ספר איוב - מענה לבעיית הגמול והרע? / עדי בן שחר

בין הספרים הרבים שנכתבו על בעיית הרע בעולם ועל שאלת הגמול, תופס ספר איוב מקום מרכזי. דמותו של איוב - האיש התם והישר שיד ה' פוגעת בו, הוויכוח שבין איוב לרעיו, מענות אליהוא והתגלות ה' אליו, מכוונים כנראה לפתרון כלשהו לבעיות הקשות שהוזכרו.

פירושים רבים נאמרו על ספר איוב, אך דומה, כי מעבר לכל הפירושים, יש לבחון האם תשובתו של ספר איוב היא בלעדית ונועלת את האפשרות לפתח רעיונות נוספים. בשאלה זו ננסה לדון להלן.

איוב מספרי הכתובים הוא. ומדוע נקראו כתובים?

"כוונתם שהם כתובים ברוח הקודש" (מו"נ ח"ב פמ"ה).

הרמב"ם בהל' יסודי התורה בפ"ז ה"ב אומר: "הנביאים מעלות מעלות הן. כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו, כך בנבואה נביא גדול מנביא".

א

כתב הרמב"ם בענין ההשקפות השונות על הנבואה במורה הנבוכים בחלק ב' פל"ב:

"ההשקפה הראשונה היא השקפת המון העמים הקדמונים, מאותם המאמינים בנבואה וגם מקצת המון אנשי תורתינו סבורים כן, והיא:

שה' יתעלה בוחר מי שירצה מבני אדם ומנבא אותו ושולחו, ואין הבדל אם היה אותו אדם לדעתם חכם או סכל וכו'.

וההשקפה השניה - השקפת הפילוסופים, והיא, שהנבואה שלמות מסוימת בטבע האדם, ואותה השלמות לא תושג לאדם אלא לאחר הכשרה להוציא מה שבכח המין אל הפועל אם לא יעצור בעדו מעצור מזגי או סיבה חיצונית כל שהיא... ולפי השקפה זו אי אפשר שיתנבא הסכל... אלא יהיה הדבר כך, האדם החסיד השלם בהגיונו ובמידותיו, אם היה כוחו המדמה בתכלית השלמות האפשרית, והתכונן ההתכוננות אשר אשמיעך הרי זה מתנבא בהכרח...".

"ולא יתכן לפי השקפה זו שיהא האדם ראוי לנבואה ויתכונן לה ולא יתנבא".

"וההשקפה השלישית, והיא השקפת תורתנו ויסוד שיטתנו, והיא בעצם דומה להשקפה הפילוסופית הזו, זולתי בדבר אחד, והוא, שאנו סוברים כי הראוי לנבואה המתכונן לה אפשר שלא יתנבא, וזה ברצון א-להי, וזה לדעתי כעין כל הניסים ונוהג כמנהגם...".

נמצא, שמבחינת תכונות הנביא ושלמותו, אין מחלוקת בין השקפת תורתנו ויסוד שיטתנו לבין השקפת הפילוסופים; ההבדל הוא בשאלה האם יש מקום להתערבות רצון ה' בקביעת האדם המתנבא.

הפילוסופים סוברים, שאדם שהשיג את המעלות המתאימות יתנבא בהכרח.

לדעת הרמב"ם, אין שום הכרח שבעל תכונות ומעלות מסוימות יתנבא. כדי שהאדם יתנבא צריך שרצון ה' לא ימנע את הנבואה מלחול על האדם.

ובמאמר מוסגר: כשהרמב"ם כתב על מגבלות השכל האנושי במו"נ ח"ב פכ"ה, ועל כך שישנן שאלות שהאדם לא יוכל להשיב עליהן תשובה, ואם ישיב, תשובתו תהיה - "תשובות רעות הכוללות הכחשה וכפירה בכל פשטי התורה", אחת מהשאלות: "מדוע השרה ה' נבואה על זה ולא השרה על זולתו?"

תשובתו: "כך רצה או כך חייבה חכמתו".

דברי הרמב"ם האלו נדמים כסותרים לדבריו במשנה תורה בהל' יסודי התורה פ"ז ה"א, וז"ל:

"מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במדותיו... אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו... אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס [1] ויימשך באותם העניינים הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג... מסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גודלו, מיד רוח הקודש שורה עליו".

