דין "מתוך שאינו יכול להישבע" בעד אחד בשטר / אלי בלום 

הרמב"ם בהלכות טוען ונטען (ד, ח), כותב:

"לפיכך, שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו... הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול להישבע ומשלם".

ומקשה עליו הרשב"א בתשובותיו המיוחסות לרמב"ן (סי' צ'):

"ומה שכתב הרב בשטר שיש בו עד אחד... גם זה יצא לרב ז"ל מאותו כלל שכל מקום ששניים מחייבים אותו ממון, עד אחד מחייבו שבועה, וכיון שהוא מודה לדברי העד - הוי ליה מחוייב שבועה שאינו יכול להישבע ומשלם... ואינו כן... דכשהוציא עליו שטר שחתומים בו שניים והוא אומר שפרע - אינו מחוייב לשלם משום עדותם... אלא משום דחזקה דשטרא בידא דמלוה מאי בעי...".

כלומר, הרשב"א חולק על קביעתו של הרמב"ם שדין זה נכלל תחת ההגדרה של "מתוך שאינו יכול להישבע משלם", משום שלטענתו לא העד מחייבו הממון, אלא "חזקה דשטרא" היא המחייבת את הממון, בכך שמונעת מן הלווה לומר "פרעתי" [1]. ראייתו   של הרשב"א היא ממלוה על פה, שם נאמן אדם לומר "פרעתי" בלא עדים, בניגוד למלוה בשטר (יעויין גמ' שבועות מא:, מה: וב"ב ע.).

וכיון שכך, קשה על שיטת הרמב"ם שהשוה בין המקרה להלן של עד אחד, למקרים של מחוייב שבועה שאינו יכול להישבע.

ר' אלחנן וסרמן בקובץ שיעורים, בבא בתרא סי' תר"ג, מתרץ קושיה זו ואומר, שחלקו הרשב"א והרמב"ם בהבנת דין "שטרך בידי מאי בעי", דלרשב"א הוי דין של חזקה בשטר (השטר שקיים לפנינו מעין אנן סהדי על אי הפירעון), ולרמב"ם הוי דין של עדות העד בשטר על אי הפירעון, וחיליה דהרמב"ם משיטת הרי"ף בפ"ק דב"מ בענין עמד בדין, שלשיטת הרי"ף במקום שהשטר תקף כדי לגבות ממשעבדי אינו יכול לטעון "פרעתי"; ומשמע ממנו ששטר מקויים יכול לשמש כעדות של ממש על אי הפירעון, ובמקרה דנן, השטר (החתום ע"י עד אחד) הוא המחייב את הלווה לשלם או להישבע [2].

אך שיטה זו בהסבר דברי הרמב"ם קשה ביותר:

אם אכן ניתן לראות את העדים החתומים בשטר כמעידים בפועל על אי פירעון, מדוע שלא יתחייב הלווה הטוען "פרעתי", שבועת עד אחד רגילה שפרע - וממילא לא ניכנס למצב של "מתוך שאינו יכול להישבע משלם"?  

ונראה שיש להבין את הרמב"ם אחרת, ולתרצו באחת משתי דרכים:

1. ניתן להסכים עם ר' אלחנן שמחלוקתם של הרמב"ם והרשב"א היא אכן בהבנת   "שטרך בידי מאי בעי".   אך בעוד שהרשב"א הבין ענין זה כחזקת אי פירעון - מעין אנן סהדי הבנויה על אומדנא במציאות שאין אדם פורע ואינו נוטל שטרו - כהבנת ר' אלחנן ברשב"א; מבין הרמב"ם שמשמעות "שטרך בידי..." אינה עדות על אי הפירעון, אלא סיוע לחזקת החיוב שנוצרה ע"י עדי ההלוואה, כך שאין הלווה יכול לטעון "פרעתי". בניגוד לעדי מלוה בעל פה, שאמנם מעידים על החיוב המוטל על הלווה, אולם אינם מונעים את הפקעת החיוב הזה ע"י פירעון, כי "מלוה - לפירעון קאי" [3].

