"רפאנו ה' ונרפא" - בידי אדם או בידי שמים? / עמנואל זילברמן
פתיחה:
שתי גישות קיצוניות ביחס לזכות החולה להתרפאות ע"י אדם ותרופות, מופיעות אצל האחרונים.
מחד, קיימת קביעתו החד-משמעית של ר' נחמן מברסלב בספרו "ליקוטי עצות" (ערך רפואה):
"מי שרוצה לחוס על חייו צריך להתרחק עצמו מאוד מדאקטורים ורופאים, כי הם מועדים לקלקל ומזיקים מאוד".
מאידך, כותב ר' יהודה עייאש בספרו "שבט יהודה" (יו"ד סימן של"ו):
"וכל המתעצל והמתרשל... ולא יחוש על הרפואה בדרך טבע אלא יסמוך על נס לאמור שהקב"ה ישלח דברו וירפאהו חינם, אין זה אלא מן המתמיהים ודעת שוטים היא זו וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן הדין".
מקור הויכוח:
על מנת לנסות ולהבין מעט מויכוח זה, שראשיתו עוד בימי האמוראים, יש לחזור לדברי הימים ב' (ט"ז, יב'):
"ויחלא אסא בשנת שלושים ותשע למלכותו ברגליו עד למעלה חליו, וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים".
מהפסוק נראה, כי המקרא מותח ביקורת על אסא. אלא שיש לבחון כלפי מה מוסבת הביקורת - על דרישתו ברופאים או על אי-דרישתו בה'?
מקור שני, עליו דנים חז"ל בהרחבה, מופיע בפרשת משפטים (שמות כ"ט, יא') - "רק שבתו יתן ורפא ירפא", ודרשו חז"ל - "מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס.; ב"ק פה.).
לגבי דרשה זו יש להעלות הסתייגות מסויימת, שהרי היא מדברת על רשות לרופא לרפאות ואינה מזכירה כלל את החולה, ועל כך עוד אדון בהמשך.
לגבי המקור הראשון, יתכן שאסא אמנם הלך לדרוש בנביאים וביקש רחמים מהקב"ה, אך לא השתדל מספיק - ולכן הוא נדרש לגנאי. מכל מקום, השאלה הנשאלת היא האם אסא היה צריך לנסות ולהתרפאות ללא עזרת הרופאים, או שמא נדרש לגנאי רק משום שלא בטח בה' כאשר הלך לדרוש ברופאים?
ניתן להתייחס לשאלה בשני מישורים - במצב אידאלי של עם ישראל ויחסו לקב"ה, ובמצב שאיננו מוגדר כאידאלי.
הזכות להתרפאות במצב אידאלי:
ניתן להעלות שתי שאלות:
ראשית - כיצד נקבע המצב האידאלי: ע"פ מצבו הכללי של עם ישראל, או שהוא נקבע כלפי כל אחד ואחד בנפרד?
שנית - האם במצב אידאלי אסור לגמרי להתשמש ברפואות, או שלגבי מחלות מסויימות מותר ולגבי אחרות אסור, או אולי מותר לגמרי?
בנושא זה קיימות שלוש גישות עיקריות:
שיטת רש"י ורמב"ן:
הגמ' בפסחים נו. אומרת, שאחד מן הדברים שעשה חזקיה המלך והודו לו חכמים, הוא שגנז את ספר הרפואות.
מסביר רש"י - "לפי שלא היה לבם נכנע על חוליים אלא מתרפאים מיד". כמו כן, הגמ' בברכות ס. אומרת:
"אמר רב אחא: הנכנס להקיז דם אומר 'יה"ר מלפניך ה' א-להי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני, כי א-ל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני-אדם לרפאות אלא שנהגו'".
אומר רש"י שם -
"שלא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים".
שיטתו של רש"י איננה ברורה. מפירושו בפסחים משמע שאין פסול בעצם ההתרפאות, אלא שראשית יש לבקש רחמים מהקב"ה, ורק לאחר מכן נתנה התורה רשות להתרפא אצל רופא. לעומת זאת, בדבריו בברכות משמע שבאופן עקרוני הוא פוסל הליכה לרופא, והיה ראוי לסמוך רק על רחמי שמים.