משמע: בהכרח שורה עליו רוח הקודש, כדעת הפילוסופים שהזכיר במו"נ, ובניגוד לדעתו.

ננסה ליישב סתירה זו על סמך דברי הרמב"ם עצמו.

בהל' יסודי התורה פ"ז ה"ד:

"כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונים דעתם...".

ובהלכה ה':

"אלו שהם מבקשין להתנבא נקראים בני הנביאים, ואע"פ שמכוונים דעתם, אפשר שתשרה עליהן שכינה ואפשר שלא תשרה".

ובהלכה ו', עומד הרמב"ם על השוני המהותי בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים:

"כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו. משה רבינו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו, ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה".

ברור, אם כך, שהנביאים כולם, ובני הנביאים - אין מתנבאים בכל עת שירצו, ויש אפשרות שיתכוננו ולא יתנבאו. רק משה התנבא מיד כשרצה בכך, ונבואתו היא בבחינת "טבע".

ואכן, כותב הרמב"ם במו"נ, חלק ב' פל"ה: "אבל נבואת משה רבינו לא אעסוק בה בפרקים אלו באף מלה, לא בפירוש ולא ברמז, כי שם נביא לדעתי נאמר הוא על משה ועל זולתו בסיפוק".

כלומר, רק מבחינה לשונית משתמשים במינוח "נביא" לגבי משה ולגבי שאר הנביאים. שהרי מבחינה מהותית, נבואת משה ונבואת שאר הנביאים שונות לחלוטין.

אולם, גם שאר נביאים, שאינם מתנבאים בכל עת שירצו, רוח הקודש שורה עליהם מיד כשנמצאים הם במדרגה המתאימה. ענין זה נלמד מהלכה זו הדנה ברוח הקודש, שהיא כנראה דרגת נבואה נמוכה, המושגת מיד כשיימצא האדם ראוי לה.

על-פי דברינו, ניתן לעמוד על ארבע דרגות נבואה בדברי הרמב"ם:

1. רוח הקודש - מיד שורה עליו.

2. בן נביא - אפשר שתשרה עליו שכינה ואפשר שלא תשרה.

3. נביא - אינו מתנבא בכל עת שירצה, אפשר שיתנבא ואפשר שלא.

4. משה רבינו - המדרגה העליונה, כל זמן שיחפוץ - נבואה שורה עליו.

ראוי להעיר, שיש קשר פנימי בין המעלה העליונה - משה רבינו, למדרגה התחתונה - רוח הקודש.

בשתי הדרגות פועל הרצון הא-להי כטבע, בעוד שאצל הנביאים ובני הנביאים הרצון הא-להי קובע על מי תחול הנבואה ועל מי לא. מובן [2], שעדיין קיים פער עצום ומשמעותי בין נבואת משה לדרגת רוח הקודש.

לקביעה זו חשיבות מכרעת, משום שרוח הקודש אינה מדרגה נבואית ממעלות הנבואה.

כאשר מדברים על רוח הקודש, ניתן לפרש זאת בשלושה מובנים:

1. הכנה לנבואה.

2. משתמשים בה בשם "נבואה", אבל בצורה משותפת. כלומר, מכנים אותה בשם נבואה, אבל במשמעות ובעומק שונה לחלוטין (כמו שבשם "נבואה" משתמשים לגבי משה רבינו ושאר הנביאים).

3. מרן הרב קוק, באורות הקודש חלק א', הגיון הקודש פרק צ"ד עמ' ר"ע כותב:

"הנבואה היא הכשרון המפותח של רוח הקודש, ורוח הקודש הוא הכח הנבואי טרם צאתו מן הכח אל הפועל הגמור".

לאור הסבר המושג "רוח הקודש", יש לברר, האם תשובת ספר איוב שנכתב ברוח הקודש, היא ההשגה הגבוהה ביותר שבן אנוש יכול להשיג;

או, שיש המסוגלים להשיג השגות גבוהות יותר, ולהגיע איתן לתשובות מדויקות יותר, וזאת אף בהעדר נבואה.

