הגשת כתב אישום [1] / הרב שמואל דוד

האם די בהגשת כתב אישום כללי על מנת שבית הדין יקבל על עצמו לדון בתיק, או שמא יש צורך בהאשמה ברורה ובטענות חותכות?  

א. ראיה מעדות

כתב הרמב"ם (הלכות טוען ונטען, תחילת פרק ו'):

"בעלי דינים שבאו לבית דין, טען האחד ואמר: מנה יש לי אצל זה שהלויתיו, או שהפקדתי אצלו, או שגזל ממני, או שיש לי אצלו בשכר, וכן כל כיוצא בזה. והשיב הנטען ואמר: איני חייב כלום, או אין לך בידי כלום, או שקר אתה טוען, אין זו תשובה נכונה. אלא אומרים לו בית הדין לנטען: השב על טענתו ופרש התשובה כמו שפירש זה טענתו ואמור אם לוית ממנו אם לא לוית, הפקיד אצלך או לא הפקיד... וכן שאר הטענות. ומפני מה אין מקבלים ממנו תשובה זו? שמא טועה הוא בדעתו ויבוא להשבע על   שקר, שהרי אפשר שהלווהו כמו שטען והחזיר זה את החוב לבנו או לאשתו, או שנתן לו במתנה   כנגד החוב וידמה בדעתו שנפטר מן החוב. לפיכך אומרים לו: היאך תאמר איני חייב כלום, שמא אתה מתחייב מן הדין לשלם ואין אתה יודע, אלא הודע לדיינים פירוש הדברים והם יודיעוך אם אתה חייב או אין אתה חייב. ואפילו היה חכם גדול אומרים לו: אין לך הפסד שתשיב על טענתו והודיענו...

וכן אם טען הטוען ואמר: זה חייב לי מנה, או מנה יש לי אצלו. אומרים לו: מאי זה פנים? הלוית אותו, או הפקדת אצלו, או הזיק ממונך? אמור היאך נתחייב לך, שהרי אפשר שידמה לו שהוא חייב לו והוא אינו חייב".

נמצא, כי לדעת הרמב"ם, טענות הצדדים צריכות להיות ברורות ומוסברות.

  כתב על כך המגיד משנה: "דברים אלה פשוטים בעצמם ויש להם סמך בגמרא ממה שאמרו בשבועות ובנדרים - 'וכשמשביעים אותו אומרים לו: לא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתנו'. ופרק זה בורר אמרו במשנה גם עדים ששואלים להם כיצד אתה יודע שזה חייב לפלוני מנה, והוא מחשש טענה שמא יטענו העדים ויחשבו שהוא חייב לו לפי מה שראו או שידעו ואין הדין כן. וכל שכן שיש לחוש בבעלי דבר עצמם, שאדם קרוב אצל עצמו". היינו, כשם שהעדות חייבת להיות מבוררת היטב, כך, לדעתו, גם טענות הצדדים חייבות להיות מבוררות היטב.

ברם, צריך עיון בסמך שהביא המגיד משנה לכך שיש לברר הטענות. שהרי בדין קיימים מספר שלבים: השלב הראשון הוא שלב הטענות, והשלב השני הוא שלב הראיות. בדין, איפוא, שיהיו הראיות מבוררות היטב, דכשמן כן הן, ראיות. על כן, קובעות המשניות שהזכיר המגיד משנה, כי יש לחקור את העדים ולהשביע אותם על דעת בית דין וכל כיוצא בזה, אך להביא ראיה משלב זה לשלב הטענות, זאת מנין?

