מורא אב - איסור הזכרת שמו / הרב שמואל דוד

במאמר זה נדון בחמש שאלות:

1. שואלים את שמו לקראת עלייה לתורה - מה יענה?

2. כיצד יענה כאשר שואלים אותו מה שם אביו?

3. כיצד ממלא בטופס רשמי את שם האב?

4. כיצד כותב מכתב לאביו ולאמו - מה מציין על המעטפה?

5. כיצד כותב צ'ק לפקודת אביו או אמו? 

א. מקור הדין

במסכת קידושין (לא:) שנינו:

"תנו רבנן: חכם משנה שם אביו ושם רבו; תורגמן אינו משנה לא שם אביו ולא שם רבו... כי הא דמר בר רב אשי כי הוה דריש בפירקא, איהו אמר אבא מרי, ואמוריה אמר הכי אמר רב אשי".

מכאן נלמד שאין להזכיר שם אביו או רבו ואפילו שלא בפניו.

גם במסכת סנהדרין (ק.) מצאנו בדומה לכך. שם מביאה הגמרא דוגמאות לאפיקורס:

"רב נחמן אמר: זה הקורא רבו בשמו, דאמר רבי יוחנן: מפני מה נענש גיחזי? מפני שקרא לרבו בשמו, שנאמר: 'ויאמר גיחזי: אדני המלך, זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע'".

וגם זאת, כמובן, אפילו שלא בפניו.

הרמב"ם הביא הלכה זו בשני מקומות. בהלכות ממרים (פרק ו' הלכה ג') לגבי אביו: "אל יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו, אלא אומר: 'אבא מארי'"; ובהלכות תלמוד תורה (פרק ה' הלכה ה') לגבי רבו: "אסור לו לתלמיד לקרות רבו בשמו ואפילו שלא בפניו, והוא שיהיה השם פלאי, שכל השומע ידע שהוא פלוני". והנה מהרמב"ם משמע שיש חילוק בין אביו לרבו: בעוד שברבו יש איסור לקרותו בשמו רק בשם של פלאי, לגבי אביו לא נכתב חילוק זה, ומשמע שאסור בכל ענין. כנראה שברבו, אם אינו שם של פלאי, לא כל אחד יודע שהוא מתכוין אליו, אבל באביו, כיוון שמכירים שם אביו, גם בשם שאינו של פלאי, אסור לקרותו בשמו. ברם, הרי"ף והרא"ש לא הזכירו האיסור לקרות האב בשמו, ושמא יש לומר שסברי כמו הרמב"ם לגבי רבו, היינו שרק בשם של פלאי אסור, וכיוון שכיום אינו מצוי כל-כך שם של פלאי, לא הזכירו האיסור (ועיין להלן אפשרויות נוספות להסבר שיטתם).

בשולחן ערוך (יורה דעה סימן ר"מ סעיף ב') נפסק: "לא יקראנו בשמו לא בחייו ולא במותו, אלא אומר 'אבא מארי'". ועיין ברש"י (סנהדרין ק.) שמסביר את האיסור לקרוא לרבו בשמו - "שאומר 'פלוני' ואינו אומר 'מורי רבי פלוני'". והיינו, שאם מזכיר את שם הרב בליווי תוארו - מורי ורבי - לית לן בה, ונראה דהוא הדין באביו, שאם אומר - "אבי פלוני", שהוא מותר. ברם, הרמ"א הביא דין זה בסימן רמ"ב בהלכות כבוד רבו (שם סעיף ט"ו) - "כל זה דווקא כשאינו מזכיר רק שמו לבד, אבל מותר לומר 'רבי מורי פלוני'", אך לא הביא זאת בסימן ר"מ בהלכות כבוד אב, והדבר אומר דרשני, שרק לגבי רבו מותר, וכדמסייע הכתוב "אדני משה כלאם", אבל באביו אסור, וכן כתב המהרש"ל. ברם, הגר"א על דברי הרמ"א שם כתב מפורשות - "וכן באביו כשאמר 'אבא' - מותר", והביא מספר ראיות מהש"ס.