ב

ננסה בדברינו הבאים להראות מהי דעתו של הרמב"ם. אך לפני-כן נעיר בקשר לדרך שבה הלכנו. עקרון חשוב בהבנת דברי הרמב"ם במורה הנבוכים הוא לתאם פרקיו זה עם זה, לאמור: למרות שהספר מסודר לפי נושאים ובפרקים רצופים, התייחסויות שונות לנושא אחד מופיעות במורה גם בפרקים שונים ובחלקיו השונים. על כן, כל הרוצה לדעת מהי השקפתו השלמה של הרמב"ם בנושא מסוים, עליו לאסוף את כל הקטעים בהם דן הרמב"ם בנושא ובקשורים בו, להשוותם ולהתאימם זה לזה. בדרך זו ניתן להגיע להשקפת הרמב"ם גם ללא התבטאויות מפורשות של הרמב"ם, אלא לאור השוואת ההתבטאויות הקיימות בפרקים השונים.

הרמב"ם ביכר צורת כתיבה זו על פני האפשרות לרכז את כל השקפתו בנושא מסוים במקום אחד, ונימק זאת כך:

"ולכן אל תבקש ממני כאן אלא ראשי הפרקים. ואפילו אותם ראשי הפרקים אינם במאמר זה לפי סדר, ולא ברציפות, אלא מפוזרים ומעורבים בעניינים אחרים ממה שאני חושב לבאר, כי מטרתי שיהיו מושגי האמת נוצצים מתוכם ושוב נעלמים, כדי שלא יהא נגד המטרה הא-להית, אשר לא יתכן לעשות נגדו, שעשה את מושגי האמת השייכים להשגתו נסתרים מהמון בני אדם, אמר 'סוד ה' ליראיו'". (בפתיחה למורה)

אולם [3], הרב קוק, בהתייחסו למושגי האמת הנסתרים, כתב באיגרת תי"ד:

"והרמב"ם במורה הנבוכים לא השביע בהקדמתו כי אם למי שיפרש דבר שלא ביארו כבר חכמי ישראל, אבל מה שכבר כתוב בספר חדל להיות נסתר".

דברים אלה של הרב זצ"ל הינחו אותנו בעבודתנו.

ג

1. הרמב"ם מחלק בין דברים שצריך לומר ולשנן להמון העם, ובין דברים שאין לאמרם, שהם סתרי תורה.

בין הדברים שאין לאמרם הוא כולל:

"אבל הדיבור בתארים ואיך לשלול אותם ממנו...

ועל אופן הנהגתו את העולם והיאך השגחתו במה שזולתו...

וכן ענין הנבואה וכיצד מעלותיה...

כל אלו דברים עמוקים והם סתרי תורה באמת..."(חלק א' פרק ל"ה).

נראה, שבגלל היות הדברים הללו סתרי-תורה, גם התורה עצמה לא פירשה בהם אלא העלימתם.

2. בפרקי ההשגחה, בח"ג פרקים ח'-כ"ד, מביא הרמב"ם חמש השקפות.

"ההשקפה החמישית, היא השקפתנו, כלומר השקפת תורתנו... שהאדם בעל יכולת מוחלטת, כלומר שיש בטבעו ובבחירתו וחפצו לעשות כל מה שביד האדם לעשות... וזה יסוד שתודה לה' לא נשמע כלל באומתנו הפכו [4] . וכן מכלל יסודות תורת משה רבינו, שהוא יתעלה אין עוול לפניו בשום פנים ואופן, ושכל הבא על בני-אדם מן היסורין, או מה שמגיע להם מן הטוב, האדם היחיד או הציבור, הכל מפני שהם ראויים לכך במשפט הצדק אשר אין בו עוול כלל..." (פרק י"ז).

"אבל דעתי אני ביסוד הזה, כלומר - ההשגחה הא-להית, הוא מה שאבאר לך, ואיני נסמך בדעה זו אשר אבאר למה שהביאתני עליו ההוכחה, אלא נסמך אני בה למה שנתבאר לי שהוא כוונת ספר ה' וספרי נביאינו, והשקפה זו אשר אני סובר מעטת הזרויות מן ההשקפות שקדמו, וקרובה יותר אל השקול השכלי [5] ".

