לע"נ סבי מורי
ר' מרדכי שמואל שרצקי זצ"ל
דין תשלומין בתפילה / מאיר נהוראי
הגמרא במסכת ברכות (כו.), בסוגיה העוסקת בזמן תפילה, שואלת:
"וכ"ע עד חצות ותו לא?! והאמר רבי מרי בריה דר' הונא בריה דר' ירמיה בר אבא אמר ר' יוחנן: טעה ולא התפלל ערבית - מתפלל בשחרית שתים, שחרית - מתפלל במנחה שתים! כולי יומא מצלי ואזיל, עד חצות יהבי ליה שכר תפילה בזמנה; מכאן ואילך - שכר תפילה יהבי ליה, שכר תפילה בזמנה - לא יהבי ליה.
איבעיא להו: טעה ולא התפלל מנחה, מהו שיתפלל ערבית שתים? את"ל טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים משום דחד יומא הוא, דכתיב: 'ויהי ערב ויהי בקר יום אחד', אבל הכא תפילה במקום קרבן היא, וכיון דעבר יומו בטל קרבנו; או דלמא כיון דצלותא רחמי היא, כל אימת דבעי מצלי ואזיל? ת"ש דאמר ר' הונא בר יהודה א"ר יצחק א"ר יוחנן: טעה ולא התפלל מנחה - מתפלל ערבית שתים, ואין בזה משום עבר יומו בטל קרבנו.
מיתיבי: 'מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות'; 'מעוות לא יוכל לתקון' - זה שביטל ק"ש של ערבית וק"ש של שחרית, או תפילה של ערבית או תפילה של שחרית; 'וחסרון לא יוכל להמנות' - זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם! אמר ר' יוחנן: הכא במאי עסקינן - שביטל במזיד".
המסקנות העולות מהסוגיה הן:
1. לתפילת תשלומין יש שכר תפילה בלבד, ואין לה שכר תפילה בזמנה.
2. לכל תפילה יש דין תשלומין, כולל תפילת מנחה.
3. אין דין תפילת תשלומין במזיד.
הגמ' בהמשך מתלבטת: תפילות - אבות תקנום, או כנגד תמידים תקנום? ומסיקה הגמ' שגם למאן דאמר אבות תקנום, אסמכינהו רבנן לקרבנות. יוצא, א"כ, שלכולי עלמא יש לתפילה זיקה לקרבנות.
על רקע שתי הסוגיות ניתן להעלות הבנות שונות בענין תפילת התשלומין:
א. יסוד התפילה - כנגד הקרבנות. לכן, לאחר הזמן - פקע חיוב
התפילה, כקרבן שכשעבר זמנו - בטל קרבנו, אך כיון שתוכן התפילה הוא "רחמים", וממילא זהה לתוכן התפילה הבאה, תקנו חכמים שיוכל להשלים את התפילה, אך רק בתור תיקון בדיעבד, הואיל וחיוב התפילה פקע.
ב. יסוד התפילה - רחמים, אלא שחכמים קבעו זמנים לתפילות כנגד קרבנות. לאחר הזמן נשאר עדיין חיוב להשלים את התפילה עצמה.
לאחר שהגמרא מתרצת שטעה שאני, ומבינה שיש דין תשלומין אעפ"י שיש דין זמן בתפילה, מבררת הגמרא בעיה נוספת: שכח להתפלל מנחה - האם יוכל להשלים בערבית?
צדדי הספק: 1. תפילה במקום קרבן - עבר יומו בטל קרבנו.
2. תפילה - רחמי היא, כל אימת דבעי מצלי ואזיל.
מסקנת הגמרא: אפשר להשלים בערבית. לכאורה, בחרה הגמרא באפשרות השניה, שתפילה רחמי היא, ולכן אפשר להשלים. אך אין זה הכרחי להבין כך. המאירי (ד"ה טעה) כותב:
"וכן אם טעה ולא התפלל מנחה, אע"פ שנשלם היום ונעתק לו ליום אחר, מתפלל בערב תפילה של ערבית וחוזר ומתפלל י"ח לתשלומין תפילת מנחה ששכח, ואין אומרים עבר זמנו בטל קרבנו, שהרי אף איברים ופדרים מתעכלים כל הלילה מקרבן היום שעבר".
