גדרי מצות מעקה [1] / עזרא בריס ונפתלי שילה

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" (דברים כ"ב, ח').

"'ועשית מעקה' - מצות עשה, 'ולא תשים דמים בביתך' - מצות לא תעשה" (ספרי, פיסקא רכ"ט)

א. היחס בין "ועשית מעקה" ל"לא תשים דמים בביתך":

נחלקו הראשונים לגבי היחס שבין שתי המצוות:

1. שיטת הרמב"ן [2] :

ישנה חפיפה מלאה בין ה"עשה" ל"לא תעשה", ואין הלאו בא אלא לחזק את העשה. כלשונו (קידושין לד. ד"ה והא): "ולי נראה, שעיקר מצוותו עשה, שאין לאו שבו אלא שיקיים העשה... כלומר לא תעכב שלא תעשה מצוה זו".

סיוע לשיטה זו ניתן להביא מלשון הספרי: "'ועשית מעקה לגגך' - אין לי אלא גג, מנין לרבות בורות שיחים ומערות חריצים ונעיצים, תלמוד לומר: 'ולא תשים דמים בביתך'. אם כן למה נאמר 'גג' - פרט לכבש".

הספרי, בבואו ללמוד את פרטי המצוה, אינו מבחין בין ה"עשה" ל"לא תעשה", ולומד מהאחד על משנהו.

2. שיטת הרמב"ם:

האם איסור "לא תשים דמים" הוא דווקא לשים בידיים?

ספר המצוות (מצות עשה קפ"ד): "היא שציונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו, וזה שנבנה כותל סביב הגג וסביב הבורות והשיחין והדומה להם כדי שלא יפול המסתכן מהם או בהם, וכן כל המקומות המסוכנין והרעועים כולם ייבנו ויתוקנו, עד שיסור הרעוע והסכנה...".

(מצות לא תעשה רצ"ח): "שהזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצנו ובביתנו כדי שלא ימותו בהם בני-אדם, והוא אמרו 'ולא תשים דמים בביתך'...".

מצות העשה היא להסיר סוגי המכשולים. אך במצות הלא-תעשה ייתכנו שתי הבנות:

א. האיסור הוא להניח מכשול בידיים - באופן פעיל.

ב. האיסור הוא להשאיר מכשול ברשותו - באופן סביל.

מפשטות לשון הרמב"ם כאן משמע כאפשרות השנייה. אולם מלשון הרמב"ם במניין המצוות נשמעת נימה אחרת:

מצות עשה: "לעשות מעקה לגגך - שנאמר 'ועשית מעקה לגגך'";

מצות לא תעשה: "לא להניח מכשול - שנאמר 'לא תשים דמים בביתך'".

מהלשון הקצר "שלא להניח מכשול", משמע קצת שהאיסור הוא להניח בידיים.

לכאורה ניתן להכריע מ"היד החזקה" (הלכות רוצח ושמירת נפש, פי"א [3], ה"ג):

"...וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר 'ולא תשים דמים'...".

מכאן נראה בעליל שעובר על הלא תעשה אף באופן פאסיבי [4].

אמנם, יש מקום לברר את דברי הרמב"ם בהלכה ד':

"...וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה שנאמר: 'השמר לך ושמור נפשך'. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על 'לא תשים דמים'".

משמע, שהמצוה להסיר מכשול היא מצד מצות "השמר לך ושמור נפשך מאד" ולא מצד מצות מעקה! [5]

נראה לומר, שמצות "השמר לך" הובאה כאן כמאמר מוסגר, ומוסבת על מה שכתב "ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה" - חובת האדם להיזהר ולהישמר בעצמו, ולא על חובת הסרת מכשולות. ובאמת מצות הסרת מכשולות היא מטעם מצות עשה של "ועשית מעקה לגגך" [6].

סכנת מוות או סכנת נזיקין?

במצות העשה: "הוא שציוונו להסיר המכשולים והסכנות... כדי שלא יפול המסתכן מהם או בהם, וכן כל המקומות המסוכנין והרעועין..." - הרמב"ם מזכיר מכשול וסכנה, אך אינו מבאר איזו סכנה.

לעומת זאת, במצות לא תעשה: "הזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצנו ובבתינו כדי שלא ימותו בהם בני אדם, והוא אמרו 'ולא תשים דמים בביתך'".

יתכן, שלדעתו חיוב העשה אינו תלוי בסכנת מיתה דווקא, אלא אפילו בסכנת נזיקין. מה שאין כן ב"לא תעשה", השייך רק כשיש סכנת נפשות.

אמנם, ב"יד החזקה" (הלכה ד') מזכיר הרמב"ם סכנת מיתה בלבד:

"וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות - מצות עשה להסירו...".

3. שיטת הסמ"ק

הסמ"ק מבאר את מצות העשה (סימן קנ"ב) - "לעשות מעקה, דכתיב 'ועשית מעקה לגגך'... ונראה, דאפילו הכי לפעמים יש עשה בלי לא תעשה, כגון שנפל המעקה, ולא תעשה בלי עשה, כגון סולם רעוע".

ומצות הלא-תעשה (קע"א) - "שלא להניח מכשולות, כדכתיב - 'ולא תשים דמים בביתך'".

ברור, שלסמ"ק אין חפיפה בין העשה ל"לא תעשה":

כשנפל המעקה - יש מצות עשה ללא מצות "לא תעשה". לדעתו, הלאו הוא רק לשים בידיים באופן אקטיבי, ועל כן כשנפל מאליו, אין כאן לאו [7]. כך משמע גם מדבריו בלא- תעשה: "שלא להניח המכשולות", בעוד שמצות העשה - תמידית היא ומצוה להסיר המכשולות אף שלא שמם בידיים.

לשון הפסוק מסייע להבנה זו: "ולא תשים דמים בביתך" - משמע מעשה אקטיבי של הנחת מכשול.

ניתן להביא ראיה גם מדברי רבי נתן (ב"ק טו:): "דתניא: רבי נתן אומר, מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, תלמוד לומר: 'ולא תשים דמים בביתך'". מדבריו משמע, שדווקא "מעמיד" ו"מגדל" בידיים נאסרו. כמו כן נראה מדבריו, שיש במקרה זה רק "לא תעשה", כשיטת הסמ"ק, המחלק בין העשה ל"לא תעשה".

בהתאם, נבאר את דברי הספרי: "'כי תבנה בית חדש' - אין לי אלא בונה, לקח ירש ונתן לו במתנה מניין, תלמוד לומר: 'בית' מכל מקום".

לשיטת הסמ"ק, שחיוב הלאו הוא דווקא שימה בידיים, רק בבונה בית יש מעשה אקטיבי של יצירת מכשול, מה שאין כן ב"לקח ירש ונתן לו במתנה", שאינו עושה מכשול בידיים, יתחייב רק מצד העשה ולא מצד ה"לא תעשה" [8].