אין כל ספק, שהרמב"ם סבור שדעתו עדיפה על פני כל ההשקפות הקודמות, כולל ההשקפה החמישית, "השקפת תורתנו", בהיותה יותר הגיונית, מעטת הזרויות, "וקרובה יותר אל השקול השכלי".

ההבדל בין "השקפת תורתנו" ודעת הרמב"ם הוא, שהשקפת תורתנו אינה דנה בשאלה מהי ההשגחה ואיך היא פועלת בעולם, אלא קובעת שה' משגיח, אינו עושה עוול, ונותן לאדם בחירה חופשית. לעומתה, דעת הרמב"ם דנה בשאלה איך השגחת ה' פועלת בעולם.

(לא יעלה על הדעת לומר, שספר בכתובים נותן פתרון טוב יותר ממה שהתורה בעצמה כתבה! וממילא ספר איוב ברמתו המקסימאלית נותן פירוש קרוב להשקפת התורה).

3. על ספר איוב אומר הרמב"ם בח"ג פכ"ב:

"פרשת איוב המופלאה והנפלאה היא מסוג מה שאנחנו בו, כלומר, שהוא משל לביאור השקפות בני אדם בהשגחה".

כלומר, בספר איוב אין ויכוח בין פילוסופים, ובוודאי לא בין נביאים; בספר יש ויכוח על השקפותיהם השונות של בני-אדם בהשגחה.

4. על מטרת ספר איוב כותב הרמב"ם בח"ג סוף פכ"ג:

"וכאשר ידע האדם את זאת יקלו בעיניו כל יסורים, ולא יוסיפו היסורים ספקות בה', והאם הוא יודע או לא יודע, או משגיח או הזניח, אלא יוסיפו בו אהבה כמו שאמר בסוף החזון הזה - 'על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר'...".

כלומר, אין מטרת ספר איוב לדון בשאלה המרכזית איך ה' משגיח, אלא מטרתו היא: להסיר הספקות מהאדם ולהוסיף בו אהבה לבוראו.

על האדם לידע שה' משגיח, למרות שהביטוי "משגיח" הוא בשיתוף.

ד

ידוע, שהשגת הנביא טובה יותר ונעלה יותר מהשגתו הרגילה של בן אנוש.

אמנם, גם הנביא אינו יכול להשיג כל מה שברצונו להשיג, וכידוע [6], אף משה רבינו לא השיג כל שרצה.

במקרים שהשכל לא יכול להכריע בין אפשרויות שונות ומנוגדות, תבוא הנבואה ותכריע.

לדוגמא: שאלת קדמות העולם. האם העולם היה קיים מאז ומעולם, וה' לא ברא אותו, או שה' ברא את העולם יש מאין?

בחלק ב' במורה הנבוכים, מוקדשים פרקים רבים לסוגיה זו. בין שאר דבריו אומר הרמב"ם בפרק ט"ו:

"מטרתי בפרק זה לבאר כי אריסטו אין לו הוכחה על קדמות העולם כפי השקפתו, ואינו טועה בכך, כלומר, שהוא עצמו יודע שאין לו הוכחה על-כך, ושאותן ההוכחות והראיות שהוא אומר אותן, הם אשר נראין ונוטה הדעת אליהן יותר, והספקות בהם הכי מעטות כפי שמדמה אלאסכנדר".

הרמב"ם מתפלמס באריכות עם השקפת הקדמות ובפרק ט"ז אומר:

"...וכאשר נתאמת לי זה, ונעשית שאלה זו, כלומר קדמות העולם או חדושו אפשריים, הרי אני מקבלה מצד הנבואה המבארת עניינים שאין בכח העיון להגיע אליהם... כך מתחייבים קושיות יותר חמורות בסברת הקדמות [7] ".

מדבריו אלה נלמד העקרון: הנבואה היא מעל לשכל, ויכולה לפתור בעיות שהשכל לא יכול להכריע. כמובן, אין מדובר במצב אבסורדי, שהנבואה סותרת את השכל, שהרי הנבואה עצמה מבוססת היא על השכל וההגיון.

בטרם ננסה לענות על שאלתנו (לעיל סוף סעיף א'), עלינו לבחון מספר דברים על הנבואה ורוח הקודש.

