"כי נזר א-להיו על ראשו" / עדיאל קדרי

פרשנים רבים מתייחסים לפרשת הנזיר. השאלה העיקרית שנדונה היא מחשבתית: כיצד מתייחסת התורה לנזיר - בחיוב או בשלילה? במאמר זה אתעלם משאלה זו, ואתמקד בבעיה הפרשנית-דקדוקית: מהי משמעותה של המילה "נזיר", ועל-פי המשמעות המילולית אנסה לבחון מה אופיו ומגמתו של הנזיר.

הנזיר - פרוש או בעל נזר?

פרשת הנזיר פותחת בפסוק: "איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה', מיין ושכר יזיר..." (במדבר ו', ב-ג). מפרש רש"י: "'נדר' - אין נזירה בכל מקום אלא פרישה".

אולם, בפסוק ז' כתוב: "לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם במתם כי נזר א-להיו על ראשו". הנזר הינו תכשיט שעיטר את ראש המלך והכהן הגדול. אצל הכהן הגדול היה זה הציץ, כפי שכתוב בויקרא (ח', ט) - "וישם על המצנפת אל מול פניו את ציץ הזהב נזר הקדש".

לגבי המלך, מסופר במל"ב (יא', יב) - "ויוצא את בן המלך ויתן עליו את הנזר ואת העדות וימלכו אתו וימשחהו".

אצל הנזיר, הנזר הוא השיער, כפי שמורים הפסוקים: "כי נזר א-להיו על ראשו" (במדבר ו', ז): "אחר התגלחו את נזרו" (ו', יט); והפסוק בירמיהו (ז', כט): "גזי נזרך והשליכי".

מיהו, אם כן, הנזיר: זה הפורש מן היין, או זה החובש לראשו את נזר א-להיו, מגדל את שיערו?

נראה, שאין סתירה בין הפירושים. השורשים נז"ר, נד"ר, נט"ר ונצ"ר הינם שורשים קרובים, שמשמעותם - שמירה והרחקה מן הרע. הנצירה והנטירה משמעותם שמירה, כפי שמשמע מן הפסוק בתהילים (ל"ד, יד) - "נצר לשונך מרע", ומן הפסוק בשיר-השירים (א', ו) - "שמני נטרה בין הכרמים" [1]. העיצורים צ' ו-ז' מתחלפים [2], והעיצורים ז' ו-ד' מתחלפים בין עברית לארמית וערבית [3].

תפקיד הנזר

הנזירות הינה נדר - "איש או אשה כי יפלא לנדור נדר נזיר לה'" (במדבר, ו', ב). אם נעקוב אחרי הנדרים בתנ"ך, נגלה כי רובם ככולם נידרו בסיטואציות בהן ביקש הנודר שמירה והשגחה מיוחדת מאת הקב"ה. כך אצל יעקב בצאתו מארץ ישראל: "אם יהיה א-להים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך" (בראשית כ"ח, כ); כך בנדר יפתח בצאתו למלחמה בעמון (שופטים י"א, ל); וכך בתהילים (ס"א, ד-ו) - "כי היית מחסה לי מגדל עז מפני אויב, אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה, כי אתה א-להים שמעת לנדרי" [4].

ראינו, אם כן, כי השורש נד"ר קשור לשמירה והרחקה מן הרע. האדם הנודר מבקש ליצור על ידי התחייבותו כלפי הקב"ה, התחייבות גומלין של הקב"ה כלפיו. הנדר הוא מגינו של הנודר.

כך אף לגבי השורש נז"ר. הנזר שעל ראש המלך איננו תכשיט בעלמא, אלא בעל תפקיד - לשמור על המלך ולהרחיק ממנו כל פגע. כך אומר הפסוק במשלי (כ"ז, כד): "כי לא לעולם חסן, ואם נזר לדור ודור". המילה חוסן מתפרשת הן מלשון חוזק, והן מלשון שמירה [5], ואף הנזר מעניק לאדם כוח מאת הקב"ה, המרחיק מעליו כל רע. הנזר קדוש, וזו הסיבה בגללה אסור לנזיר להטמא למת - "לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם במתם כי נזר א-להיו על ראשו" (במדבר, ו', ז). נימוק דומה מופיע לגבי הכהנים: "ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמתו כי שמן משחת ה' עליכם" (ויקרא, ט', ז).