ניתן להסביר, שהמצב האידאלי הוא ללא רפואה כלל, והכל בידי שמים, לפי שהחולי בא בעקבות העוון [1], והמטרה היא שהאדם יבקש רחמים, והרפואה תישלח ע"י הקב"ה.
עוד נראה, שהמצב האידאלי עליו מדבר רש"י אינו מכוון כלפי הכלל, אלא יחיד שמרגיש שהוא דבק בדרכיו של הקב"ה, ראוי שלא יזדקק לרפואות.
הרמב"ן הולך בעקבות רש"י, אם כי בחילוק שונה. בפירושו על התורה (ויקרא כ"ו, יא') כותב הרמב"ן:
"בהיות עם ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל... לא בכללם ולא ביחיד מהם... ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל... וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים - רק בנביאים... והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה, להזהיר ממנו ולצוות עליו... אילו לא היה דרכם ברפואות, יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו, ויתרפא ברצון ה'. אבל הם נהגו ברפואות, וה' הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כוונתם באומרם - 'ורפא ירפא - מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות'; לא אמרו שנתנה תורה רשות לחולה להתרפאות...".
לפי הרמב"ן ישנם שני סוגי מצבים בעם ישראל, בהם לא משתמשים ברפואת הרופאים:
א. מצב בו עם ישראל "שלמים ורבים", ע"פ הפסוק בנחום (א', יב), שם אומרים המפרשים - 'שלמים' - בעצה, כלומר - שאין בינהם מחלוקת, ו'רבים' - במספר. במצב כזה אין בכלל מציאות של חולי - לא בכללם ולא ביחיד.
ב. מצב בו עם ישראל לא נמצא בדרגה כזו, כשאז כבר קיימים החוליים. במצב כזה, אומר הרמב"ן, צריך לבקש רפואה מהקב"ה ולא מהרופאים. היינו, מכיון שהחולי בא בעקבות העוון, יש להתפלל לקב"ה שיסלח על החטאים שנעשו וישלח רפואה לחולה.
קיים גם מצב שלישי, שאינו קשור לכלל העם, אלא לפרטים, כלומר - גם בזמן שכל העם כבר נהג להתרפאות ולא לבקש רפואה מהקב"ה, היחידים הרוצים להתעלות ולא לבקש רפואה מהרופאים - מותרים בכך, והרמב"ן אף רואה זאת בחיוב.
לפי"ז, לשיטת הרמב"ן קיימות שלוש מציאויות בהן לא נזקקים לרפואות. לעומת זאת, רש"י אינו מתייחס לכלל העם, אלא לאדם הפרטי בלבד (האפשרות השלישית ברמב"ן). נוסף לזאת, הרמב"ן מדבר גם על מצב שבו עם ישראל איננו זקוק לרפואות - אפילו מהקב"ה - משום שהוא "שלם ורב", בעוד שרש"י לא מזכיר כלל אפשרות כזו.
שיטת הרמב"ם:
בפירוש המשנה בפסחים (פ"ד מ"ט) נותן הרמב"ם שתי אפשרויות להבין מה היה "ספר הרפואות", ומדוע נגנז:
א. ספר הרפואות היה ספר שעניינו דרכים להתרפאות בדברים שלא התירה התורה להתרפא בהם, ולא חיברו אותו אלא על דרך חוכמת הטבע, ולא כדי שישתמשו בו. כאשר החל העם להשתמש בו כדי להתרפאות מחוליים - גנזו חזקיהו.
ב. בספר זה נכתב כיצד עושים את סם המוות, וכיצד יוכל אדם להתרפא אם חלה בגלל סם זה. כאשר השחיתו האנשים את דרכם, והיו ממיתים בסמים אלו, נגנז הספר. בהמשך דבריו מביא הרמב"ם את טעמו של רש"י, שחזקיה המלך גנז את הספר כשראה שלא היו בוטחים בה', ודוחה את דבריו:
"...ולפי דמיונם המשובש והמטופש, אם אדם רעב ופנה אל הלחם ואכלו, שנתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה'? והוי שוטים ייאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל, שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפא את מחלתי כשאשתמש בה".
