אבי, אבי [1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

  "'אבי אבי' - זה אביו ואמו...

  כדמתרגם רב יוסף - 'רבי רבי'"

  (מועד קטן כו.)  

אדם נכנס לעולם בקולי קולות של יללת בכי ועוזבו בדומיה. אך מסגרת   הדומיה והקשרה שונים מאדם לאדם. יש העוזב כשכוחו במתניו, כשהוא עדיין מסוגל להמשיך בתיפקודו ובתפקידו, אלמלא נקרא למרומים להחזיר נשמתו לבוראו. מיתה זו, בצורתה הקלאסית, היא שכינוה חז"ל "מיתת נשיקה"; ודוגמתה המובהקת משה רבינו ע"ה, עליו נאמר - "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'", ופירש רש"י, על פי חז"ל: "בנשיקה". הוא משה, עליו מעיד הכתוב - "לא כהתה עינו ולא נס לחה", שבהיותו במלוא תוקפו הלך לעולמו. אך יש הנפטר אחרת. "תשב אנוש עד דכא", אומר הפסוק בפרק שהיה כל כך אהוב על אבא ז"ל, "ותאמר שובו בני אדם". רש"י על אתר מפרש: "מביא אתה יסורין על האדם עד שאתה מחזירו להיות תשוש כח וקרוב למות ותאמר לו ביסורין 'שובו בני   אדם' - מדרכיכם הרעים". אך יותר קרוב לפשוטו של מקרא, אותו "הפשט הקדוש", כפי שאבא בשם הסבא ז"ל היה מכנהו, פירוש האבן עזרא. "שובו בני אדם" - לא מלשון תשובה אלא שיבה - "אל העפר   אשר לקחתם ממנה".   יש ואדם הולך לעולמו לא מתוך מיתת נשיקה, בקומה זקופה שרק מיתתו מרכינה, אלא אחרי שהקדוש ברוך הוא מביא אותו למצב אפיסת כוחות. תשוש ומתמצה, הוא כאילו מסתלק טפחים טפחים מדודים, ורק אז אוסף בוראה את נשמתו. "ביום שיזעו שמרי הבית והתעותו אנשי החיל ובטלו הטחנות כי מעטו וחשכו הראות בארבות. וסגרו דלתים בשוק ויקום לקול הצפור וישחו כל בנות השיר" - ורק אז: "כי הלך האדם אל בית עלמו וסבבו בשוק הסופדים".

לפני בדיוק שנתיים ושבוע נפטרה אמא ע"ה. לא ניתן לומר שממש קויים לגביה - "לא כהתה עינה ולא נס ליחה". אך פחות או יותר, פרט לימים אחרונים ספורים בהם שכבה על ערש דווי, נשארה בכושרה, תיפקדה, כוחה היה במתניה; וכשנפטרה, נתקיים בה - "ילכו מחיל אל חיל יראה אל א-להים בציון". לא כן, אבא האהוב והנערץ, נהגה ההשגחה כלפיך. אתה נכללת בין אלה שמתוך דכא, או קרוב לזה, שבו למקור מחצבתם. נפטרת במשך אישפוזך הששי מני פסח; ואחרי כל אישפוז קודם, עם שובך הביתה, אל הדסה וצבי או אלינו, לכמה ימים או שבועות, הורגשה ירידה בתיפקודך. ובמרוצת כל אותם שבועות וחדשים בהם נאבקת על קיומך, ולהפתעת הרופאים שרית ותוכל, נדמה היה לי שהנני עד ראיה ושמיעה לדו-שיח המתנהל בינך לבין קודשא בריך הוא, אשר במהלכו אתה מצהיר: "רבון העולמים, טרם הגעתי ל'דכא'. אני עדיין מסוגל להתפלל לסירוגין, עדיין יכול קצת ללמוד לעתים, לענות כמה אמנ'ים; עדיין יכול לשפוע חום על בני משפחתי, עוזרי, וכל סביבתי, עוד יכול לחייך, לומר - 'תודה, תודה, תודה'. טרם הגיעה שעת דכא שלי. חתונת שלומית וזוהר בפתח, ונותר בי הכח והרצון לברכם ביום חתונתם ושמחת לבם. בעוד ימים ספורים חגיגת הבת-מצוה של טוני ואוכל להגיב על כך בשמחה. לא! עוד לא דכא! תן לי עוד לחיות!".