ובהמשך הספרי: "מניין לרבות בורות שיחים ומערות, חריצים ונעיצים? תלמוד לומר: 'ולא תשים דמים בביתך'", ולדעת הסמ"ק צריך לומר שהכוונה כאן לחופר בורות שיחים מערות - בידיים.

במעמיד סולם רעוע ניתן להעלות שלוש אפשרויות מדוע אינו עובר על העשה:

א. מצות העשה שייכת רק בבית ולא בשאר מכשולות.

ב. מצות העשה היא בניית מעקה בלבד ולא תקון והסרת מכשולות באופן אחר. לכן, בסולם רעוע, שאין דרך לבנות סביבו מעקה, אלא להסירו או לתקנו - ליכא עשה.

ג. שילוב בין שתי האפשרויות הנ"ל: מצות העשה היא רק בבניית מעקה בבית, וכפשטות הפסוק - "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך".

נדון בכל אפשרות לגופה:

א. מצות העשה שייכת רק בבית ולא בשאר מכשולים.

כך כנראה סבור גם החיי-אדם (כלל ט"ו, סכ"ד) המחלק בין עשיית מעקה לבית - שמברכין על עשייתו, לעשיית מעקה לבור - שאין מברכין עליו. בבית ששייך בו מצות עשה ניתן לברך, אך בבור שאין עליו עשה - אין מברכים.

גם הנצי"ב, ב"עמק הנציב" לספרי (ד"ה מן המעקה), סבור שהעשה שייך רק בבית, אולם הוא מסיק מכך מסקנה שונה:

בעוד שהלאו תלוי בהימצאות סכנה, ואם אין סכנה (כגון במקום שאין עוברים שם בני אדם) - אינו עובר על הלאו, הרי שבבית בכל מקרה יש מצות עשה לעשות מעקה, ואין הדבר תלוי במציאות הסכנה.

ב. מצות העשה היא בניית מעקה בלבד, ולא תיקון והסרת מכשולות באופן אחר.

כך ניתן להבין גם ביראים (סימן ר"י; רל"ד), שאינו מזכיר הסרת מכשולות בעשה, כי אם עשיית מעקה בלבד.

להבנה זו יתכן, שאם אמנם יבנה מעקה סביב לסולם רעוע יקיים העשה, ומאידך, אם יתקן את גג ביתו שלא על ידי מעקה - לא יקיים העשה.

ג. מצות העשה היא רק בבניית מעקה בבית.

ייתכן שבנקודה זו תלוייה מחלוקת הראשונים ביחס לגובה המעקה הנדרש לבור:

לדעת הסמ"ג (מצות עשה ע"ט) - בבור סגי במעקה שגובהו שלשה טפחים, בעוד שבבית מצריכים מעקה שגובהו עשרה טפחים.

לדעת הרמב"ם (הלכה ג') וסיעתו - גם בבור גובה המעקה עשרה טפחים. נראה, שהסמ"ג סבור שהעשה שייך רק בבית, ורק שם יש דין מיוחד במעקה. מאידך בבורות, יש רק לאו, ומספיק גובה שלושה טפחים כדי להסיר הסכנה ולמנוע מכשול, אך אין זה דין בבניית מעקה דווקא.

כך ביאר החזו"א את דברי הסמ"ג (בביאור החזו"א לרמב"ם):

"ודעת הסמ"ג דבורות סגי בג' טפחים, ונראה דמפרש דלא מרבינן אלא לסלק הזיקו כפי אומד הדעת וסגי בג' טפחים, ולפי זה נראה דלא מרבינן אלא ללאו ולא לעשה, אבל מעקה שבתורה - מתפרשת מחיצה, וסתם מחיצה - י' טפחים".

4. שיטת התוס' (קידושין לד., ד"ה מעקה)

מובא בתוס': "תימה... 'לא תשים דמים בביתך' - אע"ג דמוקמינן ליה למגדל כלב רע וסולם רעוע, דהיינו שימה בידיים, מכל מקום אתי נמי למעקה". תוס' מעלים אפשרות שהלאו של "לא תשים דמים" שייך רק ב"שימה בידיים", אך מציינים ש"מכל מקום אתי נמי למעקה".

ובהמשך התוס' (שם): "ואומר ר"י... משכחת להו עשה בלא לאו... אין שייך לא תשים דמים אלא בבונה בית מתחילה על מנת שלא לעשות מעקה. אבל אם היה בדעתו לעשות מעקה ולאחר שבנאו נמלך או שעשה ונפל, אין שם אלא עשה דועשית מעקה". על הלאו עובר רק בבונה בידיים על דעת שלא לשים מעקה, בעוד שעל העשה עובר גם בשאר מקרים.

לדעתם, בית כשלעצמו הוא דבר ניטראלי, והבונה אותו אינו מוגדר כבונה מכשול, אלא אם כן בנאו על דעת שלא לשים מעקה. כוונתו זו היא שהופכת ומגדירה את הבית כמכשול.

לפי זה יתכן שהחופר בור, למשל, יעבור על הלאו אף אם לא התכוין שלא לשים שם מעקה, הואיל והבור מצד עצמו מוגדר מכשול.

הר"ן (טו: בדפי האלפס שם, ד"ה ואי) מאמץ את שיטת התוס', ומדגיש שזמני החיוב של הלאו והעשה אינם שווים: "שאין הלאו והעשה באין כאחד". על הלאו עובר רק בשעת בניית הבניין או הנחת המכשול, בעוד

שעל העשה עובר גם אחר כך [9].

לסיכום, העלינו מספר אפשרויות בהגדרת היחס שבין העשה ללאו:

א. חפיפה מלאה (שיטת הרמב"ן).

ב. הלאו שייך רק בסכנת מיתה; העשה שייך גם בסכנת נזיקין (הרמב"ם בספר המצוות).

ג. הלאו שייך רק ב"שם בידיים" באופן אקטיבי; העשה שייך גם באופן פאסיבי (סמ"ק, תוס' ור"ן).

ד. הלאו שייך גם בשאר מכשולות; העשה שייך רק בבית (חיי אדם).

ה. הלאו תלוי בהימצאות הסכנה; העשה הוא דין בבית ואינו תלוי בסכנה (הנצי"ב).

ו. הלאו שייך גם בהסרת מכשולות; העשה הוא רק בניית מעקה (הבנה אחת בסמ"ק וביראים).

ז. הלאו שייך בהסרת שאר מכשולות; העשה הוא בניית מעקה בבית (סמ"ג).

ב. האם המצוה לעשות מעקה או שיהיה מעקה?

1. בניית מעקה ע"י גוי

נחלקו האחרונים האם בעל הבית מקיים מצות עשה של מעקה, כשנבנה על ידי גוי.

ה"מנחת חינוך" (מצוה תקמ"ו) סובר שמצות מעקה היא חובה על האדם, ולכך רק בעל הבית או שלוחו יכולים לקיים המצוה. מה שאין כן אם בונה המעקה חרש שוטה וקטן או עכו"ם, שאינם בני שליחות - לא קיים העשה (מכל מקום ברור לכו"ע שעל הלאו לא יעבור). גם מלשון הרמב"ם משמע שהמצוה היא על האדם, וכלשונו (הלכה א'): "מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו" [10] (ואולי יש לחלק בין בונה מעקה למסיר מכשולות).

