מים אחרונים / חגי לאבל 

בניגוד לידע וההקפדה הקיימים ביחס למים ראשונים, ישנו ערפול מסוים ביחס לדין מים אחרונים. ננסה לברר כאן דין זה על היבטיו השונים.  

א. המקור בתורה

הגמרא במסכת ברכות (נג:) אומרת:

"'והתקדשתם' - אלו מים ראשונים, 'והייתם קדושים' - אלו מים אחרונים; 'כי קדוש אני' (ע"פ גרסת הב"ח) - זה שמן הטוב, 'אני ה' א-להיכם' - זו ברכה".

הלימוד הזה כשלעצמו הוא בעייתי, כיון שאין אף פסוק אחד רצוף הכולל את כל הציטוטים הללו יחד.

צירוף של שני פסוקים עשוי ליצור את ההרכב הנ"ל:

1. "והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' א-להיכם" (ויקרא כ', ז').

2. "כי אני ה' א-להיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני"     (ויקרא י"א, מ"ד).

הגר"א סבור שהמילים "אני ה' א-להיכם" לקוחות מפרשת שמיני, מתחילתו של הפסוק "והתקדשתם" (ויקרא כ', ז'). המהרש"א, לעומת זאת, סבור שאמנם הלימוד מפרשת שמיני הוא לגיטימי, שהרי מדובר שם באיסורי מאכלות וטומאתם - "ושפיר נדרש האי קרא לענין קדושה וטהרה התלוי בסעודה", אלא שסופו של הלימוד - "אני ה' א-להיכם", לקוח לדעתו דווקא מפרשת קדושים, בניגוד לדעת הגר"א.בכל-אופן, לעניננו, לימוד מים אחרונים הוא מהמילים "והייתם קדושים". 

ב. טעם הנטילה

הרא"ש על מסכת ברכות (שם) מעלה בעיה: ע"פ הלימוד מהפסוק, יוצא שענין נטילת מים אחרונים הוא משום קדושה ("והייתם קדושים"), בעוד שמהגמרא במסכת חולין (קה.) משמע שהסיבה לכך היא מטעמים בריאותיים, מפני הסכנה "שמסמא את העיניים", והכוונה כמובן למלח סדומית המצוי באוכל. תירוצו - הקדושה כאן יצרה מצוה, וענין מלח סדומית יצר חובה. אלו בעצם שני הטעמים העיקריים לנטילת מים אחרונים, והרא"ש משלב בין שניהם - הקדושה מחד, וענין מלח סדומית מאידך [1].

התוס' בברכות מדבר על מים אחרונים רק משום מלח סדומית, ומכאן מגיע למסקנה שאין הלכה זו תקפה כיום:

"דווקא להם שהיו רגילים ליטול ידיהם אחר הסעודה מפני מלח סדומית, אבל אנו, שאין מלח סדומית מצוי   בינינו,   ואין   אנו   רגילים   ליטול   אחר הסעודה, אין הנטילה מעכבת עלינו לברך".

אולם, לכל כלל יש יוצאים מן הכלל, ואנשים הרגילים ליטול (ומכונים בפי תוס' "מעונגים") - "ודאי להם מעכבת הנטילה לברך ברכת-המזון", כלומר - נטילת מים אחרונים כיום שייכת אצל איסטניסים בלבד, ולפי מידת עינוגו של האדם, כך מדת חיובו במים אחרונים.

גם בחולין (קה.) חוזר התוס' (ד"ה מים) על קביעתו שענין מים אחרונים הוא משום מלח סדומית, והפסוק מהווה אסמכתא בעלמא. לגבי מאמר הגמרא בברכות נג:, ש"כשם שמזוהם פסול לעבודה, כך ידיים מזוהמות פסולין לברכה", מבין תוס' שהכוונה לתקופתם, בה היתה חובה ליטול אחר הסעודה, וממילא - מי שלא נטל, נחשבו ידיו כמזוהמות. כדי להוציא מליבנו ספק, מבהיר התוס' בערובין (יז:) בצורה חד-משמעית:

"עכשיו לא נהגו במים אחרונים דאין מלח סדומית מצוי ביננו... לפי שאין אנו רגילים לטבל אצבעותינו במלח אחר אכילה" [2].

