בענין קידושין לאחר ל' / משה פינצ'וק 

כתוב במשנה:

"האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני" (קידושין פ"ג מ"א)

מעירה על כך הגמרא:

"לא בא אחר וקידשה בתוך שלשים, מהו? רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת, ואע"פ שנתאכלו המעות. מאי טעמא? הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו. לפקדון לא דמו - פקדון ברשותא דמרא קא מתאכלי והני ברשותא דידה קא מתאכלי; למלוה נמי לא דמו - מלוה להוצאה ניתנה, הני - בתורת קידושין יהבינהו ניהלה" (קידושין נט.)

יש להבין את דינם של רב ושמואל: מדוע האשה מקודשת לאחר ל' אף על פי שנתאכלו המעות? נראה, שההסבר לדבר שנוי במחלוקת ראשונים. המאירי (נח:, סד"ה המשנה השנית) דן האם ניתן ליישם את דינם של רב ושמואל בקידושי שטר וביאה:

"ומכל מקום יש אומרים דוקא בקידושי כסף שאם אינה מקודשת היא חייבת להחזיר המעות, ומתוך כך אפילו נתאכלו - מקודשת, אבל בשטר ואבד השטר או בביאה - אינה מקודשת. ואין נראה לקצת רבותי כן אלא בכל קידושין שבעולם, כל שלא בא אחר וקדשה ולא חזרו בהם - מקודשת".

בהסבר מחלוקתם נראה לומר: לדעת "קצת רבותי" יש לומר בפשטות שניתן לפצל בין מעשה הקידושין לחלות הקידושין. מעשה הקידושין נעשה היום, והחלות - רק לאחר ל'. אם כן, אין לחלק בין כסף לשטר וביאה - בכולם המעשה נעשה היום, והחלות תהיה רק לאחר ל' [1]. לדעת ה"יש אומרים", לא ניתן לפצל בין המעשה לחלות בקידושין, אלא שבכסף יש מצב חריג - ניתן לשמר אותו (או הנאה ממנו) עד לאחר ל', ואפילו נתאכלו המעות: "שאם אינה מקודשת חייבת להחזיר המעות". כך הבין גם הרשב"א (נט.) - "כיון שאם לא נגמר הקנין יש עליה להחזירם, רואים אנו אותם כאלו הם בעין ובאותה הנאה היא מתקדשת, וכענין שהיא מתקדשת בהנאת מלוה [2] ". מה שאין כן בקידושי שטר וביאה, שאין אפשרות לשמרם עד לאחר ל'. אם כן, לשיטה זו בקידושין לאחר ל', גם המעשה וגם החלות הם לאחר ל'.

מצאנו שתי דרכים להבין את דינם של רב ושמואל:

1. מעשה הקידושין היום והחלות לאחר ל' - הבנה זו תיתכן בכל דרכי הקידושין.

2. מעשה וחלות הקידושין שניהם לאחר ל' - הבנה זו אפשרית רק בקידושי כסף.

הגמרא בבכורות מט. דנה באפשרות להרחיב את דינם של רב ושמואל

בקידושין לפדיון הבן:

"איתמר: הפודה את בנו בתוך שלשים יום - רב אמר: בנו פדוי, ושמואל אמר: אין בנו פדוי. דכולי עלמא מעכשיו אין בנו פדוי, לאחר שלשים יום ואיתנהו למעות ודאי בנו פדוי; כי פליגי לאחר שלשים יום ונתעכלו המעות. רב אמר בנו פדוי - מידי דהוה אקידושי אשה, התם לאו אע"ג דנתעכלו המעות הוו קידושי, הכא נמי לא שנא. ושמואל אמר לך התם בידו לקדשה מעכשיו, הכא - אין בידו לפדותו מעכשיו".

את התנגדותו של שמואל להשוואה בין פדיון הבן לקידושין יש להסביר כך:

הפיצול בין מעשה לחלות מובן רק אם מדובר במעשה שעקרונית מסוגל ליצור חלות (בידו לקדשה מעכשיו), אלא שהוא נדחה לאחר ל'. אבל אם המעשה איננו מסוגל ליצור חלות כעת (כגון פדיון הבן תוך שלושים להולדת הבכור), ודאי שלא יוכל ליצור חלות בעתיד. זה בדיוק ההבדל בין קידושין לפדיון הבן, ולכן אין להשוות ביניהם.

אך צריך להבין את שיטת רב, כיצד משווה הוא בין קידושין לפדיון הבן? עוד צריך להבין - למאן דאמר בדינם של רב ושמואל שהמעשה והחלות שניהם נידחים לאחר ל', כיצד יכלכל את הסוגיה בבכורות? איך נבין את דברי שמואל, מה בכך דבידו לקדשה מעכשיו ואין בידו לפדותו מעכשיו - הרי ממילא הכל קורה לאחר ל'?!

