בגדרי מלאכת בישול [1] / הרב יהודה שביב 

א

מלאכת בישול היא אחת מהמלאכות עליהן חייבים בשבת, אך מבחינת המקום שהיא תופסת בספרי ההלכה למעשה, הרי היא אחת מיוחדת. מסתבר, שבשל שכיחותה וריבוי הפרטים הכרוכים בה, זכתה היא לסעיפים רבים יותר מכל חברותיה. המבקש, איפוא, לברר פרטי הלכות, ילך לו אצל ספרי הפסק, חדשים גם ישנים. ענייננו בזה הוא בירור גידרה של המלאכה, כפי שהוא עולה מהמובא בסוגיית הגמרא, בביאורו של רש"י ובדברי הרמב"ם.

מובא בגמ' (עד:):

"אמר רב אחא בר רב עוירא: האי מאן דשדא סיכתא לאתונא [2] חייב משום מבשל. פשיטא! מהו דתימא, לשרורי מנא קא מיכוין, קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט. אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל. פשיטא! מהו דתימא, כיון דהדר ואיקושא אימא לא, קמ"ל".

על רקע הדברים הללו יש לבחון את שקבע הרמב"ם בגידרה של המלאכה. 

ב

כתב הרמב"ם (פ"ט ה"ו):

"כללו של דבר: בין שריפה גוף קשה באש, או שהקשה גוף רך, הרי זה חייב משום מבשל".

וכבר הקשה הלחם-משנה:

"קשה, דבפרק כלל גדול אמרו: 'האי מאן... דמירפא רפי והדר קמיט', ופרש"י: 'דמירפא רפי ע"י חום האור והמים שבתוכו יוצאין, ולאחר שיצאו מימיו קמיט - מתקשה, וכי רפי ברישא הוי בישולו'. עד כאן. משמע, דבסיכתא אי לאו דרפי בתחילה, לא הוה חייב, ואיך כתב (-הרמב"ם) שבכל מקום שהקשה גוף רך שחייב?".

ותירץ:

"דהוא סובר דבכל דבר לח שמתבשל, אעפ"י שמתקשה - חייב משום בישול, דומיא דאופה. ומה שאמרו בסיכתא... הפירוש - מהו דתימא, שאינו עושה שום מלאכה, שהרי הם חזקים, שהם מתחזקים יותר, קמ"ל שחייב על הבישול, מפני שבתחילה האש מרפה אותם ונעשה לח, ואח"כ מקשה אותם ומשום הכי חייב, אלא לעולם בכל דבר לח חייב בקישויו".

משמע מדבריו, שהחיוב לפי הרמב"ם אכן יהיה על שלב ההקשייה [3], בעוד שלרש"י - על שלב הריכוך.  

ג

ואכתי יש להבין לשיטת רש"י, האמנם אין הקשייה פעולת בישול, והרי כך הדבר באפייה וכך הדבר בבישול ביצה, שהרך הופך לקשה. ומה מקום להבחנה בין ריכוך הקשה לבין הקשיית הרך?

ושמא אכן לרש"י הקשיית רך היא פעולת בישול, אלא שתנאי לדבר - שתיעשה ע"י האש.

נתבונן שוב בדברי רש"י:

"דמירפא רפי ע"י חום האור, והמים שבתוכו יוצאין, ולאחר שיצאו מימיו קמיט - מתקשה, וכי רפי ברישא הוי בישולו".

בידוע, שאין דרכו של רש"י להאריך שלא לצורך. מה ראה, אם כן, להסביר בהרחבה את התהליך הפיסיקאלי המורכב? אין זאת, אלא שמשמעות הלכתית לדבר. ביקש רש"י להבהיר שההקשייה אינה מעשה האש, אלא תוצאת יציאת המים. כל שפעלה האש היה ריכוך היתד, שכתוצאה ממנו נתאפשרה יציאת המים שביתד הלח, וממילא נתקשה. כיוון שכך, אין לחייב משום בישול אלא רק על שנעשה ע"י האש, וזו פעולת הריכוך.  

ד

ובדרך אחרת: במשנה למדנו, כי אופה - הוא הנמנה על ל"ט מלאכות. וכבר תמהה הגמ' בבבלי ובירושלמי - "מאי טעמא שביק תנא מבשל ונקט אופה?".