בחלק ב' במורה, בפרקים ל"ב-מ"ח, דן הרמב"ם בנבואה, תכונותיה, מעלותיה וכו'.

1. בחלק ב' בפרק ל"ח:

"ודע כי הנביאים האמיתיים, יהיו להם השגות עיוניות בלי ספק, שלא יוכל האדם בעיון הפשוט להשיג הטעמים אשר מהם נתחייבה אותה המסקנה. וכעין זה מה שהם מודיעים דברים אשר לא יוכל האדם בכח ההשערה והתפישה הכלליים בלבד להגיד אותם...".

2. שם בפמ"ה (בתחילתו):.

"ואלה אשר אקראם מעלות הנבואה לא כל מי שהוא במעלה מהן הוא נביא, אלא המעלה הראשונה והשניה (רוח הקודש - ע.ב.) הם דרגות לנבואה...

ואף-על-פי שנקרא אי פעם נביא, הרי זה על דרך ההכללה, מפני שהוא קרוב מאוד לנביאים".

3. שם, בסוף המעלה השניה ברוח הקודש:

"...הכל ברוח הקודש נכתבו, וגם אלה כולם נקראים נביאים על דרך ההכללה".

4. שם, בסוף הפרק:

"אבל במראה הנבואה לא ישיג בו כי אם משלים או התחברויות שכליות שתגבש עניינים לימודיים כעין אותם המוסקים ע"י העיון כמו שבארנו" (לעיל סעיף 1, פל"ח "ודע").

5. שם:

"והנה לפי ביאור זה האחרון יהיו מעלות הנבואה שמונה מעלות והרמה והשלמה מכולם שיתנבא במראה באופן כללי ואפילו דיבר עמו איש כאמור".

המעלות האמיתיות של הנבואה עצמה, לא נבואה על דרך ההכללה, בשיתוף, בשימוש באותו מונח למרות שהכוונה לדבר אחר, הן שמונה מעלות.

בפרק מ"ה בחלק ב' מדבר הרמב"ם על אחת עשרה מעלות בנבואה, ומעליהן מעלת משה רבינו.

שתי המעלות הראשונות הן ברוח הקודש. שמונה [8] מעלות בנבואה, מהמעלה הרביעית עד המעלה האחת-עשרה, הם הנביאים האמיתיים, אשר משיגים דברים אשר אין בכח העיון להשיג. שתי מדרגות רוח הקודש אינן נכללות בקבוצה זו של המעלות, אשר בהן ניתן להשיג דברים שאין בכח העיון הרגיל להשיג.

אם כך, רוח הקודש היא רמה [9] שכלית מסוימת, לא נבואית .

ומאחר שאיוב כידוע בכתובים, במדרגת רוח הקודש, אף אם נאמר את התשובה הטובה ביותר שנסיק מהספר, אנו יודעים, שזו תשובה שכלית ברמה מסוימת, וממילא בהחלט יש מקום לפתח רעיונות חדשים, תשובות חדשות ואולי טובות יותר, שלא כתובות או רמוזות בספר עצמו.

ולכן, יכול אדם גם לאחר תום תקופת הנבואה לתת תשובה משלו או משל קודמיו לבעיות השונות שהוזכרו בספר והקשורות להן.

וכפי שראינו לעיל, כך עשה הרמב"ם בעצמו בח"ג פי"ז. שהרי לאחר השקפת התורה שה' משגיח ולא עושה עוול וכו', נותן הוא פתרון נוסף וכיוון שונה, עמוק יותר לדבריו, והשקפתו - "קרובה יותר אל השקול השכלי".

בסוף המורה, בדברו על שלמותו הסופית של האדם ועל תכליתו (פרק נ"ד), אומר הרמב"ם:

"שלמות האדם אשר בה יתפאר באמת היא מי שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו, וידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא, והיו הליכות אותו האדם אחר אותה ההשגה מתכוון בהם תמיד, חסד צדקה ומשפט, להתדמות במעשיו יתעלה על הדרך שבארנו כמה פעמים במאמר זה".