כך גם פסקו האחרונים. עיין בשו"ת יוסף אומץ (סימן פ"ז) להחיד"א, שחלק על המהרש"ל: "אעיקרא מה שחילק, דדווקא גבי רבו שרי לומר 'אדוני מורי פלוני', כדכתיב 'אדני משה', אבל באביו אסור, אין דבריו מוכרחים. דיראה דכל שאומר 'אבי פלוני' - שרי, על דרך 'אדני משה'. ויש קצת ראיה מרבי יוסי שהיה אומר 'אבא חלפתא', וכן ממה שהיה אומר רבי שמעון בר יוחאי כמה זמני בש"ס 'יוחאי אבא', וכן   'ינאי אבא', וכהנה רבות בתלמוד. וכן שלמה המלך עליו השלום אמר כמה פעמים 'דוד אבי'". וכך פסק בפשיטות בבן-איש-חי (פרשת משפטים, שנה כ"ב אותיות ד'-ה'): "לא יקראנו בשמו... אלא אומר 'אבא מארי פלוני' או 'מור אבי פלוני'... אין חיוב מן הדין לומר מארי, אלא אפילו אם יאמר 'אבי פלוני' סגי, והטעם כי שם 'אבי' גם כן יש בו משמעות של מעלה", והזכיר חכמי הש"ס שקראו כן, וראה עוד בערוך השולחן סימן ר"מ סעיף ט"ו ובשאר אחרונים.

חזרנו, איפוא, לעיקר שאלתנו, האם בכל המקרים הנ"ל, כאשר מזכירים את שם האב יש להקדים ולומר רבי או מור אבי, או שמא מותר להזכיר את שמם בלבד, ואין צורך להוסיף שם תואר?  

ב. בן פלוני

יש לברר, האם כשם שמותר לומר "אבי פלוני", כך מותר לומר "אני בן פלוני", שהרי הזכרת "אני בן פלוני" היא בדיוק כהזכרה "אבי הוא פלוני". ונראה ששאלה זו תלויה בשאלה האם הזכרת שם האב בתוספת   תארו - "אבי" היא מדרך כבוד, או שהיא כדי להמנע מזלזול. דאם נאמר דהזכרת האב היא משום מניעת זלזול שבהזכרת השם בלבד, נראה שאין כל הבדל אם אומר "אבי פלוני" או אומר "אני בן פלוני", דבכך שאינו מזכיר שם אביו בלא תואר, כבר אין זה זלזול; אבל אם נסבור שתוספת התואר "אבי מורי" או "אבי" היא משום כבוד, הרי דווקא כאשר אומר "אבי פלוני" יש משום כבוד, אך לא באומרו "אני בן פלוני".

והנה כבר הבאנו לעיל דברי רבי יוסף חיים, שבהזכרת התואר "אבי" יש משום משמעות של מעלה, ולפי זה נראה שדווקא כך מותר, ואין היתר לומר "אני בן פלוני" (וכן מוכח מהוכחתו שבכתיבה שרי; ראה להלן). וכך התלבט במפורש בשדי-חמד (מערכת כף כלל ק"ד) וזה לשונו: "נראה דאפשר ליישב דאין סתירה לסברת רש"ל מחתימת רבנן קדישאי הנ"ל, דכיוון שחותם ואומר 'בן פלוני' הרי הוא כאומר שאותו פלוני הוא אביו, והרי כשאומר 'אבי פלוני' לית לן בה, והוא הדין כשאומר 'בן פלוני'... אמנם נראה דיש לומר דמה שכתב ביעיר-אוזן (להחיד"א) שכשאומר 'אבי פלוני' שרי, לא משום שבמה שיודיע שהוא אביו מותר לו להזכיר שמו, אלא משום דשם אב עצמו הוא לשון חשיבות... אבל מה שאומר 'אני פלוני בן פלוני' לא מהני".

ברם, במספר מקומות מצאנו כי חכמי הש"ס אמרו "בן פלוני". במסכת ברכות (לד:) אמר רבן יוחנן בן זכאי: "אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו בין בירכיו וכו'". במסכת קידושין (לג.) אמר רב נחמן: "אלמלא תורה כמה נחמן בר אבא איכא בשוקא". במדרש דברים רבה (לקראת סופו): "אמר לו (משה): אני בן עמרם וכו'", ובזהר פרשת חיי שרה אמר רבי שמעון בן יוחאי: "אנא בר יוחאי". עלינו להסיק, איפוא, שאין איסור באמירת "אני בן פלוני". מכאן, שעיקר האיסור הוא בהזכרה דרך זלזול, אך באומרו "אני בן פלוני" נמנע הזלזול, ואולי קיים אף אקט מסוים של כבוד (עיין באגרות משה יורה דעה סימן קל"ג), שדי בו. וכך אכן פסק מהר"י פלאג'י ("יפה ללב" סימן ר"מ) והגר"ע יוסף שליט"א (יביע אומר חלק ב', יורה דעה סימן ט"ו אות ה').