ובקשתך נענתה. היתה אמנם ירידה משלב לשלב, אך החזקת מעמד. עוד ביום השני השבוע, על סף שיחרורך מאישפוזך הקודם בבית החולים "עזרת נשים", ברכתיך שתהיה חזק בגופך וברוחך; וענית, ארבע פעמים: "אמן, אמן, אמן, אמן". היו אלה המילים האחרונות ששמעתי מפיך, ואילו הדסה וצבי, אל ביתם עברת אז, זכו עוד לשמוע שוב הבעות תודה עבור טיפולם המסור. אך שלשום, ביום הרביעי בבוקר, תמו תודות ועניות אמן. אז, כאילו בקע קול ממרום ופנה אליך: "דכא!! ר' יחיאל ב"ר שמואל, מיצית את עצמך, סיימת תפקידך עלי אדמות. עשית גדולות ונצורות. בגיל שמונה-תשע, בגין נסיבות משפחתיות קשות, הלכת מהבית ללמוד והחלת בבנייה עצמית בעשר אצבעותיך - קודם בעיירות בסביבה באזור וולצלביק שבפולין סמוך לגרמניה, אחר כך, בגיל בר-מצוה, במרבורג, ומשם לסמינר למורים בוירצבורג. עם סיומך, פתחת בקריירה של הוראה, במרוצתה עסקת במלאכת ה' נאמנה למעלה מיובל שנים. בראשיתה, אף הצלחת לסיים דוקטורט באוניברסיטת ניושטל בשוויצריה, וכך השלמת את חוק לימודיך. אך לא רק את עצמך עיצבת, גם את משפחתך וסביבתך. בנית בית, היית אב ובעל מסור, חינכת שלשה ילדים, הקמת דורות ישרים. באומץ ובתבונה, על סף שואה הצלת את משפחתך מעמק הבכא. העמדת אלפי תלמידים ותלמידות, לימדת וחינכת. השחלת ידע, השתלת ערכים,   פירסמת - לצרכים ורמות שונות. מלא איכפתיות, נאבקת, בלהט ובאחריות, למען קדשי ישראל ועם ישראל. קבעת עתים לתורה, ציפית לישועה, נשאת ונתת באמונה. זכית, עם פרישתך, לעלות ארצה ולהשתקע בה למעלה מחמש עשרה שנה. למדת, לימדת, שמרת, עשית, קיימת. אבל כעת נשמע האמן האחרון, התודה האחרונה. דכא! שוב, בן אדם".

לא כך, אבא יקר, תיארת את יום מותך. הנושא היה בתודעתך - בעיקר, בשנים האחרונות אחרי שהתעוורת, אך לא רק אז. כמתקין עצמך לקראת המעבר מפרוזדור לטרקלין, הרבית, בחוג המשפחה, לדבר עליו. בחוש הדרמטי שאיפיין אותך, דמיינת מעמד משפחתי, כשל יעקב אבינו בשעתו, של "הקבצו ושמעו", בו תפקוד ותנחה את הדורות הבאים. אך ההשגחה קבעה אחרת - ואתה הולך לעולמך מתוך מצב דכא. ואנו - לא את שעת השיבה כשלעצמה אנו מבכים. אנו סופדים, בבית כבשוק, חיים פוריים, עשירים, ברוכים, יצירתיים, חיים של תורה, עבודה, גמילות חסדים ויראת שמים, שקדמו לאפיסת הכוחות. ואנו זוכרים, כפי שחינכת אותנו לזכור.

כיצד, בעצם, בהתאם לרצונך, אתה צריך להיזכר? פחות או יותר, פקדת עלינו. לפני שנתיים-שלוש, תוך כדי הליכה לבית הכנסת, עצרת ברחוב, פנית אלי והצהרת: "אני רוצה שתזכרו: הייתי מורה". ושוב חזרת, בהדגשה יתירה: "הייתי מורה". היית - ועוד איך! מורה מבית ומורה מחוץ. כמה, אבי מורי ורבי, קיבלתי - וכמוני, שושנה והדסה - ממך תוך כדי לימודנו: ידע, ערכים, הנאת לימוד, דביקות באמת, זיקה לפרטים ככללים, לפשט ולדרש, לתכני הכתוב כלנשמתו. ובאיזו שמחה של מצוה לימדת. זכורני, כד הוינא טליא, כיצד התבטאת פעם לאמא ע"ה. אחרי שלימדתני פרשת השבוע - למרבית הפלא, דומני שהיתה זו פרשת תרומה ה"יבשה" - פנית אליה ואמרת: "כעת אני יודע מה עושים מלאכים בגן עדן: מחזיקים ילד על הברכיים ולומדים איתו את הפרשה". ולא רק אותנו, הילדים. בערוב ימיך, זכית לקיים "כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני". בהיקף זה או אחר, לימדת את כל הנכדים והנכדות - לעתים, יחד עם כמה מחבריהם. ועוד אחרי שחשכו מאורותיך, באיזה סיפוק לימדת תורה לבחורים שבאו אליך הביתה, מונעים על ידי שאיפה לעזור וללמוד כאחת! חדשים לבקרים, עד חצי השנה האחרונה, היית מצהיר, אחרי שאחד מהם עזב: "אהה, היום היה לנו שיעור טוב!".  