ואכן, הגמרא בחולין מדברת במפורש על נטילת מים אחרונים משום מלח סדומית, ואינה מציינת את נושא הקדושה, ורב אשי מכריע שם שהאיסור חל דווקא על מלח סדומית, אך לא על מלח רגיל [3].

אולם, נראה   ששיטת   תוס' בעייתית,   שהרי המשנה במסכת ערובין (יז.) מציינת פטורים הניתנים להולכים במחנה למלחמה. כשאחד הדברים הוא "פטורים מרחיצת ידיים", והגמ' שם מזדרזת להוסיף "אבל מים אחרונים חובה". ואם עד כדי כך החמירו במים אחרונים, שאפילו היוצאים למלחמה אינם פטורים מהם, לא ברור כיצד תוס' מצא לנכון להקל כל כך!

נראה לומר, שגם לתוס' ברורה חובת נטילת מים אחרונים, אלא שכל זה בערבון מוגבל, וכיוון שעבר טעם הנטילה, שוב אין צורך במים אחרונים. כדאי להביא כאן את דברי ערוך-השולחן, הסבור שגם כיום יש להקפיד בדיני מים אחרונים, ויש לפחות חשש מלח סדומית גם במלח ים, וכחיזוק לשיטתו מביא את דעת אחד הקדמונים ש"כל המקל במים אחרונים, מקלים לו מזונותיו מן השמים... ויש לכל בעל-בית להזהיר לבני ביתו שיזהרו בזה".

את ה"התנגשות" בין שני הטעמים למים אחרונים ניתן לראות יפה בב"ח (או"ח סימן קפ"א), המבאר את הדגשת רש"י - "חובה עדיפה ממצוה". בעיית רש"י היתה בכך שכשלומדים דין זה מ"והייתם קדושים", משמע שיש כאן ענין של טהרה כשם שיש במים ראשונים. אם כך, מדוע עשאום חובה? ומתרץ רש"י: "חובה עדיפה ממצוה", כלומר - במים אחרונים קיים טעם נוסף של מלח סדומית, וממילא זה כבר מעבר למצוה, ונחשב חובה.

נפקא-מינה תיווצר כאשר יש מקום לפטור ממצוה, למשל ביוצאים למלחמה (כפי שכבר צוין לעיל) - עדיין לא יהא מקום לפטור ממים אחרונים, המהווים חובה. נ"מ נוספת - ביטול של אחד בפני השני, כלומר - אם יש לו כמות מים המספקת לנטילה אחת, וצריך לאכול סעודה נוספת באותו יום, למשל סעודה שלישית בשבת, יבטל סעודה שלישית ויטול מים אחרונים, שחובה עדיפה ממצוה.

גם אם נקבל שטעם מים אחרונים משום קדושה, יתכן לצמצם זאת לאנשים מסוימים. רב אחא משבחא גאון (המובא בב"ח סימן קפ"א), טוען שכל ענין הקדושה נאמר על המברך בלבד - כיון שמזכיר את השם וצריך לעשות זאת בטהרה, אך על יתר הסועדים החיוב הוא משום מלח סדומית בלבד (עיין לקמן חילוקים נוספים בין המברך לסועדים). נפקא מינה מעשית תהיה באשר לאפשרות נטילה לאחר ברכת המזון. המברך חייב ליטול לפניה שהרי צריך לברך בקדושה, בעוד שהיתר יוכלו ליטול אחריה ועדיין ימנעו מסכנת מלח סדומית.

הב"ח (סי' קפ"א) מקשה על שיטה זו, שהרי שומע כעונה, וא"כ כל השומעים יצטרכו אף הם ליטול ידיהם אע"פ שאינם אומרים את השם בפועל! בעקבות קושי זה, מביא הב"ח את שיטתו הוא, שעיקר כוונת הפסוק היא לגבי האוכל דברים שאינם ראויים להקרב על-גבי המזבח ויש בהם זוהמה [4], אבל דברים הראויים להקרב אין בהם מצוה, שהרי הם כבר קדושים, ולכן הוסיפו טעם מלח סדומית וקבעוהו חובה.

