהם יקשה על האדם להתרכז בתפילתו, ולכן אף שלא במקום סכנה, אלא שירא שיפסיקוהו עוברי דרכים, מתפלל אותה תפילה. ואמנם במשנה (ברכות כח:) לפני דינו של ר' יהושע, מובא הדין של ר' אליעזר - "העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים", המדגיש את הצורך בכוונה בתפילה. מכאן ברור שאין זו תפילה דווקא על הסכנה שבדרך, דבר המחזק את ההשערה שזו תפילת תחליף לתפילת שמונה עשרה.
נראה, על כן, לנתק בין התפילה הקצרה לתפילת הדרך, וכפי שכתב הרא"ה במפורש:
"תפילת הדרך, פירוש - והיא לעולם מלבד תפילה קצרה, וכן אפילו התפלל תפילה שלמה, דליכא תפילה, תפילת הדרך לעולם איתא".
אלא שמצינו גם שיטה שונה. "האור-זרוע" (הלכות קריאת-שמע, אות מ"ח) כותב בענין תפילת הדרך:
"תפילה זו מיירי אף על פי שכבר התפלל שמונה עשרה, ואפילו שלא במקום הסכנה ידועה. אבל במקום סכנה ידועה, כגון מהלך במקום חיה ולסטים, מתפלל תפילה קצרה... ואף על פי שלא התפלל עדיין שמונה עשרה".
משמע מכך, שתפילה קצרה, המיועדת למקום סכנה ידועה, נאמרת ללא תלות בתפילת העמידה, ופוטרת מתפילת הדרך. הביאור-הלכה (בהלכות תפילה, סי' ק"י, ד"ה 'ההולך במקום'), בהמשך לשיטת האור-זרוע, התייחס לאפשרות ההפוכה, שתפילת הדרך תפטור מתפילה קצרה, שאם יצא לדרך והתפלל תפילת הדרך, ובהמשך נודע לו שנמצא במקום גדודי חיה ולסטים, נראה שאין צריך עוד להתפלל את התפילה הקצרה.
בהסבר גישה זו, נראה שאין מנוס מלומר, שהאו"ז והבה"ל הבינו הן את תפילת הדרך והן את התפילה הקצרה, כתפילות על הסכנות שבדרך, והחילוק ביניהן הוא רק בדרגת הסכנה: התפילה הקצרה מיועדת למקום סכנה ברמת חיות וליסטים, בעוד שתפילת הדרך ניתקנה לדרכים רגילות, שכאמור בירושלמי - כולן בחזקת סכנה (ניתן להביא ראיה לזיקה שבין תפילות אלו, מהעובדה שבגמרא הן הובאו יחד).
תפילת הכרך:
המשנה בברכות נד. אומרת: "הנכנס לכרך מתפלל שתים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו". בגמרא (ברכות ס.) מובא נוסח התפילה:
"תנו רבנן, בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' א-להי שתכניסני לכרך זה לשלום... יצא אומר, מודה אני לפניך ה' א-להי שהוצאתני מכרך זה לשלום, וכשם שהוצאתני לשלום, כך תוליכני לשלום, ותסמכני לשלום, ותצעידני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך".
מנוסח התפילה נראה בעליל, שתפילה זו נאמרת ספציפית על סכנות הדרך, ובה מבקש האדם על שלומו מהבורא.
קיימים גם תנאים מוגדרים למידת הסכנה המצדיקה תפילה זו, כפי שכותב רש"י (על המשנה, ד"ה 'הנכנס לכרך'): "המהלך בדרך וצריך לעבור כרך, ושם מצויים מושלים רעים ומחפשים עלילות". גם הגמרא עצמה (ברכות ס.) מפרטת תנאים כאלו - "אמר רב מתנא: לא שנו אלא בכרך שאין דנין והורגין בו, אבל בכרך שדנין והורגין בו, לית לן בה", ומכיוון שקיימת מערכת משפטית, והורגים רק על פי דין, חוששים פחות. בהמשך, אמנם, מועלית אפשרות המרחיבה את הגדרת הסכנה - "איכא דאמרי, אמר רב מתנא אפילו בכרך שדנין והורגין בו - זימנין דלא מתרמי ליה אינש, דיליף ליה זכותא".