בקשת אדם מא-להיו

שני דברים עיקריים מבקש אדם מא-להיו: האחד - הגנה מפני הרע, אויבים אנושיים, נגעים, פגעי טבע, ויתכן אף מפני העוונות [6]. השני - ברכה, שיצליחו מעשיו, שתתברך תבואתו וכו'.

ישנה סתירה מסויימת בין הבקשות. הראשונה היא בקשה להפעלת עוצמתו של הקב"ה, שתופנה נגד הסביבה. בעזרת הכוח שיוענק לו ע"י הקב"ה יהיה האדם מוגן, יוכל להרחיק מעליו על רע, לפגוע - כדי לא להפגע. מנגד, הבקשה השניה איננה לכוח שיכול להיות הרסני לסביבה, אלא להפך, לשפע של ברכה. האדם המתברך מביא ברכה גם על סביבתו, כבדברי ה' לאברהם: "כי ברך אברכך... והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בראשית כ"ב, יז-יח).

השיער כמבטא עוצמה מול השמן כסמל הברכה

רוח הגבורה המרחיקה, הפוגעת, בעלת העוצמה, מגולמת בתנ"ך בשיער. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא שמשון, שעוצמתו היתה רבה, והרסנית לסביבתו, וכוחו היה בשיערו. כך גם לגבי עשיו - "ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער... ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה" (בראשית כ"ה, כה-כד), וכך אליהו, עליו נאמר (מל"ב, א', ח) - "איש בעל שער" - אף הוא הפעיל עוצמה הרסנית כלפי העולם בכך שעצר את הגשמים, גרם למותם של נביאי הבעל ושל האנשים שנשלחו להביאו אל המלך (מל"ב, א', י). רוחו - רוח קנאה וגבורה.

בניגוד לשיער, מהוה השמן את סמל הברכה. האדם או הכלי הנמשחים בשמן תחול עליהם ברכת ה', כמתואר במשיחת דוד: " ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב אחיו ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה" (שמ"א, ט"ז, יז). רוח ה' זו, היא שמאפשרת לדוד להסיר את הרוח הרעה מעם שאול, כפי שמסופר בפסוקים שלאחר מכן, כלומר - זו רוח של ברכה. גם אצל שאול מסופר, כי לאחר משיחתו בשמן - "ויבאו שם הגבעתה והנה חבל נבאים לקראתו ותצלח עליו רוח א-להים ויתנבא בתוכם" (שמ"א, י', י). אף אצל אלישע (מל"ב, ד'), נעשה נס לאשה מנשי בני הנביאים ע"י כך שהשמן שפע והתברך. וכן מופיע שמן כסמל שפע: "ולאשר אמר ברוך מבנים אשר, יהי רצוי אחיו וטבל בשמן רגלו" (דברים ל"ג, כד); בתהילים (כ"ג, ה) - "דשנת בשמן ראשי כוסי רויה", ובמזמור נוסף - "כשמן הטוב על הראש... כי שם צוה ה' את הברכה" (קל"ג, ב).

פורעי השיער מול משוחי השמן

שלשה אנשים מצווים בתורה לפרוע את שיער ראשם:

מצורע (ויקרא י"ג, מה): "בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע... וטמא טמא יקרא".

נזיר (במדבר ו', ה): "גדל פרע שיער ראשו".

אבל - ניתן לדייק מויקרא (י', ו) - "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו" - אלו פעולות של אבל הנאסרות על הכהנים.

לעומתם, שלושה אנשים הנמשחים בשמן:

מלך (שמ"ב ט"ז, יג): "ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב אחיו".

כהן (ויקרא ז', לה-לו): "ביום הקריב אתם לכהן לה'... ביום משחו אתם".

נביא (מל"א, י"ט, טז): "ואת אלישע בן שפט... תמשח לנביא תחתיך" [7].

הנזיר, המצורע והאבל, אלה המגדלים שיערם, לא נמשחים בשמן.

לגבי אבל יש עדות מפורשת על כך: בשמואל ב' (י"ד, ב) פונה יואב אל האשה התקועית: "התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי בשמן". לגבי נזיר אין איסור מפורש, אך על רקע המשיחה של הנביא, הכהן והמלך בעת מינוים לתפקיד, בולטת אי משיחתו של הנזיר בטקס זה.