אלא שבעוד שבירושלמי השאלה נסמכת על כך שאופה הוא תולדה, לעומת מבשל שהוא האב, הרי בבבלי השאלה היא מדוע הניח התנא מבשל, שהיה במשכן. משמע, שמבחינת אבות ותולדות, שתי המלאכות - אופה ומבשל - אבות הן, וכן עולה מהרמב"ם (ריש פ"ט).

ביותר כן הדבר לסוברים שהיתה אפייה במלאכת המשכן [4].

אם לנו שני אבות מאותו עניין, יש וכל אב מתגדר בגדר מיוחד, ובהתאם לכך יסווגו התולדות [5]. מעתה ניתן לומר, כי מבשל ואופה - כל אחד מתאפיין במהות מיוחדת.

בישול, שהיה במשכן בסממנים, אינו שייך להכנת אוכל כלל, אלא עניינו: שינוי מצב פיסיקאלי - ממוצק לנוזל, שהרי כך הכינו סממני צבע במשכן. לא כן אפייה, עניינה: הכשרת דבר שאינו ראוי לאכילה והתקנתו לאכילה [6].

לפי"ז: תולדת בישול - ריכוך הקשה באמצעות האש.

תולדת אפייה - הכשרת אוכלים לאכילה באמצעות האש, וכאן לא משנה הפעולה, אם הקשייה ואם ריכוך, וכאן גם לא ייתבע שינוי ממשי, שהרי עיקר הגדר הוא הכשרה לאכילה, ופעמים שאף שינוי קל, ריכוך קל או הקשייה קלה, די בהם כדי להכשיר.

עתה מדוקדק מאד מה שנקטה כאן הגמ' - "האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל", ולא אמרה - "חייב משום אופה", כי אין לזה ולהתקנת אוכלים ולא כלום - ולכן דווקא פעולת הריכוך היא פעולת הבישול.  

ה

אם כי לרמב"ם בישול שייך בין בהקשייה בין בריכוך, אפשר שעקרונית אף לדידו יש מקום להבחין בין תולדות אפייה לתולדות בישול.

יושם לב: אף שפתח בפ"ט - "האופה כגרוגרת חייב",   ואף בפ"ו מנה אפייה בכלל ל"ט אבות מלאכה, בכל זאת בדברו על התכת מתכות, קבע הוא שהחיוב משום מבשל. כנראה, משום שמבשל הוא האב לפעולות ריכוך או הקשייה, שאינן קשורות באוכלין.

עפי"ז, ברורה קביעתו של הרמב"ם בפ"ט, סוף ה"ג:

"המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל - פטור".

שהרי גדר אפייה - התקנת והכשרת המאכלים למאכל, ודבר שאינו צריך בישול, כבר עומד ומוכן הוא לאכילה [7].

ברם, אם במאכל אשר כזה שינה צורתו לגמרי, כמו ממוצק לנוזל   באמצעות האש, אפשר שיהיה חייב משום מבשל.  

ו

ואפשר שניתן להסביר דרך הגמ' ורש"י כך:

הנה כתב ה"כלבו" בדבריו על מבשל:

"אבל מניח אדם פך שמן כנגד המדורה כדי שיפשר, וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי, דיש לומר אפילו נקפא השמן, כמו שנקפא מרוב קור - מפשירו, דהפשירו לא זהו בישולו, אחר שאין תחילת ברייתו להיות נקפא. ולא דמי לחלב ודונג, דהנהו תחילת ברייתן להיות קפואים..." [8].

הסבר הדברים, כנראה, נעוץ בשאלת היצירה שבמלאכה. כדי להתחייב, יש ליצור מציאות כאילו חדשה. אימתי זו יצירה? כאשר משנים מהמצב הטבעי, כגון המסת חלב או דונג. אך כאשר מחזירים למצב הטבעי, כמו בהפשרת שמן, שמטבעו הוא נוזלי, אין כאן יצירה שעליה יש להתחייב [9].

מעתה נוכל לומר כך גם לגבי היתד. באופן טבעי, היתד הוא קשה ומוצק. על כן, על ההקשיה כשלעצמה אין לחייב, כי אין כאן שינוי ממצבו הטבעי, ואף על ההקשייה שלאחר הריכוך, שהרי בהקשייה המחודשת רק מחזירים אותו למצב הראשוני. על כן, מחייבים רק על הריכוך, שהוא בגדר שינוי ויצירה. אך כשההקשייה היא שינוי מצב טבעי, כגון בבישול ביצה, פשיטא שיהיה חייב עליה.  

