בהוקרה לאבי ואמי

ששלי שלהם הוא

דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל-פה / גד אלדד

מקור הדין

כתוב בתורה (שמות ל"ד, כג):

"ויאמר ה' אל משה, כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל".

ומיניה ילפינן בגמרא (גיטין ס:, תמורה יד:):

"דרש ר"י בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש: כתיב 'כתב לך את הדברים האלה' וכתיב 'כי על פי הדברים האלה'.

הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, ודברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב [1] ".

טעמי האיסור

בטעמי האיסור העלו הראשונים מספר אפשרויות:

א. יש הטוענים, שיש ערך מיוחד לקריאה מתוך הכתב. זו דעת הרדב"ז (שו"ת סימן אלף ר"ה), הכותב - "שכיוון שניתנה התורה בכתב, יש לנו לנהוג בה כעין נתינתה". נמצאנו למדים מדבריו, שדין זה הוא חוליה נוספת בשרשרת הדינים לאיזכור מעמד הר סיני (דוגמת נענוע בזמן הלימוד, איסור בעל-קרי בדברי-תורה וכו'). וכן המבי"ט (בהקדמתו ל"קרית ספר"), שכתב - "לפי שהקריאה בכתב מצטיירים סודותיה בצורת אותיותיה ואם קורא אותה על-פה תפחת מעלתה" [2].

ב. יש ראשונים שראו את האיסור כסייג לתקלה אפשרית. כך דעת הר"ן (מגילה, יד. בדפי הרי"ף) שכתב:

"טעמא דמילתא, משום דברים שבכתב איכא מילי טובא דמדרשי מתוך הכתב, כגון - חסרות ויתרות, וקרי ולא כתיב ודכוותיהו, ואי אמרת להו על-פה, בצרי להו".

מבואר בדעתו: כיוון שהתורה נכתבה להילמד מתוך הכתב, עשויה להיגרם תקלה מהלימוד בעל-פה.

וכתב ר"ת (הביאו המרדכי פרק הניזקין) דהאיסור הוא כסייג לטעויות שייגרמו מאמירת הפסוקים על-פה, וכדבריו העלו מספר ראשונים, בצורות שונות.

וב"יראים" נמצא (מצווה קכ"ח):

"שאם היינו אומרים דברים שבכתב על-פה היו מתייאשים מלכותבו".

וההסבר הפשוט לדבריו הוא, שדבר זה יביא לשכחת תורה שבכתב.

והוסיף ה"יראים":

"וגם לא היו מאמינים עמי הארץ בתורה כל-כך, כי היו אומרים לא נכתבה, וחכמים אומרים רצונם" [3].

ואיכא למשמע מהרד"ל טעם נוסף (קדמות ספר הזוהר ענף ה'), כדי להבדיל מתורה שבעל-פה, ולכן גם אסור לכתוב תורה שבעל-פה [4].

ועיין עוד טעמים בזה בספר "תפארת ישראל" למהר"ל פרקים ס"ז-ס"ח.

איסור מדאורייתא?

כתב בספר "מקראי-קודש" (דף קכ"ד) להוכיח דהווי איסור דרבנן, מדאמרינן במסכת יומא (דף ע.) שכהן-גדול קורא על-פה ביום הכיפורים ולא מייתי ספר תורה אחרינא, משום ברכה שאינה צריכה. והשתא דלרוב הפוסקים איסור ברכה שאינה צריכה דרבנן הוא, היכי דחיא איסור זה איסור דברים שבכתב אי הוה מדאורייתא? אלא על כרחך דרבנן הוא.

והניף ידו על זה הרב חיד"א (ברכי-יוסף סימן מ"ט), ותירץ על-פי הירושלמי לפי הבנת הסמ"ג. שכן שם בירושלמי נאמר שהתירו קריאת על פה כיוון שהיא סדרו של יום, ופירש הסמ"ג שאינו אלא כמגיד עבודת היום. וביאר בכוונתו הרב חיד"א, שבכגון שאין כוונתו לקריאת הפסוקים כקריאה בתורה, אלא כסיפור עבודת היום, כלל לא חל איסור דברים שבכתב וכו', וממילא רמיא עליה איסור ברכה שאינה צריכה. ומאחר שאין הוכחה חותכת מהגמ' לשום צד [5], אין לנו כי אם דברי רבותינו.

וכתב בספר "חרדים" (מצוות עשה התלויות בעיניים, מצוה ב'):

"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על-פה, אלא ילמדו בעיניו תורה שבכתב בספר, ולאו הבא מכלל עשה - עשה".

ועל צבאו ה"חתם סופר" (חלק אורח-חיים סימן ס"ח), שהעלה על-פי דברי הר"ן בטעם האיסור שהוא דאורייתא, וכן כתבו הרשב"ץ וה"חקרי לב" ועוד.

לעומתם, כתב בספר היראים (סימן קכ"ח) דקראי אסמכתא נינהו ומדרבנן נינהו, ועל צבאו שו"ת "משכנות יעקב" והרב "יד מלאכי" ועוד.

ונפקא מינה אי הוה איסור דרבנן או דאורייתא:

א. לגבי פסיקה במחלוקת הפוסקים באיסור זה - האם אמרינן ספק דרבנן לקולא?

ב. יש מי שרצה לתלות שאלה זו, בשאלה מה הדין אם עבר על האיסור, האם יצא ידי חובתו? אך ה"שדי-חמד" העלה ששאלה זו תלויה בשיטות השונות בהבנת מחלוקת אביי ורבא בתמורה (ד:), אי עביד איסורא אי מהני, ואין זה מחוייב שאם נאמר שאיסור זה דאורייתא לא יצא ידי חובתו.

הגדרת "דברים שבכתב"

כתבו התוס' במסכת תמורה (יד:) "דלא קפדינן אלא אמאי דכתוב בחומש", וה"חוות-יאיר" (סימן קע"ה) נתן טעם בזה:

"והנה ודאי דמסתברא מילתא, דהא נפקא לן מקרא ד'כתב לך את הדברים האלה' ועל חמישה חומשים קאי, ועוד על פי דברי הר"ן ז"ל (ראה בטעמי האיסור) יש לומר דדרשות שהם לדינא אינם כי אם בחומש".