מפורש במאירי, שאפילו אם נבין שתפילות במקום קרבן, עדיין אפשר להשלים תפילת מנחה. המאירי הבין, שהגמ' למסקנה דחתה את ההנחה שאם תפילה היא במקום קרבן אי אפשר להשלימה. לכן נוכל לומר, שגם למסקנת הגמרא, שתי הגישות בהבנת התפילה עדיין קיימות. ננסה לדייק הבנות אלו מדברי הראשונים.
מדוע אין תשלומין לתפילת מוסף?
אומרים תוס' (ד"ה איבעיא):
"...דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר עבר זמן מוסף? וגם לא תיקנו שבע ברכות של מוסף אלא משום 'ונשלמה פרים שפתינו', ובזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו, אבל שאר תפילות דרחמי נינהו".
תוס' מבחינים: תפילת מוסף - כנגד הקרבן; תפילות אחרות - יסודן רחמים.
תוס' הרא"ש:
"...כיון שעבר זמן מוסף, הואיל ומזכיר בתפילת מוסף קרבן מוסף - אינו ראוי להתפלל אלא בזמן הקרבת מוסף, אבל שאר תפילות, אע"פ שנתקנו כנגד קרבנות, מ"מ אינו מזכיר קרבנות, דרחמי נינהו".
מדברי תוס' הרא"ש עולה, שכל התפילות תוקנו ביסודן כנגד קרבנות, אך אפשרות השלמה ניתנת רק לתפילה שתוכנה רחמים. בנקודה זו חולק הרא"ש על תוס' - לדעת התוס', התפילות ביסודן הן רחמים, בעוד שלדעת הרא"ש, תוקנו התפילות כנגד הקרבנות, אלא שתוכנן הוא רחמים. ולכן ניתן לומר ששתי ההבנות שהוזכרו לעיל באופי תפילת תשלומין, נתונות במחלוקת תוס' והרא"ש: לדעת תוס', שהתפילות הן רחמים, ניתן לראות את תפילת התשלומין כהשלמת חיוב התפילה שהחסיר, אולם לדעת הרא"ש, שהתפילות נקבעו ביסודן כנגד הקרבנות, אין אפשרות להשלים את החיוב במלואו, ונותרת רק אפשרות תיקון בדיעבד. יש להדגיש, שאף לתוס' יש מימד של קרבן בתפילה, במיוחד לפי המסקנה, שאף למאן דאמר אבות תקנום, הסמיכו חכמים לקרבן. דבר זה מבואר בתוס' הקודם: "ומיהו אם איחר עד מנחה (תפילת ערבית), נראה דעבר זמנו בטל קרבנו".
ניתן גם לומר, שאם שכח אדם להתפלל שחרית ומשלים במנחה, הרי שאם תפילת התשלומין היא תיקון בדיעבד, מסתבר שלתפילת התשלומין שם של מנחה (כתפילה הנוכחית), בעוד שאם נבין שתפילת התשלומין היא תשלום לחוב קיים, יהיה לתפילה שם של שחרית.
תשלום על מזיד
בסוגייתנו מבואר שאין תשלום למחסיר תפילה במזיד. מדוע?
אם נבין שתשלומין מגמתם תיקון בדיעבד, ניתן לומר שחז"ל לא תקנו תיקון למזיד.
להבנה שתפילה ביסודה היא "רחמי", ועדיין החוב הקודם קיים, קיימת זיקה מינימאלית בין תפילה לקרבן, ומסיבה זו ניתן לחלק בין שוגג למזיד. המשנה במנחות מט. אומרת:
"...לא הקריבו כבש בבוקר - יקריבו בין הערביים. אמר ר' שמעון: אימתי? בזמן שהיו אנוסים או שוגגים, אבל אם היו מזידים, לא הקריבו כבש בבוקר - לא יקריבו בין הערביים".