ה"כנסת הגדולה" (או"ח סימן תקפ"ה) ו"מחנה אפרים" (הלכות שלוחין ושותפין, סימן י"א) סברו שהמצוה היא שיהיה מעקה, ואין צורך שעושה המעקה יהיה שלוחו של בעל הבית, וגם אם עשאו עכו"ם - קיים המצוה.

2. נוסח הברכה

יתכן שהשאלה הנ"ל, האם המצוה היא לעשות מעקה בידיים, או רק שהגג יהיה מגודר במעקה, באה לידי ביטוי בנוסח הברכה [11] :

נוסח הרמב"ם (הלכות ברכות פי"א ה"ח, הי"ג) - "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעשות מעקה" (או - "על עשיית מעקה", כשעושה לאחרים), המבטא חובת עשייה.

לעומת זאת, נוסח השאילתות (שאילתא דברים, עקב קמ"ה): "וכד עביד מעקה אומר: אקב"ו על המעקה, וכד מחית מזוזה אומר: לקבוע מזוזה".

השאילתות עצמו מחלק בין מצות מזוזה, ששם מזכיר שיש מצוה לקבוע מזוזה, לעומת מעקה, שאין שם מצוה על הפעולה, אלא על עצם מציאות המעקה.

ג. האם חובת בעלים או חובת הדר?

1. שוכר

הגמ' בבבא מציעא (קא:) אומרת: "תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו, חייב להעמיד לו דלתות... ושוכר חייב לעשות לו סולם, לעשות לו מעקה, לעשות לו מרזב ולהטיח את גגו".

בראשונים יש שתי גישות בהבנת "חייב" המוזכר כאן - האם מדרבנן או מדאורייתא [12].

רוב הראשונים הבינו שמדאורייתא המשכיר חייב, וחיוב השוכר אינו אלא מדרבנן [13]. ראייתם היא מדברי הספרי: "אין לי אלא בונה, לקח וירש ונתן לו במתנה מניין? תלמוד לומר -'בית' מכל מקום". מכך שהספרי לא הזכיר "והשוכר", משמע שמדאורייתא אין השוכר חייב במעקה.

לעומתם, מעלה הסמ"ק אפשרות שחיוב השוכר אמנם מדאורייתא, וכלשונו: - "וספרי מרבה אפילו לקח וירש וניתן לו במתנה, ושמא שוכר הוא בכלל, ומכל מקום מדרבנן מיהא מיחייב".

בפשטות, מי שסובר שמדאורייתא החיוב על המשכיר, הבין שמצות מעקה היא חובת הבעלים, כלשון היראים (סימן רל"ד): "מעקה לאו חובת הדר הוא". מאידך, מי שסובר שהחיוב מדאורייתא על השוכר, הבין שמצות מעקה חלה על הדר, ולפי זה אפשר שיתחייב אף אם דר בבית הפקר (אמנם יתכן, שגם מי שסובר שהחיוב על השוכר מדאורייתא, טעמו משום "ששכירות - מכירה היא לזמן", ובאותו זמן הוא נחשב הבעלים, ולא מצד חובת הדר).

לסוברים שחיוב השוכר אינו אלא מדרבנן, ניתן להעלות שתי אפשרויות בהבנת אופי התקנה דרבנן:

א. יראים (סי' רל"ד): "... מדרבנן הוא, דעקרוה רבנן ממשכיר ואוקמוה אשוכר, משום דמשכיר אינו בבית, ואינו רואה וישכח, ואדהכי יפול הנופל". משמע, שחכמים הסבו את מצות המעקה מחובת הבעלים לחובת הדר.

ב. סמ"ג (מ"ע ע"ט): "...מדרבנן הוא, מפני שהוא דר בבית פן יבוא להתרשל בדבר" - על אף שחובת המעקה עדיין מוטלת על הבעלים, תיקנו חכמים שיעמיד השוכר מעקה למנוע מכשול.

הנפקא מינה ביניהם תהיה האם אחרי שחייבו את השוכר מדרבנן, עדיין יש חובה לכתחילה על המשכיר להעמיד מעקה.

ליראים - אין חובה כזאת, הואיל ועקרוה לגמרי מהשוכר, וכעת מעקה חובת הדר הוא.

לסמ"ג - התקנה היא למנוע התרשלות, אך מעיקר הדין חובת הבעלים עדיין קיימת [14].

מובא בספרי: "בית חדש - מהו חדש? רבי אומר: משעת חידושו עשה לו מעקה". נחלקו המפרשים האם הכוונה שהחיוב מיד כשנבנה אע"פ שלא דר בו, או ש"משעת חידושו" - הכוונה משעה שדר בו דווקא. להבנה הראשונה משמע דמצות מעקה לאו חובת הדר הוא, אלא הבעלות כשלעצמה מחייבת.

2. בית השותפין

הגמ' בחולין (קלו.) אומרת: "מעקה, אע"ג דכתב רחמנא 'לגגך' - דידך אין דשותפות לא - כתב רחמנא 'כי יפול הנופל ממנו'".

וברש"י שם ד"ה כי יפול: "כל שראוי ליפול הימנו ואפילו בשותפות". ובהמשך הגמרא שם: "אמר רב ביבי בר אביי: ליתנהו להני כללי".

נחלקו הראשונים האם למסקנת הגמרא נדחה גם דין חיוב שותפים במעקה. לדעת הרמב"ם והשו"ע - שותפים חייבים במעקה, בעוד שלדעת היראים ורבנו ירוחם - שותפים פטורים ממעקה.

ניתן לתלות מחלוקת זו בשאלתנו, האם מצות מעקה היא חובת הדר או חובת הבעלים:

אם חובת הדר - לכאורה גם שותפים חייבים, הואיל והם דרים בבית.

אם חובת הבעלים - יש מקום לומר שהשותפות פוגעת בבעלות, ולא חייבה תורה אלא בבעלות שלמה.

דעה זו מופיעה גם ברש"י (שם ד"ה בתי כנסיות, בהסברו הראשון) שהבין שפטור בתי כנסיות הוא מצד "שאין חלק לאחד מהם בו, שאף לבני עבר הים הוא" - משמע שהבעלות מחייבת, וכאן אין בעלות מלאה. אמנם יתכן שכוונת רש"י כאן אינה לפטור בתי כנסיות מטעם שותפות רגילה הפוגמת בבעלות האישית, אלא בגלל היות בית הכנסת שייך לציבור, ואינו של היחיד כלל (עיין לקמן הערה 17).

ד. כי תבנה בית, ועשית מעקה לגגך - איזה בית? ומה דין שאר מכשולות?

1. גדרי בית

נאמר בספרי: "... אין לי אלא בית, מניין לבונה בית התבן, בית הבקר, בית העצים בית האוצרות - תלמוד לומר: 'ולא תשים דמים בביתך'. יכול אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת - תלמוד לומר:'בית'. מה בית מיוחד שהוא בית דירה, יצאו אלו שאינם בית דירה".