אך הדר תבריה לגזיזיה וכתב שיש לדחות, דהא נמי דרשינן להלכות מנ"ך, וגם לשון הש"ס שכתב "דברים שבכתב" משמע דעל כל התנ"ך, שנאמר ליכתב ברוח-הקודש. וכמסקנתו העלה הרדב"ז (שו"ת מכתב יד סימן י') וראה בספר אלף המגן מחלוקת האחרונים בזה [6].

תוכן האיסור

כתב מהר"י חאגיז (שו"ת הלכות קטנות חלק א' סימן ט'):

"זה כלל גדול שהיה מוסד בידנו, אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר, כי פשוט הוא אשר מאהבת הי"ת את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה".

ובהתאם ליסוד זה נשאלו רבותינו הראשונים [7], היאך אנו קורין דברים שבכתב על-פה, ולית מאן דחייש להאי איסורא?

ורבותינו יצאו בשלשה כיוונים בתירוצם לקושיא זו:

א. חילוק בתוכן האיסור.

ב. חילוק בחומר האיסור.

ג. חילוק בזמן האיסור.

ונבארם אחד לאחד.

א - חילוק בתוכן האיסור

שיטת הירושלמי (יומא פ"ז ת"א):

"והא תנינן קורא 'אחרי מות' ו'אך בעשור'! שניא היא, דהיא סדרו של יום. תדע לך, דאמר רבי שמעון בן לקיש: בכל מקום אינו קורא על-פה והכא קורא".

מבואר בירושלמי, שיש היתר לאיסור זה כשקורא "כמגיד סדר היום", וכדברי הרשב"א בתשובה (הובאו דבריו באורחות חיים, הלכות מאה ברכות סימן י"ד):

"שלא אסרו אלא דבר של תורה, להוציא מידי קריאת התורה כמו שאנו קורין משם בשבת ויו"ט בציבור, אבל לקבלת עול מלכות שמים כקריאת שמע או להזכרה, כגון דרשה להודיע חובת היום מותר, והוא הדין לשאר פרשיות".

ועל בסיס זה חילקו גם הרדב"ז (שו"ת סימן אלף ר"ה) והריטב"א בחידושיו (יומא ע.), אלא שהריטב"א הבין שההיתר כולל דברים הנאמרים דרך תפילה ושינון בעלמא בלבד, ולכן הגיע למסקנה:

"ומיהו נראה שהקורא ביחיד תורה שבכתב לחובת קריאתה ולימודה אסור לקרוא על-פה".

ושמענו לאבודרהם שכתב דאיתא בירושלמי דאיסור זה אינו אלא בקורא בתורה בציבור [8], והטעם שמא יאמרו שהספר תורה חסר ולכן קורא על פה, אך בתפילות אין לחוש. והמגיה כתב דלפנינו בירושלמי לא נמצא. אך בעל ה"חקרי-לב" הבין, ששאב את דבריו מירושלמי דידן, אלא שכתב שהבנת הסמ"ג, שהיא בעצם הבנת הריטב"א, נראית לו עיקר.

ומכל מקום יש להראות פנים לדברי האבודרהם מירושלמי זה, דמבואר במשנה התם שחוששים ללעז ופגם ספר-התורה שקרא בו עד עתה, ואמנם ניתן היה לפתור בעיה זו על ידי גלילת הספר הראשון, אך פתרון זה אינו אפשרי, לפי שאין גוללין ספר-תורה בציבור. אלא דזה לא מתיר עדיין קריאה על-פה אם לא היתה הקריאה מסדרו של יום וצורך היום, ואם-כן, מתיר הקריאה על-פה הכא, הוא צורך קריאת עבודת היום, וכיוון שיודעים שקורא על-פה בגלל קריאת סדר היום, לא יאמרו שחסר הוא הספר [ואין המתיר אמירת הכהן-הגדול - "יותר ממה שקריתי וכו'", שאין זה המתיר העיקרי, אלא סילוק החשש בעוד צורה, דאם לא כך, מדוע לא יעשה כך כל השנה, לכשירצה?]. הא לאו הכי, יאמרו שחסר הוא הספר. ואם-כן מצינו שדין זה נוהג רק בקריאת התורה ומשום לעז, שאם לא כן מה יעזור המתיר "סדר היום", או אמירת כהן-גדול "יותר ממה שקריתי וכו'", כיוון שהאיסור אינו מפני לעז, והמה הלא מתירים חשש לעז ותו לא!

ולפי זה אין הכרח לומר דיש בזה מחלוקת התלמודים, אלא נאמר שגם הבבלי סובר דהמתיר הוא סדרו של יום, וזה היה פשוט לו מתוכן הקריאות וליכא לקושיית הרדב"ז (תשובות סימן אלף ר"ה), ורק מפני שיש כאן ספר-תורה בידיו בעינן מתיר, הא אם אין בידיו כלל ספר תורה, אפילו מתיר לא צריך כדי שיקרא על-פה.

נימה שונה בהסבר האיסור דווקא בקריאת התורה בציבור, מצאנו במדרש תנחומא (פרשת וירא סימן ה'):

"ילמדנו רבנו: המתרגם בתורה מהו שיהא מסתכל בספר-תורה ומתרגם? כך שנו רבותינו: המתרגם - אסור לו להסתכל בספר-תורה ולתרגם, כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה; והקורא - אסור ליתן עיניו חוץ לתורה, שלא ניתנה התורה אלא בכתב. אמר רבי יהודה בן פזי: מקרא מלא הוא - 'כתב לך את הדברים האלה' - הרי תורה שניתנה בכתב; 'כי על פי הדברים האלה' - הרי תרגום שניתן על פה [9] ".