אלא שיש להשיב על טענה זו. לפי ששלבים אלה הם במידה רבה מלאכותיים, שהרי במסכת בבא מציעא (יז.) למדנו: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: 'מנה לי בידך', והלה אומר: 'אין לך בידי כלום', והעדים מעידים אותו שיש לו, וחזר ואמר 'פרעתי' - הוחזק כפרן לאותו ממון". ופסק כן הרמב"ם בהמשך הלכה זו (שהבאנו לעיל) ממש וזה לשונו: "הרי שטען עליו שהלוהו מנה והשיב זה ואמר לו: 'לא היו דברים מעולם'. ואחר כך הביא הטוען עדים שהלוהו בפניהם וחזר הנטען ואמר: 'כן היה, ולויתי ופרעתי', אין מקבלים ממנו אלא הוחזק כפרן ומשלם. אבל אם השיב איני חייב או אין לך בידי כלום או שקר אתה טוען וכן כל כיוצא בזה, והלך התובע והביא עדים שהלוהו בפניהם, ואמר (הנתבע): כן היה, אבל (ה)חזרתי לו פקדונו או פרעתיו חובו, לא הוחזק כפרן, ונשבע היסת ונפטר". נמצא, שאילולא הוחזק כפרן, יכול היה הנתבע לשנות טענתו מחמת הראיות והעדים שהביא התובע, ואין אומרים לו מעין "כיוון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד". ומכאן ששלב השמעת הטענות טרם נסתיים גם בעת שמיעת הראיות, ומאחר שהרמב"ם הביא את הדין שיש לברר הטענות ואת הדין המאפשר לבעל דין לחזור בו מטענתו גם אחר שמיעת הראיות (אם לא הוחזק כפרן) בהלכה אחת, יש להוכיח כשיטת המגיד משנה, שהפרדה בין שלב הטענות לשלב הראיות היא מלאכותית, ואינה משקפת נאמנה את מהלך הדיון בבית הדין. ממילא, כשם שאת הראיות צריך לברר היטב, אף הטענות צריכות להיות מבוררות. מכאן, כי לדעת הרמב"ם כתב האישום צריך להיות בטענות מבוררות, ולא האשמה כללית בלבד.  

ב. סיבת הצורך בבירור הטענות

מה טעם ומה צורך יש בבירור הטענות? ניתן להעלות מספר אפשרויות הסבר:

טעם אחד: כדי להביא לדין. היינו, לא יעלה על הדעת כי על כל טענה לחייב אדם ניתן לכנס בית דין. צריך לברר את הטענה ולפרט מדוע חושב התובע כי הנתבע אכן חייב לו.

טעם אחר: הטענה היא חלק מהדיון. אין להפריד את הטענה מן הדיון, וכדי שיתקיים דיון ובו בירור התביעה, צריך לברר את טענות בעלי הדין.

הרמב"ם פתח את ההלכה בחובת הנתבע לברר תשובתו. נראה, כי אם היתה סיבת בירור הטענות הסיבה הראשונה, הצורך בהתייחסות בית הדין, היה עליו לפתוח בחובת התובע לברר טענתו (וחובת הנתבע היתה רק כפועל יוצא מכך, כדי שחובת שני בעלי הדין תהיה שווה). היות שהרמב"ם פתח בחובת הנתבע, נראה כי הוא בא להוציא מלבנו את הטעם הראשון, והיינו - לא הצורך בהבאה לדין גורר את בירור הטענות. כדי להביא את הנתבע לדין די לומר - "פלוני חייב לי". וממילא, הצורך בבירור הטענות, לדעת הרמב"ם, הוא משום שהטענה היא חלק מהדיון. נמצא, כי אף סגנון ההלכה ברמב"ם מסייע למגיד משנה, כי לדעת הרמב"ם אין להפריד בין הראיה לטענות, וכשם שיש לברר הראיות, כך יש לברר הטענות.

אמנם, עדיין יש מקום להתלבט בכך, לפי שלשון הרמב"ם כך הוא: "...והשיב הנטען ואמר איני חייב כלום... אין זו תשובה נכונה, אלא אומרים בית הדין לנטען: השב על טענתו ופרש התשובה כמו שפירש זה טענתו". ניסוח זה יכול ליצור רושם כי בירור הטענה על ידי הנתבע, היא רק תשובה לתובע כדי ששניהם יעמדו על מישור אחד, ולפי זה היה מקום לטעון שאכן הצורך בבירור הטענה על ידי התובע היא רק כדי להביא לדין, ושל הנתבע היא רק כדי להיות עמו ברמה שווה. ברם, הרמב"ם המשיך וכתב - "ומפני מה אין מקבלים ממנו תשובה זו? שמא טועה הוא בדעתו וכו'". היינו, הצורך בבירור הטענה הוא מחמת שזהו חלק מהדיון.

עדיין היה מקום לטעון כי הרמב"ם מורה לבית הדין לברר הטענה רק ברמת "אם לוית ממנו או לא לוית, הפקיד אצלך או לא הפקיד", היינו - תשובה מינימאלית לשאלה בלבד, ואם הצורך בבירור הטענה הוא לשם הדיון, יש צורך בפירוט נרחב יותר. ויש לדחות, משום שהדיון הנרחב יתקיים ממילא בשעת הדיון וההשבה על הראיות, וכעת יש צורך בבירור הטענה ברמה הראשונית והיסודית כדי שיוכל להפתח הליך הדיון, והלוא יש להביא ולהכין ראיות למה שהנתבע מכחיש, ועל כן צריך לדעת מה הוא מכחיש, וכן מתוך טענתו הראשונית יתברר אם הוא טועה בהנחה הבסיסית, אם לאו.