כלומר, לשיטת הרמב"ם ישנם שני עקרונות לפיהם ההתרפאות אינה דבר פסול:
א. אין שום פגיעה בבטחון בקב"ה בכך שאדם הולך להתרפאות אצל רופאים.
ב. אין דרישה מהאדם לבקש רחמים מהקב"ה על כך שהוא נזקק להתרפאות, אלא רק להודות לו לאחר שנתרפא.
לפי"ז, נראה שהרמב"ם אינו מחלק בין זמננו לזמן אחר, או בין אדם זכאי לאדם חוטא, וכולם חייבים להתרפאות. היינו, הרמב"ם דוחה את גישת רש"י והרמב"ן הסוברים שניתן לבקש רפואה מהקב"ה והאדם יחלים מחוליו ללא עזרת רופאים ותרופות.
שיטת הרשב"א (שו"ת ח"א, תי"ג):
"ואם חל המקרה כחליים מותר להתעסק ברפואות ובלבד שיהא ליבו לשמים וידע שאמיתת הרפואה ממנו וידרשנו, ולא שיכוון שהכל תלוי בסם הפלוני וברפואת האיש הרופא... ולא עוד אלא שאסור להכנס בענייני סכנות ולבטוח על הנס, ואמרו 'כל הסומך על הנס אין עושין לו נס'... אך לבטוח בה' ושיעשה לו תשועה ע"י איש פלוני מותר ומצוה, וזה כולל כל עסקי בני-אדם זולתי האנשים השלמים ושזכויותיהם מרובות... ואין זה ממיעוט הביטחון דאדרבה אסור להשען על הנס...".
זו שיטת ביניים: אמנם, גם הרשב"א הבין כרמב"ן, כי "האנשים השלמים ושזכויותיהם מרובות" זכאים שלא להתרפא ע"י רופאים, אלא רק ע"י בקשת רפואה מהקב"ה (למרות שהרשב"א לא אומר זאת במפורש, ניתן להבין מדבריו שהמצב הטוב ביותר הוא שכל עם ישראל יגיע למצב של "האנשים השלמים שזכויותיהם מרובות").
מאידך, יתכן כי דעתו שונה מדעת רש"י והרמב"ן, משום שלדעתם כל המצב היום הוא בדיעבד, שאנשים כבר נהגו להתרפאות, והשאיפה של כל אחד היא להוציא עצמו מחברת האנשים הללו ולהידבק בקב"ה. הרשב"א, לעומת זאת, מבין שאין כל פסול בהתרפאות, ואף חובה ומצוה להתרפאות, אלא שאנשים מיוחדים יכולים לצאת מדרגת בני אדם רגילים (כר' חנינא בן-דוסא, שפגש בו ערוד), ולהם מותר שלא להתרפאות ע"י רופא. היינו, לפי הרשב"א, אין תביעה מהאדם שישאף להגיע למצב בו לא יזדקק לרפואות, משום שאין זה חיסרון בבטחון בקב"ה. ולא זו בלבד שאין הוא ממליץ על דרך זו, הוא אף סובר שאסור לאדם לסמוך על עצמו ולומר שהוא בעל מדרגה ומותר לו לבטוח רק בקב"ה שיירפאהו. ומסיים הרשב"א: "ואפילו החסיד שבחסידים אין להם רשות לעשות במלאכת על דרך הבטחון, רק כדרכו של עולם".
האם קיים חולי במצב אידאלי?
שאלה זו תלויה בעיקר בשאלה מהו המצב האידאלי, ומה התנאים לכך שהמצב אכן יוגדר כאידאלי. בנושא זה ישנן מספר גישות:
גישת הרמב"ן - הרמב"ן לא מתייחס למצב של ימות-המשיח, אלא למצב בו עם ישראל צדיקים, שלמים ורבים, כשאז הקב"ה מסיר את המחלה מעל כל העם, משום שהחולי בא בעקבות העוון, ובמצב כזה - אין עוונות. הרמב"ן מוסיף ואומר, שהאדם הפרטי יכול להתעלות למדרגה שלא יהיה בו חולי - "כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצוות ה' א-להיו, ישמרנו הא-ל מן החולי".