ונראה דהסברא לכך פשוטה. מניעת קריאה בשם אינה מדין כיבוד, אלא מדין מורא (עיין ברמב"ם הלכות ממרים שם, אך צריך עיון מרש"י במסכת קידושין שם). על כן, אין צורך לחפש אופן בו הזכרת שם האב תהיה בדרך של כבוד, אלא אופן בו לא יהיה בכך זלזול. לפיכך, כל שמזכיר "אבי פלוני" או "אני בן פלוני" אין בזה כל זלזול, והרי זה נכנס בגדר של מורא אב, ומותר.  

ג. פקפוק באיסור

כבר הזכרנו שהרי"ף והרא"ש לא כתבו איסור הזכרת שם אביו, וסברא ראשונה העלינו דשמא לדעתם האיסור הוא רק בשם של פלאי, והיות שאיננו כל כך מצוי, לא מצאו לנכון להזכיר האיסור.

לא כך דעת השדי-חמד (שם). לדעתו: "עיקר דין זה נראה שהוא מוסכם ואין חולק בדבר זה, ומפני זה הוקשה לרבותינו בעלי התוספות (יבמות נז: ד"ה אמר שמואל) על רב כהנא שקרא לרב בשמו... וכן תוספות ישנים בסוף יומא (פז.) דאמר רב הונא אזיל אבא למיקטל נפשא, הקשו דרב הונא - תלמיד רב הוא, ואיך קורא אותו בשמו 'אבא'; ותירצו - שמא השם 'אבא' דרך כבוד... גם מרבני האחרונים רבים אשר היו תמהים בכמה מקומות שבן מזכיר שם אביו ותלמיד שם רבו... ולא עלה על דעת שום אחד מהם לומר שאין הכל מודים באיסור זה... מוכח ודאי שסוברים שהכל מודים בדין זה שאסור לתלמיד לקרות לרבו בשמו, וכן אסור לבן לקרות אביו בשמו. אמנם תמיה לי שהרי"ף והרא"ש לא הביאו דין זה".

והנה אחד מן המפרשים הסכים, שאכן יש מקום רב לומר שהדין אינו מוסכם, ולדבריו יש להוסיף שיתכן ומשום כך באמת לא הביאו הרי"ף והרא"ש הלכה זו. כך כתב בתורה-תמימה (בנו של בעל ערוך-השולחן) על התורה (ויקרא י"ט, ג', תורה תמימה אות ט'): "עיין ברמב"ם וביורה דעה שאסור לקרות לאביו בשמו, בין בפניו בין שלא בפניו... והאחרונים הרבו להעיר בזה ממש, דמצינו בתנ"ך ובגמרא סתירות לזה... אבל אני תמה בכלל מי מלל לרבותינו דיש בזה בכלל איסור מוחלט, והלוא ממקור הדברים שלמדו זה... מבואר מפורש שאין בזה כל איסור, אלא רק מידה או מנהג בלבד. וגם לא בכל אדם, אלא רק איזה חכמים נהגו כך, וגם לא בכל מקום וזמן אלא רק ברבים בעת דרשה לפני קהל ועדה... ואף מצינו סתירות לזה בתורה ובנביאים ובכתובים ובתלמוד. ואם היה דעת חז"ל בזה לאיסור, היו חושבים זה בין לא עומד במקומו ולא יסתור את דבריו" (ולא היו מביאים זאת בברייתא לחוד).

ונראה לומר הסבר אחר בדעת הרי"ף והרא"ש, דאף אם נאמר שמן הסוגיה פשוט לאסור, הלוא מצינו שיעקב אמר: "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו", ואלישע קרא לרבו - אליהו. ובמסכת פסחים (נו.) דרש רבי שמעון בן לקיש, שכאשר חשש יעקב כי יש פסול בזרעו, פנו אליו בניו: "שמע ישראל - ה' א-להינו ה' אחד". וכך מביאים האחרונים דוגמאות רבות נוספות מהמקרא ומהש"ס. ולדידי אין ספק כי דברים אלה תלויים במנהג, דאם המנהג להקפיד, כל חוסר הקפדה גורם זילותא וזלזול בכבוד האב, אך אם אין נוהגים להקפיד, אין חסרון באי ההקפדה.