ז

כבר נשאלה שאלה: אם אמנם חיוב בישול הוא על שלב ההרפייה, הרי שלב זה הוא בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי כוונת האדם היא לשרורי מנא, ולא לרפויי?

תשובה עולה מתוך דברי הר"ן בחידושיו:

"וליכא למימר דלגבי שבת נמי, כיון שאינו צריך לאותו בישול, הו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה, ועוד דבר שאינו מתכוין, דהא כיון דאי אפשר בלאו הכין, פסיק רישיה הוא, וחשבינן ליה כמלאכה הצריכה לגופה, דהא בישולי ושרורי מנא באין כאחד".

כיצד נבין דבריו - "באין כאחד", והלא מפורש בגמ' - "קמ"ל דמרפא רפי והדר קמיט"? ועוד, מאי שנא מקרה זה מהחופר   גומא ואינו צריך אלא לעפרה (עג:), שפטור משום שנחשבת לו החפירה למשאצל"ג?

נראה, כי כך יש להבין: הקשר בין חפירת גומא לעפר הוא מיקרי. העובדה שהאדם נלחץ ועתה אין לו דרך להפקת עפר אלא באמצעות חפירה, עדיין לא משמיטה יסוד המקריות מהקשר, שהרי כמה וכמה דרכים יש לאדם להשגת עפר גם באמצעים אחרים. וכיון שאין זיקה מהותית מחייבת בין שני הדברים, הרי זו החפירה - מלאכה שאינה צריכה לגופה היא. משא"כ בהתקנת יחד - זו הדרך הבלבדית להכשרת היתד, ואין אחרת - להניחה בתוך יורה ע"מ שתתקשה. כיון שכך, הרי המלאכה על כל מרכיביה - כולל הריפוי שבתחילה - היא צריכה לגופה, ולכך הוא מתכוין וחייב עליה.

כשנדקדק נמצא שדברי הר"ן - הם הם דברי הגמ'. שהרי כך נאמר:

"מהו דתימא, לשרורי מנא קא מיכוון, קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט".

ולכאורה יש כאן מסקנה שלא ממין ההו"א: בהו"א עסקנו בכוונתו של העושה בגברא ("קא מיכוון"), ואילו במסקנה אנו עוסקים בנעשה ביתד - בחפצא. וצריך היה לומר - 'קמ"ל דלרפויי קא מיכוון', או - 'מהו דתימא דקמיט, קמ"ל...'.

כנראה, כך הבינה הגמ': מהו דתימא שכוונתו אך לשרורי מנא, וכל התהליך עד להקשייה ייחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה, קמ"ל - כיון שכך התהליך בהכרח, הרי לכך נתכוין, ונקראת זאת מלאכה הצריכה לגופה.  

ח

ה"אגלי טל" (מלאכת אופה, ז', סק"י) הקשה: לרש"י, שהחיוב הוא על הריכוך, הרי ריכוך זה אינו מתקיים, שהרי מיד חוזר היתד ומתקשה, וכבר קבע הרמב"ם (פ"ט הי"ג) שאין חייבים על המלאכה, אלא"כ זו מלאכה המתקיימת?

ונראה שצורך זה, שתהיה המלאכה מתקיימת, נעוץ ביסוד המחשבת שבמלאכות שבת (שהרי לא מצינו תנאי זה באיסורים אחרים) - אימתי מלאכה היא מלאכת מחשבת? כשנעשתה בדרך ובאופן שתתקיים.

לפי"ז, הקיום - או אי הקיום - יימדד במלאכה עצמה ובדבר הנפעל, ולא בגורמים חיצוניים. לפי זה, תובן מאד ההלכה לגבי כותב. מחד - "אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד, כגון דיו... ויכתוב על גבי דבר שיתקיים הכתב עליו, כגון עור וקלף... אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד, כגון משקין... או שכתב... על עלי ירקות ועל כל דבר שאיננו עומד - פטור. אינו חייב עד שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד" (רמב"ם, פי"א הט"ו). ומאידך - "הכותב על בשרו חייב" (שם הט"ז); זאת "מפני שהוא עור; אע"פ שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שנמחק" (שם) נמצא, אף שבעת המלאכה צפוי שלא תשאיר רושם, אם האדם כתב כתיבה המתקיימת, מלאכה זו מלאכה מתקיימת היא.