רש"י - הוא איננו מזכיר מציאות בה אין חולי, אך הוא מבין שהחולי בא בעקבות העוון, ונראה שבזמן שאין עוון - גם אין חולי. לא ברור מרש"י מהן התכונות הדרושות מעם ישראל, על מנת שהמצב יוגדר כמצב אידאלי. כמו כן, לא ברור מה מצבו של האדם הפרטי, שאיננו חוטא, וכן יש לברר מה יקרה, לדעת רש"י, בימות-המשיח.
הרשב"א - מהרשב"א לא ברור האם החולי בא בעקבות העוון. אם מדובר שהוא אכן בא בעקבות העוון, אזי יש להבין כפי שהוסבר לעיל בדעת רש"י. אם החולי איננו בא בעקבות העוון, לא ברור האם קיים מצב בו לא יהיה חולי, אך נראה, שכל זמן שהטבע קיים, יהיה גם מצב של חולי. אלא שעדיין לא ברור האם בימות-המשיח מצב זה ישתנה.
הרמב"ם - גם בדעת הרמב"ם לא ברור האם החולי בא בעקבות העוון. גם אם נניח שהוא לא בא בעקבות העוון, אלא כחלק ממקרי הטבע, לא ברור מה דעתו בנושא, משום שהוא אינו מעלה אפשרות שאין חולי, כלומר - קיימת שוב אותה הבעיה שהוזכרה לעיל בשיטת הרשב"א. לגבי ימות-המשיח, הדבר תלוי בהבנת דבריו בהלכות מלכים (פי"ב ה"ה) - "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קינאה ותחרות, שהטובה תהיה משופעת הרבה". מחד, ניתן להבין שרק דברים אילו - מלחמה, רעב וכו', יתבטלו בימות-המשיח, ולפי"ז החולי יישאר. מאידך, יתכן שהרמב"ם הביא רק מספר דוגמאות לדברים המפריעים לאדם בעבודת ה', כשהחולי הוא אחד מהם - ולכן גם החולי יתבטל.
הזכות להתרפאות במצב שאיננו מוגדר כאידאלי:
כעת, יש לדון לגבי אדם רגיל, שאינו מגיע לדרגה שיכול להתרפא רק ע"י בקשת רחמים: האם מותר, חובה או מצווה להתרפאות?
ראשית יש להבהיר, שלרמב"ם אין שאלה זו נוגעת כלל, שהרי לגביו המצב של עם ישראל או סוגי האנשים אינם רלוונטיים, ובכל מקרה חובה על האדם להתרפאות כאשר הוא חולה, ולא היה דרוש לכך היתר מן התורה. לרש"י - בימינו כבר נהגו להתרפאות על-ידי רפואות, ועל-כן לפני שניגשים לרופא יש לבקש מהקב"ה שהרפואה תהיה נכונה ומועילה, היינו ישנה נימה של התנצלות כלפי הקב"ה. כך מסביר הט"ז (סימן של"ו, סק"א) את רב אחא, באומרו "אלא שנהגו":
"דהיינו שהוא מתנצל למה מבקש רפואה על ידי ההקזה שהוא לפי הטבע אף שאינו מן הראוי לעשות כן, אלא לבקש רחמים... מכל מקום מאחר שכבר נהגו לעשות רפואה ע"י הטבע, גם אני עושה כן, ועל כל פנים אני מודה שהכל בא על ידך".
היינו, לפי רש"י, כיום מותר להשתמש ברפואות.
לפי הרמב"ן, קיים מצב שלישי בעם ישראל, נוסף על השניים שהוזכרו לעיל. מצב זה הוא שהעם כבר נהגו להתרפאות, "וה' הניחם למקרי הטבעים". כלומר, כיום, שהנוהג הוא להשתמש ברפואות, החולי לא בא על האדם בעקבות העוון, אלא כחלק מהטבע, כגון אדם שאינו לבוש כראוי בחורף, שעקב כך יצטנן. במצב כזה, נתנה התורה רשות לרופא לרפאות.
