מעשה שבת במלאכת בורר / שמואל דביר
הפסיקה בענין מעשה שבת
לגבי מעשה שבת, באופן כללי, מובאת בגמרא בחולין (טו.) ברייתא ובה שלוש דעות:
"המבשל בשבת: בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל; דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: בשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית. ר' יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת, לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית, לא לו ולא לאחרים".
וברוב הראשונים, כגון: הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והרמב"ן - נפסק להלכה כדעת ר' יהודה, שבשוגג יאכל למוצאי שבת, ובמזיד לא יאכל עולמית, וכן נפסק בשו"ע (או"ח, סימן שי"ח ס"א) כדעת ר' יהודה. כמו כן, מובאת מחלוקת אמוראים בגמ' בכתובות (לד.) בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת דאורייתא או דרבנן. מ"ד דאורייתא, למד מן הפסוק: "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם" (שמות ל"א) - "מה קודש אסור באכילה - אף מעשה שבת אסור באכילה". ומ"ד מעשה שבת דרבנן, למד מן הפסוק: "ושמרתם את השבת כי קדש היא" - "היא קודש - ואין מעשיה קודש".
הנ"מ העיקרית היוצאת מן המחלוקת היא, שבמקום שיש מחלוקת ראשונים ופוסקים במלאכה מסויימת, אם אסורה או מותרת - למ"ד מעשה שבת דרבנן, הולכים לקולא, ומתירין בדיעבד ליהנות מן המלאכה, עפ"י הכלל: ספק דרבנן - לקולא. וכן מובא במ"ב (סי' שי"ח ס"ק ב'), לאור הפסק שמעשה שבת דרבנן: "וכל שיש ספק פלוגתא בזה - אי הוי בכלל בישול או לאו, או בשאר מלאכות כה"ג, אין לאסור בדיעבד, דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן, שקנסוהו, וספיקא דרבנן - לקולא". אם כן, נפסק עפ"י רוב הראשונים, שכל איסור מעשה שבת הוא רק דרבנן.
טיב האיסור דרבנן
הדבר תלוי במחלוקת ראשונים לגבי הצורך להמתין במוצ"ש "בכדי שיעשו" - לפי ר' יהודה - בשוגג, ולפי ר' מאיר - במזיד. ברש"י בחולין שם מובא, שבין לדעת ר' מאיר במזיד, ובין לדעת ר' יהודה בשוגג, מותר לאכול במוצ"ש רק לאחר המתנת זמן של "בכדי שיעשו". ומובא ברש"י הטעם לכך: "דלא נמטייה הנאה מאיסורא", כלומר, שלא יהנה ממעשה עבירה. ואילו ברמב"ם, בר"ן ובשאר ראשונים מובא שאין צורך להמתין ב"כדי שיעשו", אלא באחד משני מקרים:
א. מלאכה הנעשית ע"י נכרי - שמא יאמר לנכרי לשבת אחרת לעשות לו מלאכה, משום שאמירה לנכרי קלה בעיניו.
ב. מלאכה הנעשית מאליה ע"י ישראל, שמא יבוא בפעם הבאה לעשותה בידיים. אבל במלאכה הנעשית בידיים ע"י ישראל לא גזרו, כי אין חשש שמא יבוא ישראל לעשותה בידיים - במזיד.
נמצאנו למדים שישנן שתי אפשרויות בטיב איסור מעשה שבת:
א. משום שנהנה ממעשה שבת על רקע מעשה עבירה, ויש לקונסו שלא יהנה מחילול שבת (רש"י).
ב. כדי שלא יבוא לעשות כן בידיים לשבת הבאה (הרמב"ם, ר"ן, ועוד ראשונים).