הספרי מחלק בין שתי קבוצות [15].

א. בית התבן, בית הבקר, בית העצים ובית האוצרות - החייבים במעקה.

ב. בית שער אכסדרה ומרפסת - הפטורים ממעקה.

בהבנת ההבדל שבין שתי הקבוצות הנ"ל ייתכנו שלוש הבנות:

1.בית שער אכסדרה ומרפסת הינם מקומות שאנשים רבים עוברים דרכם,

ואינם רשות הפרט.

כך משמע מרש"י ביומא (יא: ד"ה בית שער): "בית קטן שעושין לפני שער החצר והכל עושין אותה קפנדריא".

וברש"י, שם, ד"ה מרפסת: "והוא ארוך לפני פתחי עליות הרבה וכולן עולין דרך שם".

כך גם בפיהמ"ש לרמב"ם (עירובין פ"ח): "ומרפסת - מקום דריסה לכל".

כך משמע גם בגמרא בעירובין (פה:), המחלקת בין בית שער של יחיד לבית שער של רבים. וכלשון המאירי שם: "ויתבאר בגמ' דוקא בית שער זה שממנו נכנסין כולם לבתיהם... אבל בית שער של יחיד - הרי זה עירוב".

מאידך, בית התבן ובית הבקר הינם מקומות פרטיים, ומצינו שלעיתים אף היו משתמשים בהם לתשמישים צנועים:

"תני רב כהנא... בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות פטורים מן המזוזה מפני שהנשים נאותות בהן. ומאי נאותות? רוחצות (וברש"י ד"ה מאי: "שעומדות שם ערומות"). אמר ליה רב יהודה... אלא מאי נאותות? מתקשטות" (יומא יא:).

2. בית התבן ובית הבקר והאוצרות הם מקומות שהאדם משתמש בהם, אפילו לשימוש מועט, לעומת בית שער אכסדרה ומרפסת, שאינם מיועדים לשימוש כלל כי אם למעבר, ומעבר אינו מוגדר שימוש.

כך משמע מהמאירי (סוטה מג., ד"ה ואחר): "...ואמר שכל בית במשמע, אפילו בית התבן ובית הבקר בית העצים ובית האוצרות... הואיל ומכל מקום ראוי לדירה כל דהו".

גם מהגמרא הנ"ל (יומא יא:) נראה שהיו משתמשים לעיתים בבית התבן ובית הבקר לתשמיש מועט, כגון הנשים שהיו רוחצות או מתקשטות שם.

מאידך, בית שער אכסדרה ומרפסת, מיועדים למעבר בלבד ולא לתשמיש, כלשון רש"י (סוטה מג. ד"ה מי האיש): "למעוטי בית שער אכסדרה ומרפסת, שהם עשויים לדריסת רגל ולא ראויים לדור בהם".

להבנה זו, בית שאין משתמשים בו כלל, אינו מוגדר בית ופטור ממעקה [16].

בברייתא בחולין (קלו.) מוזכר מקרה נוסף:

"'גגך' - למאי אתא? למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות".

וברש"י שם (ד"ה בתי כנסיות, בהסברו השני): "שאינו בית דירה". וכן הוא ברמב"ם (הלכה ב'): "לפי שאינן עשויין לדירה". גם כאן ניתן להעלות את שתי האפשרויות הנ"ל:

1. בית כנסת אינו רשות הפרט, הואיל והוא מקום המיועד לרבים.

2. בית כנסת אינו מקום שהאדם משתמש בו, שכן "שימוש" בית הכנסת (תפילה ולימוד), אינם נחשבים כשימוש האדם [17].

3. כל מבנה העונה בצורתו על גדרי בית (ד' על ד', גובה י' טפחים, תקרה, קירות וכו') - אע"פ שאין אנשים דרים בו.

לפיכך, בית התבן, בית הבקר ובית העצים - חייבים במעקה. מה שאין כן בית שער אכסדרה ומרפסת, שאינם עונים על התנאים הנ"ל.

כך משמע מהמאירי (עירובין פ"ח, מ"ג, ד"ה המשנה השלישית): "ואכסדרא ומרפסת אינו קרוי בית. ואף בית שער, אע"פ שיש לו ארבע מחיצות ומקורה, הואיל ובני החצר עוברים דרך בה ליכנס לבתיהם - אין נותנין עירוב בתוכה".

אמנם, מהמאירי הנ"ל נראה, שעל אף ש"בית שער אכסדרא ומרפסת" מוזכרין כאחד, אין טעמם שווה. בעוד שלאכסדרה ומרפסת אין צורת בית, הרי שבית שער פטור, "הואיל ובני החצר עוברים דרך בה" [18].

שיטת הרמב"ם

בהלכה א' פוסק הרמב"ם: "...והוא שיהיה בית דירה, אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן, אינו זקוק לו" - בניגוד לספרי הנ"ל! (וכך משיג הראב"ד, שם).

ניתן להעלות שתי אפשרויות בתנאי הנדרש להגדרת בית, לפי הרמב"ם:

א. מקום שהוא דירת אדם, ולא שימושים אחרים.

ב. מקום שמשתמש בו בקביעות, ולא שימוש ארעי.

שיטת הרמב"ם מיוסדת כנראה על מדרש קדום המובא במדרש הגדול [19] :

"'בביתך' - יכול אף הבונה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות ובית שער אכסדרה ומרפסת ובית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות - ת"ל:'בית'. מה בית שהוא מיוחד לדירה, יצאו אלו שאינן בית דירה".

יש להעיר שהרמב"ם, בציינו מקרים שאינם חייבים במעקה, משתמש בביטויים שונים:

בה"א: "אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו".

וכן בהלכה ב': "היתה רשות הרבים גבוהה ממנו אינו זקוק למעקה".

לעומת זאת, בסוף הלכה א': "כל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות - פטור מן המעקה".

משינוי הביטויים משמע שהפטור של בית הבקר ו"רשות הרבים גבוהה ממנו" הוא מצד שהם מופקעים ממצות מעקה, ולא שייכים בה, מה שאין כן בית שאין בו ד' על ד', שעקרונית כלול במצוה, אלא שישנו פטור מיוחד, הואיל ואין לו גדרי בית.

לסיכום: יתכנו חמישה תנאים להגדרת בית:

א. רשות הפרט, שאין רבים עוברים שם (רש"י ביומא).

ב. מקום שמשתמשים בו, אפילו שימוש מועט (מאירי בסוטה).

ג. מבנה העונה על הדרישות הפיזיות של בית (מאירי בעירובין).

ד. מקום המיועד לדירת אנשים (רמב"ם - הבנה א').

ה. מקום שמשתמש שם בקביעות (רמב"ם - הבנה ב').

בנוסף לתנאים הנ"ל, קיימים התנאים המקובלים בכל התורה ביחס ל"בית":

1. שטח - ד' אמות על ד' אמות:

"בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות - פטור מן המזוזה ומן המעקה..." (סוכה ג.)