משמע, שבקרבן אין כל אפשרות של השלמה במזיד, ובתפילה, גם למ"ד אבות תקנום, אסמכינהו רבנן לקרבנות.
מצטט הרא"ש בשם גאון:
"ביטל - 'מעוות שאינו יכול לתקון' הוא, ולית ליה אלא שכר רחמי, דרשות בעלמא הוא, אבל שכר מצוה לית ליה. משמע, דאם רוצה לחזור ולהתפלל שתים לתשלומין שביטל - רשאי, ושכר תפילת רחמי אית ליה".
נמצאנו למדים, שיש שלושה רבדים בתפילה:
1. שכר על תוכן התפילה (רחמים).
2. שכר על מצות תפילה.
3. שכר על מצות תפילה בזמנה.
שכר "רחמים" מנותק מזיקה כל שהיא לקרבן, ולכן ניתן להשלימו אף במזיד.
תפילה ממלאת שתי פונקציות:
1. עבודת ה' - "לעבדו - זו תפילה, כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תפילה קרויה עבודה. וכן, 'לעבדו' - זו תפילה. זו תפילה, או אינו אלא עבודה? ת"ל: 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך' - וכי יש לו עבודה בלב, הא מה ת"ל ולעבדו? זו תפילה" (ספרי דברים, פרשה מ"א).
2. בקשת צרכים - ירושלמי ברכות ט, א: "...אבל הקב"ה אינו כן, אם באת על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא יצווח ואני עונה לו מיד".
עבודת ה' ניתן להשלים - בערבון מוגבל - כדין קרבנות, אך את בקשת הצרכים ניתן להשלים בכל מצב, וכנראה אף בכל עת.
מעמד התפילה לר' יהודה לאחר ד' שעות ולפני חצות
לגבי פרק זמן זה מצינו מחלוקת בין הרי"ף לבין הרמב"ם והטור:
1. הרי"ף - החסיר בשגגה יכול להשלים לאחר ד' שעות.
2. הרמב"ם - אפילו במזיד יכול להשלים, אך שכר תפילה בזמנה אין לו.
קיימת גם שיטה שלישית, אך לא ברור האם היא חולקת על השיטות שהזכרנו. הרשב"א בתחילת הפרק כותב:
"... ומיהו דוקא בזמן תפילה, לפי שכיון שהוא זמן תפילה והוא עסוק בתפילתו חוזר ומשלים מה שטעה בתפילתו, אבל שלא בזמן תפילה - לא".
יש להסתפק, האם הרשב"א מתכוון שאם הגיע זמן מנחה הרי שאדם מחויב להתפלל תפילת תשלומין עם תפילת מנחה, או שמא יותר מזה - כבר לאחר ד' שעות אין אדם יכול להשלים, אלא רק כשיגיע זמן מנחה (מחלוקת הב"ח והב"י בסימן פ"ט בהבנת הרשב"א).
דעת הרי"ף מובנת: אדם יכול להשלים תפילתו אפילו לפני תפילת מנחה, ואין כל צורך להמתין עד שעת מנחה. אך הרמב"ם טעון הסבר: מחד, אפילו כשהזיד יוכל להתפלל עד חצות, ומאידך - רק שכר תפילה יש לו, ושכר תפילה בזמנה אין לו. מהו, אם כן, אופיה של תפילה זו? נראה, שהרמב"ם הבין שיש זמן ביניים כל עוד לא הגיע מועד תפילת מנחה. בזמן זה התפילה ביסודה אינה תפילת תשלומין, אלא התפילה הנוכחית - אך ללא שכר תפילה בזמנה.
מהו המקור לשיטת רמב"ם?
הגמ' בברכות כח. אומרת:
"א"ר אלעזר: כל המתפלל תפילת שחרית לאחר ד' שעות, לר' יהודה, עליו הכתוב אומר - 'נוגי ממועד אספתי ממך'".