ממילא, של"תנחומא" איכא שני רבדים באיסור, האחד - החשש שמא תרגום כתוב, וכמו כן אפשר לומר שמא הספר חסר, או שמא יאמרו שהדבר שקראו בעל-פה בדוהו חכמים מלבם (כ"יראים"). והצד השני הוא שניתנה תורה בכתב, כלומר - כיוון שמצינו הלכות המצביעות על מעמד קריאת התורה כשיחזור מעמד הר סיני [מעין מעמד הקהל; עיין רמב"ם הל' חגיגה פ"ג ה"ו) כדוגמת - עמידה באימה, קריאה ע"י סרסור, וכו', מצטרפת הלכה זו לרעיון זה - כשם שניתנה בכתב, תיקרא בכתב.

כך אולי כוונת הירושלמי בפרק ד' ממסכת מגילה (ה"א), שגם הביא איסור זה, יחד עם הלכות הקשורות לשיחזור מעמד הר סיני, ושם נוסח האיסור הוא - "דברים שנאמרו בפה - בפה; דברים שנאמרו בכתב - בכתב". הרי שגם הירושלמי הדגיש ש"נאמרו בכתב" ו"נאמרו בעל-פה", והוא כדכתבנו.

ונמצא לנו אילן גדול להיתלות עליו בהסבר זה, הלא הוא בעל "האשכול", המצטט תשובה של רב שישנא גאון:

"'וידבר ה' את כל הדברים האלה' (שמות כ') - מאי 'האלה'? מלמד שהיו הדברים כתובים לפניו ומתוך הכתב אמרו, לפיכך צריך הקורא בתורה שיהיו כל דבריו מן הכתב, וכתיב 'והלוחות וגו' והמכתב מכתב א-להים הוא'".

הרי שדרש פסוק הכתוב במתן תורה לענין איסור דברים שבכתב.

ומכל מקום, על פי החילוק שכתב הריטב"א בירושלמי, ניתן לתרץ דברי בעל הארחות חיים [10], שכתב - "ויש אומרים שאיסור זה רק כשקורא הפסוקים בטעמיהם" (הל' מאה ברכות אות י"ג).

וכתב על זה ה"חוות יאיר" - "ואין לדבר זה שחר כלל ואין שום סברא נותנת לחלק בזה", ואפשר לומר דכיוון דאין איסור דרך תפילה ושבח כי אם כשקורא פסוקים של תורה לחובת קריאתה ולימודה, סבירא ליה להאורחות-חיים דהטעמים הם מוכיחים דכוונתו לקרות לחובת קריאתה ולימודה, ולכן אסירא.

שיטת רבנו יונה

"הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה" (ברכות ט:).

ומקשה רבנו יונה (ברכות ה. באלפס):

"ואם תאמר, ומה בא להשמיענו? ותירץ ר"ש מן ההר, דאתא לאשמועינן דאף על פי שדברים שבכתב לא ניתנו לאומרם על-פה, קריאת שמע יכול לאומרה על פה, ואף על פי שאינו קוראה לשם חובה, כיוון שניתנה לאומרה על-פה לשם חובה, יכול לאומרה אפילו שלא לשם חובה בעל-פה".

והוסיף:

"כללו של דבר: כל פסוק שניתן למצוה או לחובה לאומרו על-פה, יכול לאומרו כמה פעמים שירצה, אפילו בשעה שאין בו מצוה כלל, ואין בו משום דברים שבכתב וכו', הואיל וניתנו לאומרם פעם אחת".

וטעם זה כעיקר העלו החתם סופר והחוות-יאיר [11].

והאיר עיני ידידי יעקב מאיר בדברי "המעדני יו"ט" על המשנה שציטטנו, שכתב שם שלפי גירסתנו בגמרא מעיקרא ליתא לקושיית רבנו יונה, שכן הגמרא אומרת (ברכות י:) - "אמר רבי מני: גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה, מדקתני 'הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה', מכלל דקורא בעונתה עדיף". הרי שהגמרא ענתה לשאלת רבנו יונה מאי קא משמע לן, וגם הרב יעב"ץ (מור וקציעה סימן מ"ט) והרב ז'ולטי (משנת יעב"ץ סימן ל"ב) תרצו קושייתו.

שיטת רבנו תם (מובא במרדכי פרק הניזקין)

"ואם תאמר, היאך קרינן שירת הים ופרשת הקורבנות בבית הכנסת על-פה? ותירץ רבנו תם דהוי מגרס גריסן, תדע, דתפילין ומזוזות נכתבין שלא מן הכתב דמגרס גריסן" (כוונתו לגמרא מגילה יח:).

והוסיף הראבי"ה ראיה נוספת:

"וכדאמרינן במגילה (יח:) - שאני רבי מאיר דמקיים בנפשיה 'ועפעפיך יישירו לנגדך' - שיהיו דברי-תורה מאושרים בפיו".

ולכן הותרה לו כתיבת מגילה שלא מתוך הכתב [12].

וחזינן להני רבוותא שהבינו שמטרת האיסור היא למנוע שיבוש הפסוקים באמירתם על-פה, ולכן, כשהפסוקים שגורים בפינו, אין איסור לאומרם. ורק לפי הבנה זו ראיותיהם אינן ראיות, כי היוצא מהגמ' במגילה הוא, שברגע שהחשש הוא שיבוש, לא חל האיסור על השגור בפיו. ואם נאמר שהאיסור הוא באמירת הדברים על-פה - בעצם אמירתם, אין להביא ראיה ממסכת מגילה, שכן שם אין הסופר צריך להוציא מפיו את הפסוקים שכותב.

וכחילוק זה העלו הרי"ד (מסכת תענית כח:) והמהר"ם מרוטנבורג ועוד ראשונים ואחרונים.

אלא שנתגלעה מחלוקת ברמת ה"שגור" הדרושה. הב"ח כתב שאין צריך שיהיו שגורים בפי כל, כי אם בפי האומרן, דומיא דפרשות תפילין ומזוזות, שאין שגורות כי אם בפי הסופרים. ובר פלוגתיה הוא מרן הבית-יוסף, שכתב דבעינן "שגור ורגיל בפי כל", וראיית הב"ח תירצה המגן-אברהם, שגם פרשות תפילין ומזוזות שגורות הן בפי כל הסופרים, והם כלל הציבור הקובע לענין כתיבה בעל-פה.