להלכה פוסק השו"ע, כאמור, כדעת ר' יהודה, וכן מובא במ"ב שם (ס"ק ז'), אלא שבמקום הצורך ניתן לסמוך על הגר"א, שפסק בעקבות התוס' (חולין שם) שהלכה כר' מאיר, שבדיעבד בשוגג יכול לאכול בו ביום. ודווקא בשוגג ניתן להקל במקום הצורך - כר"מ, אבל במזיד, בכל מקרה אסור לעולם. ולגבי מלאכה דרבנן שנעשתה בשוגג, מובא במ"ב (ס"ק ג') ובבאור הלכה שם, להתיר - כדעת הגר"א שמבין כן גם בשו"ע ובדעת הרמב"ם. ואפילו אם נעשה במזיד, מובא בשער הציון (סימן של"ט ס"ק כ"ד) שניתן להתיר, כיון שהיא רק מדרבנן.
שיטת הפרי מגדים לגבי מעשה שבת במלאכת בורר
לגבי דין בורר, כידוע, יש איסור מן התורה, באחד משלושה אופנים:
א. בורר פסולת מתוך אוכל.
ב. בורר לאחר זמן.
ג. בורר בכלי המיוחד לכך.
ומובא בבאור הלכה (תחילת סימן שי"ט) בשם הפמ"ג, שבדיעבד אם בירר אפילו בשוגג - אסור לאותה שבת, כיון שנהנה ממלאכת שבת. כלומר, משמע מן הפמ"ג, שאין כל הבדל בין מלאכת בורר לשאר מלאכות שבת, כגון בישול, וכד', ובכל מקרה בדיעבד נאסר ליהנות מן המלאכה, לפי כללי מעשה שבת. אמנם, בפמ"ג עצמו, בפירושו "אשל אברהם" בתחילת סימן שי"ט, הדברים מורחבים יותר. הפמ"ג דן בשתי נקודות עיקריות:
א. לאסור בשוגג לאותה שבת - כדעת ר' יהודה, וזאת תוך כדי חילוק בין בורר בכלי אוכל מתוך פסולת, או לאחר זמן, ובין בורר אוכל מתוך אוכל לאכול לאחר זמן. הסיבה להבדל, כפי שעולה מן הפמ"ג, היא שבאוכל מתוך פסולת - נעשתה מלאכת תיקון באוכל, ע"י הפרדת הפסולת, ונתאפשרה פעולת אכילת האוכל ע"י הפרדת הפסולת, לעומת אוכל מתוך אוכל, שהיה יכול לאכול כמות שזה, ולא נתבצעה כאן מלאכת תיקון באוכל.
ב. נקודה שניה בה דן הפמ"ג - לאסור במזיד עולמית. וכאן מעלה הפמ"ג חילוק בעל משמעות גדולה: יתכן לחלק בין בישול - שזהו המקור למעשה שבת, לבין ברירה - שיכול להחזיר המצב לקדמותו, כמות שהיה קודם ברירתו, ונמצא שלא הועילו מעשיו בשבת. אך למרות זאת, נוטה הפמ"ג להחמיר ולאסור משום קנס.
בכל אופן, כבר בפמ"ג נמצא פתח להתיר מעשה שבת במלאכת בורר, וזאת בהשוואה למלאכת בישול, ממנה נלמד דין מעשה שבת. אפשרות זו, המועלית בפמ"ג לחלק בין מקום שניתן להחזיר המצב לקדמותו, למקום שלא ניתן, תלויה בשאלה היסודית מפני מה נאסר מעשה שבת: לפי הבנת רש"י הנ"ל, שקנסו את האדם שלא יהנה ממלאכת עבירה על רקע חילול שבת, הרי שמובן החילוק, כיון שאם מחזיר את המצב לקדמותו, הרי שלא נהנה ממלאכת שבת, ולא הואילו מעשיו כלום, ונראה שכך סובר הפמ"ג בחילוקו.
אך לפי הבנת הרמב"ם והר"ן, שטעם איסור מעשה שבת הוא שמא יבוא לעשות כן פעם אחרת, הרי שגם כאן יש לקנוס, ע"מ שהמעשה לא יחזור על עצמו. ואם כן, גם אם מחזיר המצב לקדמותו, שייך עדיין לקנוס משום מעשה שבת. ונראה שהפמ"ג, שנוטה לאסור במזיד לעולם, אימץ בכל זאת את ההבנה שטעם הקנס הוא כדי שלא יעשה בעתיד מלאכה בשבת.