2. גובה - עשרה טפחים:

בגמרא בב"ק (נא.) ישנו דיון האם הצורך בעשרה טפחים הוא מצד הגדרת הבית שעליו המעקה, או מדין אחר - "שאין חבטה בפחות מי' טפחים".

"...עמוקה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב. ואי סלקא דעתך יש חבטה בפחות מי', למה לי עשרה? אמר ליה: שאני בית, דכל פחות מעשרה לאו בית הוא".

וברש"י שם, ד"ה לאו בית:

"ותורה לא חייבה במעקה אלא בית".

נחלקו הראשונים, האם למסקנה יש חבטה בפחות מי' או לא:

גירסת הרי"ף שלפנינו: מסקנת הגמרא היא שאין חבטה בפחות מי'. לפי זה משמע, שדין עשרה טפחים אינו בהכרח מצד הגדרת בית, אלא משום שאין חבטה בפחות מי'.

מאידך, גירסת הראב"ד והרשב"א ברי"ף היא, שמסקנת הגמרא שיש חבטה בפחות מי'. לדעתם, דין עשרה טפחים הוא בהכרח מצד הגדרת בית.

2. היחס בין הגג לבית שתחתיו

שאלת היחס בין הגג לבית שתחתיו, באה לידי ביטוי בשאלה שהיפנה המבי"ט לבית-יוסף (שו"ת המבי"ט סימן ק"י):

"מי שיש לו חזקת שימוש שטיחת בגדים וכיבוס וטיול בגג חבירו, נסתפק לי אם יהיה חיוב עשיית מעקה בגג זה, או מי חייב לעשות המעקה?".

והשיב לו הבית יוסף:

"שאלת חכם חצי תשובה, כי לפי האמת אין בזה דין מעקה... דכל שאינו בית דירה אינו חייב במעקה, והאי כיון שאין לו שם תשמיש בית דירה אינו חייב במעקה. ואפילו אם תימצי לומר, דכיון שיש בית דירה למטה בביתו, הגג חייב במעקה - המשתמש על הגג צריך לעשות ולא בעל הבית... שהמעקה הוא על השוכר".

מראשית דבריו משמע שכדי להתחייב במעקה בגג, על בעל הבית עצמו להשתמש בגג, ושימוש בעל הבית בביתו אינו מחייב את הגג במעקה. אולם, בהמשך דבריו ("ואם תימצי לומר"), מעלה הב"י אפשרות ששימוש בעל הבית בביתו, על אף שאינו משתמש בגג -יחייבו במעקה. מכל מקום, במקרה הנ"ל, הואיל ויש אדם אחר המשתמש בגג, יש למשתמש דין שוכר, והוא יתחייב במעקה.

ביחס שבין הגג לבית ייתכנו, אם כן, שתי הבנות:

1. שימוש בבית בלבד ללא שימוש בעל הבית בגג - אינו מחייב את בעל הבית במעקה.

2. שימוש בבית גם אם בעל הבית עצמו אינו משתמש בגג - יחייב את בעל הבית במעקה.

3. בכל המקומות שאינם מוגדרים בית, מדוע שלא יתחייב, מכל מקום, מצד "לא תשים דמים"?

מתרץ הנצי"ב (ד"ה מן המעקה): ישנו הבדל בין העשה ללאו - מצות "לא תשים דמים" תלויה בהימצאות הסכנה (הנמדדת ע"י תדירות השימוש). מאידך, מצות העשה היא דין בבית, ואינה תלוייה בהימצאות סכנה, וגם כשאינו משתמש בגג - חייב במעקה.

לכן, בבתים שפטרנו לעיל, מדובר שאין סכנה (שכן בדר"כ רק בגג של בית דירה משתמשים תדיר), ואין לחייבם מצד הלאו ואף מצד העשה אין לחייבם, הואיל ואינם עונים על גדרי בית. אך אם אמנם יש שם סכנה, יתחייב מכל מקום מצד "לא תשים דמים", אף על פי שאין לו גדרי בית.

תירוץ אחר מובא בחזו"א (בביאורו לרמב"ם, ה"ב) - מצות "לא תשים דמים", שייכת רק בדברים המוגדרים כ"מכשול" או כ"מזיק", כגון סולם רעוע ובורות, שאין אדם יכול להיזהר מהם. מה שאין כן בית, שדרך אנשים להיזהר שם והסכנה מועטת - אינו מוגדר מכשול. אלא שהתורה חידשה שאף על פי כן, בית מוגדר מכשול וחייב במעקה. אולם חידוש זה הוא רק כשהבית עונה על גדרי בית שהזכרנו לעיל. כלשונו: "ונראה דכל גג אינו בכלל המכשולות, שאין היזקו מצוי כל כך. שהעומד על הגג זכור בטבעו להיזהר, וגם הוא מנהגו של עולם, וכמו שמותר לעלות באילן ומותר לעלות לבנות הגגין והעליות בלא מעקה סביביו... אלא שבגג בית דירה חידשה תורה מצות מעקה, ולהקפיד על סכנת הנופל. ובזה צריכים לתנאי בית: תוכו י' וד' על ד' ושידור שם אדם. אבל המשתמש על הגג שאין תחתיו דירה, לא חייבה תורה מעקה. והוי בכל פעם שעולה, כעולה באילן".

אמנם, החזו"א עצמו סבור (על פי שיטת הסמ"ג), שגם במקומות שפטרנו היות ואינם עונים על גדרי בית, מכל מקום יצטרך להעמיד שם מעקה שגובהו שלושה טפחים: הסמ"ג (עשין ע"ט) מחלק בין בית, שמצריכים בו מעקה שגובהו י' טפחים, לבור - שמסתפקים בו במעקה שגובהו שלושה טפחים.

מבאר החזו"א: כדי למנוע מכשול, מספיק מעקה שגובהו שלושה טפחים, המהווה מעין סימן אזהרה לעוברים ולשבים, מדין "לא תשים דמים בביתך". בבית - התורה חידשה שיש צורך ב"מעקה", המהווה מעין מחיצה שגובהה עשרה טפחים.

לפי זה, גם במקומות שאין בהם גדרי בית, יצטרך להעמיד מעקה שגובהו ג' טפחים, למנוע מכשול וכדי שלא לעבור על הלאו.

4. בורות שיחין ומערות

ספרי: "'ועשית מעקה לגגך', אין לי אלא גג, מנין לרבות בורות שיחין ומערות חריצים ונעיצים? תלמוד לומר: 'ולא תשים דמים בביתך'".

לכאורה קשה, מדוע חייבים בורות שיחין ומערות במעקה, הרי הם אינם עונים על גדרי בית?

ניתן בפשטות להסביר, שאמנם בורות שיחין ומערות לא יתחייבו מצד העשה, שהוא דין בבית דווקא, כי אם מצד הלאו של "לא תשים דמים בביתך". כך סבור החיי-אדם (כלל ט"ו, סעיף כ"ד). לדעתו, מברכים על עשיית מעקה לבית, הואיל והוא מקיים בזה מצות עשה, אך לא על עשיית מעקה לבור, הואיל ואין שם אלא לאו.