וכיוון שכך, לא קשה קושיית הרשב"א על הרמב"ם, שהרי עדי השטר הם המחייבים את הממון ע"י חזקת החיוב שנוצרה על פיהם. ומאידך, אף קושייתנו מתבטלת, כי אין העדים שבשטר מעידים ישירות על אי הפירעון, ושבועה על פירעון אינה מתאפשרת במקרה של עד אחד; עדותם של עדי השטר היא אך ורק על ההלוואה ועל חזקת החיוב שנוצרה ושאותה מחזק ומגבה השטר שבידי המלוה; מול עדות זו אין הלוה יכול להשבע, ומתוך שאינו יכול להישבע - משלם.

2. אך ניתן להבין את מחלוקת הרשב"א והרמב"ם באופן שונה לחלוטין. יתכן ששניהם מסכימים בהבנת דין "שטרך בידי מאי בעי" וכדלעיל בהבנת הרשב"א, אך מחלוקתם היא בהבנת הצורך ביחס כלשהו בין טענת ההלוואה לטענת אי הפרעון - על פי הסוגיה דנסכא דר' אבא.

הגמרא בשבועות לב: [4] אומרת:

"דההוא גברא   דחטף נסכא   מחבריה, אתא לקמיה דר' אמי, הוה יתיב ר' אבא קמיה. אזל אייתי חד סהדא דמיחטף חטפא מיניה. אמר ליה: אין חטפי ודידי חטפי.  

א"ר אמי: היכי לידייני דייני להאי דינא... אמר ליה ר' אבא: הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול להישבע, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע - משלם".

משמעות הדברים, שכיון שמודה הנתבע לדברי העד, אינו יכול להישבע להכחישו, ומתוך שאינו יכול להישבע להכחיש העד - חייב לשלם [5].

שואלים הראשונים - והרי יכול להישבע החוטף "דידי חטפי" במיגו שהיה יכול לטעון "לא חטפתי", ולהתחייב על ידי טענה זו שבועה [6] ?   וראייתם ממצב דומה בסוגיא בב"ב דף ע., שם יכול הנפקד לטעון "החזרתי", ולהישבע במיגו שהיה יכול לטעון "נאנסו" והיה נשבע שבועת השומרים [7].

את תשובות הראשונים לשאלה זו ניתן לחלק לשני כיווני תירוץ מרכזיים:

א. או שאין כלל מיגו במקרה דנסכא ר' אבא, כי הוי מיגו שנבנה על טענה שמולה מעיד עד אחד (או משום מיגו דהעזה [8], או כי העד שלא ניתן להישבע מולו נחשב כראיה ניצחת, שמפילה את הטענה האלטרנטיבית שעליה אמור היה המיגו להבנות [9] ).

ב. או שיש מיגו, אך אין הוא מועיל לפטור מחיוב התשלומים שכבר נוצר ע"י העד, כי העד מחייבו או להישבע או לשלם [10].

לפי כיוון (א) נראה, שאם אכן היה מיגו במקרה דנסכא דר' אבא, היה יכול להישבע שבועת "דידי חטפי", שהיתה מועילה עם המיגו כנגד העד האחד. ונשאלת השאלה - הא כיצד? וכדי לתרץ שאלה זו יש להקדים ולחקור מה היחס בין טענת "אין חטפי" וטענת "דידי חטפי".

ניתן להבין ששתי טענות אלו מנותקות הן האחת מהשניה - מבחינת עצם הדיון - אלא שלשתיהן יש השלכות על תוצאת הדיון, האם חייב להחזיר את הנסכא או לא.

אך מאידך, ניתן להבין שטענת "דידי חטפי" מבארת ומפרשת את טענת "אין חטפי", ומציגה אותה באור אחר לחלוטין.

