לע"נ חברנו יעקב דוד סינגר ז"ל

  במלאות שנה לנפילתו

  בעת מילוי תפקידו

  ת.נ.צ.ב.ה.

צער בעלי חיים / אלעזר הלברשטם ושאול עופר 

א. מקור הדין

המקור לדין צער בעלי חיים איננו מבואר כמצוה מפורשת ממנין המצוות. דין זה נלמד ממשמעות מצות פריקה:

"כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו" (שמות כ"ג, ה')

ולומד מכאן ספר החינוך (מצוה תק"ו):

"מטעמי מצוה זו: איסור צער בעלי חיים, שהוא איסור מן התורה...".  

*   *   *  

במשנה בב"מ לב. מובאת מחלוקת התנאים:

"מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון. רבי שמעון אומר: אף לטעון".

הגמרא דנה מהו שורש מחלוקתם וטיבה. למסקנה, הגמרא מבינה שלדעת רבנן מצוה לפרוק מבהמה הכורעת תחת משאה בחינם, אך לטעון אפשר לדרוש שכר. ולדעת רבי שמעון, הן מצות פריקה והן מצות טעינה חייבות להעשות בחינם.

ממשיכה הגמרא וחוקרת את שורש מחלוקתם. לדעת חכמים - אילו היו סוברים כרבי שמעון - הדבר היה יכול להילמד מקל-וחומר ממצות טעינה:

"ומה טעינה דלית בה צער בעלי חיים וליכא חסרון כיס - חייב, פריקה, דאית ביה צער בעלי חיים וחסרון כיס, לא כל-שכן?".

ולכן, לדעתם, נכתבה מצות פריקה - לומר לך שהיא בחינם, ומצות טעינה בשכר.

רבי שמעון, לעומתם, לא מקבל את הקל-וחומר, היות ולא מסיימי קראי, אך בעקרון הוא מסכים לתוכן הקל-וחומר. מהסכמתם העקרונית שבמצות פריקה יש צער בעלי חיים [1], מסיק רבא: "מדברי שניהם נלמד: צער בעלי חיים דאורייתא". 

ב. דאורייתא או דרבנן

רוב הראשונים אכן פסקו, על פי פסיקת הגמרא, שצער בעלי חיים דאורייתא, אם כי היו ראשונים שהטילו ספק בכך, וסברו שצעב"ח דרבנן.

דין דאורייתא

מבאר   הנימוקי-יוסף:   פסקו   הגאונים והרב אלפס   כרבא   שצעב"ח   דאורייתא, וכך מוכח מפרק מפנין (שבת קכח:) - "שרינן ביטול כלי מהיכנו דרבנן משום צער בעלי חיים דאורייתא".

במסכת שבת (קכח:) מובא מקרה של פרה שנפלה לתוך אמת המים בשבת, שמותר להוריד לה כרים וכסתות כדי שלא תסבול במשך השבת, למרות שלא הוקצו מראש, בגין צעב"ח דאורייתא. יש להדגיש שצעב"ח דוחה איסור דרבנן בשבת דווקא בצער גדול, העלול להיגרם לבהמה, ולא בצער קטן. כפי שמצינו במס' ביצה לז. בענין "אותו ואת בנו", שלא מעלים אותם מן הבור בשבת כאשר יכול לפרנסם בתוך הבור "ואיכא צער קטן".

הרא"ש (ב"מ פ"ב סי' כ"ט): פוסק כמו הנימוקי-יוסף, שצעב"ח דאורייתא, ומוסיף, שמכאן מתיר רבינו מאיר כשיש רוב חלב בבהמה לומר לנוכרי לחלוב אותה גם בשבת, היות ואמירה לנוכרי שבות היא, ונדחה משום דבר דאורייתא.

בהשגות הרמ"א על השולחן ערוך (חו"מ רע"ב, ס"ט) נפסק שיש חיוב במצות פריקה בבהמת עכו"ם אפילו כשאין העכו"ם שם, משום צעב"ח, דהוי דאורייתא ובכל מקום שפטור לפרוק - עדיין חייב משום צעב"ח, אלא שיכול לדרוש שכר. הנימוקי-יוסף ממשיך בדבריו ושואל מדוע זקן ואינה לפי כבודו אינו פורק, הלא צעב"ח דאורייתא?