היראים (סימן רל"ד) מסביר את טעם החיוב של בורות שיחין ומערות באופן אחר:

"מה ראו חכמים לרבות בורות שיחין ומערות ולמעט בית שער אכסדרא ומרפסת, הלא בשניהן אין בהן בית דירה? וי"ל, אע"ג דתרוייהו לאו בני דירה נינהו, כיון דרגילים להשתמש בבורות שיחין ומערות, קיימי ב'לא תשים דמים בביתך', כבית שיש בו דירה, משא"כ בבית שאין בו דירה - שער ואכסדרא - שאין רגילין להשתמש בהן".

לשיטתו, המחייב של מצות מעקה (העשה והלאו) הוא מקום סכנה, המוגדר ע"י רגילות השימוש. לכן, בור שרגילים להשתמש בו - חייב, מה שאין כן בית שער ואכסדרה - "שאין רגילים להשתמש בהם" - פטור.

יוצא מדבריו, שאף הגדרים האחרים של בית (ד' על ד', גובה י' וכו') מטרתם להגדיר מקומות שבהם רגילים להשתמש ויש בהם סכנה.

על פי החזו"א שהזכרנו לעיל (בביאורו לרמב"ם), ניתן לתרץ באופן אחר: הצורך בגדרים מיוחדים בבית הוא מפני שבית מצד עצמו אינו מוגדר מכשול, ודרך אנשים להיזהר בהם. אלא שהתורה חידשה שאעפ"כ, לעניין מצות מעקה, בית מוגדר מכשול וחייב להעמיד מעקה. חידוש זה הוא רק בבית העונה על כל התנאים של בית. לעומת זאת, בורות שיחין ומערות, המוגדרים כמכשול מצד עצמם - חייבים בכל מקרה במעקה.

הרב קנייבסקי מעלה אפשרות אחרת בהבנת חיוב בורות שיחין ומערות: בורות שיחין ומערות טפלין לבית, ונחשבים כהמשך דירתו, ולכך חיובם הוא מטעם בית: "דהחילוק הוא כך, דבמקום שהאדם דר, וכן כל חצרו שאצל דירתו, ודאי צריכים מעקה, כגון: בור בחצרו, או שחצרו גבוה מרשות הרבים, דכל זה בכלל דירה הוא, שהחצר טפל לבית והוא המשך מדירתו של הבית, ולכן אע"פ שאינו בהחצר, מכל מקום הוא נמשך מהדירה, והכל נחשב כחד דירה אריכתא - ומשום הכי חייב" (הובא בספר זכרון "אבן ציון", עמ' תרמ"ט) [20].

5. דין כבש

הלכה נוספת המובאת בספרי: "גג - פרט לכבש; בית - לרבות היכל; גג - פרט לאולם".

מפשטות הספרי, המזכיר כבש, היכל ואולם בחדא מחתא, משמע שמדובר בכבש המזבח. כך פירש רבינו הלל בפירושו על הספרי, וכן הוא בפירוש לחכם קדמון ספרדי וברבנו מיוחס על התורה [21].

אולם יש מפרשים (מלבי"ם; הנצי"ב; ספרי דבי רב) שהכוונה היא לכבש בתוך הבית. להבנה זו, דינו כדין בית שער אכסדרה ומרפסת, הפטורים מהטעמים שהזכרנו לעיל. הסבר נוסף לפטור כבש, הוא מצד שדרך אנשים להיזהר בעלותם בכבש - ואין סכנה.

מנגד, ר' יונה ב"ספר היראה" (אות רע"ז) פוסק: "אל תניח ביתך בלא מעקה למדרגות".

ה. האם חובת המעקה תלוייה בהימצאות סכנה?

במדרש הגדול (דברים כ"ב, ח') מובאת הלכה נוספת: "לא אמרתי אלא במקום שהרגל רגילה לעלות". משמע, שחיוב מעקה הוא רק במקום שמשתמשים ויש חשש לסכנה (בעוד שלעיל דנו "בשימוש" כמגדיר של בית, כאן אנו מתייחסים לשימוש בגג כמדד של סכנה).

ובשו"ת הרשב"א (חלק ב', סימן מ"ג) נאמר: "... ולפי שאין משתמשין בהם שאינן ראויין לשום תשמיש, ועוד שיישברו הרעפים בהליכתן עליהן ולא יעלו להם אלא פעם אחד בשתי שנים או בשלוש, ולא לתשמיש ולא לצורך, אלא לתיקון הגג... משום הכי נהגו העם בכל גלילות ארצנו שלא לעשות מעקה בגגיהם".

וכעין זה מצינו ברבנו יונתן (הובא בשטמ"ק קא:, ד"ה להעמיד): "...שאם לא היה אדם דר בו, לא היה צריך למעקה".

כך גם בדברי רבנו הלל בפירושו לספרי, התולה את גובה המעקה בתדירות השימוש (ועיין ביאור דבריו בהמשך) [22].

לפי שיטות אלו משמע, שיש חיוב מעקה רק כשיש סכנה, היינו - כשמשתמשים בגג [23].

אמנם, לפי הסבר הנצי"ב שהזכרנו לעיל, ישנו הבדל בין בית לשאר מכשולות:

חיוב מעקה בבית אינו תלוי בסכנה "ואפילו כשאינו משתמש שם ואינו חושש לשום מכשול". אך חיוב מעקה לשאר מכשולות תלוי בהימצאות סכנה.

המהר"ם שי"ק (על תרי"ג מצוות, מצוה תקמ"ז) סובר שמצות מעקה אינה תלויה כלל במציאות סכנה: "נראה שמצות מעקה הוא בכל אופן, אפילו אינו רוצה לשמש על הגג... אפילו לא יעלה על גגו מעולם".

1. איזו סכנה: מוות או נזיקין?

מפשטות לשון הפסוק: "לא תשים דמים", משמע שמדובר בסכנת מוות [24].

וכך גם בתרגום אונקלוס (ובתרגומים אחרים): "ולא תשוי חובת דין דקטול בביתך".

שיטת הרמב"ם

מצות עשה קפ"ד: "הוא שצוונו להסיר המכשולים והסכנות... כדי שלא יפול המסתכן מהם או בהם וכן כל המקומות המסוכנין והרעועין..." - הרמב"ם מזכיר מכשול וסכנה, אך אינו מבאר איזו סכנה.

לעומת זאת, במצות לא-תעשה (רצ"ח) נאמר: "הזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצנו ובבתינו כדי שלא ימותו בהם בני אדם, והוא אמרו 'ולא תשים דמים בביתך'".

יתכן שלדעתו חיוב העשה אינו תלוי בסכנת מיתה דווקא, אלא אפילו בסכנת נזיקין, מה שאין כן הלאו, השייך רק כשיש סכנת נפשות.