ולימדת בחוץ. מעבר ליובל שנים, בלמעלה מעשרים מוסדות, מבתי-ספר יסודיים, עבורם אף כתבת מקראה לדרדקי - "יהי אור", ועד סמינרים - החל בממל, דרך פרנקפורט, בייא השוויצרית, פריז, בלטימור, שיקגו, ועד ברוקלין, בה לימדת למעלה מעשרים וחמש שנה בתיכונים לבנית ולבנות שמטעם ישיבת רבנו יצחק אלחנן. בחינוך בלתי-פורמלי, אם שעורים פרטיים ואם ציבוריים, כבממוסד. איזה שם דבר, בקראון-הייטס של שנות החמשים, היו שעוריך השבועיים לנשים - בתורה, פרקי אבות, היסטוריה יהודית, מדרש, תפילה, ועוד. ובבתי האולפנא למיניהם, עסקת במיגוון תחומים - בעיקר, כמובן, לימודי קודש לרבדיהם ומיניהם, אך גם צרפתית, היסטוריה, ותקופה קצרה, אפילו מתמטיקה.

בכל מקום ואת כל מקצוע, לימדת במסירות למופת שכל כך איפיינה אותך. מוסר עבודה בכלל - מיושם בהתמסרות להוראה - היה בין ערכיך המקודשים ביותר. את זה ירשת מסבא ז"ל ואת זה נטעת עמוק עמוק בתודעת ילדיך. אם אתמול עזבתי את מיטתך לשעות ספורות להעביר שיעור בישיבה, והצהרתי לפני שהתחלתי - "בגלל מצב אבא, היה לי קשה מאוד להגיע, ואם בכלל מצאתי את האומץ לבוא, אין זה אלא בגלל אבא ומוסר העבודה שספגתי ממנו", היתה זו האמת הצרופה והטהורה. ובעיקר, היית מסור לא רק לעבודתך, לחומר שהשרשת ולערכים שהחדרת, אלא לתלמידיך ותלמידותיך. התגאית בכך שהיית מורה שזכר שיש לו ענין לא רק עם ספרים אלא עם צעירים; מורה שהצד האנושי של ההוראה היה תמיד נר לרגלו. כמה דיונים התנהלו בביתנו מסביב לקביעתך הנחרצת כי, עם כל הדביקות באמת הצרופה, לעתים חייב מורה ללכת בדרכי הקדוש ברוך הוא, "ותשלך אמת ארצה!". זכורני כיום אתמול, מעשה שהיה בתלמיד שלפי ציוניו היה ראוי להיכשל, אלא שהיה לו אב זקן שכשלונו היה גורם לו עגמת נפש רבה. ובכן, כך סיפרת אז בבית, אותו העברת בגלל האב; אלא, הוספת, לא ייתכן שהוא יעבור וחמישה אחרים, אף הם מיועדים לכישלון אך שציוניהם אינם גרועים, ואולי אף טובים משלו, ייכשלו. אי לכך, כל החבורה עברה.