כיום, אם כן, כשהתורה לא סומכת דיניה על הניסים, נראה בפשטות שהאדם מחוייב להתרפאות, ואסור לו לנסות להבין עקב מה בא עליו החולי. אבל, אדם הרוצה להידבק בקב"ה, מותר לו להשתדל להגיע למצב בו לא יזדקק לרפואת הרופאים.
היינו, לרמב"ן - בניגוד לרש"י - לא קיימת התנצלות כלפי הקב"ה, ואף לא קיים היתר להתרפאות, אלא חיוב ממש (נוסף לכך, יש להבין מה טעם בקשת רחמים על אדם חולה - האם מבקשים מהקב"ה שישלח לו רפואה בנס, או שמתפללים שהרפואה שהרופא נותן - תצליח).
הרשב"א הולך בכיוון קצת שונה. אמנם, גם הוא מדבר על "היתר" להשתמש ברפואות, אך מאידך, מדגיש הוא גם את האיסור להסתמך על הנס. לכן נראה, שהקב"ה התיר להשתמש ברפואות משום שאדם רגיל לא יכול להגיע לדרגה שלא יזדקק לרפואה, ולסמוך על ה' בלבד.
על כן, מבחינתו של האדם אין זה היתר, אלא חיוב להתרפאות כאשר יהיה בו חולי, ועם זה עליו לדעת שכל הרפואות באות מאת הקב"ה. ומה שכתב הרשב"א "מותר ומצוה", אין הכוונה שקיימת מצוה להתרפאות, שהרי הרשב"א איננו מזכיר פסוק או דרשת חכמים בכיוון זה, אלא מדובר על "ציווי" שקיים על האדם להתרפאות.
לפי"ז, החילוק בין הרמב"ן לרשב"א הוא לגבי יסוד ההתרפאות כיום. לפי הרמב"ן, קיים מצב חדש בעם ישראל, ומתוך כך ישנה כיום חובה על האדם להתרפאות, אלא שזהו מצב ארעי. לפי הרשב"א, מנגד, מאז ומתמיד התרפאו ע"י רופאים, ואין זה מצב חדש או ארעי.
כעת יש לבחון האם ישנם ראשונים הסוברים שזו מצוה ממש.
הרמב"ם, כפי שכבר ראינו, סובר שאין הבדל בין חובת האכילה של האדם לחובת ההתרפאות, אבל אין הוא מזכיר בשום מקום שיש מצוות עשה להתרפאות, ואף אינו מזכיר מצוה דרבנן [2].
הטור והשו"ע כלל אינם מזכירים את החולה, ומדברים רק על רשות לרופא לרפאות, ולכן לא ניתן לדעת מה דעתם בנושא.
האם קיים חילוק בין סוגי חוליים שונים?
האב"ע, בפירושו לתורה, דן בנושא נוסף:
"'ורפא ירפא' - לאות שניתן רשות לרפא מכות והפצעים שייראו בחוץ, רק כל חולי שהוא בפנים הגוף - ביד ה' לרפאתו" (שמות כ"א, יט').
היינו, לשיטת האב"ע, כל ההיתר להתרפאות הוא רק ל"מכות ופצעים", אבל חולי שהוא בפנים הגוף - מתרפא אך ורק בידי שמים. ניתן להסביר שהחולי הפנימי בא בעקבות העוון, וכאשר מבקש האדם רחמים מהקב"ה, הקב"ה מרפאהו, ואין יד הרופאים והרפואות נוגעת בחולי. לעומת זאת, מכות ופצעים אינם עונש בידי שמים, אלא תהליך טבעי, ולכן ניתן לרפאותם בידי אדם.
בהלכות רוצח (פי"ב ה"ט) כותב הרמב"ם:
"אסור לקחת רפואה מן העכו"ם אלא אם כן נתייאשו ממנו שיחיה... ומותר לקחת רפואה מן העכו"ם לבהמה או למכה שבגוף מבחוץ, ואם הייתה מכה של סכנה אסור ליקח ממנו...".