נמצא, כי אין לנו לסתור ההבנה כי הצורך בבירור הטענה אליבא דהרמב"ם הוא במישור הדיון בבית הדין, ויש לכך מספר ראיות מסגנונו של הרמב"ם, מצירוף שני הדינים שבהלכה א', ומן הראיות להלכה זו אליבא דהמגיד משנה.

גם אם נראה את בירור טענות הצדדים כחלק מהדיון, את הצורך בכך יש לנמק בשתי סיבות (לפחות):

האחת: כי מטרת בירור הטענות היא   למנוע טעות, וכלשון הרמב"ם: "שמא טועה הוא בדעתו" (ומתוכה עלולה להתפתח שבועת שקר).

האחרת: כי מטרת בירור הטענות היא למנוע שקר.

מלשון הרמב"ם נראה, כי הוא סובר שהעיקר הוא למנוע טעות, ולכן יש לבקש אף מחכם, שקרוב לומר שאינו טועה בדין, שלא יסטה מן הנוהל התקין והעקבי של בית הדין (אך יש במפרשי הרמב"ם המבינים כי עיקר בירור הטענות הוא כדי למנוע שקר).  

ג. דעה שונה

במסכת שבועות (מא: - מב.) למדנו: "ההוא דאמר ליה לחבריה: הב לי שית מאה זוזי דמסיקנא בך. אמר ליה: ולא פרעתיך מאה קבי עפצי דקיימי בשיתא שיתא? אמר ליה: לאו בארבעה ארבעה הוו קיימי? אתו תרי סהדי ואמרו: אין, בארבעה ארבעה הוו קיימי. אמר רבא: הוחזק כפרן. אמר רמי בר חמא: הא אמרת כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש, לאו אדעתיה?! אמר ליה רבא: קצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי".

למד מכאן הרא"ש (שם פרק ו' סימן י"ח): "מכאן משמע שהאומר לחברו 'פרעתיך', אין צריך לברר במה פרעו והיאך פרעו, דהכא אע"ג דאכחישו יתיה עדים בפרעון, סבר רמי בר חמא למימר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. ורבא לא חייביה אלא משום דקצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי, אבל מעיקרא לא בעי לברורי". ואם כאשר פירט טענתו, יכול לחזור ולהגיד ולברר מחדש, קל וחומר שאין חשיבות רבה בבירור הטענות מראש. וכך גם דעת הר"ן שם (כא: באלפס), ולכאורה יש ללמוד מכאן על מחלוקת ברורה בין הרא"ש והר"ן לבין הרמב"ם.

אך דומה, כי מקום נרחב לטעון כי אין כלל מחלוקת בין הרמב"ם לשאר הראשונים, וזאת מחמת שני נימוקים:

א. הרמב"ם לא כתב את דינו אלא לכתחילה, והא ראיה שכתב "ואפילו היה חכם גדול אומרים לו: אין לך הפסד שתשיב על טענתו". משמע, שאין מחייבים אותו על כך. ולפי שאין הבדל בדין בין חכם להדיוט, נראה שחיוב בירור הטענות הוא לכתחילה בלבד (וראה עוד בזה להלן), וקרוב לומר שאף הרא"ש יודה שכך רצוי, שהצדדים יפרטו טענותיהם כבר מתחילה.

ב. הרמב"ם לא דרש אלא תשובה מינימאלית מן הנתבע (כאמור לעיל). יתכן, כי אף הרא"ש יסכים לכך, ומה שכתב הרא"ש שאין בעל הדין צריך לפרט טענתו, היינו לענין פרטים רבים נוספים. ואף הסברה נוטה לכך שיסכים עם הרמב"ם גבי חיוב טענה מינימאלית, שכן אם לא היה צריך לברר אפילו את הטענה הראשונית, איך ידעו הצדדים לאילו מן הטענות עליהם לחפש ראיות ועדים?!

והנה בסוגיה בבבא מציעא (ה: - ו.) מבררת הגמרא: "וכי מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד, שבועה זו למה?" ומשיב אביי: "חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו". ומבררת הגמרא:   "ולאו אמרינן תפוס ממונא מספיקא משתבע נמי מספק? אמר רב ששת בריה דרב אידי: פרשי אינשי מספק שבועה, ולא פרשי מספק ממונא. מאי טעמא? ממון איתיה בחזרה, שבועה ליתיה בחזרה". ונשאלת השאלה, האם בית הדין מבררים הטענה לבדוק אם אכן ספק מלוה ישנה יש כאן, או שאין הם בודקים וסומכים על השבועה?