ואמנם, בשו"ת "ציץ אליעזר" (חלק י"ב סימן ל"ה), מובא בשם מהרש"ג, שכתב בספרו (חאו"ח סימן ל"ז), שכל שמחזיר את החפץ הנברר לקדמותו - אין כלל איסור בורר, ואין נקרא אלא נטילה בעלמא. אמנם המהרש"ג אומר זאת ביחס לחפצים ופתקאות, אך היסוד בכל אופן זהה, שבמחזיר לקדמותו אין משום בורר, ואפילו לכתחילה מותר לברור ע"מ כן, וכל שכן שאין לאסור בדיעבד אם מחזיר המצב לכמות שהיה.
אפשרות להיתר לאור שיטת ר' יונה במעשה שבת
הריטב"א בעירובין מא:, על הסוגיה של - "פירות שיצאו מחוץ לתחום וחזרו - מותרין", מביא בשם רבינו יונה חילוק חדש בדין מעשה שבת, והוא, שאין לאסור מעשה שבת אלא במלאכות כעין בישול - שנעשה תיקון בגוף הדבר, אבל במלאכות שאין נעשה תיקון בגופן ממש, אלא שעברו רק תהליך של חילול שבת - אין איסור של מעשה שבת, ומותרין אף לאותה שבת, גם לדעת ר' יהודה שבשוגג מותר רק למוצ"ש.
לאור חידוש זה של רבינו יונה, ניתן להתיר מעשה שבת בבורר, משום שגם כאן לא נתבצע תיקון בגוף המאכל, אלא פעולת הפרדה וסילוק הפסולת, אשר מאפשרת לאדם להגיע אל המאכל המבוקש. ומשמע מכמה ראשונים שמסכימים עקרונית עם חידושו של רבינו יונה, כמו הרשב"א (שבת קל:), המביא כן בשם ר' יונה, וכן מן הריטב"א והרמב"ן בעירובין מא:.
אך גם לאור שיטתו של ר' יונה ניתן לחלק במלאכת בורר גופה בין אופני ברירה שונים, וכן יש לברר אם אמנם במלאכת בורר אין התיקון כלל בגוף הדבר.
חילוק בין אופני הברירה לאור שיטת ר' יונה
לשיטת ר' יונה, ניתן להציע חילוק במלאכת בורר עצמה, בין:
א. בורר פסולת מתוך אוכל בצורה כל שהיא.
ב. בורר אוכל מאוכל אחר באופן ששייך בו ברירה.
אפשרות לחילוק כזה מובאת בבה"ל (שי"ט) בשם ספר "ישועות יעקב". בעל ה"ישועות יעקב" דן ביחס בין מלאכה שא"צ לגופה ומלאכת בורר, וקובע שבברירת פסולת מתוך אוכל יש משום מלאכה הצריכה לגופה - למרות שמלאכתו מתרכזת בדחיית הפסולת. ההסבר לכך בלשונו (בה"ל, שי"ט ד"ה לאכול מיד):
"דענין מלאכת בורר הוא שהפסולת אינו ראוי לאכילה, וגם האוכל אין ראוי כ"כ לאכילה עם הפסולת שבתוכו, בגלל כן, הוא מפריד הפסולת מן האוכל. ואם כן, המלאכה אינה נקראת על ברירת הפסולת, רק כמתקן האוכל שהיה ראוי לאכילה, וזהו מלאכה הצריכה לגוף האוכל דמשוי לה אוכל גמור...".
אם כן, בברירת פסולת מתוך אוכל, הרי יש כאן תיקון בחפצא של האוכל, מאחר שחל שינוי בגוף האוכל - מאינו ראוי לאכילה לראוי. ואם כן, במקרה כזה של ברירה, יתכן לאסור גם לשיטת ר' יונה, מאחר שנתבצע כאן תהליך תיקון בגוף האוכל - להכשירו לאכילה.