כמו כן אין ספק שדין זה תלוי בסיטואציה ובמצב. פעמים שהזכרת שם האב היא זלזול גמור בכבודו, ופעמים שהזכרת שם האב נדרשת ואין בה ולו שמץ של חוסר מורא, ולא עוד, אלא שכבוד האב ניתן למחילה, ודבר שרבים דשו בו, והאב ודאי מוחל בלב שלם, ומוחל מסתמא, ואין חובה לשאלו מראש. ועל כן, באותם מקרים שלא היו מנוגדים לנהוג, אלא היה בהם חוסר מורא, לא הקפידו חכמי הש"ס והמקרא על הזכרת שם אביהם או רבם, ועל כן לא חששו הרי"ף והרא"ש להזכיר האיסור.

אף כי שני יסודות אלה - שדין איסור הזכרת שם האב תלוי במנהג ובסיטואציה - נראים פשוטים ואינם צריכים הוכחה, יש למצוא לכך מקור בבן-איש-חי שם (סעיף ה'), וזה לשונו: "מה שמצינו במלכים שאמר שלמה המלך עליו השלום 'ולדוד ולזרעו ולבניו ולכסאו יהיה שלום', ולא אמר 'ולדוד אבי'. נראה לומר: דבר זה אמרו בתורת תפילה... וידוע מה שכתבו האחרונים ז"ל דכל שהאדם מדבר דרך תפילה לפני ה' אין צורך לומר רבי בפירוש", והיינו כי יש מצב בו אין בכך כל זלזול כאשר מזכיר שם האב, ואז לא חל שום איסור.

כך גם בקריאת שם אחרים בשמו, שנפסק הדבר לאיסור ברמב"ם ובשולחן ערוך, וכתב בשדי-חמד (סוף כלל ק"ד) בשם ספר "שאילת שלום" על נתינת שם הסב לנכדים - "שהרב השואל חושש וקורא תגר על המנהג שנהגו שקוראים שם הבנים כשם אביהם, כי לא נכון הוא על פי הדין... והשיב: מנהג ישראל תורה הוא וכדין יעשו... אדרבה זהו כבודו... כאשר נהגו כן מעולם ומקפידים על זה". ואם כן, איפוא, בדומה לכך יש לבדוק כל דין מדיני כיבוד ומורא אב, ובפרט אלו המתייחסים לקריאה בשם ההורים, אשר הדין תלוי במנהג המקומות ובתנאי האירוע, ואין זה איסור כולל.  

ד. הזכרת שם ההורים בכתב

כתב החיד"א (שיירי-ברכה סימן ר"מ):

"לפום ריהטא נראה דמה שחילקו בין הזכרה בפיו לכתיבה, הוא חילוק נאה, ולדברי מהרש"ל שאין לחלק, הרי מצינו שרש"י חותם שלמה בר יצחק בכמה תשובות שהביא בשבלי-הלקט, וכן הרמב"ם וכן רשב"ם ורבנו תם וכן הרא"ש וכן מוהר"ם וכהנה רבים מגדולי ישראל שחותמים שם אביו. ומוכרח לחלק בין הזכרה בפיו לכתיבה, ואולי יאמר מהרש"ל דשאני חתימה דמוכרחים לחתום שם אביהם, דאי לאו - אינו ניכר מי הוא המדבר או פוסק או גוזר".

הוסיף על כך בשדי-חמד (שם):

"עוד קשה, דאם נאמר שהגאון רש"ל אינו מודה לחלק בין אמירה לכתיבה, מה יענה למה שתיקנו חז"ל לכתוב שם האבות בגיטין, ונוסח הגט הם דברי הבעל, ואם הוא בעצמו כותב הגט וכותב אנא פלוני בן פלוני בלי שום תואר, הרי הוא נלכד באיסור. ואם מן התקנה ואילך ההכרח לא יגונה לכתוב שם האבות, אבל מה הכרח יש שלא לכתבו בדרך כבוד בן לאדוני אבי פלוני... ולמה לא נחוש לאיסור הזכרת אביו בשמו... והעדים חותמים על הגט פלוני בן פלוני בלי שום תואר כלל, ולמה יעשו כן? לכן יותר נראה לעניות דעתי דהגאון רש"ל לא דחה דברי היש מפרשים לגמרי, וגם הוא מודה דיש לחלק בענין זה בין אמירה לכתיבה, רק הראיה מרבנו הטור דחה".