המאירי בפירושו מרחיב אף יותר וכותב - "ברכה זו... אינה צריכה אלא למי שנכנס לכרך שאין בתי דינין מצויין בו, ולא אימת מלכות, ומכין וחובטין שלא מן הדין, ואדם צריך לרחמי בוראו", ודי בסכנת מכה וחבטה. והוא ממשיך וכותב, שכל זאת הוא דווקא לחיוב, "אבל מכל מקום מתורת רשות לאדם לברך כן על כל מקום שהוא נכנס. ולא עוד אלא שגדולי הפוסקים אין מחלקין בה", שהרי"ף והרמב"ם כתבו "הנכנס לכרך" בסתמא.
תפילת הדרך:
הגמ' בברכות (כט:) אומרת:
"אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: לא תרתח ולא תחטי, לא תרוי ולא תחטי, וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא. מאי 'המלך בקונך וצא'? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא, זו תפילת הדרך. ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא, כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך".
רש"י מסביר את לשון "המלך" - טול רשות. השל"ה פירש בכיוון זה, וכתב (מצוטט ב"מחצית-השקל", או"ח, סי' ק"י) "אין שייך בזה לשון המלכה, אלא דרוצה לומר שיראה: אם תפילת הדרך שגורה בפיו - יצא, ואם לאו - אל יצא. כמו שאמר ר' חנינא בן-דוסא במשנה דף לד:".
(המשנה שם - "אמרו עליו על ר' חנינא בן-דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו, מנין אתה יודע? אמר להם, אם שגורה תפילתי בפי - יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף").
על פי זה ניתן גם להבין את היחס בין שתי המימרות בגמרא של רבי יעקב אמר רב חסדא. בתחילה הוא אמר - "מאי 'המלך בקונך וצא'? זו תפילת הדרך", שאנשים בדרגתו של ר' חנינא בן-דוסא יבחנו אם תפילתם שגורה בפיהם, ועל פי זה ידעו אם לצאת לדרך אם לאו. לאחר מכן הוא הוסיף, ביחס לאנשים בדרגה נמוכה יותר, שלא יחושו בהבדל - "כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך", שאף שאין זה בגדר נטילת רשות, והאדם מוגדר כיוצא לדרך, ולא כנמלך אם לצאת, עליו להתפלל ולבקש על הדרך שיוצא אליה ("בעטרת-זקנים", סי' ק"י, ד"ה 'היוצא לדרך' מביא - "שנוהגים ליטול רשות מהגדולים כשהולכים בדרכים, ומתברכים מהגדולים", ומביא לכך סמך מברכות ג:, שחיילי דוד, לפני יציאתם למלחמה, היו נמלכין בסנהדרין ומבקשים שיתפללו עליהם. מכאן, שהעתיקו ענין נטילת הרשות מהבורא לסנהדרין ולגדולים).
ייתכן להסביר אחרת את היחס בין שתי המימרות. אם נעיין בנוסח התפילה, נגלה לכאורה שני חלקים לתפילה זו. החלק הראשון מתייחס לסכנות הדרך - "... שתוליכני לשלום, ותצעידני לשלום, ותסמכני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך", בהקבלה גמורה לתפילת היוצא מהכרך, שמתפלל כך על המשך דרכו. אלא שלהבדיל מתפילת הכרך, המסתיימת בכך, בתפילת הדרך הוא מוסיף חלק נוסף - "ותשלח ברכה במעשי ידי, ותתנני לחן, לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי". נראה, שהמשך זה של התפילה אינו מכוון לסכנות הדרך, כי אם תפילה כללית, בה הוא מבקש על דרכו שתהיה מוצלחת ומבורכת.