שיטה נוספת בענין היא שיטת ה"יש אומרים" המובאת ברבינו יונה על מסכת ברכות (נג:) - כל דבר הקרב על גבי המזבח, חייב כידוע במלח, שנאמר - "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב', י"ג), ולכן שולחן, הדומה למזבח, כשאוכלים עליו דבר הראוי להיקרב - אוכלים מלח, ולכן חייבים אח"כ בנטילת מים אחרונים. יוצא מזה, שאם אכל דברים שאינם ראויים להיקרב, אין צורך במלח בשעת אכילתם, ולכן אין כל צורך במים אחרונים. כך מתקבלת מסקנה הפוכה לגמרי ממסקנת הב"ח, הסבור שדווקא דבר שאינו ראוי להיקרב הוא הטעון מים אחרונים.

ר' יונה עצמו השיג על ה"יש-אומרים", וכתב שהטעם הוא משום "והייתם קדושים", וא"כ אחר כל מאכל, אע"פ שאכלו ללא מלח - יש ליטול מים אחרונים. מסקנת הב"ח מכל השיטות הללו היא שכל מאכל וכל אוכל (בין המברך ובין המסובין) טעון נטילת מים אחרונים.  

ג. ברכה בנטילת מים אחרונים

תוס' במסכת שבת (כה: ד"ה חובה) אומר:

"ומים אחרונים קרי ליה חובה משום סכנה דמלח סדומית ושהרגו את הנפש וחמירי טפי מן הראשונים".

אולם ע"פ שיטה זו לא ברור מדוע דווקא על מים ראשונים מברכים, בעוד שמים אחרונים הנקראים "חמורים" - אינם טעונים ברכה?!

הרא"ש מעלה בעיה זו ומגיע למסקנה שאמנם מים אחרונים חמורים יותר, אך הואיל והם באים משום סכנה - אי-אפשר לברך עליהם, בעוד שמים ראשונים יש בהם משום סרך טומאה, ולכן - "ברכה שייכא טפי לראשונים".

הרמב"ם בהלכות ברכות (פ"ו ה"ב) אומר באופן חד משמעי: "ומים אחרונים אין מברכין עליהם שאינם אלא מפני הסכנה". נראה, שהרמב"ם מסתמך על דברי בה"ג (המובא בתוס' חולין קה. ד"ה מים), הסובר שלא מברכין עליהן לא בלשון נטילה ולא בלשון רחיצה משום שהם לצורך האדם, בניגוד למים ראשונים.

הראב"ד שם מביא בשם "הגאונים הקדמונים" את הדעה הגורסת שיש לברך "על רחיצת ידיים" ומביא סיוע לדבריהם:

א. לימוד   מים ראשונים ואחרונים הוא מאותו פסוק.

ב. ידיים מזוהמות פסולות לברכה.

ומכריע הראב"ד ש"אם אכל דבר שיש בו זוהמא צריך לברך על רחיצתן" (ועיין הגדרת זוהמה, לעיל) והדין תלוי במה שאכל.

הרא"ש בברכות פ"ח פוסק שאין מברכין על מים אחרונים, ומביא את דעת רב עמרם גאון הסובר כך ומציין: "אולם יש מן הראשונים שאמרו שמברך על מים אחרונים".

ה"מגדל עוז" מביא טעם לכך שאין מברכים, מהפסוק "שאו ידכם קודש וברכו את ה'" (תהלים קל"ד, ב') - כשנשיאת הידיים היא משום קדושה - אז יש צורך בברכה.