המבחן הוא אם ניתן יהיה לנטרל הדבר מהשפעות חיצוניות - האם תשאר המלאכה, אם לאו.

עתה נחזי אנן, בסיכתא דאתונא, שהאש פועלת ריכוך, אם באותה שעה היינו מוציאים היתד מן האש היה הריכוך מתקיים (אמנם, לא לאורך ימים, אך אין צורך שתתקיים מלאכה לאורך ימים). הטעם לשינוי, להתקשות, הוא בשל המשך השהייה באש. נמצא, גורם חיצוני הוא הגורם לשינוי, והרי זה ככותב על בשרו, שחמימות הבשר מוחקת הכתב על כן, נחשבת זו למלאכה המתקיימת.

לא כן הדבר ב"ההוא כופרא" (ההלכה המובאת בהמשך הגמ'). כאן, אכן, ההתקשות של הזפת לאחר הריכוך טבעית היא לו, ואינה תוצאה מהשפעה חיצונית. כאן, אכן, מקום לשאלת האג"ט.

לפי"ז נבין מה חידוש בכופרא, כי המתבונן לכאורה תמה מה צורך בדוגמא נוספת, והלא החידוש שמשמיעה הגמ' כאן - "מהו דתימא, כיון דהדר ואיקושא אימא לא, קמ"ל", כבר נשמע לנו מעניין הסיכתא. אלא שהחידוש הוא, כנראה, בנקודת הקיום - למרות שזו מלאכה שאינה מתקיימת, בכל זאת חייבים עליה, אם מחמת היות מלאכה מעין זו במשכן [10], ואם לטעם אחר [11].

[אכן, האג"ט, כנראה, לשיטתו - ראה דבריו בשו"ת אבנ"ז או"ח ר"י, ראה שם אות י"ג, מה שהביא כויכוח בין הרמ"א ללבוש, ודעתו נוטה לדעת הרמ"א (לגבי דבר מתקיים). וראה שם בסוף הסימן, שהוכיח מהזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע, שלכו"ע חייב. ומדוע, והלוא המלאכה אינה מתקיימת בעצמיותה, שהרי מאליו ממשיך החפץ לנוע לרה"י, ולא נשאר ברה"ר? אך ע"פ דברינו ניתן לומר שהיא גופא סברת ר"ע - "קלוטה כמי שהונחה". אנו כמקפיאים את המצב בהיות החפץ ברה"ר, ואילו המשך התנועה לרה"י היא תולדה של כוחות נוספים חיצוניים לדבר, ולפיכך ייחשב כמלאכה מתקיימת].  

ט

שאלתו של האג"ט על רש"י - והלא אין המלאכה מתקיימת, יכולה לשמש תשובה לשאלה אפשרית על רש"י והרמב"ם. הנה ה"יראים" (סי' רע"ד) פירש, שבסיכתא דאתונא -  

"חייב משום מבשל, פירוש שמי לחלוחית של עץ מתבשלין".

משמע, לא העץ הוא המתבשל כאן, אלא המים. ויש לכך גם ביטוי בהלכה - ראה שו"ע או"ח סי' מ"א סקמ"ו - "בגדים השרויים במים אסור לנגבם סמוך לאש", ומקורו בדברי המרדכי, סוף פ"כ בשבת, האוסר מחמת שני טעמים: הראשון - משום מלבן, והשני - "משום מבשל, כמו מאן דשדי סיכתא לאתונא, דחייב משום מבשל".

מעתה יש לשאול - מדוע לא נקטו כן אף רש"י והרמב"ם? אפשר שמשום בישול מים אין לאסור, שכל עצמו של איסור בישול הוא כשהמבשל נזקק לדבר המתבשל וחפץ בו כדבר מבושל, משא"כ כאן.

ואפשר שאין לחייב משום בישול המים, מחמת שאין כאן שיעור בישול.

שכבר קבע הרמב"ם (רפ"ט) כי "שיעור המחמם את המים - כדי לרחוץ אבר קטן" [12], ובמים המתאדים ודאי שאין השיעור הזה. אכן, יש מקום לאסור, שכן גם חצי שיעור אסור, אך כדי לחייב - יש צורך בשיעור.

עפ"י דברי האג"ט ניתן יהיה לומר, כי בישול המים לא הוזכר ע"י הראשונים האחרים, שכן אין בישול זה מתקיים, שהרי מתאדים הם מיד.

---