לפי זה ניתן להסביר את המימרות, שב"המלך בקונך וצא" הוא לא מתכוון לנטילת רשות ממש, אם לצאת אם לאו, אלא, כפי שמסביר בעל ספר המכתם, לשון 'המלכה' הוא תרגום "איעצך" (בבמדבר כ"ד - "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה"). קודם צאתו, על האדם להתייעץ כללית בבורא, ולבקש על הצלחת דרכו, והמלכה זו היא בגדר עצה טובה שנתן אליהו לרב יהודה, בנוסף לעצות הקודמות לה, שלא יכעס ולא ישתכר. ובמימרא השניה, ש"כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך", הכוונה לתפילה על סכנות הדרך, בה חייב ההולך.
ואמנם, שני פנים אלו של התפילה, מופיעים בהמשך דברי בעל המכתם: "מאי היא תפילת הדרך? כלומר שיתפלל לפניו שיסמכהו ויסעדהו, ואם יש שם סכנה שישמרהו שם או שיעכבהו מלילך". שישמרהו מחד, ושיסעדהו מאידך.
לפי זה, ניתן להסביר מחלוקת יסודית בדיני תפילת הדרך.
פרסה - מחלוקת רש"י ובה"ג:
בהמשך הגמ' שם, בברכות ל., ממשיך רבי יעקב אמר רב חסדא ומפרט את זמן התפילה: "אימת מצלי?... משעה שמהלך בדרך. עד כמה?... עד פרסה".
רש"י (ד"ה 'עד פרסה') מסביר - "אבל לא לאחר שהלך פרסה", שאין להתפלל תפילה זו, אלא בפרסה הראשונה. יש שהבינו זאת רק לענין לכתחילה, כפי שכותב הריטב"א - "בתוך הפרסה הראשונה יש לו לאומרה לכתחילה, אבל אם שכח ולא אמר אותה בתוך הראשונה, אומר אותה אחר-כך על מה שיש לו ללכת, כל זמן שרב ממנו הדרך עד שיתקרב למקום שהולך". לעומת זאת, כותב המרדכי (אות צ"ד) - "מכי עבר פרסה הוי מעוות לא יוכל לתקון". וכן הרא"ה בפירושו - "אם לא התפלל אותה עד שהלך פרסה, עבר זמנה, ושוב אין לו להתפלל אותה".
בהבנת רש"י התקשו רבים מהמפרשים. הרשב"ץ מקשה - "איך אפשר לומר שמי שיש לו ללכת עשר פרסאות, שמפני שהלך פרסה אחת בלא תפילה, שיכול ללכת תשעה פרסאות הנשארות בלא תפילה?". ובהמשך - "וכי מפני שאכל שום וריחו נודף, יאכל שום אחר כדי שיהיה ריחו יותר נודף?".
ואמנם, הבה"ג הסביר את כוונת הגמרא בצורה שונה:
"עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל? עד פרסה; אפי' אין לו לילך אלא עד פרסה. אבל דרך פחות מפרסה, אין צריך להתפלל תפילה זו" (מובא ברש"י על אתר).
ניתן להסביר את המחלוקת על פי שני הפנים של תפילת הדרך. הבה"ג הבין את עיקר התפילה, כתפילה על סכנות הדרך, ולכן אל לו לאדם להתפלל תפילה זו בדרך פחות מפרסה, המוגדרת ע"פ רבנו יונתן הכהן מלוניל - "כל כך סמוך לעיר אינו סכנה". ואמנם, בספר הלכות גדולות (כתב יד מילאנו) המחבר מביא את תפילת הדרך הכוללת רק את החלק הראשון, עד "מכף כל אויב ואורב בדרך", ומסיים בחתימה (בהמשך להבנה זו, פסק הט"ז בסי' ק"י, אות קטנה ו' - "משמע מזה דבהולך במקום סכנה, יש להתפלל תפילת הדרך אפילו בפחות מפרסה, דזיל בתר טעמא"). לעומת זאת, רש"י הבין את עיקר התפילה משום "המלך בקונך וצא", ורש"י לשיטתו, שהכוונה לנטילת רשות, ואין ליטול רשות, אלא בעובר לעשייתן. ממילא, דווקא בפרסה הראשונה, שעדיין הוא לא נחשב כנמצא ממש בדרכו, יכול הוא עוד לאומרה, אך משהלך פרסה, ונחשב שהחזיק בדרך, שוב לא יכול ליטול רשות עליה. ולשיטת רש"י אין הגבלת מרחק לחיוב תפילת הדרך, כפי שכתב שם הרא"ה.