בתכלית ובשלמות הסופית של האדם, שהיא גם שלמותו הנפשית-העיונית (ח"ג פכ"ז), כולל הרמב"ם את בעיית הגמול והרע בעולם. בשלמותו הסופית של האדם לא מספיק שהאדם ידע שה' משגיח, אינו עושה עוול, יש בחירה חופשית וכו', כהשקפת תורתנו ויסוד שיטתנו, כפי שהביא בפי"ז בח"ג, אלא, צריך האדם השלם לידע "היאך היא השגחתו", כדעתו של הרמב"ם בפי"ז, ובמקומות אחרים במורה.

כזכור, "היאך היא השגחתו", מופיע ברשימת סתרי התורה שצריך להסתירם מהמון העם.

אם כן: "היאך השגחתו" - סתרי תורה בח"א פל"ה.

"היאך השגחתו" - דעתו בהשגחה, בח"ג פי"ז (ובמקומות נוספים).

"היאך השגחתו" - תכליתו ושלמותו הסופית של האדם, בח"ג פנ"ד.

זו לדעתי מסקנת הרמב"ם. ונראה לעניות דעתי שבכוונה לא כתב את מסקנתו בהתייחסו לספר איוב, כדי לא לגלות סתרי תורה. שהרי ברשימת סתרי תורה מופיעה גם "הנבואה וכיצד ומעלותיה", ויתכן מאוד שלא רצה הרמב"ם לתת השלכה מעשית לרמות השונות בנבואה, למרות שכתב שיש, ופרט מהן המעלות.

ומכיוון שנראה לי שזו מסקנתו, שספר איוב לא סגר את שערי העיון בשאלה זו, וניתן לענות תשובה טובה יותר מזו הניתנת בספר, פתח הרמב"ם פתח לו ולאלה שלאחריו, להתעסק ולהתעמק בשאלה זו הקשורה בספר ובבעיה בכללותה, לכתוב את דעותיהם בשאלת הרע וההשגחה, כל אחד דעתו והשקפתו בענין. כך שאל לנו לראות בספר איוב את "השורה התחתונה" בשאלה זו. ואם בספר עצמו אין פתרון מעבר לכך שה' משגיח, אינו עושה עוול, האדם חופשי במעשיו, חובה עלינו להמשיך ולחקור בשאלות אלו, בקרב הוגי הדעות שקדמו לנו, ולחפש איש איש את הפתרון הנכון והעמוק המתיישב על לבו.

ה

ומה יחסו של הרמב"ם לאיוב האיש?

בח"ג פכ"ב אומר הרמב"ם:

"והיותר מופלא ותמוה בכל השאלה הזו שלא תאר את איוב בחכמה, ולא אמר איש חכם או מבין או משכיל, אלא תארו במעלה מדותית ויושר מעשים, כי אילו היה חכם לא היה עניינו קשה עליו כמו שיתבאר".

לכאורה ניתן לשאול: גם אברהם אבינו ומשה רבינו לא תוארו במעלת החכמה, ואעפ"כ אין אנו אומרים שלא היו חכמים. מדוע נאמר זאת על איוב?

נראה לי לומר: ראשית - איוב תואר במספר מידות ותכונות: "תם וישר, ירא א-להים וסר מרע". בפירוט כזה יש משמעות לכך שלא תארו אותו בחכמה. לו איוב היה מתואר כ"ירא א-להים" בלבד, לא יכולנו להסיק מכך על אי-חכמתו, אולם כאשר יש פירוט ומעלה מסוימת חסרה, יש לכך משמעות רבה, ומכאן ניתן להסיק שאיוב לא היה חכם.

שנית - טען הרמב"ם: "אילו היה חכם לא היה עניינו קשה עליו כמו שיתבאר". ואכן, בפכ"ג, בתארו את השקפות הרעים והשקפת איוב, אומר הרמב"ם:

"ולפיכך יוחסה השקפה זו לאיוב, מפני שהוא אמר כל מה שאמר כל זמן שלא היתה לו ידיעה ולא ידע את ה' אלא על-פי קבלה כדרך שיודעים אותו המוני התורתיים [10] , אבל כאשר ידע את ה' ידיעה אמיתית הודה שהאושר האמיתי, שהוא ידיעת ה', נצור לכל מי שידעו, ולא יעכירוה לאדם שום יסורין מכל היסורין הללו, אלא שהיה איוב מדמה כי מיני האושר המדומים הללו הם התכלית... כל זמן שהיה יודע את ה' על פי ההגדה לא בדרך העיון, ולפיכך נבוך אותם המבוכות ואמר אותם הדברים, וזה הוא ענין אמרו 'לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך, על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר'... ובגלל אימרתו זו האחרונה המורה על ההשגה הנכונה נאמר בו בסמוך לכך 'כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב'".