הרמב"ן משיב - עשה דכבוד התורה עדיף. תירוץ זה אינו מחוור בעיניו, היות ו"זקן" - לאן דווקא בחכמה, ועונה הנמוקי-יוסף עצמו שהיות ובעלי חיים הותרו לתשמיש האדם, כל שכן שכבוד הבריות ידחה צעב"ח.

השיטה מקובצת (בבא מציעא לג.) מוסיף על כך:

"גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה אשר בתורה, כל שכן שידחה צער בעלי חיים שאפילו שהוא מן התורה אין בו לאו ולא עשה".

לדעתו, אין זו מצוה מפורשת מן התורה (עשה או לא תעשה), אך זוהי הנחיה הנלמדת ממשמעות מצות פריקה. תוקפה של הנחיה זו היא כמצוה דאורייתא, אך בהתנגשות עם גורמים אחרים היא נדחית, כדוגמת כבוד הבריות.

דין דרבנן

רבי יוסי הגלילי (במשנה לב.): "אם היה עליו יתר על משאו - אין זקוק לו, שנאמר 'תחת משאו' - משאוי שיכול לעמוד בו". מדבריו משמע שצער בעלי חיים דרבנן, וכך מבינה הגמ' בדף לג. - "הא מני יוסי הגלילי היא, דאמר צעב"ח דרבנן".

הפני-יהושע (ב"מ לב:) מנסה להעמיד פשט אחר בהבנת הגמ', ושואל מדוע להעמיד את מחלוקת רבי שמעון ורבנן, האם מסיימי קראי או לא? אלא ניתן להבין שהמחלוקת ביניהם עקרונית, ולרבי שמעון צעב"ח לאו דאורייתא, וממילא אין קל וחומר, ויוצא מכאן שפריקה וטעינה בחינם. רבנן אף הם אינם דורשים ק"ו, אלא דורשים "תחת משאו" - ולא מפורק, ולכן פריקה בחינם וטעינה בשכר. וממילא הברייתא סוברת כר' יוסי הגלילי, שצער בעלי חיים דרבנן. ודברי רבא - "מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא" - נדחים.  

ג. שיטת הרמב"ם

בדעת הרמב"ם רבתה המבוכה:

בהלכות שבת (פכ"א ה"ט) פוסק הרמב"ם:

"עלה באילן בשבת בשוגג - מותר לירד, במזיד - אסור לירד. ובבהמה - אפילו במזיד ירד, משום צער בעלי חיים; לכן פורקין המשא מעל הבהמה בשבת, משום צער בעלי חיים".

ובהלכות רוצח (פי"ג ה"ט):

"...וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשאוי של עובד כוכבים - חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל, אבל בהמת העובד-כוכבים ומשאוי - אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה".

מהלכות שבת משמע שצער בעלי חיים דאורייתא - ודוחה שבת, ואילו מדבריו בהלכות רוצח משמע שהטיפול בבהמת העובד-כוכבים הוא רק משום איבה, ולכן צער בעלי חיים דרבנן [2].

בנסיון לפתרון הסתירה, נחלקו הראשונים לשתי קבוצות - קבוצה הסוברת שדעת הרמב"ם הבסיסית היא שצער בעלי חיים דאורייתא, והשניה הסוברת שדעתו הבסיסית היא דרבנן.

שיטת הרמב"ם - דאורייתא:

הכסף משנה (הלכות רוצח) סובר שדברי הרמב"ם, שלא חייב לטפל במשא עכו"ם - מוסבים על מצות טעינה בלבד, ואילו הדין בבהמת ישראל מתייחס גם לפריקה וגם לטעינה שחייב, היות וצעב"ח דאורייתא.