אך לעומת מצב זה של בורר, הרי שבבורר אוכל מתוך אוכל בכלי, או לאחר זמן, או שמחשיב את האוכל לפסולת - המצב שונה לחלוטין. וזאת בהמשך דברי ה"ישועות יעקב":
"אבל בשני מיני אוכלין, כשמפריד האוכל השני מחמת שאינו רוצה לאוכלו, חשוב מלאכה שא"צ לגופה, כיון שאוכל זה שרוצה לאכול כעת - ראוי לאכילה, אף אם לא נפרד האוכל השני, ופרידתו הוא רק מחמת שכעת אין נפשו חשקה בו, הוי מלאכה שא"צ לגופה...".
אם כן, לפי ספר "ישועות יעקב" יוצא, שפעולת הברירה, וממילא תוצאתה, שונה מהותית בפסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך אוכל. כאשר מתבצעת ברירה בתערובת של פסולת ואוכל, הרי שיש כאן תיקון בחפצא של האוכל, והפיכתו מאינו ראוי לאכילה לראוי, ואילו באוכל מאוכל אין שינוי בחפצא של האוכל.
חילוק זה של ה"ישועות יעקב", מופיע למעשה בפמ"ג הנ"ל, אשר כותב בתחילה שאסור לאותה שבת - בבורר אוכל מפסולת (ע"י כלי), אבל באוכל מאוכל צריך עיון. וההבדל מנומק בפמ"ג: באוכל מפסולת, הדבר ראוי לאכול כמות שהוא, ואין כאן תיקון בגוף המאכל, לעומת אוכל מפסולת, בו יש תיקון בגוף המאכל.
אם כן, לאור גישה זו, בצרוף היתר ר' יונה, יתכן לאסור מעשה שבת בבורר אוכל מפסולת ע"י כלי, או הפוך - גם בלי כלי, ולהתיר בבורר אוכל מאוכל אחר.
כל זה מתוך הנחה שאמנם בבורר אוכל מתוך אוכל, אין נחשב התיקון בגופו של מאכל. אלא שבהמשך מובאת דעת הבה"ל, שגם בבורר אוכל מתוך אוכל נחשב הדבר לתיקון בגוף האוכל. והוא מאריך להשיג על בעל ה"ישועות יעקב", ומוכיח מן הרא"ש, שפסק במלאכה שא"צ לגופה שפטור, ואעפ"כ מחייב בבורר אוכל מתוך אוכל, שגם מקרה זה מוגדר כמלאכה הצריכה לגופה, וזאת מן הנימוק:
"דגם בשני מיני אוכלין המעורבין מתייפה כל מין ע"י ברירת חבירו ממנו - וע"כ מקרו מלאכה הצריכה לגופה".
אם כן, לאור גישת הבה"ל, השוללת את גישת ה"ישועות יעקב", לא ניתן לכאורה לסמוך כלל על היתר ר' יונה, היות שכל אופיה של מלאכת בורר - תיקון והכשר בגוף המאכל, בין אם הדבר מתבצע ע"י הפרדת פסולת מן האוכל, ובין באוכל מאוכל, אם אין רצון לאכול אחד מהם. [למרות שגם לאור גישה זו ניתן עדיין לחלק בין מלאכת בישול, שנעשה ממש תהליך בגוף האוכל, המתבטא בשינוי ניכר בחפצא של האוכל, לבין בורר, שישנה פעולה המתבססת על הסרת המונע באכילה, יותר מאשר על יצירה חיובית בגוף המאכל].
ובכלל, לגבי עצם חידוש ר' יונה, מובא כפסק בבה"ל (שי"ח, ד"ה אחת משאר מלאכות) בשם החיי-אדם (כלל ט'):
"דווקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר, שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיו"ב, אבל המוציא מרשות לרשות, שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה, אם בשוגג - מותר אפילו לו, ואפילו בו ביום, ואם במזיד - אסור אפילו לאחרים עד מוצ"ש מיד, ומ"מ יש להחמיר בכל איסורי תורה כמו מבשל".