שיטת הרמ"ה המובאת בטור או"ח סימן קפ"א - כיון שמים אחרונים הם חובה צריך לברך עליהם. סברת הרמ"ה היא: כיון שנקבע שמים אחרונים חובה - ממילא יש צורך בברכה, כיון שלענין ברכה אין כל נפ"מ בין מצוה לחובה, וכל הנפקא מינה באה לידי ביטוי בדברים בודדים, כגון מלחמת הרשות, כפי שציינו לעיל. ומדייק הב"ח משיטת הרמ"ה שאפילו אם אכל דבר הראוי להיקרב על גבי המזבח ואין בו זוהמה, אלא שצריך ליטול משום מלח סדומית - יש צורך בברכה מפני שזו תקנת חכמים. בהמשך דבריו, מסיק הב"ח שלדעת רב עמרם (עיין שיטתו לעיל, בדברי הרא"ש) החיוב הוא מצד מלח סדומית, ויש אסמכתא מהפסוק, אולם אין זה אומר שיש במים אחרונים קדושה.

השו"ע (סי' קפ"א) פוסק: "אין מברכין שום ברכה על מים האחרונים". ומסביר המ"ב - כשם שלא מברכים על שמירה משאר סכנות, כך אין מברכין כאן, כיון שהכל בא מצד שמירה מסכנת מלח סדומית, וגם לסוברים שהטעם הוא משום הסרת זוהמה מעל ידיו (כמו במים ראשונים) אין מברכים על נטילה זו, כי אין אנו מקיימים את תקנת חכמים כפי שנתקנה (משיחת ידיים בשמן וכו').

כשם שראינו קודם חילוק בין המברך לשומעים לגבי עצם הנטילה, ניתן גם כאן לחלק ולומר שברכה על הנטילה שייכת רק למברך עצמו, אך לא ליתר המסובין היוצאים ידי חובה בברכתו, ואכן ר' בחיי מציין חילוק כזה.  

ד. סוג המים הכשרים

לאחר שראינו הבדל בין מים ראשונים לאחרונים מבחינת מעמדם ההלכתי, עלינו לברר האם יש לכך השלכות לגבי הלכות שונות המסתעפות מדין זה. הגמרא בחולין מבדילה בין מים ראשונים לאחרונים. ראשונים ניטלים בין בחמין ובין בצונן, בעוד שמים אחרונים ניטלים בצונן בלבד - "מפני שחמים מפעפעין את הידיים ואין מעבירין את הזוהמא".

הרמב"ם בהל' ברכות (פ"ו ה"ז-ה"ט), מציין ארבעה דברים הפוסלים את המים:

1. שינוי מראה מכל סיבה שהיא.

2. אם נתגלו גילוי האוסר אותם משתיה ("שמא בא נחש והכישן").

3. שנעשתה בהם מלאכה (שהדיח בהם כלים, שהנחתום מטבל בהם את הכעכים וכו').

4. שנפסלו משתית כלב (מלוחים, עכורים וכו').

ובהמשך אומר הרמב"ם:

"חמי טבריה במקומן מטבילין בהם את הידיים, אבל אם נטל מהם בכלי או שהפליג מהן אמה למקום אחר, אין נוטלים מהם לא ראשונים ולא אחרונים, מפני שאינם ראויים לשתיית בהמה".

יתכן לפרש את דברי הרמב"ם, שדוקא בחמי טבריא מדובר בין בראשונים בין באחרונים, אולם עד כה היו דבריו מוגבלים דוקא למים ראשונים, וכשמדבר סתם על "מים", כוונתו למים הרגילים - הראשונים.

ה"כסף משנה" אכן מתחבט בהבנת משמעות המשפט האחרון ברמב"ם ולכן נראה לו ש"מים אחרונים" אינם מים אחרונים ממש, אלא מים שניים בנטילה ראשונה הבאים לטהר מים ראשונים. אך הסבר כזה קשה, שהרי:

1. הרמב"ם היה צריך לכתוב ולפרט באיזה מים מדובר - בתחילת דבריו, ולאו דוקא ביחס לחמי טבריה.

2. אין זה מסתדר עם הקדמתו למסכת ידיים, שם כתב הרמב"ם שלחולין אין צורך בשתי נטילות למים ראשונים.