שיטת הרא"ש (הובא בטור אורח-חיים סימן מ"ט)

"ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה אומר, דלא אמרינן דברים שבכתב וכו' אלא היכא דמוציא אחרים ידי חובתם, אבל כל אחד לעצמו שרי, ולכן נוהגים באשכנז, כשמגיע הש"ץ לפסוקים שבתפילה, כגון: 'מי כמוך', 'ה' ימלוך', מפסיק הש"ץ, וכל אחד אומרם בפני-עצמו [13] ".

ונמצאת ראיה חזקה לחילוק זה במסכת תענית (כח.), הדנה בהנהגת אנשי המעמד בירושלים:

"תא שמע דתניא: בשחרית ובמוסף נכנסין לבית הכנסת וקורין כדרך שקורין כל השנה, ובמנחה יחיד קורא אותה על-פה. אמר ר' יוסי: וכי יחיד יכול לקרות דברי תורה על-פה בציבור? אלא כולם נכנסים וקורין אותה על-פה כקורין את שמע".

מבואר, דכיוון שמוציא רבים ידי חובתן, אי אפשר שתהיה קריאתו על-פה.

ויש שהבינו מגמרא זו, שהאיסור אינו אלא כשקורא יחיד בציבור, אפילו שלא להוציאם ידי חובתן. ועל-כן כותב "בעל העיתים" (עמ' 278) שגם חתן הקורא בציבור פרשת "ואברהם זקן", יקראו עימו שאר הציבור.

אלא דקשה על תירוץ זה מגמרא בסוכה (לח:), שם מבואר שהש"ץ מוציא הציבור ידי חובתו במילים "ברוך הבא" בהלל (ודוחק לומר שהיה בידו סידור - "משכנות יעקב"). ותירצו בתוספות ישנים (יומא ע.), שגם לפי חילוק זה, כל מה שהוא לשבח והודאה בעלמא כהלל, לית לן בה. והראבי"ה כתב מעין זה, מדעתו.

אלא דקמו מספר אחרונים והרימו יד בראיה זו (הלא הם הפרי-מגדים, ובהגהות לארחות חיים שנכתב על השו"ע, ובספר "עמוד אש" סימן כ"א), ואלו דברי הפרי-מגדים (אורח-חיים סימן מ"ט):

"ולי העני יש לומר דהכי פירושו, דסלקא דעתך דיחיד קורא על-פה במקום קריאה בציבור, ופריך דאין זה ראוי כאן (דומיא דכהן גדול ביום הכיפורים), ומשני הגמרא כקורין את שמע באופן שיש בו ג' פירושים".

ומבואר בדעתו, ששאלת הגמרא היא מדין כבוד הציבור, ולא מאיסורא דידן. וכתב ה"מגן-גיבורים" דאמנם פשטות הלשון משמע כרא"ש, אך גם דחיית הפרי-מגדים ניתנה להכתב.

איברא, דצריך להבין, וכבר עמד על-זה ה"חוות יאיר", מאי שייכות איכא לחילוק זה באיסורא דידן? וב"לבוש" כתב (על פי הר"ן במגילה, עיין בפרק טעמי האיסור) דטעם האיסור הוא שמא יטעה בחסרות ויתרות, דכשמוציא אחרים ידי חובתן צריך לדקדק טפי בכל הנקודות, כדי שייצאו ידי חובתן, אך כשקורא לעצמו כל אחד מדקדק שפיר. ולא זכיתי להבין דבריו, ואולי כוונתו לאימתא דציבורא, ולכן לא ידקדק כשמוציא אחרים.

וב"תוספות אהבה" על היראים באר דזוהי הרחבת דברי רש"י, שכתב שהאיסור נאמר למשה, שאסור למסור לעם את דברי התורה שבכתב בעל-פה, ועל כן נאסרה הוצאת רבים, דומיא דלימוד רבים שהיה קיים בימי משה.

והיראים הקשה קושיה זו, ותירץ דאיסור זה אינו אלא מדרבנן ומחששות מסויימים (עיין מה שכתבנו בטעמי האיסור), וחששות אלו לא קיימים כי אם בקורא להוציא רבים, אך בקורא לעצמו אין אחר מטה אוזן לקריאתו ולא תצא תקלה מזה.

ב - חילוק בחומר האיסור

כתבו התוספות ישנים (יומא ע.) דאיסור זה אינו אלא מצוה מן המובחר, ומאן דלא עבד הכי, לא מפסיד.

וב"חקרי-לב" חידש אף הוא, דמאן דלא עבד הכי לא מפסיד, אלא דכתב דמכיוון שדין זה אינו איסור כלל, אלא זהו סעיף בקיום מצות לימוד תורה, הרי שכל הקורא מקרא בעל-פה הרי הוא כלא קרא, ואינו נוטל על זה שכר. ונסתייע מהגמרא בתמורה (יד:) - "אמר ר' אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כותבי הלכות כשורפי תורה, והלומד מהן אינו נוטל שכר". ולגבי איסור דידן מפורשים הדברים בשמות רבה (פרשה מ"ז), ושוב בשם רבי יוחנן:

"ר' יוחנן אמר: 'כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה' - תורה שבכתב ותורה שבעל-פה 'כרתי אתך ברית'. ואם המרת אותה ועשית אותה מה שבעל-פה בכתב ומה שבכתב בעל-פה - אינך מקבל שכר".

ועל-פי זה רצה להסביר חילוק הרא"ש ואת הגמרא בתענית הדנה בקריאת אנשי מעמד את מעשה בראשית, שכיוון שיחיד הקורא אינו נחשב כקורא הפסוקים ממש, אלא דמכל מקום הזכיר מעשה בראשית וזה די לנו, אך כדי להוציא אחרים אין מספיק שישמעו הזכרת מעשה בראשית בעלמא, ועל כן בעינן שכל אחד יקרא מהכתב, כיוון שכל אחד מחוייב בזה. וכך רצה להסביר קריאת שמע, דהחיוב אינו אלא קבלת עול מלכות שמים בעלמא, והאריך, עיין שם, דאינו בדין שיונף המקצר על המאריך.