יש לומר דחדא מתורצת בחברתה. רב ושמואל נחלקו בהבנת דין מקודשת לאחר ל', והשלכות מחלוקתם זו באים לידי ביטוי בבכורות ביישום הדין בפדיון הבן. דעת רב דמקודשת לאחר ל', משום שאפשר לשמר המעות עד לאחר ל', והמעשה והחלות שניהם לאחר ל'. לפי זה אין לחלק בין פדיון הבן לקידושין, וזו דעתו בבכורות: "רב אמר בנו פדוי, מידי דהוה אקידושי אשה". דעת שמואל, לעומת זאת, דמקודשת לאחר ל' משום שמפצלים בין המעשה שקורה היום לחלות שחלה רק לאחר ל'. לפי זה צריך לחלק בין קידושין דבידו לקדשה מעכשיו - ולכן יש משמעות למעשה עכשיו; לבין פדיון הבן דאין בידו לפדותו מעכשיו, ועל כן גם אין משמעות למעשיו כעת.

היוצא מדברינו הוא, דאף על גב ד"רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת", בכל זאת נמוקיהם שונים. לרב - המעשה והחלות שניהם לאחר ל', ולשמואל - המעשה היום והחלות לאחר ל'. אם כך, המחלוקת המובאת במאירי לגבי קידושין אחר ל' בקידושי שטר וביאה, היא היא מחלוקתם של רב ושמואל: לרב מקודשת לאחר ל' - דין ייחודי לקידושי כסף, ולשמואל אפשר ליישם דין זה אף בקידושי שטר וביאה.

אך קשה על דברינו מדברי הגמרא. היאך יתכן לפרש דלרב יש טעם אחד בדין מקודשת לאחר ל' ולשמואל טעם אחר, והרי הגמרא עצמה מציעה אך ורק טעם אחד לשניהם: "רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות, מאי טעמא הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו וכו'"?!

בפשטות [3] ניתן לומר שהגמרא כאן לא מציעה הסבר לדין, אלא רק מגדירה את המצב של קידושין לאחר ל' כשונה מפקדון ומלוה: "הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו".

אמנם לאחר הדיוק והדקדוק כלשון הגמרא ניתן, אולי, למצוא רמז וסייעתא לדברינו. בסוגיה בקדושין משמע שבעיית המקדש במלוה ובעיית המקדש בפקדון שנתאכל הן שתי בעיות נפרדות: "לפקדון לא דמו פקדון ברשותא דמרא קא מתאכלי... למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה...". וקשה, הגמרא (מז:) דנה בענין המקדש בפקדון שנתאכל ומסיקה שאינה מקודשת אפילו כשקיבלה עליה אחריות, ופרש"י: "דאם לא נשתייר אינה מקודשת דמלוה היא והמקדש במלוה אינה מקודשת". מכאן משמע שבעיית המקדש במלוה ובעיית המקדש בפקדון שנתאכל חד הם, ולפי זה צריך להבין מדוע בסוגייתנו הדבר מנוסח כאילו יש בעיה אחת במלוה ובעיה שונה בפקדון שנתאכל [4] ?

לפי דברינו הדבר יובן. ניסוח תמוה זה, הוא תוצאה של הצורך להדגיש נקודות שונות לפי ההסברים השונים. "לפקדון לא דמו - פקדון ברשותא דמרא קא מתאכלי והני ברשותא דידה קא מתאכלי". כאן הדגש הוא על מעשה הנתינה - בפקדון לא היה מעשה נתינה, ולכן "ברשותא דמרא קא מתאכלי", ובמקדש לאחר ל' היה מעשה נתינה, ועל כן "ברשותה דידה קא מתאכלי". דגש זה נצרך לדעת שמואל, שיש פיצול בין המעשה לחלות. "למלוה נמי לא דמו - מלוה להוצאה ניתנה, הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה". כאן הדגש הוא על יכולת שימור המעות. במלוה, אי אפשר לשמר המעות, כיון שלהוצאה ניתנה, וברגע שהוא נותן לה את   המעות - הם שלה, ונשאר עליה רק חוב. אבל המקדש לאחר ל', הכסף מראש ניתן רק על מנת שהיא תתקדש לו, ואם לא תתקדש - עליה להחזירם. דגש זה נצרך לדעת רב, שהמעשה והחלות חלים לאחר ל'.

סיכום

רב ושמואל דאמרי תרוייהו קידשה לאחר ל' ונתאכלו המעות - מקודשת. אך טעמיהם שונים: לרב - המעשה והחלות לאחר ל', ודווקא בקידושי כסף דבר זה אפשרי. לשמואל - המעשה היום והחלות לאחר ל', וזה אפשרי גם בקידושי שטר וביאה. מחלוקתם זו באה לידי ביטוי בשאלת פדיון הבן לאחר ל' - שם לא ניתן לפצל בין מעשה לחלות, כיון שאין בידו לפדותו מעכשיו, וכל אחד לשיטתו. את הניסוח המוזר בסוגייתנו ניתן להבין כנובע מהצורך לרמז על שני ההסברים הקיימים,   חד לרב וחד לשמואל.  

---