איוב הבין שיש סדר עדיפויות שונה בחייו, מהו האושר האמיתי, שיש מטרות אחרות ונוספות בחיים.

כל זה הבין בעקבות עצם גילוי ה' אליו, ולאחר שאמר "לשמע אוזן" וכו', משום כך נאמר לרעיו שלא התייחסו אליו בצורה נכונה ולא דיברו אליו כראוי.

אכן, בתחילת הספר, איוב לא היה חכם, ולכן שאל וחקר בשאלות מסוימות, ואילו לאחר שהבין -

"יקלו בעיניו יסורין, ולא יוסיפו היסורין ספקות בה', והאם הוא יודע או לא יודע, או משגיח או הזניח, אלא יוסיפו בו אהבה, כמו שאמר בסוף החזון 'על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר'" (ח"ג פכ"ג).

איוב לא היה חכם עד הגילוי השני של א-להים אליו, ולכן נראה, שהגילוי אל איוב האיש אולי אפילו אינו במדרגה השניה של רוח הקודש (במו"נ ח"ב פמ"ה), ובוודאי שאינו במדרגה הנזכרת בהל' יסודי התורה (פ"ז): "אדם שנכנס לפרדס" וכו'.

ואף אם לא נתייחס לאיוב האיש, אלא [11] לכותב הספר, שכתבו ברוח הקודש, הרי כבר הסברנו לעיל מדוע אין זו הדרגה הגבוהה, ומדוע אדם יכול לתת תשובה טובה יותר, שהרי איוב לא ברמה נבואית.

2. האם יש רמות שונות בהשגחה?

האם יש שוני באופן ההשגחה בין האנשים עצמם?

האם יש שוני באופן ההשגחה גם לגבי נביאים?

בח"ג פי"ח אומר הרמב"ם:

"...ואם כן לא תהיה ההשגחה הא-להית באישי כל מין האדם באופן שווה, אלא יהיו להם יתרונות זה על זה בהשגחה כיתרונות שלמותם האנושית 1 [12].

ולפי העיון הזה מתחייב בהחלט שתהא השגחתו יתעלה בנביאים גדולה יותר וכפי מעלותיהם בנבואה, ותהיה השגחתו בחסידים ובצדיקים כפי חסידותם וצדקתם...".

אם כך, ככל שהנביא משיג יותר, מעלתו גדולה יותר, כך ההשגחה עליו גדולה יותר. ככל שהאדם משיג יותר את ה', אוהב אותו, וככל ששלמותו הסופית גדולה יותר, כך מתקרב האדם אל ה' ולכן הוא מושגח יותר [13]. השגת האדם את ה' היא בעצם חלק מהותי מההשגחה עצמה, ולכן, ההשגחה היא בהתאם לרמה הנבואית; איוב בדרגת רוח הקודש, וממילא ההשגחה עליו היא בהתאם לרמתו.

סיכום

1. הנבואה משיגה דברים מה שאין בכח העיון הפשוט להשיג.

2. רוח הקודש אינה נכללת בקטגוריית הנבואה בהקשר לרמת ההשגה הנבואית.

3. איוב נכתב ברוח הקודש.

4. ההשגחה על האדם תלויה ברמתו העיונית והנבואית.

היות שדרגת רוח הקודש אינה נבואית, יכולים אנשים כהרמב"ם והוגי דעות אחרים, לתת תשובה שונה ואף טובה יותר, אף שאינה כתובה בספר.

ולכן, אל לנו לראות בספר איוב את הפתרון האחרון. הרוצה להעמיק בשאלה זו יעיין היטב במורה-הנבוכים, וכן אצל הוגי דעות אחרים.

לדוגמא: 1. רמח"ל - בדעת תבונות.

2. מרן הרב קוק באורות הקודש חלק ב', מאמר "הטוב הכללי" ובמקורות המקבילים.

---