ראיותיהם של החיד"א ורבי חזקיה מדיני מתבססות כולן על כך שנהגו לכתוב "פלוני בן פלוני" בלא תוספת תארים, והכיצד אינו מוסיף לפני שם אביו - "אבי מורי", הן במכתבים והן בטפסים רשמיים (גט)? ברם, פתרון לשאלה זו יתכן בשני אופנים: האחד הוא שבכתיבה האיסור לא חל, והאחר - שאמירת "פלוני בן פלוני" או כתיבתו היא שוות ערך לאמירת "אבי פלוני" או כתיבתו, והיא מותרת. בשדי-חמד העלה אמנם גם אופן זה ודחהו (הובאו דבריו לעיל). אך הואיל ואנו אכן קיבלנו אופן זה כמותר וכשווה ערך ל"אבי פלוני", הרי שבראיות אלה גבי היתר כתיבת שם האב אין ממש.

גם הסברא העומדת מאחורי החילוק בין אמירה לכתיבה אינה מובנת כל עיקר. אדרבה, הכתב נשאר לזמן רב, ולא פעם מצאנו שעובדה זו היא גורם לחומרא ולא לקולא. גם על הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה, יורה דעה סימן קל"ג) תעבור כוס התימה, שאף כי ער היה לקושייתנו הראשונה על המחלקים בין כתיבה לאמירה, מכל מקום לא כתב מה סברא יש לחלק ביניהם.

ושמא יש לומר, שבכתיבה כיוון שאינה מצב של ביזיון, וגם המנהג הוא לחתום בשמו ובשם אביו, הרי שאיסור הזכרת שם האב במקרה כגון זה לא חל כלל, וכמו שהזכרנו לעיל, שדין זה תלוי במצבים משתנים. ראיה לכך מצאנו בבן-איש-חי (שם אות ד'): "מותר לחתום יצחק בן אברהם, דאין כתיבה חשיבה כדיבור לענין זה... מכל מקום אם הוא כותב (מ)כתב לאביו, צריך שיכתוב לו מור אבי... וכן הוא הדין כשכותב שם אביו בפנקס שלו בחשבונות וכיוצא, גם כן יכתוב מור אבי". ולכאורה, אם אין איסור בהזכרת שם ההורים בכתב, מדוע להזהר במקרים אלה?

ועל כרחך תלוי הדין במסגרת הכללית של נוהג ושל מצב. לפיכך, כיון שנהוג לחתום בשם ובשם האב, אין לפקפק בכך, ואין בזה שמץ של איסור. אבל כאשר פונה אליו במכתב, היעלה על הדעת שיפנה אליו בשמו? וכאשר מזכירו בספר החשבונות שלו, האם יכתוב - "פלוני חייב לי"? ודאי שיכתוב - "אבא חייב לי".  

ה. מסקנות

כאשר מעלים לתורה ואומר את שמו: פלוני בן פלוני, או כאשר הגבאי שואלו "פלוני בן" והוא משיב ומזכיר את שמו של אביו, נראה שיש להקל בכך, שהרי אומר (הוא או הגבאי) "בן פלוני", וכמו שמצינו "בן עמרם", "בן יוחאי", "בן זכרי". ובצירוף העובדה שאין בזאת אופן של בזיון [1], והיות שכך נהוג, בוודאי אביו מוחל, ואדרבה, כבודו ורצונו הם בכך שמעלים את בנו לתורה.

כאשר שואלים אדם: "שם האב" ומצפים שהוא יאמר את שמו, נראה שגם כאן הואיל ואמרו שם האב, אינו חייב לחזור ולומר אבי שמו כך וכך, וכל שכן משום שאינו דרך בזיון, ובודאי אביו מוחל מראש. מכל מקום מה טוב ומה נעים אם יוכל לחזור ולומר שם אבי הוא פלוני.

כאשר ממלא טופס רשמי וכתוב שם "שם האב" ועליו למלא, כיוון שכתוב שם שם האב, הרי שוב - אינו צריך להזכיר "שם אבי הוא", וכל שכן דהווי בכתב אליבא דהפוסקים שהקלו בכך, ולכולי עלמא כאן שאינו בדרך של בזיון.

בכתיבת שם של ההורים וכתובתם על גבי מעטפה, אף שלענ"ד אין להקל רק משום   שהוא בכתב ולא באמירה,   אבל כאן שאין   זאת דרך של בזיון, נראה שמן הדין מותר. אך נראה שיש מקום להחמיר ולכתוב "לכבוד הורי" או "לכבוד אבי" (או אמי), או למצער "לכבוד משפחת".

בכתיבת שם האב או האם על גבי צ'ק, כיוון שכך נהוג, נראה שהדבר מותר.  

---