ג - חילוק בזמן האיסור

רש"י כתב במסכת גיטין (ס:) - "דברים שאמרתי לך בכתב אי אתה רשאי למוסרן לישראל על-פה", והבינו דבריו הרב חיד"א ובשו"ת משכנות יעקב (סימן ס"ו), דאיסור זה אינו אלא לשעה ולא נוהג לדורות.

ומצינו ראשונים שהעלו שהאיסור לא שייך בזמננו, מטעם "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ובינהם הכל-בו (סימן ב') שכתב:

"דאי-אפשר שיביא כל אחד ספרו (ספר תורה) לבית הכנסת".

ובראב"ן (סימן מ"ב) איתא - "ואם תאמר, ליכתב וליקרי (ביאור דבריו, דהעלה שהאיסור הותר משום "עת לעשות לה'", ועתה מקשה, כיוון שמכל מקום עקרינן איסורא, מדוע לא נכתוב פסוקי התפילה לבד? והיינו "סידור"), הא אמרינן בגיטין דאין כותבין פרשה בפני עצמה, אלא לתינוק להתלמד בה, אבל לגדול לא, וכי קרי על-פה לא עביד מעשה בידיים, וכי קא כתב עביד מעשה בידיים, דדיבורא לא הוי מעשה כל כך בידים, ושפיר דליקרי על-פה.

והוסיף:

"וליתי כ"ד ספרים וליקרי? ויש לומר דבעי גלילה ואין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד ציבור".

ושני ראשונים אלה נקטו בסיבות טכניות כפי שהעלנו בהערה [14]. ומבואר בדבריהם שאין היתר זה חל על קריאת התורה בציבור, דשם ליתא להנהו טעמי.

ויש לדוק לפי סברא זו, האם כיום, שמצויין הסידורים בידינו, בטל ההיתר, או שמא כיוון דהותר לשעה - הותר לדורות, ובמיוחד אם נאמר דכל האיסור אינו אלא מדרבנן ד"הם אמרו והם אמרו"?

ומצינו לרדב"ז (בתשובותיו, חלק ד' סימן אלף קס"ה) וכן המגן אברהם (ריש סימן רפ"ד), ש"עת לעשות לה'" חוזר לאיסורו כשבטל טעם ההיתר.

ולעומתם כתב ה"לחם משנה" בדעת הרמב"ם (הל' ת"ת פ"ה ה"ד), דאיסור כתיבת דברים בעל-פה הותר לגמרי, ולכן אין צריכים להיות בן ארבעים כדי להורות, וכן אין דין "מורה בפני רבו" בזמננו. ומבואר על פי מה שכתב בהל' ת"ת (פ"ד ה"א), שההיתר הזה הוא תמידי, אפילו אחר ביאת משיחנו. היוצא מדבריו, שדבר שהותר משום עת לעשות לה', הותר לגמרי.

אך איכא למידק לגבי שייכות דבריו של ה"לחם משנה" לענייננו. דשמא לא אמר כי אם בכתיבת דברים שבעל-פה, דתלי טעמא משום ירידת הדורות, ולכן אף-פעם, אפילו לימות המשיח, לא יתבטל טעם ירידת הדורות, ואם כן אין הנדון דומה לראיה, שכן אנו מחפשים מקרה שאפילו שיבטל הטעם, ההיתר יעמוד בעינו. שוב ראיתי שכתב הרמב"ם בטעם כתיבת תורה שבעל-פה (בהקדמה ליד החזקה), מפני שנתרבו הצרות. הרי שבימות המשיח, שלא יהיו צרות, לכאורה יבטל טעם היתר כתיבת תורה שבעל-פה, ובכל זאת לדעת ה"לחם משנה" - ההיתר בעינו יעמוד. אם-כן, חזינן בדעת ה"לחם-משנה", דדבר שהותר מפאת "עת לעשות לה'", הותר אפילו בטל הטעם. אלא דעדיין איכא למשדי ביה נרגא, מכיוון שניתן לומר שהדין הוא - בטל הטעם בטל ההיתר, ושאני הכא דכיוון שהותרה כתיבת תורה שבעל-פה, טיבותא יש בכך שלומדים מתוך ספרים, ואפשר להגיע להיות מורה הוראה אפילו בפחות מארבעים שנה [ופליגא על הר"ן (במגילה דף יד. ברי"ף) שכן הר"ן כתב שאיכא בספרים גריעותא] ולכן אין צורך לאסור. מה שאין כן באיסורא דידן, שאין טיבותא בהיתר האיסור חוץ מהיתר האיסור גופא, וברגע שבטל הטעם בטל האיסור. ואם תאמר: ומפני מה אסרו כתיבת דברים שבעל-פה מלכתחילה? על זאת נשיב על פי מדרש שמות רבה (פרשה מ"ז), עיין שם, ואם כן ליכא למשמע מינה. שוב ראיתי שיש לדון בזה על-פי מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים ח"א פרק ע"א, ואין כאן מקומו.

ולמסקנה דמילתא מצינו בזה מחלוקת ספציפית לענייננו, שכן, כידוע, היתר כתיבת סידור כרוך גם הוא בהפרת האיסור של "אין כותבין פרשה לעצמה", ואם כך, סביר להניח שחכמים תיקנו סידור כחובה להתפלל מתוכו, ולא רק כאפשרות, וכך כותב ה"חקרי לב", שחובה להתפלל מסידור לא מדין דברים שבכתב, אלא מכוח תקנת חכמים. ובראב"ן שהבאנו משמע שכשיש סידורים, חובה עליו לקרוא בהם, מכוח איסור דברים שבכתב.

וחלק עליהם הראנ"ח וכתב שקריאה מסידור חשיבא כקריאה על-פה, וממילא יוצא מדבריו שאין עדיפות או חיוב להתפלל מסידור בימינו.