לאחר דיון בבעיות אלה, מסקנת הכסף משנה היא שהכוונה היא אכן למים שניים בנטילה ראשונה ואמנם אין לדעת הרמב"ם צורך בשתי נטילות לחולין, אך בכל אופן צריך שעור רביעית מים על ידיו, וכוונת הרמב"ם היתה שאם הטיל חצי שעור במים כשרים - אין ליטול החצי השני ממים פסולים, כיון שבכך תפסל כל נטילתו.

ללחם-משנה פתרון אחר לבעיה זו. הוא סובר שכל האיסור מצד הפסול במים הוא לגבי מים ראשונים, והסיבה שחמי טבריה יאסרו, היא משום שהם מים שהיד סולדת בהן, ומים בטמפרטורה כזו - פסולים (מצד חומם) אולם אין לכך כל קשר לארבעת הפסולים במים ראשונים, המופיעים ברמב"ם. זו גם הסיבה שהרמב"ם מציין זאת בסוף דבריו ולא בתחילתם; שהרי רק סיום דבריו מתייחס למים אחרונים. נפקא-מינה: שימוש בחמי טבריה לאחר שיתקררו - ללא אבחנת הלח"מ עדיין יחשבו המים כפסולים, אך לאחר אבחנתו מים כאלה יהיו כשרים לנטילת ידיים במים אחרונים.

המגן-אברהם אינו אוסר שום סוג של מים למים אחרונים ואפילו מים הפסולים לנטילה ראשונה כשרים לאחרונה. מסביר המשנה ברורה - "גם הם מנקים הידיים מזוהמא" (סימן קפ"א סק"כ), ונראה שגם הוא הבין שמטרת מים אחרונים היא ניקוי ולא קדושה. מכל מקום, מדגיש המ"ב, כל זה רק בדיעבד כשאין ברירה ואין לו מים, אולם ברור שאין לנהוג כן לכתחילה. משקה אחד בכ"ז נאסר, יין, מפאת חשיבותו.

אולם בעיית המים הפסולים קיימת גם מצד טמפרטורת המים ולא רק מצד טיבם. כבר צוין לעיל שהלח"מ אוסר נטילה בחמי טבריה משום שהם חמים. המקור לאיסור מים שהיד סולדת בהם הוא בגמרא בחולין שם, ונוסח הטור בענין הוא כנוסח הגמרא:

"ואין ניטלין אלא בצונן אבל לא בחמין מפני שמפעפעין [5] את הידיים ואין מעבירין את הזוהמא... ודוקא חמין שהיד נכוית בהם, אבל פושרים - שפיר דמי".(סימן קפ"א)

הגדרה זו אינה מובנת כלל, שהרי אדם לא יכול מבחינה מציאותית ליטול ידיים במים שהיד נכווית בהם - וכבר עמד על כך המג"א, והבין שהכוונה ליד סולדת. 

ה. אופן הנטילה

"ואין צריך ליטול אלא עד פרק שני של אצבעות וצריך שישפיל ראשי אצבעותיו למטה כדי שתרד הזוהמא" - דעה זו של הטור והרשב"א בתשובות ביחס למקום הנטילה, אינה מקובלת על כולם. רבינו בחיי בספרו "שלחן של ארבע", מציין דעה הסוברת שצריך ליטול עד מקום שהאצבעות כלים [6]. השו"ע, פוסק שנוטלים רק עד פרק שני של אצבעות, והטעם מבואר במגן-אברהם: "שלמעלה מהפרק אין מגיע לכלוך המאכל".

אולם, כאשר הלכלוך הגיע למעלה מפרק שני, כמובן שעליו ליטול גם למעלה משם, וכך אכן מדגיש ה"אליהו רבה". בהקשר זה זועק המשנה ברורה על אותם אנשים ה"נותנים איזה טיפים מים על ראשי אצבעותיהם", וכמובן שבכך לא יוצאים ידי חובת מים אחרונים כלל, לאלו הסבורים שאכן קיימת חובה כזו.