שיטת הרמב"ם בתפילת הדרך:
בשיטת הרמב"ם בסוגיא זו קיים קושי: בהלכות תפילה, פ"ד, הי"ט מופיעה התפילה הקצרה - "היה מהלך במקום סכנה, כגון מקום גדודי חיות ולסטים, והגיע זמן תפילה, מתפלל ברכה אחת, וזו היא: צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה...", ובהלכות ברכות, פ"י, הכ"ה, מביא הרמב"ם את תפילות הנכנס והיוצא מהכרך. וכבר הקשה ה"שלטי-גבורים" (בפ"ד מברכות) - "מן התימה על מיימון, שהשמיט דין תפילת הדרך מפסקיו?".
קושי נוסף המתעורר ברמב"ם הוא, שבהלכות תפילה, לגבי תפילה קצרה, מובא הדין ש"מתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך, ואם יכול לעמוד עומד", המופיע לכאורה בגמרא (ברכות ל.) בענין תפילת הדרך:
"והיכי מצלי לה? רב חסדא אמר מעומד, רב ששת אמר אפילו מהלך. רב חסדא ורב ששת הוו קאזלי באורחא, קם רב חסדא וקא מצלי. אמר ליה רב ששת לשמעיה, מאי קא עביד רב חסדא? אמר ליה קאי ומצלי. אמר ליה אוקמן נמי לדידי ואצלי, מהיות טוב אל תקרא רע".
את אחרון ראשון ניתן לתרץ, שהגמרא התייחסה לתפילה קצרה, שהרי בהמשך וודאי חוזרת הגמרא ומתייחסת לתפילה קצרה בהשוואתה לתפילת "הביננו", ואולי כבר למעלה חזרה לדון בתפילה זו. ואף שתוספות שם (ד"ה 'והיכי מצלי לה') העמיד שהמחלוקת "אתפילת הדרך קאי", הרי שעצם הצורך שראה תוספות לפתוח דבריו בהדגשה שהמדובר בתפילת הדרך, מלמד אולי שגם תוספות הבין שניתן להעמיד את הדברים בענין תפילה קצרה, ובא להוציא מהבנה זו. ניתן גם להביא ראיה לכך מהמשך הגמרא, המסכמת - "והלכתא, 'הביננו' מעומד, תפילה קצרה בין מעומד בין מהלך". ובדרך כלל מסכמת הגמרא הלכתא, לאחר שהובאה מחלוקת בנושא (כמופיע ברשב"א בבא-בתרא, קכ"ה: ד"ה 'ועוד כתב מורי' - "הלכתא, מכלל דפליגי"). על כן נראה להעמיד את המחלוקת בענין תפילה קצרה.