ובצד השני, הכהן המלך והנביא, אלה הנמשחים בשמן, לא מגדלים שיערם. על הכהן נאמר (ויקרא י', ו): "ראשיכם אל תפרעו". לגבי מלך, הברייתא בסנהדרין (כב:) אומרת - "מלך מסתפר בכל יום". ולגבי נביא - תלוי מה אופי רוח ה' השורה עליו [8].

ההבדל בין שתי הקבוצות הוא, שהאנשים בקבוצה הראשונה, יחסם לעולם הסובב אותם ולחיים הוא יחס של ריחוק ושלילה, בקשתם מא-להים היא מפלט מפני העולם, הגנה, כשהשיער הגדל פרע מהווה בשבילם, כביכול, מגן, מבודד מן העולם. אם יש בהם גילוי א-להי, זהו גילוי עוצמתו של הא-ל, המגינה עליהם מפני הרע הסובב אותם, עוצמה המופנית כנגד הסביבה. לעומתם, המלך, הכהן והנביא, מבטאים יחס של חיוב לעולם ולחיים. הנביא מביא את דבר ה' אל תוך החיים, ועבודת הכהן בעיקרה היא להביא את ברכת ה' אל בני ישראל. נקודה זו בולטת בפרשתנו, כשבסמוך לפרשת נזיר וכניגוד לה מופיעה ברכת כהנים: "כה תברכו את בני ישראל... ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר ו', כג).

מדוע פורש הנזיר מן היין?

הגמרא בנזיר (ב.) אומרת: "'כי מצא בה ערות דבר' - והכי קאמר מי גרם לה לעבירה? יין! וקאמר: כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". ביין יש פסול בהיותו גורם לעבירה, ולכן על הנזיר להתרחק ממנו. אולם, מוצאים אנו הן בתנ"ך והן בתושב"ע גם התייחסויות חיוביות מאד ליין, ומי שמסביר את ההמנעות משתיית יין ע"י הנזיר כמו המדרש, ייאלץ לומר שכיון שבמצבים מסויימים, כששותים במידה מוגזמת, היין פוגע ועלול לגרום לעבירה, יש כאן סייג, והנזיר נמנע לחלוטין משתייה גם במצבים בהם השתייה יכולה להיות חיובית.

לפי הבנתנו את אופיו ומגמתו של הנזיר, נראה כי הוא מואס גם בפן החיובי של היין. הפסוק בתהילים (ק"ד, טו) אומר: "ויין ישמח לבב אנוש", וכן הגמרא בפסחים (קז.) - "תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל... במה משמחם? ביין". אולם הנזיר אומר: "ולשמחה - מה זה עושה?" (קהלת, ב', ב). הגמרא בברכות (לה.) אומרת כי "אין אומרים שירה אלא על היין", אולם הנזיר אינו חפץ בשירה זו. הגמרא בעירובין (סה.) אומרת: "כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים אינו בכלל ברכה", אך לא בברכה הוא חפץ. "כל ימי נזרו קדוש הוא לה'" (במדבר ו', ח) - רק הוא והקב"ה, וכל העולם נשאר מאחור. היין, המבטא ומסייע לשמחת החיים, איננו רצוי, אין הנזיר חפץ בשמחה בעולם זה, המעורב מטוב ומרע. הוא מעוניין להימלט ממנו, להימלט אל ה'.

הציץ - נזר של ברכה

ראינו כי הנזר איננו תכשיט סתם, אלא כלי שתפקידו להגן על בעליו, וקישרנו זאת עם העוצמה הא-להית המגולמת בשיער, הקשורה בהיותו ביטוי לריחוק מן העולם. אולם השיער איננו הנזר היחידי המופיע בתורה.

בויקרא (ח', ט) נקרא הציץ שעל מצחו של הכהן הגדול - "ציץ הזהב נזר הקדש" [9]. בויקרא (כ"א, יב); מכונה גם שמן המשחה בתואר נזר: "כי נזר שמן משחת א-להיו עליו". גם המלך נשא נזר על ראשו (כפי שמשתמע מן הפסוקים במל"ב, י"א, יב ובשמ"ב, א', י). אנו רואים, אם כן, שגם חומר המבטא ברכה כמו שמן נקרא נזר, וגם אנשים שיחסם לעולם הוא יחס של חיוב, כמו המלך והכהן הגדול, חובשים לראשם נזר. איזה מין נזר הוא זה?