הנצי"ב בספרו "מרומי שדה" מסביר, שפסוק זה נאמר על קרבן חגיגה. הרמב"ם בהלכות חגיגה פ"א כותב:
"חובה להביא שלמי חגיגה ביו"ט ראשון... מצוה להקדים ולהקריב בראשון. לא הקריב בראשון - בין שוגג בין מזיד - יקריב בשני, וכל המאחר הרי זה מגונה, ועליו נאמר 'נוגי ממועד אספתי'...
עבר הרגל ולא חג - אינו חייב באחריותו , ועל זה וכיוצא בו נאמר - 'מעוות לא יוכל לתקון'".
משמע, שגם בקרבן חגיגה יש זמן ביניים, דהיינו בין יו"ט ראשון לבין אחר הרגל. על אותו פרק זמן נאמר "נוגי ממועד אספתי", ובו יכול להשלים אפילו במזיד. לכן, גם לגבי תפילה לאחר ד' שעות יוכל להשלים - אפילו במזיד, היות והגמ' מגדירה פרק זמן זה - "נוגי ממועד אספתי".
כמה תפילות אפשר להשלים?
שיטת הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ג ה"י):
"טעה ולא התפלל לא תפילה זו ולא התפילה הסמוכה לה, אינו משלים אלא אחרונה בלבד". (וכ"כ הרשב"ם, תוס', רא"ש).
שיטת ר' יונה: אפילו תפילות הרבה - "מי שהיה תפוס או חולה, כשיצא מבית אסורים או שנתרפא - שיתפלל כל תפילות שהפסיד" (וכ"כ הרשב"א בתשובותיו).
שיטת הבה"ג (על פי הבנת הטור): כל זמן שלא עבר היום יש תשלומים לתפילותיו.
שיטה המופיעה במאירי בשם גדולי המפרשים: אפשר להשלים אפילו כמה תפילות, אלא שיתפלל בתורת נדבה ללא תוספת חידוש. ויתכן שהוא סובר כראב"ד, שהשיג על הרמב"ם וכתב: "ואני אין לי להורות בה לא איסור ולא היתר ואם רצה להשלים ישלים", כלומר - הדבר נתון בספק, וכל אחד יחליט על פי רצונו (שיטת ביניים בין ר' יונה לרמב"ם).
אם נבין שיסוד תפילת תשלומין הוא כפרה, ניתן להעלות על הדעת השלמה אף לתפילות רבות, אך גם להבנה זו ניתן, לדעתי, לחלק בין שוגג לאונס, כפי שניתן לדייק מהראשונים. תוס' (ד"ה טעה) כותב:
"...לאחר שתי תפילות לא מצינו שתיקנו חכמים לחזור ולהתפלל אם שכח, ואפילו אם ביטל במזיד לא יוכל לתקן".
תוס' מצמיד את המקרה ששכח שתי תפילות לביטול תפילה במזיד. יתכן שתוס' ראה את שני המקרים כחטיבה אחת - כאשר אדם שכח להתפלל פעמיים, הרי הוא קרוב למזיד.
יתכן להביא לכך ראיה מהגמ' בביצה טז: - הגמ' מספרת על סומא ששכח להניח ערובי תבשילין. פגש אותו שמואל ואמר לו, שיסמוך על ערובו. לשנה אחרת, שכח אותו סומא שוב, ורצה לסמוך על ערובו של שמואל. אמר לו שמואל: "פושע את; לכ"ע שרי, לדידך אסור". כלומר - כאשר שכחה נעשית תדיר, היא נהפכת להיות קרובה למזיד, ולכן אף אם תשלומין הם כפרה, יתכן ולא יוכל להשלים כמה תפילות, הואיל והוא נחשב כקרוב למזיד.
יש לדייק דיוק נוסף בדברי ר' יונה - ר' יונה סובר שאפשר להשלים גם כמה תפילות, והוא מונה שתי דוגמאות:
1. חבוש בבית האסורים.
2. חולה.
שני המקרים הללו הם אונס, ויתכן שדווקא במקרים אלו סובר ר' יונה שאפשר להשלים, הואיל והאדם היה אנוס, אך לגבי "שכחה", יודה ר' יונה לתוס'. אולם בספר "המאורות" מובא שהוא מדבר בשכח מספר פעמים, ולכן חילוק זה אינו הכרחי.