היתר עפ"י שיטת התוספות
חידוש מרחיק לכת בדין מעשה שבת בכלל, ניתן למצוא בדברי התוספות במסכת סוכה (דף כג:). הגמ' שם מביאה ברייתא:
"דתניא: הלוקח יין מבין הכותים אומר: 'שני לוגין שאני עתיד להפריש - הרי הן תרומה...' - דברי ר' מאיר. ר' יהודה ורבי יוסי ור' שמעון אוסרים".
כלומר, מחדשת הברייתא שלר' מאיר תנאי מועיל במעשרות, דהיינו - מותר לאכול כעת פירות שיתעשרו בפועל בעתיד. ומובא בתוספות שם (ד"ה שני לוגין) שמדובר כאן בערב שבת בין השמשות, וכפי שמוכח בתוספתא. והוכחה נוספת של תוס' שמדובר כאן דווקא בבין השמשות, ולא בשבת עצמה:
"ועוד דאמרינן פרק שני דביצה - 'המעשר בשבת - בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל...', ואי הוה שרי למיכל בתנאי (בשבת) שאני עתיד להפריש - לא היה ראוי לקונסו אפילו עבר ותיקן".
כלומר, יסוד חשוב מעלה כאן תוספות - אם ניתן לעשות תנאי גם בשבת עצמה, לא היינו קונסים מי שעישר במזיד, למרות שבפועל לא היתנה. במילים אחרות: כל דבר שניתן לעשותו בדרך של היתר בשבת - גם אם בפועל עשה באיסור, אין לקנוס ולאסור משום מעשה שבת.
את סברת התוספות ניתן להבין באחד משני אופנים:
א. אם נסביר שטעם האיסור במעשה שבת מחשש שמא יבוא לעשות כן בפעם אחרת, הרי שבמקום שניתן לעשות את אותה מלאכה ולהגיע לאותה תוצאה בהיתר, אין לנו לחשוש שיעשה דווקא באופן האסור, וכפי שהגמ' בחולין (ד.) מתבטאת: "כיון דאיכא היתירא ואיסורא, לא שביק היתרא ואכיל איסורא".
ב. החיסרון - מצד עצם הגדרת המלאכה - כמלאכת איסור. שהרי מקובלנו, שבשבת בעינן מלאכת מחשבת, וכפי שמובא בגמ' בחגיגה (י.) ובעוד מקומות. הדרישה למלאכת מחשבת כוללת דרישה לכוונת מלאכת איסור. כלומר: האדם חושב ומתכוין למלאכת איסור מושלמת בעלת משמעות ותכלית, ולכן ישנם מספר פטורים במלאכת שבת (כמו מקלקל, דבר שאינו מתכוין, ומלאכה שא"צ לגופה אליבא דר' שמעון, ועוד). ומעין זה ניתן לומר גם כאן - בזמן שאדם עושה מלאכה אסורה, אשר היה יכול להגיע אליה בדרך אחרת של היתר, הרי שמתברר שפעולתו האסורה היתה מקרית, ולא נתכוין לה כשלעצמה, אלא מתוך שאיפה להגיע לתוצאה מבוקשת. דבר זה, אם כן, מהווה חסרון במלאכת מחשבת, וממילא בעצם הגדרת המלאכה כמלאכת איסור.
שיטה מעין זו מצינו בחידוש השלטי גבורים (לח. באלפס) לגבי פסיק רישא:
"ואני כתבתי בחידושים דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפסיק רישיה, אז אפילו עביד אותו מעשה אפילו בפסיק רישיה - שרי, כי לא מתכוין לעשות בפסיק רישיה".