אמנם, ביד החזקה (ה"ד) מזכיר הרמב"ם סכנת מיתה בלבד: "שייכשל בו אדם וימות".

וכך גם במאירי (הובא בשטמ"ק, ב"ק נא., ד"ה וזה לשון הרב המאירי): "מכאן, שאין מצות מעקה לנזיקין אלא לחשש מיתה, שאם כן אף בפחות מעשרה" [25].

מאידך, ישנם ראשונים הסוברים שיש מצות מעקה גם בסכנת נזיקין [26] :

החינוך (מצות לא תעשה, תקס"ד): "שלא להניח המכשולים והמוקשים... כדי שלא ימותו ולא יזוקו בהם בני אדם".

וביראים (סימן ר"י): "...למדנו שמוזהרים בני ישראל שלא להעמיד כל דבר המביא לידי היזק בבתיהם" [27].

נראה, שהמחלוקת הנ"ל מקבילה למחלוקת הראשונים לגבי מסקנת הגמרא בב"ק (נא.), שהוזכרה לעיל. לסוברים שיש חיוב מעקה אף בסכנת נזיקין, צריך לומר לשיטתם, שהצורך בי' טפחים הוא מצד הגדרת בית, ולא מצד שאין חבטה (חבטת מיתה) בפחות מי'.

2. חיוב בני נח במעקה

נפקא מינה מעניינת בין שתי השיטות הנ"ל תהיה חיוב בני נח במצות מעקה. ה"רוקח" (סי' שס"ו) אומר: "כל דבר שגם בני נח הוזהרו עליו, כגון גזל וגניבה... אין צריך לברך, וכן עשיית מעקה ודינים... אין צריך לברך, שהברכה 'וציונו' ולא עכו"ם". מכאן, שגם בני נח מצווים במצות מעקה.

לסוברים שהמצוה היא בסכנת נפשות דווקא, ניתן אולי לחייב בני נח מדין איסור שפיכת דמים (אלא"כ החיוב הוא מצד "דינים"). מאידך מדגיש היראים (סימן ר"י): "למדנו שמוזהרים בני ישראל" - משמע דווקא ישראל, ואזיל לשיטתו שמצות מעקה היא ב"כל דבר המביא לידי היזק".

ו.האם תפקיד המעקה הוא להגן מפני נפילה, או להתריע על הסכנה (נפקא מינה - שלט אזהרה)?

גובה המעקה

ספרי: "כמה הוא מעקה? מעגילו - שלשה טפחים, בית דורסו - עשרה". נחלקו הראשונים בהבנת דברי הספרי:

הסמ"ג (עשין ע"ט) אומר: "פירוש: גובהו בבור - שלושה טפחים, ובבית - עשרה". לדעתו, "מעגילו" - הכוונה לבור (מלשון עיגול), ו"בית דורסו" - הכוונה לבית, שם דורס האדם.

מבאר החזו"א את דברי הסמ"ג: מצד הלאו - מספיק מעקה שגובהו ג' טפחים להסיר את ההיזק ולמנוע המכשול, אולם מצד העשה - התורה חידשה שבבית יש צורך במעקה המהווה מחיצה ממש, היינו שגובהו עשרה טפחים.

אלא שיש מקום לברר מה התועלת במעקה שגובהו ג' טפחים, הרי אין בג' טפחים כדי למנוע נפילת אדם?

נראה לומר, שג' טפחים מהווים מעין סימן אזהרה לעוברים ושבים, ועל ידי כך נזהרים הם מהמכשול. יתכן, להבנה זו, ששלט אזהרה יוכל להוות תחליף למעקה שגובהו ג' טפחים, הואיל ואף הוא ימנע מכשול.

אמנם, יש מהראשונים שהבינו את תפקיד המעקה שגובהו ג' טפחים, באופן אחר: רבינו שלמה בן היתום (בפירושו למו"ק יא.) "מעקה - מפרש בספרי שיבנה שלושה טפחים על הגג סביב, ואם הוא עץ כמו כן מסבבו - שלא יפול ממנו תינוק" - לדעתו, אין תפקיד "ג' טפחים" להוות סימן אזהרה גרידא, אלא למנוע נפילת תינוק [28].

פוסק הרמב"ם (הלכה ג'): "גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים". וכן בהלכה ד': "כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו... חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים" - משמע, שגם בבור יש צורך במעקה שגובהו עשרה טפחים [29].

כמו כן מדגיש הרמב"ם (שם): "וצריך להיות המחיצה חזקה כדי שיישען האדם עליה ולא תיפול". ברור מדבריו, שתפקיד המעקה הוא למנוע נפילה, ואין להסתפק באמצעי אזהרה [30].

ומשיג הראב"ד: "דווקא ממקום דורסו, והוא מקום הנמוך שבו, אבל שאר הצדדין - שלושה טפחים".

נחלקו המפרשים בביאור דברי הראב"ד:

הכסף משנה (שם) אומר: "ונראה לי, שהטעם הוא שמאחר שמצד אחד הוא גבוה עשרה טפחים, על ידי כך הוא נזהר משאר צדדין, שאין גבהם אלא שלושה טפחים". משמע, שאף לדעתו המעקה משמש לסימן אזהרה בלבד.

ובתוס' רא"ש (מו"ק י:, ד"ה ועושין) מובא: "כתב הראב"ד... פי' מקום מעגילו הוא ירכתי הבית הקצרים, ובית דורסו הוא הצלעות הארוכות. הקצרים נקראים מעגל... והצלעות נקראות בית דורסו, על שם שכל העולה לגג דורס עליהם, והם צריכות מעקה עשרה, מפני שהוא הנמוך והנפילה מצויה שם, אבל במקום מעגילו - די לו בג' טפחים". להבנתו, גובה המעקה תלוי בשכיחות הסכנה: כשהסכנה שכיחה - גובה המעקה עשרה טפחים, וכשאינה שכיחה - ג' טפחים. יתכן שלדיעה זו, סימן אזהרה יועיל כתחליף למעקה, אלא אם כן הסכנה שכיחה שאז מצריכים מעקה ממש, המונע נפילה.

וכך גם ברבנו הלל (הובא בפירוש לחכם קדמון ספרדי בשם הראב"ד):

"דאי לא הוי הגג ראוי לשימוש בני אדם, אלא דמעגל במעגילה... כי היכי דלא ידלוף הבית - בג' טפחים סגי ליה למעקה, אבל אי הוי הגג לשימוש בני אדם ודורסין בו תמיד... - י' טפחים הוי גובה המעקה".

שיטת היראים - "מעקה, כמה הוא מקום מעגילו, פירוש - גובהו, ג' טפחים, ובית - י' טפחים". כלומר, גובה המעקה הוא תמיד ג' טפחים, וגובה הבית שמתחייבים בו עשרה טפחים. גם לשיטה זו ניתן להסביר שמעקה משמש כסימן אזהרה ולא כמניעה פיזית מפני נפילה [31].

מובא במשנה במו"ק (יא.): "עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט, אבל לא מעשה אומן". ובירושלמי שם - "לגג שלשה, ולמרפסת - עשרה".