היינו, גם הרמב"ם מקבל את חילוקו של האב"ע, לפיו יש הבדל בין מכות חיצוניות ומכות פנימיות. אמנם, הרמב"ם אינו מחלק בכל מקרה, אלא רק באדם הרוצה להתרפא מהעכו"ם, אך ברור, שגם לרמב"ם מכות של סכנה דורשות שתהיינה נטולות כל חשש שהגוי ינסה להרוג את הישראל, ולכן רק במכות שאין בהן חשש כזה, מותר לישראל להתרפא אצלו.
"'ורפא ירפא' - מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות"
לכאורה, מקור זה היה צריך להיות הבסיס למאמר כולו, שהרי מוכח ממנו שהרפואה מותרת. אלא שכל הראשונים, לבד מן הרמב"ן, לא אמרו בפירוש שמקור זה מתייחס - או שאיננו מתייחס - לחולה.
עם זאת, בעקבות מקור זה מתעוררות שתי שאלות:
א. מדוע התעוררה הבעיה דווקא ברפואה, ולא בשאר צרכים של האדם?
התשובה לשאלה זו תלויה בהבנת סיבת הבאת החולי על האדם. אם נבין שהחולי בא על האדם בעקבות העוון, והקב"ה הוא זה שהיה צריך לשלוח את הרפואה לאדם, הרי שרופא שבא לרפאות נראה כסותר גזירת מלך, ולכן באה התורה והתירה לרופא לרפאות. כלומר, הבעיה הייחודית ברפואה היא, שיסודה בדבר לא-נורמאלי שבא על האדם בעקבות מעשיו, בניגוד לשאר צרכים של האדם, שהם חלק מחייו הטבעיים.
אם נבין שהחולי הוא חלק ממקרי הטבע שבאים על האדם, והרופא הוא שמצווה לרפאות, עלול הרופא לבוא ולומר שאינו רוצה לרפאות, מפני שאיננו מספיק בקי, או מפני שאיננו רוצה להכניס עצמו בסכנות. לכן, באה התורה ונתנה רשות לרופא לרפאות, היינו - רשות שהיא מצוה. כלומר - הבעיה ברפואה היתה מצד הסכנה שבה, והרופא רצה להמנע מלהכנס אליה.
ב. האם המקור הנ"ל מדבר רק על רשות הרופא לרפאות, או שניתן להסיק ממנו שהתורה נתנה את אותה רשות גם לחולה להתרפאות?
ענין זה תלוי שוב בהבנת סיבת הבאת החולי על האדם. אם החולי בא על האדם בעקבות העוון, ניתן להעלות שתי אפשרויות:
1. התורה נתנה רשות לרופא לרפאות, כדי שלא ייראה כסותר גזירת מלך, אך אין רשות לחולה להתרפאות.
2. אגב ההיתר של התורה לרופא לרפאות, נתנה התורה רשות לאדם להתרפאות, כי לא יתכן שהקב"ה ירשה לעשות מעשה רפואה, ולא יתיר לחולה להשתמש ברפואה זו.
אם נבין שהחולי אינו בא בעקבות העוון, אזי ברור שלא מדובר על החולה, והתורה כיוונה את דבריה רק לרופא.
לענ"ד, נראה יותר סביר שדרשת חז"ל מדברת רק על רשות לרופא. ניתן להביא לכך ראיה מכך שאף אחד מן הראשונים לא השווה בין המקור הנ"ל, לבין היחס בין רשות הרופא לרפאות ורשות החולה להתרפאות.
פיקוח נפש:
מחובתו של האדם להתרפאות במקרה שהגיע לכדי פיקוח נפש, ואף מרפאים אותו בכוח, אם הוא לא רוצה להתרפאות, כדברי המג"א (סימן שכ"ח סק"ו) - "אם לא רצה החולה לקבל התרופה - כופין אותו".