בפירוש המשנה (ביצה פ"ג מ"ד) מבאר הרמב"ם:

"ולפיכך אם נפל לבור ולא נפל בו מום - אין מותר להעלותו מן הבור, לפי שאינו ראוי לאכילה, אע"פ שאצלנו צער בעלי חיים דאורייתא"  

שיטת הרמב"ם - דרבנן:

הנצי"ב ב"הרחב דבר" (דברים כ"ב, ד') טוען שנראה לחלק בין בהמתו לבהמת חברו. בבהמתו - צער בעלי חיים דאורייתא, היות ומזונותיו עליו, ואסור שיטעם קודם בהמתו, וממילא הוא הדין שאר צער בבהמה, בעוד שבבהמת חבירו צער בעלי חיים הוא דרבנן, כדעת הרמב"ם הכללית.

לדעת האור-שמח (הלכות שבת פכ"ה הכ"ו), צער בעלי חיים הוא מדרבנן, ובשבת, שצער בלי חיים דוחה את השבת - זהו מושג מושאל, והכוונה היא שכל יצורי העולם ינוחו וישמחו בשבת, ולכן מצוה לפרוק מהבהמה בשבת, אך בשאר מקרים - צעב"ח דרבנן.

"חזינן דרחמנא קפידא על בעלי חיים שישבתו וינוחו שורך וחמורך... וכיון שרואים אנו שהתורה חששה לנפש החי בשבת באופן שהוא מצטער שינוח בשבת, לכן לא גזרו חכמים איסור כל דהו, כמו מבטל כלי מהיכנו בשבת, משום צער בעלי חיים".  

ד. גדרי צער בעלי חיים

  1. מחלוקת הראשונים

הגמרא (ע"ז יא.) אומרת:

"שורפין על המלכים, ואין בו משום דרכי האמורי, שנאמר: 'בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים אשר היו לפניך כן ישרפו לך' (ירמיהו ל"ד).

ומה הם שורפים על המלכים? מיטתו וכלי תשמישן... ומידי אחרינא לא? והתניא: עוקרין על המלכים (חותכים פרסות של סוסיהם) ואין בו משום דרכי האמורי? אמר רב פפא: סוס שרכב עליו".

שואלים התוס' (ד"ה עוקרין): "ואמאי לא פריק, והאיכא צער בעלי חיים?...". ומתרצים:

  "ויש לומר דשאני כבוד מלך, שהוא כבוד לכל ישראל, ואתי כבוד רבים, ודחי צער בעלי חיים".

פסקי התוס' שם: בצער בעלי חיים אין איסור, אלא כשמצערה בלי רווח.

בהסתכלות ראשונית ניתן להבין שהתוספות מרחיבים את גדרי צער בעלי-חיים, ורק במקרה של כבוד מלך הוא נדחה, ואילו פסקי התוספות מצמצמים את גדרי צער בעלי חיים רק במקום שאין רווח [3].  

בשיטת פסקי התוספות הולך גם תרומת הדשן (פסקים וכתובים ק"ה), שנשאל לגבי מריטת נוצות לאווזים - האם יש בכך צער בעלי חיים, ועונה שאם עושה כן לצרכיו - אין בכך צער בעלי חיים, שלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם.

וכן התיר בעל שבות יעקב (ג', ע"א) להרוג בעל חיים לתועלת הרפואה, ומוסיף הרב וינברג בשרידי אש (אבן העזר, ז') שאפילו מידת חסידות אין כאן, היות ובמקום שנוגע לעצמו - מותר להחמיר ולנהוג צעב"ח בבהמה, אך במקום שנוגע לאחרים אסור, היות ואין עדיפות לצער החי מצער החולה.  

2. מידת האכזריות

הגמ' בחולין ז. מספרת על רבי פנחס בן יאיר שסרב להצעת רבי לעקור את פרסותיהן של הפרדות, וטען שיש בכך צער בעלי חיים.