כתב שם המרדכי בשם רבנו תם (אות רכ"ב): "מצאתי בשם רבנו תם: מתוך סוגיא זו דתלמודא משמע קצת שאין לברר הטענות. מכל מקום, אחר סיום התלמוד ראו הגאונים שרבו הרמאים ותיקנו שצריך לברר וללבן בכל היכולת. ואם כן, אדם הטוען על חברו מנה אתה חייב לי, והלה אמר איני חייב לך, על הדיינים לחקור".

יש ללמוד מדבריו מספר נקודות. האחת היא, כי בירור הטענות שעליו מדובר הוא בירור נרחב, מעבר לשאלה הבסיסית. שהרי, על מנת לתפוס שהטענה של תופס הטלית היא מחמת ספק מלוה ישנה, אין מספיק בטענה בה מסתפק הרמב"ם. על כן, יש מקום רב לומר שאין כלל מחלוקת בין הרמב"ם ורבנו תם, שהרמב"ם הצריך בירור ראשוני של הטענה, ורבנו תם לא הצריך את הבירור היותר יסודי, ולא פליגי (ואם הרא"ש והר"ן עומדים בשיטת רבנו תם, הרי דברינו לעיל מוכחים מדברי המרדכי כאן). ועיין עוד במרדכי שם שכתב: "דווקא בטוען 'איני חייב לך כלום' ודאי נראים דברי רבנו תם שטענה זו אינה ברורה ויש לחוש לרמאות, אבל בטוען 'פרעתי' אין צריך לפרש". וזה ממש כמו שכתבנו, שאף רבנו תם אינו מצריך בירור יסודי של הטענות.

כמו כן, ניתן לומר על פי דברי רבנו תם, שגם הרמב"ם אשר הצריך בירור הטענה, אין זה מדינא דתלמודא, אלא מתקנת הגאונים, וכדברי רבנו תם. אלא שהרמב"ם הצריך בירור הטענה מחמת החשש לטעות, ורבנו תם הדגיש את החשש לשקר.

דומה, שכך יש לפרש אף בתשובות הרא"ש (כלל ע' סימן ד') שכתב: "אף על גב דקיימא לן דאין אדם צריך לברר לא פרעון מתי פרע ובמה פרע, ולא הלוואה היאך הלווה, הכל לפי הענין להוציא דין אמת לאמיתו". ועוד שם (סימן ה'): "דע לך בני שיחיה, כי נכון הדבר לברר מהיכן נתחייב לו משום דנפישי רמאי, אולי מתוך דבריו תתברר רמאותו וימצא שקרן בדבריו, וכך אני נוהג לפסוק. ולא דמי לשמא מלוה ישנה יש לו עליו, דהתם בקל היטלנו עליו שבועה, וטעם זה (שמא מלוה ישנה) אינו אלא דלא נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. וכן כתבו הגאונים דצריך לברר מהיכן נתחייב לו, דשמא הוא סבור שנתחייב לו, וכשיברר דבריו ימצא שאינו חוב".

ברור, כי לפי הרא"ש מדינא דתלמודא אין צורך לברר, אלא מחשש לרמאים מן הנכון לברר. כמו כן, בהסבירו את דברי הגאונים כתב הרא"ש את החשש לטעות כדברי הרמב"ם, ולא את החשש לתרמית כדבריו שלו בהתחלה.

כיון דאתית להכי יש לומר עוד, כי להרמב"ם שחובת הטוען לפרט את טענתו היא חלק מהליך הדיון, הרי כי אף שחוסר בירור ופירוט הטענה אינו פוסל אותה, מכל מקום אין ספק שהוא "מוריד נקודות", כיוון שיש פגם בנאמנות הטענות. לפי זה, טענת הרא"ש ברורה, כי אם סירובו גורם לחוסר נאמנות כל כך גדול, עד שהוא נראה כמשקר, הרי שבמקרה כזה אין בית דין נזקקים כלל לטענתו. ועיין בהמשך דברי המרדכי שם: "ודאי אם היה אומר ממושכן בעשרה ליטרים ושכחתי היאך, אין לו לפרש. אבל כיוון דאומר איני רוצה לפרש, ניכר שהוא רמאי, ודין מרומה הוא, וצריך דרישה וחקירה... הלכך יש לו לשמעון לפרש דבריו, ואם לא יפרש יפסיד".