אף הגאון היעב"ץ, בספרו "מור וקציעה" (סי' שכ"ח), כותב שפשוט שעושין כל הצריך לפיקוח נפש גם נגד רצונו של החולה, וכל אדם מוזהר על כך משום "לא תעמוד על דם רעך", ואין הדבר תלוי בדעתו של החולה, כי אינו נתון ברשותו לאבד עצמו לדעת.
לסיכום דעות הראשונים - בימינו ודאי שמותר, ולפי דעות מסויימות אף חובה להתרפא ואסור לאדם לסמוך על הנס. כמו כן ברור, שלגבי מניעת מחלות (כפי שהובא בציטוט מדברי הרמב"ן), ומצב שאדם הגיע לפיקוח נפש, אין ויכוח שאדם צריך ללכת לרופא.
דעות האחרונים:
האחרונים הסתפקו בנושא זה, אבל מצדדים אחרים. לרוב רובם של האחרונים היה ברור שהאדם מחויב ללכת לרופא, והוכיחו זאת מסיבות שונות, כפי שאביא בהמשך, וגם האחרונים שאמרו שבמקרים מסויימים מותר לסרב ללכת לרופא או שלא לקבל את עצתו, סוברים שהטעם הוא משום שהם מועדים לקלקל, ולא מתוך איסור עקרוני. כלומר, בזמנם, שהרופאים לא היו מומחים ופעמים רבות רק הזיקו יותר משהועילו, העדיפו גדולי הדור להמנע מללכת לרופאים, ואף לייעץ זאת לרבים, מתוך חשש שהרופאים רק יזיקו.
להלן אביא מספר דעות מגדולי האחרונים, בלי להתפלפל בכוונתם, אלא מתוך הצגת הדעה בלבד.
אבני-נזר (חו"מ סי' קצ"ג):
לדעתו, רשאי החולה שלא לציית לרופאים, אם הם מצוים עליו לאכול איסור לרפואתו - "אפילו אם אין החולה מוחזק לצדיק, רשאי להחמיר על עצמו בזה... אע"פ שיש בו סכנה". ולאחר מכן הוא אומר:
"אך עדיין יש לשאול, אם מותר שלא לשאול ברופא באינו נוגע למאכלות אסורות? נראה לפע"ד כיוון שנראה בחוש שהרופאים מועדים לקלקל, יוכל לבטוח בהש"י כדי שלא להכניס עצמו לסכנת נפשות במעשה".
החיד"א:
בספרו "ברכי-יוסף" (על יו"ד) אומר החיד"א:
"ונראה דהאידנא אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקראות לרופא שירפאנו, ולאו כל כמיניה לשנות סוגיין בעלמא ולאמר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו ע"י רופאים. וכמעט איסור יש בדבר אי משום יוהרה ואי משום לסמוך על ניסא במקום סכנה ולהזכיר עוונותיו בשעת חוליו, אמנם ינהג בדרכן של בני-אדם ואורח כל ארעא להתרפאות ע"י רופא... רק ידבק בקונו למתקף ברחמי בכל לב ובו יבטח דווקא".
ה"חזון-איש":
החזו"א מדבר על הנושא בשני מקומות:
1. בספרו "אמונה וביטחון" (פרק ה' אות ה') מקשה החזו"א על הרמב"ם: מהגמ' בברכות ובב"ק נראה שהיו צריכים להביא פסוק כדי להתיר רפואה, ולעומת זאת לא ראינו בשום מקום שהצריכו פסוק להתיר אכילה, ועוד שרעבון איננו עונש, וחולי הוא עונש, והוא נועד לכך שנתפלל לה', אלא שנתנה התורה רשות להתרפא כי אנו לא בני עלייה. עכ"ד.
אלא שניתן לתרץ בפשטות, שלדעת הרמב"ם החולי אינו בא בעקבות העוון, ולכן ה"היתר" אינו נוגע לרפואה עצמה, כפי שהוסבר לעיל, בענין החידוש ברפואה.
2. קובץ איגרות (אגרת קל"ו):
"...וכשאני לעצמי הנני חושב את ההשתדלות הטבעית במה שנוגע לבריאות למצוה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם אשר הטביע היוצר ברוך הוא במטבע עולמו, ומצינו מאמוראים שהלכו אצל רופאים מאומות העולם ומינים להרפא".