השלטי גבורים מבסס זאת על שיטת הרשב"א בפ"ר, לגבי מלאכת צד, שאם סגר את ביתו מתוך מגמה לשמור אותו, וגם מתכוין לצידת הצבי - מותר, וזאת בהתבסס על שיטת הירושלמי. בכל אופן, למדים אנו מן הש"ג, שלמרות הכלל הידוע, שדבר שאינו מתכוין אסור בפסיק רישא גם לשיטת ר' שמעון, במקרה שהיה יכול להגיע למטרה גם ללא הפ"ר - אז גם אם עשה בפ"ר מותר, מכיון שאינו מתכוין לעשות בפ"ר, כלומר, יש כאן מעין הפטור של "אינו מתכוין" - המהווה חיסרון במלאכת מחשבת, שמאחר שהיה יכול להגיע לתוצאה בדרך של היתר, וגם אם בפועל עשה איסור בסופו של דבר, אין זו מלאכה גמורה.
יישום שיטת התוספות במלאכת בורר
לאור שיטת התוספות והש"ג, ניתן לכאורה להתיר מעשה שבת בבורר גם אם פעל בדרך האסורה, כיוון שיכול לברור בדרך של היתר - אוכל מתוך פסולת ע"מ לאכול לאלתר, וגם אם בפועל נהג אחרת, אין כאן מלאכה גמורה, ומותר. ומובן, שהדבר נכון לגבי כל מלאכה שניתן לעשותה בדרך היתר, ולהשיג אותה מטרה ואותה תוצאה כמו בדרך של איסור. מובן, ששיטת התוספות והש"ג אינה בבחינת מוסכמה בכל הראשונים, אך לפיהם, בכל אופן, ניתן להתיר מעשה שבת במלאכת בורר לבו ביום!.
וכל זה מתוך הנחה, ששיטת התוספות בסוכה, ניתנת ליישום גם במלאכות דאורייתא. שהרי התוספות דן לגבי מעשה בשבת, שאסור מדרבנן משום שנראה כמתקן, וכיון שאיסורו רק מדרבנן - לא קנסו בו מעשה שבת, כיון שהיה יכול לעשות בדרך של היתר, אך יתכן שבמלאכות דאורייתא לא נתיר מטעם זה. בכל אופן, מובא בספר "לוית חן" על שבת (נ"א, א'), להרב עובדיה יוסף שליט"א, להתיר מעשה שבת בבורר, עפ"י שיטת התוספות בסוכה כג: גם לבו ביום, לפחות אם עשה בשוגג. כלומר: לפי זה אמנם אין חילוק בין מלאכות דרבנן למלאכות דאורייתא, וכל שיכול לעשות בדרך היתר - מותר בדיעבד, גם אם עשה באיסור.
סיכום
ראינו תחילה את שיטת הפמ"ג, המצדד לאסור מעשה שבת בבורר, כמו במבשל ושאר מלאכות דאורייתא, אך הוא מעלה שתי אפשרויות להיתר:
א. בשוגג: אוכל מתוך אוכל מותר - כיוון שיכול לאכול כמות שהוא.
ב. במזיד: מתוך שיכול להחזיר הדבר לקדמותו.
לעומת זאת, ראינו מספר צדדים להיתר:
א. אם מחזיר הדבר הנברר לקדמותו, וזאת לפי האפשרות שמעשה שבת אסור - משום הנאה ממעשה עבירה. וכן מובא במהרש"ג וב"ציץ אליעזר", שכל שמחזיר הדבר לקדמותו, אין כאן כלל איסור בורר.
ב. שיטת ר' יונה בעירובין, שכל שלא נעשה תיקון בגוף הדבר אין לקנוס במעשה שבת, והדבר תלוי בהבנות השונות לגבי אופיה של מלאכת בורר על אופניה השונים.
ג. היתר מצד שיטת התוספות בסוכה, שכל שניתן לעשות בדרך של היתר - אין לקונסו בדיעבד. וזאת במקביל לשיטת השלטי גבורים בפ"ר, ולאור ההבנות השונות בהיתר.