לגבי ניגוב הידיים - ר' בחיי והרשב"א כתבו שאין צריך לנגב ידיו. מהרמב"ם משמע שיש צורך בניגוב (הל' ברכות פ"ו ה"כ). את החילוק המפורסם בין המברך ליתר המסובין ניתן למצוא גם כאן, ואכן היש"ש פוסק שדווקא המברך צריך לנגב, אך לא שאר המסובין.

"מחצית השקל", שם, מנמק זאת בכך שאינו ראוי לברך ברכת השם בלי ניגוב (בשם המהרש"ל), ומדייק   שזה   שייך   כשהיה   אחד   מברך   וכולם

יוצאים בשמיעה, אך כיום כשכולם מברכים - על כולם לנגב [7]. למ"ב, לעומת זאת, הטעם הוא משום שכל מטרת המים היא לנקות הידיים וזה מתבצע גם ללא ניגוב, וא"כ גם כיום אין לשיטתו כל צורך בניגוב הידיים ממים אחרונים.  

ו. על גבי מה נוטלים?

"ראשונים ניטלים בין בכלי בין על גבי קרקע" אומרת הגמרא בחולין ולעומתם האחרונים - "אין ניטלים אלא בכלי" (הכוונה שהמים לאחר שימושם ירוכזו בכלי), ויש הטוענים לגביהם - "אין נוטלים על גבי קרקע". נפקא מינה המובאת בגמרא - נטילה על גבי קינסא (עצים). לדעה ראשונה - עצים אינם כלי, ולכן זו איננה נטילה טובה, בעוד שלדעה השניה, הנטילה כאן לא היתה על גבי קרקע, ולכן שפיר דמי.

הרמב"ם פוסק לחומרא, וגירסתו: "ואחרונים אינם ניטלים אלא על גבי כלי" (הל' ברכות פ"ו הט"ז). הכסף-משנה מנסה להבין את מניעי הרמב"ם (שהרי מדובר בדרבנן, וא"כ מדוע להחמיר) ומגיע למסקנה:

1. הרמב"ם העדיף לשון הגמ' - "אין ניטלים אלא בכלי".

2. כיון שמדובר בסכנה - רוח רעה (ויש חשש סכנה לעובר עליהם) הולכים לחומרא.

הטור פוסק לקולא: "ואין ניטלים ע"ג קרקע... ומיהו אם נוטל ע"ג עצים דקים שפיר דמי". ונראה שטעמו להקל, משום שמדובר בדרבנן (וכך אכן הבין ה"דרישה").

המגן-אברהם מחדש שגם הרצפה לא נחשבת קרקע, ולכן יכול ליטול על גביה [8], כמו"כ אפשר ליטול במקום שלא מסתובבים אנשים - כגון מתחת לשולחן. 

ז. הפסק בין נטילה לברכה

במסכת ברכות (מב.) אומר רב אשי: "כי הוינן בי רב כהנא, אמר   לן - כגון אנן דרגלינן במשחא, משחא מעכבן" כלומר - אנו, שרגילים למשוח ידינו בשמן, גמר סעודה נחשב עבורנו מעת משיחת השמן, ועד אז רשאים לאכול עדיין בתורת סעודה. נראה שהבין שכשנוצר הרגל בסיום סעודה (במקרה זה - שמן), הוא המבטא את גמר הסעודה, ולאחריו חייבים לברך. הגמרא בהמשך קובעת שמים אחרונים הם המבטאים סיום הסעודה, ועד שלא נוטלים - עדיין יכול להמשיך את הסעודה, ומרגע שנוטל - חייב לברך, וכך פוסק תוס' שם.