פוסקי דורנו מביאים אמנם את דעות קודמיהם, אך סוברים - ללא הסתייגות - שחובה על האדם ללכת להתרפאות, ואסור לו לסמוך רק על רחמי שמים, ובוודאי שלא להאמין שהוא בעל מדרגה והקב"ה ירפאהו. תשובות רבות נכתבו מנושא זה, ואציין שתיים מהן:
הרב וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סימן ב'):
הרב וולדנברג מדבר על חולה המסרב לקבל טיפול רפואי ומסכן עצמו, וכן על חולה המסרב להתרפא משום שהוא בעל מדרגה באמונה. הרב פוסק שמוטל על הרופא להכריח - אפילו בכוח - את החולה לקבל טיפול. וכן, אם הוא בעל מדרגה באמונה, מותר לשכנע אותו לקבל טיפול רפואי ולהסביר לו שחסידות של שטות היא לא לקבל את רפואה הדרושה.
הרב עובדיה יוסף בשו"ת "יביע אומר" (ח"ד, חו"מ סי' ו'):
לאחר דיון ארוך בנושא, פוסק הרב:
"ואם ישב האדם ולא יתעסק בדרכי הרפואה ע"פ הטבע סופו למות מאותו חולי מה שלא נגזר עליו באותו פרק שחלה... ודברים פשוטים הם לא יכחישם זולתי הנפתל והעיקש".
לסיום, ברצוני להעלות עוד נושא אחד, שכבר עלה לעיל ברמז. נזכר כבר לעיל, שמניעת מחלות אינה מגדר התרפאות, אלא בגדר חובתו של האדם לשמור על גופו. וכן אמר הרמב"ן, שעיקר חובת הרופאים היא למנוע ולהזהיר.
והנה, דווקא בחובה זו אין מדקדקים. העולם הולך להתרפא בעקבות כל חולי, ועקב כל כאב משתמש ברפואות, אך אינו מנסה למנוע מחלות מראש. אחת הבעיות העיקריות כיום היא דווקא במניעת מחלות עיניים למיניהן, אצל דתיים בכלל ובחורי ישיבות בפרט. כיום, למעלה מחמישים אחוז מבחורי הישיבות נזקקים למשקפיים, וזאת בגלל קריאה לא נכונה וחוסר מודעות לבעיות העלולות להתעורר בדורות הבאים. ברור שאין האדם צריך להפסיק או אפילו למעט את לימודו מתוך חשש זה, אבל עם זאת - חובה על כל אחד ואחד לדעת, כיצד יחד עם לימוד תורה, יוכל לשמור על בריאותו.
אסיים בדברי מדרש "שוחר-טוב" (שמ"א, ד', א):
"מעשה בר' ישמעאל ור' עקיבא שהיו מהלכין בחוצות ירושלים, והיה עימהם אדם אחד. פגע בהם אדם חולה, אמר להם: רבותי, כמה אתרפא? אמרו לו: כך וכך עד שתתרפא. אמר להם אותו האיש שהיה עמהם: מי הכה אותו בחולי? אמרו לו: הקב"ה. אמר להם: ואתם חכמים הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם, הוא הכה, ואתם מרפאים? אמרו לו: מה מלאכתך? אמר להם: עובד אדמה אני, והרי המגל בידי. אמרו לו: מי ברא את האדמה ומי ברא את הכרם? אמר להם: הקב"ה. אמרו לו: ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך, הוא ברא אותו ואתה אוכל פירות שלו? אמר להם: אי אתם רואים המגל בידי, אלמלא שאני יוצא וחורשו ומכסחו ומזבלו ומנכשו לא העלה מאומה. אמרו לו: שוטה שבעולם! ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב - 'אנוש כחציר ימיו' - כשם שהעץ אם אינו נחרש ונזבל אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים ולא נזבל, אינו חי והוא מת, כך:
הגוף - הוא העץ
הזבל - הוא הסם
איש האדמה - הרופא".