על הציץ נאמר בשמות (כ"ח, לה) "והיה על מצח אהרן ונשא את עון הקדשים... והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'". הציץ גורם לכך שקדשים שהיו אמורים להיפסל, כיוון שהיה פגם כלשהו בתהליך הקרבתם, יירצו בכל זאת. הגמרא במקומות שונים (כגון זבחים כג:, פסחים טז:) דנה באילו מקרים ועל אילו פגמים מרצה הציץ.

"'ונשא אהרן את עוון הקדשים' - וכי איזה עוון הוא נושא?... אלא עוון טומאה שהותרה מכללה בציבור...".

הציץ איננו נזר של קנאה כשיער ראשו של נזיר, אלא נזר של רצון וברכה. שם ה' החקוק בו [10] מברך את בני-ישראל, ולא גורם להקפדה יתירה עליהם, כפי שאומר הפסוק בבמדבר (ו', כז) על תפקיד הכהנים: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". אף זוהי דרך להיות מוגן מפני הרע - לא לברוח ממנו ולהתבצר במערכת מוגנת ומסוגרת, המביטה בעין רעה על העולם, אלא להוסיף יתר ברכה על החיים.

נקודה מעניינת בנושא הציץ: הברייתא בזבחים (כג:) אומרת שהציץ אינו מרצה במקרה שהקרבן הפגום הוא קרבנו של נזיר. והדבר מובן, שהרי מגמתו של הנזיר הפוכה - הוא מבקש את הקינאה, ולא את הברכה.

סמיכות פרשיות סוטה, נזיר וברכת כהנים

הגמרא בנזיר (ב.) דורשת את סמיכות הפרשיות בין פרשת נזיר (במדבר ה') לפרשת סוטה (במדבר ו'): "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". אף לפי פירושנו ישנו קשר בין פרשות סוטה, נזיר וברכת כהנים. פרשות סוטה ונזיר מהוות חריג, יש בהן פניה לקב"ה לא כמברך וסולח כבשאר הקרבנות, אלא כא-ל קנא. "רוח הקנאה" העוברת על הבעל, מזכירה את מאמרו של אליהו - "קנא קנאתי" (מל"א, י"ט, י), והטקס הוא בקשה להתערבות ה' כשופט, כך שאם האשה אכן אשמה - ה' יפגע בה. לכן אין במנחה שמן, ולכן הכהן פורע את ראשה, לא כעונש (שהרי עדיין לא הוכחה אשמתה), אלא כחלק מטקס הקינאה. ע"י פריעת ראשה היא נכנסת לקבוצה של נזיר, אבל ומצורע. ומיד לאחר פרשות סוטה ונזיר המהוות סטיה מן הכלל, מובא הכלל: "כה תברכו את בני-ישראל... יברכך ה' וישמך יאר ה' פניו אליך... ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (ו', כב-כג).

סיכום

ניסינו להבין מיהו הנזיר, ע"י השוואת השורש נז"ר לשורשים קרובים. ראינו כי הנזר שעל ראשו, השיער, מבטא את הנזרותו, את יחסו המרוחק לעולם. עוד ראינו, כי ישנן שתי קבוצות אשר יחסן לעולם, מצד אחד, ולקב"ה, מצד שני - הפוך. משוחי השמן מול פורעי השיער. פורעי השיער יחסם לעולם עויין, הם נמלטים מפניו, ואם נחה עליהם רוח א-להים, זוהי רוח של קינאה ועוצמה המופנית נגד העולם. לעומתם, משוחי השמן - יחסם לעולם חיובי, ובקשתם מהקב"ה היא, שיברך אותם ואת סביבתם. הנזיר משתייך לפורעי השיער. הוא מבקש את קרבת ה' ע"י התרחקות מן העולם, אינו שותה יין, כיון ששתיית היין היא פעולה של שמחת חיים, והנזיר איננו שמח בעולם הזה המעורב מטוב ומרע; הוא מבקש להמלט מן העולם אל ה', והוא מגדל את שיערו כביטוי לריחוק. שיערו הוא, אם כן, נזרו, המגן עליו מפני העולם. עוד ראינו, כי גם אצל המלך והכהן הגדול הנזר איננו תכשיט בעלמא, אלא הוא משמש כמגן; אלא שבעוד שנזרו של הנזיר הוא נזר של עוצמה וריחוק, הרי נזרו של הכהן הגדול הוא נזר של רצון וברכה.

---