מסתבר, שאם תפילת התשלומין היא תשלום לחוב קיים, והתפילה היא כ"שם" התפילה הקודמת, לא יוכל להשלים מספר תפילות אלא תפילה אחת, או כשיטת הבה"ג על פי הטור, שיכול להשלים תפילות כל אותו היום. מודל מעין זה אפשר לראות בבעיה דומה - אדם ששכח להשלים בתפילה הסמוכה, ונזכר רק לאחר מספר ימים. בזה מצינו מחלוקת ראשונים:
ר' שמחה (בהג"מ ס"ק כ') והרשב"א סוברים שניתן להשלים, ואפילו לנזכר לאחר זמן. אך לדעת הי"א (מופיע במאירי וברשב"א) - אי אפשר להשלים.
ניתן להציע שיטה המקבילה לבה"ג, דהיינו שאם נזכר באותו יום - יכול להשלים, ואם לאחר מספר ימים - לא (לא מצאתי שיטה זו בראשונים).
היה אנוס - האם צריך להשלים?
לכאורה, דין זה תלוי בהבנת תשלומין: אם תשלומין הם "כפרה", מסתבר שאין צורך להשלים, הואיל ואונס - רחמנא פטריה. אך אם תשלומין הם חוב שעליו לפרוע, מסתבר שצריך להשלים - אמנם, בשעת האונס היה פטור, אך כרגע, לאחר שהסתלק האונס, חזר החוב.
ואכן, ר' יונה מזכיר שני מצבים של אונס בהם צריך אדם להשלים תפילתו: אסיר וחולה. וכן פסק המחבר בסימן ק"ח סעיף א': "טעה או נאנס...". אולם המחבר ביו"ד (סימן שמ"א סעיף ב') סובר שאדם שהיה אונן אינו משלים תפילתו, ולכאורה סתירה?!
הט"ז ביו"ד (שם סק"ב) מעלה את הבעיה ומתרץ:
"...אם הפטור בא מחמת דבר אחר, דהיינו שהוא עצמו יכול להתפלל בלי שום מניעה, אלא שהאבילות פוטרתו - בזה אין תשלומין אח"כ. משא"כ אם הפטור מחמת טרדא, אין זה קרוי פטור מחמת עצמו, אלא אונס, דהא באמת א"א לו להתפלל, דזה נקרא 'פטור' ולא אונס שאין לו פנאי, ויהיה כמו חולה שאין יכול להתפלל".
בטרם נסביר את תרוץ הט"ז, נקדים את דברי תוס' בברכות יז: (ד"ה ואינו). תוס' מעלים שתי גישות בפטור אונן:
1. הואיל ומתעסק בצרכי המת, וכל העוסק במצוה פטור מן המצוה.
2. מפני "כבוד המת" יהיה בטל מכל עיסוקיו.
הנ"מ היא כאשר יש לו פנאי: לפי הסיבה הראשונה - חייב; לפי הסיבה השניה - עדין יהיה פטור.
נראה, שהט"ז הבין כדעה השניה בתוס', שפטור אונן יסודו מצד "כבוד המת" - כלומר: אונן נמצא ב"מצב-פטור" ומעולם לא התחייב בתפילה, ולכן גם לאחר שפסקה אנינותו, אינו צריך להשלים, כי מעולם לא נוצר חוב. אולם אדם חולה - חייב בתפילה, אך האונס מעניק לו פטור, ולכן לאחר שהבריא, חזר החיוב שנוצר מקודם, ולכן עליו להשלים.
ניתן להשוות זאת לדין מקביל באונן. הרא"ש בתחילת פרק "מי שמתו" דן לגבי אונן במוצ"ש, שפסקה אנינותו ביום ראשון, האם הוא מחוייב להבדיל, שהרי הגמ' בפסחים קז. אומרת שמי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל והולך כל השבוע.