והקשה תרומת הדשן, שמכאן ראיה שגם במקום שיש הנאה יש איסור צער בעלי חיים, היות ויש הנאה בכך שלא יזיקו? ומתרץ, שאותו היזק לא היה שכיח, שמסתמא רבי לא היה מגדל מזיק בתוך ביתו, ורבי פנחס בן יאיר, מתוך חסידותו, הקפיד. וכן מביא תרומת הדשן את הגמ' בב"מ פה., לגבי עגל ששם ראשו תחת בגדו של רבי בתחנונים שלא ישחטהו, ואמר לו רבי "לך, לכך נוצרת". ואע"פ שצדק רבי, שמותר לו לשחוט את העגל, בכל זאת קיבל יסורים על כך.

ומסיק תרומת הדשן, שאע"פ שבמקום שיש רווח - אין צער בעלי חיים, עדיין יש להקפיד בכל מקום שיש בו מימד של מידת האכזריות, "והעולם נהגו להמנע עד כמה שאפשר מן האכזריות".

בתשובות הגאונים (שע"ה) מוסבר שרבי נענש בעקבות מעמדו, וקי"ל שהקב"ה מדקדק עם הצדיק יותר ממה שמדקדק עם האחרים, היות ואחרים לומדים ממעשיו. במקרה העגל - הדבר נראה כעין אכזריות, ומידת הרחמנות היתה להשהותו באותה שעה, וכל הרואה את רבי היה עושה קל וחומר לבני אדם, ומרחם עליהם.  

3. צער בעלי חיים בצייד

הנודע-ביהודה (מהדורא תנינא יו"ד סימן י') נשאל לגבי היתר צייד להנאה בלבד, האם יש בכך צער בעלי חיים. לפי הבנת התוספות בע"ז יא., נדחה צער בעלי חיים רק משום כבוד מלך, ולכן אסור, ואילו להבנת פסקי התוספות ותרומת-הדשן מותר - היות ויש רווח לאדם.

להלכה פסק כפסקי התוספות, שלא שייך צער בעלי חיים אלא דווקא לבעל-חיים שעודנו בחיים, אך להמיתם - אין בכך בעיה, ואף במקרה של צייד יש לו הנאה מעור הבהמה.

אך הנודע-ביהודה מסייג את נוהג הצייד, למרות שאין בכך איסור הלכתי, אך אין זה מתאים לאחד מבני-ישראל מצד יושרם והנהגתם [4].  

4. צער בעלי חיים בענין פרנסה

אדם הזקוק לפרנסתו מותר לו לצוד, ולא שייך בכך אכזריות, כפי שלא שייכת האכזריות בשחיטה, שאף היא לצורך האדם.

"מה לי טהורים שאכל מבשרם ומה לי טמאים שיפרנס עצמו ויאכל מדמי עורותיה"(נודע ביהודה)

ומוסיף הנודע-ביהודה שקיימת גם מידה של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", שיש להקפיד בעת הציד במקומות המסוכנים.  

5. צער בעלי חיים בחיות קטנות

רבי יעקב עמאדין (היעב"ץ, סימן י') נשאל האם צער בעלי-חיים הוא כלל לכל אשר נשמת רוח חיים באפיו, ואפילו שקצים ורמשים?

ועונה על כך, שצער בעלי חיים הוא רק בבעל-חיים שהוא בעל מלאכה או שיש בו תועלת, אך בשקצים וברמשים שאין בהם תועלת, ואפילו מזיקים - מותר [5]. וכן דעת רבי יהודה החסיד (ספר חסידים תתל"א):

"אחד לא רצה לשרוף הזבובים... אמר לו חבירו 'אל תהיה צדיק הרבה' ומוטב לשרוף הזבובים כדי שלא יפלו במאכל ובמשתה ויבלעם ויחטא".  

סיכום

במאמרנו ניסינו לחקור את מקור צער בעלי-חיים - מדאורייתא, או מדרבנן, וכן להבין את שיטת הרמב"ם הסותרת את עצמה. ביארנו את מחלוקת התוספות ופסקי התוספות וההשלכות הנובעות מהמחלוקת לענין גדרי דין צעב"ח והיקפו. יש הטוענים שאין איסור צער בעלי חיים כשהדבר לצורך האדם כגון: רפואה, פרנסה וסילוק נזק. אך מן הראוי להימנע מאכזריות, בשאיפה להידמות למדותיו של הקב"ה.

"טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמ"ה, ט').

---