ניתן לתרץ קושיה זו גם באופן אחר. אף אם הבין הרמב"ם את הגמרא כמתייחסת לתפילת הדרך, הוא סבר כי ניתן ללמוד את דין תפילה קצרה מתפילת הדרך. לכאורה קשה על כך - איך ניתן להעתיק דין שנאמר בענין תפילת הדרך, שאינה אלא תפילה ובקשה בעלמא, שיכול לאומרה מהלך, לתפילה הקצרה, שנראה שניתקנה כתחליף לתפילת העמידה? אך נראה שתפילה קצרה אינה תחליף מושלם לשמונה עשרה, ולכן אומרת הגמרא (ברכות ל.) "כי מטי לביתיה בעי למהדר לצלויי". ניתן לראות זאת גם מכך שאינה פותחת ב'ברוך', וכפי שמסביר הטור (ס' ק"י) בענין תפילת הדרך, שאינה פותחת בברכה - "לפי שאינה אלא תפילה בעלמא... ולא כברכות שתקנו על שם המאורע, אלא בקשת רחמים". ואולי גם תפילה קצרה אינה אלא תפילה בעלמא, ועל כן ניתן ללמוד מזו על זו.
הכסף-משנה (הלכות תפילה, פ"ד, הי"ט) שילב בין ההסברים, וכתב שתפילת "הביננו", הממלאת את מקומה של תפילת העמידה, מדינא צריך לעמוד בה, ועל כן יש להסביר את מעשהו של רב ששת, שעמד רק משום "מהיות טוב אל תקרא רע", לענין תפילה קצרה. יש מקום לתמוה מדוע הכסף-משנה לא מביא אפשרות להעמיד המחלוקת בתפילת הדרך, וניתן להסביר שהוא הבין שיש להפריד בין הדבקים - מחלוקת רב ששת ורב חסדא מתייחסת אמנם לתפילת הדרך (כתוספות), אך המעשה ברב ששת ורב חסדא היה בענין תפילה קצרה, על פי האמור ש"הוו קאזלי באורחא", שנראה מכך שכבר החזיקו בדרך. והרי בפשטות לכתחילה גם לבה"ג יש לומר את תפילת הדרך בראשיתה [1], ועל כן לא נראה היה להעמיד המעשה בענין תפילת הדרך.
תיאורטית, ניתן היה לתרץ את שתי הקושיות בחדא מחתא, וזאת לאור שיטת האור-זרוע, ובעקבותיו הביאור-הלכה (הובא לעיל בקטע בענין תפילה קצרה). על פי דבריהם, שתפילת הדרך ותפילה קצרה שתיהן על מקום סכנה ניתקנו, ניתן לבאר שהרמב"ם אינו מזכיר את תפילת הדרך, מפני שהתפילה הקצרה היא המיועדת למקום סכנה גדולה של חיות ולסטים, וממילא יכולה לפטור מחיוב תפילת הדרך על סכנות בעלמא. לכן, הסתפק הרמב"ם בהבאת התפילה הקצרה בלבד, וגם כתב שיכול לאומרה מהלך, בקל וחומר מתפילת הדרך, שאם סכנת דרכים בעלמא מצדיקה תפילה בהילוך, קל וחומר שבמקום סכנה ידועה יתפלל מהלך. אלא שקשה ליישב כך את הרמב"ם, שהרי בהלכות תפילה שם כתב "היה מהלך במקום סכנה... והגיע זמן תפילה מתפלל ברכה אחת", ותלה, אם כן, את אמירת התפילה הקצרה בזמן תפילה, וגם הביא דין זה אגב שאר הלכות תפילת העמידה, ומצבים בהם יקשה על האדם להתרכז בתפילתו (כגון - שכרות וקלות ראש; הלכות י"ז, י"ח שם). משמע, שהרמב"ם ראה בתפילה קצרה תחליף לשמונה עשרה, ולא בקשה בעלמא על הסכנה [2].