הרא"ש מביא שתי דיעות:
1. בשם רש"י - חייב להשלים.
2. דעת עצמו - פטור, הואיל ומעולם לא התחייב.
אך אם מדובר באונס צדדי, כגון שאין לו יין, לכשיביאו לו יין יתחייב מחדש. לכאורה, סברת הרא"ש זהה לסברת הט"ז שהזכרנו לעיל, אולם לכאורה המחבר (שם) סותר את עצמו: בתחילה הוא כותב שאונן לא צריך להשלים תפילתו, אך לבסוף הוא מסיים שלגבי הבדלה ישלים?! ממה נפשך: אם לא נוצר חיוב אצל אונן, ולכן פטור מלהשלים תפילתו, מדוע לא יפטר אף מהבדלה?
לדעתי, ניתן לחלק בין שני המקרים. בתפילת שחרית, עקרונית הזמן הוא עד שעה רביעית, אולם במקרים מסוימים ניתנת הזדמנות להשלים אף מחוץ לזמן המותר. באונן, הואיל ולא התחייב מעולם, שהרי עד שעה רביעית שהה באנינותו, אינו חייב להשלים. בדין הבדלה, כאשר הגמ' אומרת שמשלים כל אותו שבוע, אין הכוונה שזמן ההבדלה במוצ"ש, אך יש אפשרות השלמה במשך השבוע; אלא זמן ההבדלה מתמשך כל אותו שבוע, ולכן אם פסקה אנינותו ביום ראשון - באותו רגע חל עליו חיוב הבדלה. הרא"ש הבין, שדין הבדלה דומה לדין השלמת תפילה, דהיינו שזמן ההבדלה במוצ"ש, אלא שיש אפשרות להשלים כל אותו שבוע, ולכן קבע שפטור כאשר נפסקת אנינותו.
מדוע מקדימים את התפילה הנוכחית לפני תפילת תשלומין?
דעת הלבוש (מופיע בט"ז סק"י) - "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם".
טעמו של הלבוש קשה, שהרי תדיר ושאינו תדיר אינו לעיכובא, והמחבר בסעיף א' כתב שאם הפך אינו יוצא.
לדעת הט"ז, התפילה הנוכחית היא מצוה בשעתה, ואילו התשלומין - לא, והואיל וחביבה מצוה בשעתה, קודמת התפילה הנוכחית לתפילת תשלומין.
דעת הא"ר - אין התשלומין מתקבלים אלא אגב החובה.
הא"ר הבין שתפילת תשלומין היא כפרה, ולכן היא מתקבלת רק אגב החובה, ובפשטות כך הבין גם הט"ז. אולם "הלבוש" קובע שמעלת התפילה הנוכחית היא שהיא "תדירה", כלומר, לאחר חצות מנחה תדירה יותר משחרית, ולכן מקדימים. עצם הצורך לנמק באמצעות כלל זה, המשמש כ"תמרור" בין מצוות או חובות שונים, מראה לנו ש"הלבוש" הבין שתפילת תשלומין היא "חוב קדום", ורק בגלל מעלת התדיר קודמת התפילה הנוכחית.
נוסח תפילת התשלומין
בפשטות הדבר תלוי בהבנות שהעלנו לעיל:
1. אם תפילת התשלומין היא כפרה על חסרון התפילה, מסתבר שנוסח התפילה יהיה חופף לנוסח התפילה הנוכחית, שהרי החוב הקודם פקע.
2. אם תפילת התשלומין היא תשלום לחוב הקיים, מסתבר שנוסח התפילה יהיה חופף לתפילה המקורית, אך לכאורה הדבר תלוי אף במאורע עצמו.
התלות בהבנות שהצגנו מתגלמת בבירור במחלוקת אחרונים, לגבי אדם ששכח מנחה של ערב ר"ח, האם כאשר מתפלל מעריב פעמים מזכיר בשתי התפילות "יעלה ויבוא"?
לדעת הרמ"א (ק"ח, ט') - מזכיר בשתיהם.
לדעת הכל-בו והלבוש (מצוטטים במג"א ס"ק ט') - בראשונה מזכיר, בשניה לא.