הרמב"ם קובע: "ותיכף לנטילת ידיים ברכת המזון, לא יפסיק ביניהם בדבר אחר אפילו לשתות מים אחר שנטל ידיו באחרונה - אסור" (פ"ו מהל' ברכות ה"כ). נראה, שהרמב"ם מסתמך על פירוש רש"י בברכות (מב.) לדברי ר' חיא בר אשי: "תיכף לנטילת ידיים - ברכה" (זו אחת משלוש התכיפות המוזכרות שם בגמרא). מדברי רש"י: "תיכף לנטילת ידיים דמים אחרונים ברכת המזון ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו", מסיק הכסף משנה שהפסק בדיבור בין נטילה לברכת המזון - מותר, ולכן גם הרמב"ם אומר שלא יפסיק אפילו לשתיית מים, ולא מדבר על הפסק בדיבור. דבר זה מתאים לדבריו בהמשך: "אין מסיחין על כוס של ברכה", וא"כ דוקא החל ממזיגת כוס של ברכה אין להפסיק בדיבור.

הטור מחלק בין המאכלים ומסיק שכשאוכל פת חריבה, למשל, כשהחיוב הוא מצד מלח סדומית בלבד, יכול ליטול ידיו אפילו אחר ברכת המזון (בעוד שלרמב"ם ברור שהנטילה חייבת לבוא קודם).

רב אחא משבחא מחלק כהרגלו בין המברך למסובין. המברך צריך ליטול לפני הסעודה, בעוד שהשאר יכולים ליטול אחריה (חילוק כזה מופיע גם ברבינו יונה על מסכת ברכות). הב"ח מחמיר מאוד בנושא ההפסק, לא רק שאינו מתיר דיבור, אלא אפילו דברי-תורה אין לומר לכתחילה בין נט"י לברכת-המזון. יש להדגיש שרבים מהפוסקים (ט"ז, מג"א ועוד) לא מפרשים "תיכף לנטילת ידיים ברכת המזון" - תיכף ממש, אלא יתכן שיעבור פרק זמן סביר (בכדי נטילת ארבעה אנשים). והראיה, שיש סדר מסוים בנטילה, והכרחי שיווצר מצב בו חלק יחכו הרבה עד שיעברו המים בין כולם, אלא שהפסק בכדי לכו"ע - אסור.

סיכום

א. הלימוד הכללי בגמרא מורכב משני הפסוקים: "והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' א-להיכם" (ויקרא כ', ז'); "כי אני ה' א-להיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא י"א, מ"ד).

ב. טעמים לנטילה: תוס' - רק משום מלח סדומית. ר' יונה - משום קדושה (מבוסס על "והייתם קדושים"). י"א ברבינו יונה - משום מלח הבא על קרבן (ומחייב את הראוי להקרב - בנטילת ידיים). רב אחא   משבחא גאון - קדושה אך שייך במברך בלבד. רא"ש - מטעם קדושה ומלח סדומית.  

ג. ברכה בנטילה: ר"ת, רמב"ם, רא"ש, שו"ע - אין מברכים. ראב"ד - מברכים בלשון רחיצה. ר' בחיי - ברכה שייכת במברך בלבד. רמ"ה - מברכים.

ד. סוג המים הכשרים: התלבטות אם ארבעת הדברים הפוסלים במים ראשונים פוסלים גם באחרונים. ב"י, מג"א: כשאין מים ואין לו ברירה, גם מה שפסול לראשונים כשר לאחרונים.

- אין נוטלים בחמין שהיד סולדת בהם.

ה. אופן הנטילה: טור, שו"ע, רשב"א - עד פרק שני של אצבעות. "שלחן של ארבע" - מקום שהאצבעות כלים. נגוב: ר' בחיי, רשב"א - אין צורך. יש"ש - רק המברך צריך. רמב"ם - כולם צריכים.

ו. על מה נוטלים: רמב"ם - נוטלים ע"ג כלי (מחמיר). טור - אין נוטלים על גבי קרקע (מקל). מג"א - אפשר ליטול על רצפה ובמקום שלא מסתובבים אנשים.

ז. הפסק בנטילה: תוס' - מרגע שנוטל חייב בברכה. רמב"ם - אסור אפילו לשתות מים, וצריך ליטול קודם ברכת המזון. טור - כשהחיוב מצד מלח סדומית בלבד, יכול ליטול אחרי ברכת - המזון.

רב אחא משבחא - מברך נוטל לפני, השאר אחרי. ב"ח: אסור להפסיק אפילו בדברי תורה.

---