קיימת, איפה, - וכמה זה היה אופייני - "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו". אנו מכירים היטב את דברי חז"ל על העימות שקדם לבריאת האדם: "א"ר סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות, מהם אומרים - אל ייברא, ומהם אומרים - ייברא, הה"ד (תהלים פ"ה) 'חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו'. חסד אומר - ייברא, שהוא גומל חסדים, ואמת אומר - אל ייברא, שכולו שקרים. צדק אומר - ייברא, שהוא עושה צדקות, שלום אומר - אל ייברא, דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ. הה"ד (דניאל ח') 'ותשלך אמת ארצה'. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הה"ד (תהלים פ"ה) 'אמת מארץ תצמח'" (בראשית רבה, ח:ה). הווה אומר, העולם נברא על בסיס של סינתיזה בין ערכים, אשר לעתים מופרת - אלא שההפרה אף היא חלק מן הסינתיזה. וכך היתה דרכך ושאיפתך. את זה חיית - וממילא הפן האנושי הפך להיות לא שיטת הוראה אלא אחד מתכניה המרכזיים. היה תחום הלימוד מה שהיה, תלמידיך, קלטו בנוסף מסר מרכזי: כיצד להיות בן אדם.

על החסד, השאיפה לשלום ולצדק והסלידה מכל עוול, דיבר צבי בהרחבה. אוסיף שהפן האנושי בו הם כלולים היה מעורה בזיקה לחיים שהיתה כל כך מושרשת בתודעתך. זיקה זו היתה כפולה. מצד אחד, רצית, איך רצית, לחיות. מעודי לא אשכח רגע קט שכל רק הבליט רצון זה. לפני כמעט תשע שנים, בחשון תש"מ, התעוורת. משחשך עליך עולמך, לא ידעת כיצד תסתדר בחוץ וחשבת אולי להסתגר בבית. ברם, בהרהור שני, ובעידוד המשפחה, החלטת - לא! - אתה תקיים, כמיטב יכולתך, אורח חיים נורמלי. בראש חדש כסלו, הלכתי אתך, כמדי יום, לבית הכנסת. באיזו כוונה עצומה אמרת - "לא אמות כי אחיה!". ואמנם חיית. על בשרך חוית את דברי חז"ל - "סומא חשוב כמת", ולעתים התייחסת אליהם. אך, ככלל, הגשמת את שאיפתך: לא אמות כי אחיה - היו אלה שנים של יראת שמים, שנים של תורה, שנים של עבודה, שנים של חסד, שנים, כפי שהתבטא צבי, של אורות מאופל.

היתה גם זיקה לחיים מצד שני. שפעת הארת פנים, ניחנת בחוש הומור מחודד; הקרנת עליצות כלפי כל אדם. היתה בך אמנם מידת יתר של רצינות עמוקה, שהיתה כרוכה בפסימיות מובהקת. התגאית בכך, והרבית לצטט לשון הפסוק במשלי - "אשרי אדם מפחד תמיד". אך ידעת לאזן ולמזג. ביחס לסדר כתיבת ספרי שלמה, נאמר במדרש: "ר' יונתן אמר: שיר השירים כתב תחילה ואחר כך משלי ואחר כך קהלת, ומייתי לה ר' יונתן מדרך ארץ - כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלים" (שה"ש רבה, א:י). לעומת זאת, בגמרא בבבא בתרא (יד:), ברשימת סידרן של כתובים נרשם - "משלי קהלת ושיר השירים" - והעיר רש"י: "שיר השירים - נראה בעיני שאמרו לעת זקנתו". אתה, אבא, שילבת קוהלת ושיר השירים, בנעוריך ובזקנתך כאחד. בגין הנסיבות, בהיותך עדיין עול ימים הוטלה עליך אחריות כבדה, ותחושת העול שבחיים, האחריות וההתמסרות, ליוו אותך לאורך דרכך. אך אם, מצד אחד, כבר קלטת מסר קוהלת בימי בחורותיך, הרי שמצד שני, עדיין בלטו בשנות הזיקנה, ואפילו בתקופת החשכה, שמחת החיים, העליצות, המעורבות בין הבריות.

"איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם", שאל רבי במשנה באבות; ותשובתו - "כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם", היתה נר לרגלך ומשאת נפשך. תפארת מהקדוש ברוך הוא (לפי הבנת יש מפרשים במאירי והגר"א על המשנה) ותפארת בין הבריות. תמיד חיפשת דרך ביניים - אהבת לכנותה:   "דרך מזרחי" - שתדע לגשר. הזדהית עם תפיסת עולם המשתקפת בפירוש אחד לביטוי "זרע אנשים" המופיע בתפילת חנה. "ורבנן אמרי 'זרע אנשים' - זרע שמובלע בין אנשים. כי אתא רב דימי אמר: לא ארוך ולא גוץ ולא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טפש" (ברכות לא:). סלדת מקיצוניות; תמיד חיפשת את המגשר, המפשר, המשלים. תמיד היטפת להיות מעורב בין הבריות, לקיום חברתי, לבוא בין אנשים. ואמנם באת ביניהם, נהנית מהם, וזכית, באותה בת­צחוק שהיתה על שפתיך, להנות אותם. מתוך האלפים שחינכת, מעולם לא פגשתי תלמיד או תלמידה, כולל אלה שאת מה שלמדו שכחו לחלוטין, שלא זכר את הארת הפנים. מאידך, מעולם לא פגשתי אדם שניתן להגדירו כאויבך. לא דיברת לשון הרע על אחרים, ואינני מתאר לעצמי שהיה למי שיהא רע להגיד עליך.