הרמ"א הבין שדין התשלומין כדין תפילת מעריב, ולכן מזכיר בשניהם. אך הכל-בו והלבוש הבינו, שדין התשלומין כדין תפילת מנחה של ערב ר"ח, ולכן אינו מזכיר.
אך לכאורה קשה, מדוע אין מחלוקת בשני מקרים נוספים:
1. שכח מנחה בער"ש - לכ"ע מתפלל בשבת שתי תפילות של שבת.
2. שכח מנחה של שבת - לכ"ע מזכיר במוצ"ש הבדלה רק בראשונה, ואילו בשניה לא!
לגבי הקושיה הראשונה, יש לחלק בין קדושת שבת לקדושת ר"ח, שאם יזכיר חול בשבת יבוא לידי זלזול, מה שאין כן בר"ח (ד"מ). ניתן להבין את אותו "זלזול" בשתי אפשרויות:
1. רמת האיסורים בשבת גבוהה מרמת האיסורים בר"ח, ולכן יש יותר מקום להקפיד.
2. רמת השינוי בנוסח התפילה בשבת יותר משמעותית משל ר"ח, ולכן הקפידו בשבת יותר שלא יווצרו שתי תפילות שונות לחלוטין, ויבוא לזלזל בשבת.
לגבי הקושיה השניה, מדוע במוצש"ק מזכיר רק בראשונה, כותב המג"א (ס"ק י"ג): "משום דהבדלה די רק בפעם אחת". הסבר זה ישתלב היטב בהבנת דין אחר - אם שכח להתפלל מעריב במוצ"ש, כאשר מתפלל פעמיים שחרית, האם מזכיר בשניה "אתה חוננתנו" או לא?
הגר"ח (מופיע בסטנסיל) טוען שמזכיר הבדלה בתפילה הראשונה בלבד, משום שדין הבדלה אינו סדר בתפילת ערבית של מוצ"ש, כי אם דין בתפילה ראשונה של חול. מתוך זה ברורה שיטת המג"א: כאשר הוא משלים תפילה ודינה כתפילה הנוכחית, הוא כביכול מתחייב להתפלל ארבע תפילות של אותו היום, ולכן מזכיר בשתי התפילות מעין המאורע של היום. אך הבדלה היא הזכרה ספיציפית לתפילה הראשונה שהוא מתפלל בחול, ואין לה כל השפעה על שאר התפילות הנאמרות באותו יום, ולכן בתפילת התשלומין איננו מזכיר.
ספיקו של ה"נודע ביהודה"
בספר צל"ח על ברכות מסתפק הנוב"י: לשיטת הרמב"ם והתוס', שחייבים להשלים רק בתפילה הסמוכה ולא לאחר שתי תפילות, מה הדין כאשר שכח להתפלל, ובזמן ההשלמה נותר לו זמן רק לתפילה הבאה (כגון שנזכר סמוך לשקיעה) - מה עדיף?
א. מתפלל של תשלומין ולאחר מכן משלים תפילה נוספת.
ב. מוותר על תפילת התשלומין ומתפלל את התפילה הנוכחית בזמנה.
לכאורה, שאלה זו תלויה בהבנות השונות:
1. אם תפילת התשלומין היא "כפרה", מסתבר שיוותר על התשלומין ויתפלל את התפילה הנוכחית בזמנה.
2. אם תפילת התשלומין היא תשלום לחוב קיים, תיתכן אפשרות שידחה את התפילה הנוכחית ויפרע את חובו, ולאחר מכן יתפלל שוב תפילת תשלומין.
דין תשלומין בקריאת שמע
המחבר (סימן נ"ח, ז') מביא שתי דיעות לגבי תשלומין בק"ש:
1. רבינו חיים (מצוטט ב"כל בו") - ק"ש יש לה תשלומין, דהיינו שאם לא קרא ק"ש של ערבית, משלים למחרת בעת שקורא ק"ש בשחרית.
2. רוב הראשונים - ק"ש אין לה תשלומין.