את השמטת הרמב"ם (הקיימת, אגב, גם בירושלמי) את תפילת הדרך נראה להסביר, שהרמב"ם הבין את תפילת הדרך לא כתפילה על הסכנות הצפויות, אלא כנטילת רשות או בקשה כללית על הדרך, משום "המלך בקונך וצא", וצורך זה, בתפילה על הדרך, לא פסק הרמב"ם להלכה, כשם שלא פסק את העצות האחרות של אליהו לרב יהודה, שלא יכעס ולא ישתכר (אמנם, בהלכות דעות, אגב שיטתו בענין דרך האמצע, מזהיר הרמב"ם מפני הסכנה שבכעס, אך אין זה בגדר הלכה פסוקה, כי אם תיאור המידה הראויה). אעפ"כ, יש לו לאדם להתפלל על הסכנות הניצבות בפניו, ולכן הביא הרמב"ם את תפילת הנכנס והיוצא מהכרך. אך מה יעשה היוצא לדרך מסוכנת, אף שאין זו סכנת כרך?
התשובה לכך נמצאת בסיום דברי בן-עזאי במשנה (ברכות נד.), שמתפלל ארבע, שתים בכניסתו ושתים ביציאתו - "נותן הודאה על שעבר, וצועק על העתיד". רש"י במקום (ד"ה ארבע) מסביר, שכוונת בן-עזאי היתה לפרש, שאותן ארבע תפילות מודה בהן על שעבר וצועק על העתיד. אך הרמב"ם בפירוש המשניות כותב שאין הדברים בגדר פירוש בלבד, אלא תוספת - "והשמיעך כללו של דבר, שיודה לה' על שהטיב לו בעבר, ויבקש ממנו שיטיב לו להבא" (מהדורת הרב קאפח). ביד-החזקה מבליט זאת הרמב"ם יותר, שבהלכה נפרדת, הבאה לאחר ההלכה שמביא בה את תפילות הכרך (הלכות ברכות פ"י, הלכות כ"ה, כ"ו, ובמהדורת הרב קאפח, הלכות כ"ח, כ"ט) הוא כותב:
"כללו של דבר - לעולם יצעק אדם על העתיד לבוא ויבקש רחמים, ויתן הודיה על שעבר, ויודה וישבח כפי כחו, וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד הרי זה משובח".
בהלכה זאת, החותמת את הפרק, ניתן לראות לא רק הדרכה כללית, מנותקת מתפילת הכרך, אלא סיכום לפרק כולו, הכולל, ע"פ דברי הרמב"ם בהלכה א' - "ברכות אחרות, ודברים אחרים הרבה שאין בהן פתיחה ולא חתימה, תקנו חכמים דרך שבח והודיה להקדוש ברוך הוא".
העולה מכלל זה, שגם היוצא לדרך שלא עובר במהלכה כרך, אינו פטור מלהתפלל על שלומו, אלא לעולם יצעק אדם על העתיד לבוא, אף שלא בנוסח קבוע מראש ובלא חתימה בשם, אלא כפי כוחו.
היחס בין התפילות השונות:
הפוסקים עמדו על היחס בין התפילות השונות, ובעיקר על תפילת הדרך מול תפילת הכרך (היחס בין תפילה קצרה לתפילת הדרך הובא לעיל, בקטע הדן בתפילה קצרה).
כפי שמקשה ה"בית-יוסף" בסי' ר"ל - "מפשט השמועות נראה שהצריכוהו להתפלל על שלום הדרך פעמיים - אחת בעת שיצא מן הכרך, ואינו חותם בה, והיינו הא דפרק הרואה (ס.), ואחרת שהוא חותם בה, כדאיתא בסוף פרק תפילת השחר (כט:). ויש לתמוה, תרתי למה לי? והיה ראוי לתקן חתימה בזו שמתפלל כשיצא בשלום, וליסגי בהכי". ובהמשך דבריו הוא מביא סיוע לשיטתו, מה"כל-בו" בהלכות ברכות (סי' פ"ז) שהוסיף לתפילת היוצא מהכרך את הסיומת של תפילת הדרך "ותתנני לחן, לחסד ולרחמים בעיני כל רואי, ברוך אתה ה' שומע תפילה" (וכן מצינו תוספת זאת לתפילת הכרך, בסדר רב עמרם גאון, ח"ב, אות ק"נ). ואמנם, בשו"ע בסי' ר"ל, הביא המחבר את תפילת היוצא מהכרך בחתימה בשם, וכתב - "וזו היא תפילת הדרך שנכתבה היא וכל דיניה בסימן ק"י". משמע, שראה מרן לאחד את שתי התפילות הללו.