גם בלימודך שאפת למיזוג ושילוב. ברמה אחת, ביחס ללימודי קודש ולימודי חול כאחת - יחס שהשתקף נאמנה בכתיבת ספר   Racine Poe'te Bibligue , על יחס גדול המחזאים הצרפתים לתנ"ך. ברמה אחרת, בתלמוד תורה עצמו. הרבית לדבר, בשם אביך ז"ל, על "הפשט הקדוש"; ומאידך, אהבת לצטט את אימרתו כי, למען רעיון יפה, כדאי לשברו. השכלת לשלב אמונה עמוקה עם דביקות באמת - וזאת ביחס לתחומים כה רגישים כתנ"ך. הרבית לעסוק בכתבי הקודש, מתוך זיקה לדקדוקי לשון ויסודות האמונה כאחת; ואף קצרת שבחים על הישיגיך במישור זה. המשפחה כולה התגאתה בכך שכשהתעוררה שאלה בבית הכנסת שלך בברוקלין, Young Israel of Eastern Parkway, שנגעה לתנ"ך, היה הרב קנוטופסקי ז"ל אומר: "אל תשאלו אותי, תלכו לד"ר ליכטנשטיין". ובאיזה סיפוק קראנו כולנו את התכתבותך עם מו"ח יבדל"א בענין מגילת איכה לפני למעלה מעשרים שנה, והאיך נהנינו מן השבחים שהרעיף עליך ביחס לשליטתך והבנתך בתנ"ך. עיסוקך זה אופיין על ידי ראיית המקרא ועולם חז"ל כמיקשה אחת, ומתוך כך, על ידי ההתמודדות הכנה והמאמינה עם היחס ביניהם.

היית מורה - בין היתר, כפי שציינתי, לילדיך ונכדיך. אך אנו, בני ביתך, מבכים לא רק את המורה שבך, אלא את האב ואת הסבא. במקביל, כמובן, לאבל כל ילד על מות הורה - אך אולי אף יותר מזה, מפני שבחייך ובתודעתך תפסה המשפחה מקום הרבה מעבר למקובל. השקפתית ועובדתית, היא היתה ערך מרכזי עבורך; ואתה אף עמדת על כך שיש לראותה כמיקשה אחידה. מסירותך ודאגתך היו ללא מצרים - ולעתים, אף הביאוך לפעילות בלתי-שיגרתית לחלוטין. היית באופייך זהיר וחושש, לא בלטו בך תעוזה ואומץ. עם זאת, כשריחרחת בשנת 40' שסכנה מרחפת על המשפחה, נסעת על אופניים חמש מאות קילומטר למרסיי כדי להשיג את האישורים הדרושים כדי לצאת בעוד מועד. בדרכים פחות דרמאטיות, דאגת תמיד לשלימות המשפחה ועיצובה, לרווחת אמא ע"ה והילדים, כל אחד בדרכו ובדרכה.

כל זה, היום, מאחוריך ומאחורינו. כעת, לפי רצון הקב"ה, הגיעה שעת ה"דכא". ולנו נותרו שתי משימות - אחת כלפיך, והשניה בשמך. כלפיך - ראשית, תודה, על כל מה שעשית למעננו, בבחינת "אביו שהוא רבו", להביאנו לחיי העולם הזה והעולם הבא כאחד. שנית, בקשת מחילה. כפי שצבי כבר הזכיר, השתדלנו כולנו לטפל בך כמיטב יכלתנו, גם בתנאים קשים. אך לא תמיד איסתייעא מילתא. יתכן שפה ושם לא נעשה כל מה שהיה ראוי להיעשות, ויתכן שפה ושם נאמרו דברים שהיתה יפה להם השתיקה. על כל זה אנו מבקשים, מעומקא דליבא, את מחילתך; וה' הטוב והרחום יכפר עון.