דעת מרן בעל השולחן ערוך

כתב מרן בהקדמתו לטור:

"ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלושת עמודי ההוראה אשר על הבית, בית ישראל, נשען עליהם בהוראותיהם, הלא הם הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש ז"ל, אמרתי אל לבי במקום ששניים מהם מסכימים לדעה אחת נפסוק הלכה כמותם, אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקים עליהם, ולכן פשט המנהג בהיפך".

וכד נעיין בדברי שלושת עמודי ההוראה באיסורא דידן נמצא:

א. מפורש בטור דדעת הרא"ש דהאיסור אינו אלא להוציא אחרים ידי חובתן.

ב. ובבית-יוסף כתב שגם הרי"ף בתשובה סבירא ליה הכי.

ג. כתבו הרב זו'לטי זצ"ל, ויבדל לחיים הרב הלוי, שגם הרמב"ם סבירא ליה הכי.

ובשולחן ערוך (סימן מ"ט) נמצא: דאין איסור משום דברים שבכתב אלא בפסוקים שאינם בגדר "שגור ורגיל בפי הכל", ולא חייש מרן להנהו עמודי הוראה כלל?!

ולקיים גזרתו גזרת מלך אקומה נא ואסובבה בשוקי הראשונים וברחובות האחרונים, אבקשה את שאהבה נפשי, וזה אשר מצאתי אחזתיו ולא ארפנו.

א. שיטת הרא"ש

נאמנים עלינו דברי בנו נאמן ביתו, דאמנם סבירא ליה דהאיסור אינו אלא להוציא רבים יד חובתן.

ב. שיטת הרמב"ם (פי"ב מהל' תפילה ה"ח):

"הקורא יש לו לדלג ממקום למקום בענין אחד, כגון 'אחרי מות' ו'אך בעשור' שבפרשת אמור אל הכהנים, והוא שלא יקרא על-פה, שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת".

וכתב מרן הכסף משנה על אתר, דמקורו הוא מאיסורא דידן.

וכתב הבארות-יצחק (מופיע בפסקי מהרי"ץ סימן ל"א), דכיוון שהביא הרמב"ם דין זה בהלכות קריאת-התורה, ולא בדיני קריאת שמע או קריאת פסוקי דזמרא, משמע דדעתו כחילוק האבודרהם שהבאנו לעיל, דאין איסור זה חל כי אם בקריאת התורה בציבור, ומחשש שמא יאמרו חסר הוא; וכדבריו כתב "נחל אשכול". וסייעתא גדולה להם מהקשר הדין ברמב"ם, שכן הביאו הרמב"ם יחד עם דין דילוג הכהן הגדול ביום הכפורים, דלפי מה שבארנו, שם מקור חילוק האבודרהם.

ונראה לדייק כדבריהם מלשון הרמב"ם, אך בהקדמה נביא את דברי ה"אשכול":

"שליח ציבור, כיון שנפתח ספר-תורה לפניו, אסור לו לומר אפילו תיבה אחת שלא מן הכתב".

ועתה, כד נעיין ברמב"ם, נראה ששינה מלשונו וכתב:

"והוא שלא יקרא על-פה... שאסור לקרות שלא מן הכתב".

ומדוע שינה "בעל-פה" למונח "שלא מן הכתב"?

ונראה בהסבר הדבר, דאמנם הקורא, קורא על-פה, אך עובר על איסור קריאה שלא מן הכתב. וביאור הדברים: אין איסור דברים שבכתב חל, אלא כשספר תורה פתוח לפניך, ואתה אינך קורא מתוכו, ואז איכא למיחש שמא יאמרו חסר הוא.

והרוצה לומר שכוונת הרמב"ם באיסור היא להוציא רבים ידי-חובתן, עליו להביא ראיה דסובר הרמב"ם שקריאת התורה בציבור הינה חובת כל יחיד ויחיד, ולא חובת הציבור כציבור, כפשטות לשונו בתחילת פרק י"ב מהלכות תפילה. ומצינו בזה מחלוקת ראשונים (עיין בשו"ת הר צבי בח"א סימן נ"ח) [15].

והנה בעיקר דברי המבינים כך ברמב"ם יש לדון:

הרב הלוי כתב, מדפסק הרמב"ם את הגמרא בתענית (כח.) להלכה, והיא בפשטות ראיה לשיטת הרא"ש, משמע דסבירא ליה כוותיה. ואפשר לומר שיסביר הרמב"ם את הגמרא כהסבר שהבאנו בשם הפרי-מגדים, ועיקר דבריו אינם מדוייקים, כי הרמב"ם פוסק כלשון המשנה, ושם אפשר להסביר בפשטות שרצונו לומר דבמנחה אין יחיד קורא לכולם, אלא כולם קוראים כנהוג בפריסת שמע (סוטה ל:). ואין קריאת-שמע הנזכרת בגמרא דוגמא נוספת להיתר, שנאמר דכי היכי שמותר לקרות קריאת-שמע בעל-פה, הוא הדין שמותר לקרות פרשת בראשית של אנשי המעמד, אלא קריאת שמע הווי הסבר אופן הקריאה ותו לא, כי בקריאת שמע אין בכלל צורך להתיר, מכיוון דליכא לחששא שמא יאמרו חסר הוא ואין כאן ראיה (עיין בשו"ת "עשה לך רב" ח"ו ס"א). והרב ז'ולטי זצ"ל כתב בפשטות, דכיוון שהביא הרמב"ם דין זה בהלכות קריאת-התורה, משמע דסבירא ליה דאיסורו אינו אלא להוציא אחרים. ואיכא למימר לתירוצו דאדרבא, דוק טפי ותשכח שכוונתו רק לקריאת התורה.