מחלוקת זו יכולה עקרונית להיות בשני מישורים:
1. ברכות ק"ש.
2. ק"ש עצמה.
לגבי הברכות, הבעיה היא מצד הנוסח, היתכן שאדם יאמר "יוצר אור" בערב או "מעריב ערבים" בבוקר?! אולם ניתן לומר, שהברכות הן על מציאות העולם ולכן ניתן להשלימם (מאירי ד"ה כל).
אך מדוע שיהיה הבדל בין ק"ש לתשלומי תפילה?
המשנה אומרת: "הקורא ק"ש שלא בזמנה הרי הוא כקורא בתורה".
כלומר, מצות ק"ש - כל מהותה ייחוד ה' בזמן שכיבה ובזמן קימה, וכאשר אינו מייחד את ה' בזמן קימה או בזמן שכיבה, התוכן הנאמר נחשב כלימוד-תורה. לכן, כאשר הזמן מעניק "שם" למצוה, לא יתכן להשלים את המצוה שלא בזמנה, שהרי המצוה לא קיימת. אולם, זמן התפילה אמנם מוסיף נופך והדר לתפילה, אך גם כאשר התפילה נאמרת שלא בזמנה, היא עדיין תפילה, וכלשון הגמ': "שכר תפילה - איכא; שכר תפילה בזמנה - ליכא", ולכן שייך להשלים את התפילה (פני יהושע ד"ה נמצא). ר' חיים ב"כל בו" הבין שתשלומים מהותם כפרה, ויתכן שאמירת ק"ש שלא בזמנה תשמש ככפרה או תחליף סמלי לשגגתו.
סיכום הילכתי
1. תנאי השלמה - דין תשלומי תפילה חל במקרה של טעות או אונס (מלבד אונן, שלא משלים). אונס: 1. חולה. 2. אסיר. 3. עוסק במצוה. 4. לא היה לו מים לנטילת ידיים.
2. סדר אמירת התפילות - התפילה הנוכחית ולאחריה תפילת התשלומין.
אם הפך בין התפילות במודע או במתכוון צריך לחזור ולהתפלל; אם התפלל בסתמא - אפילו לא התכוין במפורש כפי הסדר הרצוי - יצא.
3. מועד ההשלמה - א. יש להתפלל תפילת תשלומין סמוך לתפילת החובה [רצוי שישהה כדי הלוך ד"א או שיאמר "אשרי" בינתיים].
ב. בדיעבד יכול להשלים עד סוף זמן התפילה הסמוכה, כגון: שכח להתפלל שחרית - יכול להשלימה עד בין השמשות, אך טוב שיתנה: 'אם אני חייב - הרי זו לחובתי, ואם לא - הרי היא נדבה'.
4. מספר ההשלמות - א. שכח או נאנס מספר תפילות, ישלים רק את הסמוכה, כגון: שכח שחרית ומנחה - ישלים במעריב רק את מנחה.
ב. בשבת אפילו שכח שחרית ומוסף יכול להתפלל במנחה שלוש: 1. מנחה. 2. מוסף. 3. שחרית.
ג. במקרה שנאנס בכמה תפילות, יכול להתפלל את השאר בנדבה, אך טוב שיתנה: 'אם זו חובה - הרי זו לחובתי, ואם לא הרי זו נדבה'.
5. נוסח התפילה - עקרונית משלים כנוסח התפילה הנוכחית, מלבד מוצאי שבת.
א. שכח מנחה בער"ש - מתפלל פעמיים מעריב של שבת. בדיעבד, אם התפלל את התפילה השניה כשל חול, יצא.
ב. שכח מנחה של ער"ח, מתפלל פעמיים מעריב ומזכיר ר"ח בשתיהן. בדיעבד, אם לא הזכיר בתפילה השניה, יצא.
שכח מנחה של שבת - מתפלל פעמיים מעריב של חול, ומזכיר הבדלה רק בראשונה.
תשלומי ק"ש - שכח לומר ק"ש של שחרית או ק"ש של ערבית - "מעוות לא יוכל לתקון".