הערה לסגנון הראב"ד בהשגותיו על בעל המאור / משה פינצ'וק
הראב"ד נודע בסגנונו החריף והבלתי סובלני בהשגותיו על בעל המאור. יש מקומות שהדברים הגיעו עד כדי כך, שדורות מאוחרים היססו מלהביא את הדברים לדפוס. כך, למשל, כותב הרב מנחם זאב חסידה (המוציא לאור של הספר "כתוב שם"):
"אמר המעתיק: נבהלתי לראות בזה הביטויים החריפים הללו, ולא ידעתי נפשי שמתני מה לעשות בכגון אלו, אם להשמיטם כדרך שעשה בעל "תמיםדעים", או שלא לשנות דברי הגאון הראב"ד ז"ל, כי פה קדוש שהיה נגלה אליו אליהו זל"ט, בטח היה יודע דברי המשנה והגמ' ברכות צוואת ר"א הזהרו בכבוד חבריכם וכו'".
כפי שנראה, מלבד תוכחה מגולה כלפי בעל המאור, יש בדברי הראב"ד גם תוכחה נסתרת, המובלעת בין השיטין. עיון בהשגות הראב"ד פורס בפנינו כמה תופעות מענינות. ראשית, בסדר מועד סגנונו חריף ותוקפני ביותר, ולעומת זאת, סגנונו בסדרים נשים ונזיקין, מתון בהרבה. שנית, בסדר מועד הראב"ד מרבה להתייחס לבעל המאור בכינוי "זה". פעמים לא מעטות הראב"ד משרבב מילה זו לתוך דבריו בצורה כמעט מלאכותית. לבסוף, בסדרים נשים נזיקין, עם מיתון סגנונו, פוחת בצורה בולטת שימושו במילה "זה". מסתבר שיש לקשר בין שתי התופעות האחרונות.
להלן כמה דוגמאות בהן משתמש הראב"ד במילה "זה", והדבר נראה מיותר:
"כתוב שם: שאם היה כן... מצוה הבאה בעבירה.
אמר אברהם: כבר כתבנו למעלה מה שנדחו דבריו של זה" (עמוד 28, העמודים לפי ספר "כתוב שם").
"כתוב שם: ולא נתכוונו דברים הללו... ביו"ט אחר השבת.
אמר אברהם: אין בדבריו של זה כלום" (עמוד 29).
"כתוב שם: וכל אלו מותרים... וכולה.
אמר אברהם: כל תמיהותיו של זה הבל המה" (עמוד 30).
מקום בולט במיוחד הוא:
"כתוב שם: ולא הזכיר הריא"ף ז"ל... כתבה כראוי.
אמר אברהם: כבר ביררנו שם כי זה הוא הטועה. ודברי הרב הם עיקר" (עמוד 29).
יש גם מקומות בהם משתמש הראב"ד במילה "זה" בצורה מלאכותית, כאשר השימוש במילה אחרת נראה מוצלח יותר:
"כתוב שם: ואין הפרש בין... לפנותו וכו'.
אמר אברהם: בטלן אני קורא לזה" [עדיף: לו] (עמוד 27).
"כתוב שם: ובריתא דתניא... לפרושה למתני' וכו'.
אמר אברהם: קורא אני על זה ועל כל הלועזים על ר"ג... [עדיף: עליו]" (עמוד 39).
"איתהפכא ליה מתניתין וכו': א"א כולה מילתא דידי ועוד הוספתי ראיות מה שלא כתב זה" [עדיף: הוא] (רי"ף, ביצה ג:)
כדי להסביר את סגנונו יש להציע, כי המילה "זה" משמשת אצל הראב"ד בשני פנים. ראשית, המילה "זה" במשמעותה הפשוטה. שנית המילה "זה" כראשי התיבות של שמו של בעל המאור, הרי הוא ר' זרחיה הלוי, כך שראשי תיבות שמו הם ז"ה. יש בכך, כמובן, משום התייחסות שאינה של כבוד כלפי בעל המאור, שהרי "זה" היא מילה סתמית.
לאור הערה זו, כל הדוגמאות שהובאו נקראות באור שונה, והשימוש דווקא במילה זה שוב אינו תמוה. יש מקומות בהם המילה "זה" בהחלט במקומה, ולאור הערתנו היא מקבלת משמעות כפולה:
"כתוב שם: ואפילו גבוה... והכי מדכר וכו'.
אמר אברהם: זה לא מעלה ולא מוריד" (עמוד 13).
"כתוב שם: דיחיד במקום רבים...וכולה.
אמר אברהם: כל מה שכתב זה החכם אינו כלום" (עמוד 26).
"כתוב שם: ופלוגתא דרב הונא... דמר דהיכא.
אמר אברהם: על זה נאמר:'כסיל בחשך ילך'!" (עמוד 29).
מובן, שהשימוש במלה "זה" פוחת בסדרים נשים ונזיקין, בהם הראב"ד מתייחס לבעל המאור ביתר כבוד.