וכתב שם עוד [משנת יעבץ סימן ל'], דכי היכי שהרמב"ם סובר דין דברים שבכתב אי-אתה רשאי לאומרם על-פה הוא רק להוציא אחרים, הוא הדין גם באמירת דברים שבעל-פה מהכתב, דאיסורו אינו אלא בלימוד הרבים, וכדוגמת התרגום שכתבו הרמב"ם בהלכה י"א, וכתב עלה הכסף משנה דמקורו מאיסור דברים שבעל-פה וכו', ורצה לדייק כך מלשון הרמב"ם בהקדמה ל"יד החזקה". ואחר המחילה, אני בער ולא אדע שמא אין ליתן רווח בין הדבקים ולומר שהרמב"ם חולק על רש"י (שבת ו:), ושמא לא שת לבו לביטוי "זכרון שמועות", ומבואר דדעת הרמב"ם דיש איסור גם לעצמו לכתוב דברים שבעל-פה, אלא שהאיסור הותר לכל חד וחד לפום דרגא דיליה, שאם לא כן, היאך יכלכל הרמב"ם גמרא ערוכה במסכת גיטין (ס:) "'אלה' 'אלה' אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות". והנראה לי בדעת הרמב"ם בזה, דהאיסור שהתיר רבי הוא איסור - "'אלה' אתה כותב וכו'", ואיסור "דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב", כלל לא הותר, אלא דתוכנו הוא איסור אמירת התרגום תוך כדי הסתכלות בספר תרגום בזמן הקריאה, וכדמשמע פשטא דלישנא "לאמרן בכתב", וכמו שהסברנו בשם התנחומא לעיל. אלא שדבריי בטלים מכוח מה שכתב הרמב"ם בעצמו ב"מורה נבוכים" (חלק א' פרק ע'), דהאיסור שהתיר רבנו הקדוש הוא איסור "דברים שבעל-פה אי-אתה רשאי לכותבן". ועדיין ניתן לומר, דהאיסור של כתיבת דברים שבעל-פה כלל הכל, והותר חוץ מבקריאת ספר תורה, דבעינן כעין נתינתו וכמו שבארנו, אי נמי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה [אם קורא התרגום ומסתכל בספר תורה], דלפי דבריו שהאיסור הוא בלימוד לרבים והוצאתם, נמצא שהרמב"ם אוסר קריאת הגדה מהכתב, או תפילה להוצאת אחרים מהכתב.

ועינא דשפיר חזי לידידי יעקב מאיר שרצה לחזק מה שכתבנו בתחילה, ומה שכתב ב"מורה נבוכים" תירץ על-פי כללי הרמב"ם הנדפסים בתחילת ספר המדע, דדרך הרמב"ם להביא הדרשה היותר פשוטה, ואף על פי שאינה נכונה לענין ונדחתה בגמרא. ושמא יש להביא לו סמך מלשון הרמב"ם במורה שכתב - "כמורגל באומתנו, דברים שבעל-פה אי אתה וכו'". שוב ראיתי בכללי הרמב"ם, שכלל זה שנוי במחלוקת.

תדע דשיטת הרמב"ם כך היא, על כל פנים לפי מרן ה"בית-יוסף", מהא (כסף משנה הל' ס"ת פ"י ה"א):

"נמצאת תשובה לרבנו דמתיר לקרות בס"ת פסול והכא כתב שאסור, ורשב"א כתב שתשובה זו בילדותו כתב וחזר בו. וקשה, דלפי מה דכתב הרמב"ם בתשובה, דנהגו כן לפני גאוני עולם, משווי להנך גאונים טועים! ואפשר לומר דהתם (בתשובה) בדלא אפשר להו, והכא כתב בדאפשר להו".

ובתשובה זו נשאל הרמב"ם (שו"ת פאר הדור לרמב"ם סימן ט') - "יורנו מורנו: בספר תורה שאינו עשוי כהלכה, או ספרים של קלף שהם ודאי פסולים, אם מותר לברך?". והשיב - "מותר לברך עליהם ואין הברכה על קריאה בספר כמו הברכה על נטילת לולב... שהמצוה היא נטילת הלולב... שעליה מברך, ואם היו פסולין לא עשה שום מצוה, אך בקריאת התורה, המצוה היא בקריאה, בין שקרא מספר כשר ובין שקרא מספר פסול ובין שקרא על-פה".

הרי שלהבנת ה"בית יוסף" ברמב"ם, שרי לקרוא פסוקי התורה בעל-פה, אלא דבמקום שאיכא ספר-תורה אסור. והטעם, לפי מה שכתב האבודרהם, שמא יאמרו חסר הוא אם יקרא על-פה [16], ולפי הסברנו דאין מחלוקת בזה בין התלמודים, וכמו שפסק הרמב"ם בהל' עבודת יום-הכפורים כגמרא שלנו (פ"ג ה"י).

ג. שיטת הרי"ף

ב"בית יוסף" כתב בשם הכל-בו שהרי"ף בתשובה חילק לאסור רק כשמוציא אחרים. והנה בב"ח הובאה תשובה זו בשם הר"ף, כאשר תחזינה עיני הקורא מישרים. ובאמת בכל-בו עצמו, בגירסא שבידנו, הגירסא היא ר"ף, וכן נמצא ב"ארחות חיים" (הל' מאה ברכות אות י"ד), ומפורש ברבנו ירוחם (נתיב ב', חלק ג'), דחילוק זה רבנו פרץ אמרו. והנראה, שטעות נפלה בבית-יוסף, וצריך להיות ר"ף במקום רי"ף, וכן כתבו ב"בירור הלכה" וב"בארות יצחק".

אלא דאין אנו בני-חורין להבטל מחקירת דעתו האמיתית של הרי"ף.

ומצינו הדין זה ברי"ף בפרק ד' דמגילה (יד.):

ואף על פי שבחיבור "בית יוסף" (סימן קמ"ג) משמע שחוזר בו מחילוקו ומסכים לרשב"א, אלא דקיימא לן שחיבור הבית יוסף קדם לחיבור "כסף משנה", כנכתב בכללי הרמב"ם בתחילת ספר המדע.

"בירושלמי... רב שמואל עאל לבי כנישתא. חמא חד מושט תרגומא מן ספרא, אמר ליה: אסור, דברים שנאמרו בפה-בפה, דברים שנאמרו בכתב-בכתב".