ממצב של טענת הודאה בחטיפה וגזילה, הופכת טענת "אין חטפי" לטענת לקיחה גרידא, שאינה מחייבת את מבצעה בכל תשלום או קנס, כי מעשהו מתפרש אחרת.

אמנם, זקוקים אנו עדיין לקשר משפטי בין הטענות הללו - קשר שנוצר בעזרת המיגו המאפשר לנתבע לטעון את טענת "דידי חטפי", חלף טענת "לא חטפתי", שיכול היה לטעון.

וכיון שכך, ניתן לטעון בבירור שלפי כיוון (א) דלעיל, הטענות קשורות ואחוזות זו בזו, וממילא אם אכן היה לנתבע מיגו, היה יכול להישבע על טענת "דידי חטפי" ולשלם (בדומה לשבועת השומרים, שם נאמן הנתבע להישבע "החזרתים").

לעומת זאת, לפי כיוון (ב), נראה בבירור שיש לנתק בין החטיפה של הנסכא והעדות עליה, לבין טענת "דידי חטפי". כלומר: למרות שיש מיגו לטענה זו, אין הוא משפיע על ההתמודדות של החוטף עם עדות העד ולא כלום, "ומתוך שאינו יכול להישבע משלם".

וכיון דאתי להכי, נראה שלפי כיוון (ב) התחייבות התשלום היא ישירות בגלל הטענה של הנחטף "אין חטפי", שאליה נלווית עדות העד ומולה יש הודאה, ואשר מוגדרת בגמרא כ"מתוך שאינו יכול להשבע משלם" (ללא כל התייחסות לטענת ה"דידי חטפי" של החוטף).

לאור מחלוקת ראשונים זו, נראה להבין את מחלוקתם של הרמב"ם והרשב"א. לפי הרשב"א, ענין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" שייך רק במקום שהנתבע טוען טענה כלשהי המתנגדת לדברי העד (מעין טענת "דידי חטפי" בנסכא דר' אבא לפי כיוון (כ) לעיל), אך שאינה מצליחה בסופו של דיון להתמודד עם עדות העד, ולכן עליו לשלם, שהרי אינו יכול להשבע.

ולכן, טוען הרשב"א שמקורו של הרמב"ם בהל' טוען ונטען (ד, ח) אינו קשור כלל לדין "מתוך", כי שם טענת "פרעתי" מנותקת לחלוטין מטענת ההלוואה ואינה מתנגדת ולו במעט לעדות העד האחד.

אך הרמב"ם חלק על כיוונו של הרשב"א, ומוכח ממנו שהלך בכיוונו של הריב"ם (כיוון (ב) דלעיל).

הרמב"ם בראשית ההלכה שם, כותב:

"מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד עליו, והנטען אומר כן הוא, אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה, הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול להישבע ומשלם.

  ומפני מה אינו יכול להישבע? שהרי הוא מודה במה שהעיד בו העד, ואין הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע, עד שיכחיש את העד ויכפור בעדותו וישבע על כפירתו".

כלומר, לפי הרמב"ם, למרות שיש לנתבע מיגו שיכול לטעון "פרעתי" [11], אין המיגו מועיל לנתבע בהתמודדות מול העד, כי הדרך היחידה להתמודד מול העד היא להכחישו בצורה חזיתית וישירה: "ואין הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע, עד שיכחיש את העד ויכפור בעדותו...".

ממילא, אין כל קשר, לפי הרמב"ם, בין טענת "לויתי" לטענת "אתה חייב לי כנגד אותו מנה", והמחייב היחיד בתשלום - חלף אי השבועה - הוא הודאת הנתבע - "לויתי".

ובדומה לראשית ההלכה ברמב"ם, כך היא סופה, שלמרות שהעד אינו מתייחס בדבריו לטענת אי הפירעון, מוגדר מקרה זה כ"מתוך שאינו יכול להישבע משלם", ודלא כרשב"א.

---