הב"ח בסימן ר"ל התקשה בהבנת הבית-יוסף, וכתב שיש להפריד בין תפילות אלו, שהרי תפילת הדרך מתחילה לא ניתקנה אלא לסתם הולכי דרכים, דאיכא סכנת לסטים וחיות וכדומה, "ואף על פי שלא יעבור דרכו על שום כרך, צריך להתפלל תפילת הדרך, וחותם בה... אבל מלבד תפילה זו, אם היה דרכו עובר על איזה כרך, או הרבה כרכים, צריך תפילה אחרת קודם שנכנס לכרך". בהמשך, הוא מסביר את ה"כל-בו", שהוסיף חתימה בתפילת היוצא מהכרך, שאמנם אם דר בכרך ויוצא לדרך מביתו, יאמר את תפילת היוצא מהכרך וכבר יסמוך לה את תפילת הדרך, ויוסיף בה חתימה, אך בדר בעיר קטנה, לא יאמר את תפילת הכרך בצאתו, אלא משיחזיק בדרך יאמר את תפילת הדרך, ואם יעבור על כרך יאמר את תפילות הכרך, אך מכיון שאמר את תפילת הדרך בתחילת דרכו, בצאתו מהכרך לא יחתום בשם. ב"כל-בו" עצמו נראה, אמנם, שהוא לא התכוון לאחד ממש את שתי התפילות, שהרי הוא מביא את תפילת הכרך, שמוסיף בה חתימה ביציאתו, ובנוסף לה את תפילת הדרך. משמע, שה"כל-בו" הבין שיש מצב בו יאמר את תפילת הדרך, ולא יפטר תמיד בתפילת הכרך (הט"ז, בסימן ר"ל, אות א', מסביר כך את הבית-יוסף, שכתב בתפילת הכרך לחתום בשם דוקא ביציאתו מכרך, ולא מעיר קטנה, ולא שהתכוון לאחד את שתי התפילות).
ה"פרישה" שם מבדיל עוד יותר בין התפילות, שהרי עיקר תפילת היוצא מהכרך היא הודאה על העבר, ורק אגב זה הוא מבקש גם על העתיד שיוליכהו לשלום, להבדיל מתפילת הדרך שעיקר תיקונה הוא כבקשה שיצילהו בדרך. גם בדיניהן שונות התפילות, שאת תפילת הכרך מתפלל מיד ביציאתו ממנה בשלום, בעוד שתפילת הדרך אין אומרה עד אשר יחזיק בדרך. לכן הוא כותב, "נראה לעניות דעתי פשוט דתרי ענייני נינהו". אך קשה: "כיון שמתפלל אחר כך תפילת הדרך, כשיחזיק אחר כך בדרך, אם כן למה תקנו לבקש עתה על העתיד בשעת ההודאה?". מהמשך דבריו נראה, שאמנם אם יוצא בתחילת דרכו מכרך, אומר ביציאתו רק הודאה, מבלי לבקש על המשך דרכו, ומשמחזיק בדרך אומר את תפילת הדרך. אך ביוצא שלא מכרך, משמחזיק בדרך אומר את תפילת הדרך, ובהגיעו לכרך וביציאתו ממנה נותן הודאה על שעבר ומבקש על להבא, בלא חתימה (המגן-אברהם, בסימן ר"ל אות ג', כותב, שאם כבר אמר את תפילת הדרך בבקר, בצאתו מהכרך רק יודה על שעבר ולא יבקש כלל על העתיד, אף בלא חתימה, להבדיל מהפרישה והב"ח. ומסביר "מחצית-השקל" שם את כוונתו, שוודאי אם ירצה לבקש על להבא רשאי, אלא שאינו חייב בכך).