וכתב בעל ה"אבן שלמה" בפירושו לראב"ן, דיש ללמוד מדהביא הרי"ף דין זה במסכת מגילה ולא במסכת גיטין, שמע מינה דאיסורא הוי מדרבנן, ורצה לסמכו לדברים דרבנן. ואף אנו נאמר, כיוון דסבירא ליה דהאיסור אינו אלא בספר תורה ובקריאה בציבור, כתבו הכא לסמכו לדינים הדומים לו. ואחי ראה גם ראה שאותם דינים הכתובים ברי"ף סמוך לאיסור זה, הם הם הסמוכים לו ברמב"ם ושניהם לדבר אחד נתכוונו [17].

ואם כן, כיוון דדעת שני עמודי ההוראה נוטה לכיוון אחד, הוה ליה למרן לפסוק כך!

אלא דאחר העיון מסתבר, דתירוצו של ר"ת דדברים שגורים שרי, אינו שווה ערך לשאר התירוצים שנאמרו.

ונראה שבדין זה נאמרו שתי הלכות:

א. הדין הבסיסי, ועליו לית מאן דפליג, דלא שרינן למימר פסוקים שבכתב על-פה, אלא אם שגורים הם בפי האומרם, דחיישינן לאיסור הוצאת שם שמים לבטלה, וכן איסור דכל פסוק דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה.

ב. אחר ההסכמה על דין זה, הנובע מחשש לתקלה, חלוקים הראשונים מה תוכן הדין בעצמו - לא מפאת החששות שבו, והסיקו דאין זה כי אם בס"ת או כשמוציא אחרים וכו'.

וכך יש להסביר בראב"ן (סימן מ"ב) ובב"ח (סימן מ"ט) ובחיי - אדם (סימן ח' סעיף יא') ובבאור הלכה (סימן מ"ט, הדן בענין הלל), וכן כתב אליבא דהרמב"ם בשו"ת תורה לשמה (סימן קצ"ז).

ונמצאו דברי מרן מאושרים ומיושרים, דבסימן מ"ט כתב הדין הבסיסי דבעינן שגור ורגיל בפי כל [18], ובסימן קמ"ד, בהלכות "קריאת ספר תורה", הרי שהעתיק את הרמב"ם ככתבו וכלשונו, וכמו שבארנו כן הוא דעת הרי"ף. והיה העקוב למישור, ובית יוסף להבה.

שיעור האיסור

ברמב"ם נמצא דשיעור האיסור הוא "אפילו בתיבה אחת". ובשו"ת "תורה לשמה" רצה לחלק בדעתו דשיעור זה דווקא בקריאת ספר-תורה בציבור, דתקנת חז"ל שיקראו כולה מהכתב, אך בשאר דברים השיעור הוא ענין שלם.

ובתפארת ישראל למהר"ל (פרק ס"ו) כתב שתמיד השיעור הוא "ענין כלשהו", שיש בו משמעות בפני עצמו, ולא תיבה שאין לה משמעות, וצריך לצרפה אל המשפט שנאמרה בו.

ובבית-יוסף (בסימן קמ"א) הביא דברי הרשב"א ורבנו ירוחם, שאפילו אות אחת אסור לקרות שלא מן הכתב, בקריאת התורה.

איברא, דב"חקרי לב" כתב לתרץ לרא"ש את המשנה במגילה - "קראה על-פה יצא", שהדין הוא שגם השומעים יצאו, ואפילו שעבר על האיסור. ותירץ ה"חקרי לב" בתירוץ אחד ששרי, כיוון דאמרינן רובו ככולו. ושמעינן מיניה - כל שקרא רובו בכתב, לית איסורא במיעוטו.

כוונה בתפילה

כתב המגן-אברהם (סימן צ"ג), שהאר"י היה מתפלל מתוך הסידור כדי שיכוון, וגם כדי שלא להבליע נקודה. ונמצאנו למדים מדבריו דאיכא צד נוסף לאמירת כל דבר מהכתב, וכמו כן דברים שבכתב בעת תפילה, משום הכוונה. אך על זה סיים המגן-אברהם - "והכל לפי מה שמרגיש האדם בנפשו". וטובים השניים, הלא הם המגן-אברהם ובעל "ערוך השולחן" (סימן צ"ג), שכתב - "ואשרי מי שעיניו עצומות מן 'ברוך שאמר' עד 'עלינו', דעצימת עיניים מועיל לכוונה, ועיקר שתהא כוונתו לשם שמים". וב"כף החיים" כתב בזה כיוון אחר:

"יש להחמיר אדם על עצמו וליזהר שלא ללמוד אלא מתוך הספר, אפילו דברים השגורים בפי כל, כדי שיוכל לכוון שם הויה ושם אדנות כעת שמזכיר שם ה' בפיו".

וצרף לזה דברי "המביט" (בפרק טעם האיסור), ולדבריהם בכל גווני יש להחמיר.

סיכום

סוף דבר, הכל נשמע, ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ובלבד שיכוון לבו לשמים.

וכבר ציינו בדברינו שהרבה אחרונים פוסקים להלכה את חילוק הרא"ש, אך גם דברי ר"ת לא נעלמו מספרי הפוסקים האחרונים. והרב הלוי כתב לחוש לדעת מרן על כל פנים במאי דכתיבא בחומש.

ורבנן בתראי איפליגו בהיתר אמירת כל תהלים על-פה (חוות-יאיר סימן קע"ה, והשיג עליו ה"חקרי לב" בסימן י"ג).

ולענין סומא ראה בתוס' (סוטה לט: ד"ה כיוון, ובבבא קמא ג: ד"ה כדמתרגם), ובשו"ע סימן קל"ט סעיף ג'.

והמגן אברהם הביא דהמחמירים אינם אומרים שום דבר בעל-פה, מחמת ריבוי הדעות (ועיין בערוך השולחן שתמה עליהם).

ולמזהיר ולנזהר שלומים יתן כמי נהר

---