נחלקו הראשונים בביאור דברי הירושלמי:

הראב"ד, תוס' רא"ש והריטב"א פירשו, שאין מדובר במצות מעקה, אלא במחיצה לצניעות בעלמא.

אולם המאירי ביאר שאכן מדובר במצות מעקה, והמדד לצורך במעקה ולגובהו הוא השימוש [32].

לכן,המאירי מחלק בין ה"מרפסת" המוזכרת בספרי, הפטורה ממעקה, למרפסת המופיעה כאן, החייבת במעקה: "יש מהן שעשויין לתשמיש... וצריכין למעקה, ויש מהן שאין עשויין לתשמיש... וכגון זה אינו צריך מעקה" [33].

בהתאם לכך, ביאר הוא גם את גובה המעקה הנדרש בגג: "מקום מעגילו... ואין משתמשים בו תמיד - היו בשלושה, אבל בית דורסו, והוא שאר כל הגג העשוי לדריסה - צריך עשרה".

כך מיישב הוא את דברי הירושלמי "גג שלושה": "במקום מעגילו הוא אומר כן (שאין השימוש מצוי), או שמא מתוך שתשמיש הגג אינו מצוי כל כך במועד - דיו בשלשה, שאין תשמישו מצוי אלא בימי מלאכה, ולאחר המועד משלימו".

לסיכום, קיימות מספר שיטות ביחס לגובה המעקה:

1. גובה מעקה תמיד עשרה טפחים (רמב"ם).

2. גובה מעקה תמיד שלושה טפחים (יראים).

3. בבור - גובהו שלושה טפחים, ובבית - עשרה טפחים (סמ"ג).

4. בצד אחד מצריכים מעקה שגובהו עשרה טפחים, המהווה סימן אזהרה לשאר הצדדים, שאין גובהם אלא שלושה טפחים (כסף משנה, בהבנת הראב"ד).

5. הגורם הקובע הוא שכיחות הסכנה (בהתאם לתדירות השימוש או צורת הגג). כשהסכנה שכיחה - עשרה טפחים, וכשאינה שכיחה - סגי בשלושה טפחים (תוס' רא"ש, רבינו הלל, מאירי).

כאמור, ייתכן שמעקה מצד אחד של הגג (לכסף משנה), או מעקה שגובהו ג' טפחים (כשאר השיטות, מלבד שיטת הרמב"ם) מהווים כעין סימן אזהרה. להבנה זו גם שלט אזהרה יוכל למלא תפקיד זה [34].

ז. האם יש קדושה למעקה?

בשיבולי הלקט (סימן קפ"ה) מובא:

"שמעינן לשאר מצות, כמו מעקה או ציצית וסוכה, שאסור להשתמש בהן דרך ביזיון ולדרוס עליהן".

נראה לדעתו, שיש מימד של קדושה למעקה, ואסור לבזותו. יצויין, כי לא מצאנו אחרים שסברו כך.

יתכן שאיסור זה שייך רק במעקה ממש, ולא באמצעי אזהרה אחרים דוגמת שלט אזהרה (אם אכן לדעתו שלט כזה יועיל).

ח. היחס לשאר מצוות בתורה:

1. "לפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא י"ט, יד').

על אף הדמיון המסוים בין מצות "לא תשים דמים בביתך" למצות "לפני עור לא תתן מכשול", ניתן לחלק ביניהם בשלושה כיוונים שונים:

א. "לפני עור", שייך רק במשיא עצה או מכשיל אדם בעבירה.

כך מובא בתורת כהנים: "'ולפני עור לא תתן מכשול'... היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת".

וכן הוא ברמב"ם (ספר המצוות רצ"ט), ובלשונו בכותרות (בהל' רוצח): "שלא יכשיל תמים בדבר".

אמנם, יש ראשונים הסוברים, שהלאו של "לפני עור" שייך גם במכשול ממש, כפשוטו של מקרא. הרלב"ג בפירושו על התורה אומר: "ומי ששם מכשול בדרך להפיל העובר שם, עובר גם כן על זה האזהרה". כך סבור גם הטור בפירושו לתורה [35].

ב. על "לפני עור" עובר רק אם נכשל בו אדם בפועל, מה שאין כן ב"לא תשים דמים", שמתחייב גם אם לא נפל שם אדם.

וברבי נתן: "מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ולא יעמיד אדם סולם רעוע בתוך ביתו". משמע שעובר אפילו אם לא נכשל בו אדם.

וכך גם בלשון הרמב"ם במצות "לפני עור" (בספר המצוות, רצ"ט): "הזהירנו מהכשיל קצתנו את קצתנו...", וכן הוא בספר החינוך.

אמנם, מלשון הבה"ג (סי' קי"ב שבמלקות): "לא תתן מכשול", משמע שעובר על עצם הנתינה [36].

ג. מצות "לא תשים דמים בביתך" שייכת רק ברשותו, מה שאין כן במצות "לפני עור", השייכת בכל מקום (לראשונים דלעיל, שהבינו שהלאו של "לפני עור" כולל גם מכשול פיזי).

וכך פשוטו של הפסוק: "לא תשים דמים בביתך", וכלשון רבי נתן הנ"ל - "שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו".

2. "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא י"ט, טז').

הרמב"ן על התורה (ד"ה ועשית) מפרש: "מצות המעקה מחודשת או מבוארת מ'לא תעמוד על דם רעך'".

הרמב"ן מעלה אפשרות שמצות מעקה הינה הרחבה של מצות "לא תעמד על דם רעך". אולם ניתן לחלק ביניהם:

א. מצות "לא תשים דמים", נובעת מהאחריות של האדם לטריטוריה שלו, ולמכשולות שבה. מצות "לא תעמד על דם רעך" נובעת מהמחויבות של האדם לדאוג לחיי חבירו, על אף שלא היה אחראי לסכנה אליה נקלע.

ב. מצות "לא תעמד" היא בשעת סכנה, שעה שרואה חבירו בסכנה, ויכול להצילו ואינו מציל.

וכלשון ה"תורת כהנים": "ומנין אם ראית טובע בנהר, או לסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, חייב להצילו, תלמוד לומר: 'ולא תעמוד על דם רעך'".

מאידך, מצות "לא תשים דמים" הינה למנוע מצב העלול להביא לידי סכנה, ואינה בשעת סכנה דווקא.

3. מצות מזוזה

יש שהשוו בין מצות מעקה למצות מזוזה, הואיל ושתיהן מצוות התלויות בבית. כך למשל הבינו הכסף משנה (על הרמב"ם הלכה א') והגר"א בהבנת הרמב"ם ביחס לגדרי בית [37].

אמנם ברור שהשוואה זו מוגבלת, הואיל ותכלית המצוה שונה:

מצות מעקה - מטרתה למנוע מכשול.

מצות מזוזה - תכליתה כלשון החינוך (מצוה תכ"ג): "להיות זכרון לאדם באמונת השם בכל עת בואו לביתו וצאתו".

---