ובשמך. הרבה פעמים אמרת לי, אבא, - "אני רוצה להסתלק מן העולם בלי חובות". עוד אתמול, בהיותי יושב לצד מיטתך הבאתי איתי ניירת כדי לטפל עבורך בעניינים הקשורים בביטוח לאומי ובמס הכנסה של ארצות הברית. אך חיובים אלה הינם כקליפת השום לעומת נושא אחר. אחד הערכים המרכזיים בחייך היה הכרת טובה. כמה פעמים חזרת על דברי רבנו בחיי כי יסוד היסודות של היהדות הינו הכרת הטוב. היתה בך, ברוח דבריו, הכרת הטוב כלפי שמיא. לא היית מן התובעים אלא מן המודים. כשערכנו מסיבה משפחתית לציון הגיעך לגיל שמונים. ציטטת את הפסוק - "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", והצהרת שמכעת ואילך כל יום הוא בבחינת מתנת חינם. ברם, במידה מסויימת, תחושה זו איפיינה את יחסך לחיים בכלל. הרבית לצטט את דברי המדרש - "'מה יתאונן אדם חי' - דיו שהוא חי", ומתוך כך, הסתפקת במועט. והיתה בך, במקביל, הכרת הטוב, כלפי אנשים. אפילו, כאשר לקראת הסוף, נסתתמו מעינותיך, עדיין היתה אמירת "תודה, תודה, תודה", מתפרצת.

עכשיו, בשעת דכדוכה של נפש, גם על זה נסתם הגולל; והיות וכך, הנני מקבל על עצמי היום שליחות קדושה להודות בשמך. יש רבים הראויים לתודה, אך כמה שאני ממש מוכרח לציין: העוזרות המסורות, גברת ציונה וגברת מרים, אשר עבורן הטיפול בך היה עבודתן אך גם הרבה מעבר לזה; מתתיהו, אשר במשך שנים, טיפל בך בבוקר להכינך לקראת הליכה לבית הכנסת ואף עזר בתפילה עצמה; כמה פנסיונרים יקרים שבאו בקביעות להקריא, ללמוד, לדובב, או, סתם, לשוחח; קבוצות בחורים - בעיקר, מישיבות "הכותל" ו"נצח ישראל" ו"מכון פרדס" - שהעשירו אותך ואת עצמם על ידי קביעת עתים לתורה אתך; רופאים ואחיות מבתי חולים שונים אשר טיפלו בך ונאבקו לצידך במסירות ובנאמנות. מאלה, חובתי ורצוני לציין במיוחד אדם אחד אשר לא היית מסוגל להזכיר את שמו בלי להוסיף הכינוי "הצדיק". גם בימים הקשים ביותר, כשהיינו אומרים לך שד"ר פינק הגיע, היית מגיב מיד - "ד"ר פינק הוא צדיק" - והרבה פעמים מוסיף - "יסוד עולם".

ולבסוף, כמה מלים ביחס למשפחה. אנו, ילדיך, השתדלנו לעזור לך כפי יכולתנו. אך זה הלא טבעי ומתבקש מפאת כיבוד אב - ואין כאן מקום לתודה מיוחדת. ברם, טיפלו בך לא רק ילדים ביולוגיים. אתה זכית - ודאי היו הזכויות גדולות - לחתן ולכלה, לצבי ולטובה, שהתמסרו לך להפליא, מעל ומעבר לכל מה שמקובל, אפילו כלפי הורה. באחריות ובאהבה, עשו כל מה שנדרש. ובשעת פרידה, מן הראוי לומר להם, בשמך, תודה רבתי. למעגל הסועדים, הצטרפו אף הנכדים, כל אחד ואחת לפי נסיבותיו ויכלתו, ובני/בנות זוגם; ואף כלפיהם אני ממלא שליחות ההודאה.

וכעת הגיעה שעת ה"דכא" - לא אפילו קול דממה דקה, אלא דכא מוחלט. בעברך מעולם המעשה לעולם האמת, דמותך - האנוש, בן האדם, היהודי שהיית - לנגד עינינו. תהיה שם מה שהיית כאן - אבי המשפחה הדואג לה ודורש שלומה וטובתה, בן עמו החרד לעתיד וליעוד כנסת ישראל על כל רבדיה. תהיה שם מליץ יושר עבור כולנו, ויהי רצון שימחה ה' א-להים דמעה מעל כל פנים.

---