ועיין עוד בשו"ת תרומת הדשן (סוף סימן שמ"ג):

"נראה דלפי דין חכמי התלמוד טענתייהו טענה, דרוב הגאונים פסקו והוכיחו מן הגמרא דהנשבע לחברו שאינו חייב לו, נשבע בסתם ואין צריך לפרש באיזה ענין אינו חייב לו או באיזה ענין פרעו... אמנם בספר המצוות כתב דאחר סיום התלמוד תיקנו הגאונים שצריך לפרש בשבועתו האיך אינו חייב לו כדי שלא יוכל לבוא לשום טעות או רמאות. וכתב בהגהות מיימוניות שכך נהג מהר"ם לפסוק בסוף ימיו, וכן משמע באשר"י במתניתין בריש בבא מציעא שיש לדיין לבאר ולסגור בפני כל צד רמאות כשמשביע בעלי הדין".

ועיין באור זרוע (בבא מציעא סימן י"ד): "שאלו בני אשתנפש לרבנו תם זצ"ל: ראובן טען על שמעון שחייב לו מנה, ושמעון משיב שאינו חייב לו כלום. אמר ראובן: כיצד אתה אומר שאינך חייב לי, אומר אתה שלא הלויתיך כלום, או אומר אתה שהייתי אני חייב לך ממקום אחר? ושמעון השיב: לא אפרש לך שום דבר, אלא כמו שטענתי שאיני חייב לך כלום. ועתה היש על שמעון לפרש כיצד אינו חייב לו או לא? והשיב להם רבנו תם זצ"ל שיש על שמעון לפרש כיצד פרעו ובמה פרעו לפני בית דין, שיש דברים ששמעון חושב פרעון ואינם פרעון". דברי רבינו תם זהים לדעת הרמב"ם, ואם נחבר את כל דברי רבינו תם (שנאמרו בשמו) הרי שברור שמן הדין אין בעל הדין צריך לפרט טענתו, וצורך זה בבירור הטענה הוא מחומרת הגאונים מחשש שמא יטעה וישבע לשקר, והדברים עולים, איפוא, בקנה אחד עם דעת הרמב"ם, ולכן גם לא נמצא להם מקור ברור.

נראה גם להוכיח מכאן, כי הצורך לפרט הוא רק כיצד פרעו ובמה פרעו, היינו הטענות הראשוניות והיסודיות, והוא כאשר דייקנו ברמב"ם, שלדעתו אין צורך בפירוט ובבירור נרחב יותר בשעת השמעת הטענות. הוכחה לדיוקנו זה בדברי רבנו תם שבאור זרוע, יש ללמוד מהמשך דברי האור זרוע שם (סימן ט"ו) בשם רבי יהודה הכהן:

"וששאלתם המלוה את חברו ותבעו ואמר לו פרעתיך, והלה אומר האיך פרעת לי והיכן פרעת לי ומה פרעת לי צריך לפרש או אין צריך לפרש? כך דעתי נוטה שאין צריך לפרש, שמצינו בכל מקום כיוון שאמר פרעתיך או החזרתי לך או אין לך בידי, שוב אין צריך יותר. ועוד דקיימא לן דיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה, וכי תימא כל האי גוונא דין מרומה הוא ובדין מרומה צריך לבדוק, מדחשו רבנן לקניא דרבא ותקינו לאשבועי לנתבע על דעת המקום ועל דעת בית דין דילמא אתי למיעבד כי קניא דרבא, ובהא לא אשכחן דאצטריכו רבנן לפרושי, שמע מינה דלא צריך לפרש, שמע מינה".

למדנו מדבריו, כי יש צורך בבירור ראשוני כמו "פרעתיך", "החזרתי לך" וכדומה. ולמדנו מדבריו כי אין צורך לפרט יותר, ושאם יש צורך לפרט יותר הוא נובע מחשש דין מרומה, ושלא בכל מקרה חוששים לכך.

הוסיף האור זרוע: "וכבר בא מעשה לפני מורי ראבי"ה זצ"ל והודה שאין צריך לפרש והביא ראיה משמעתין דאמר אביי חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו... ושמעינן מינה שאף על פי שחשו חכמים שמה שטוען מצאתיה או קניתיה אינו כן, אלא מפני שמלוה ישנה יש לו עליו, ולא משביעין ליה שמצאה או שקנאה אלא נשבע סתם שאין לו בה פחות מחציה איך שיהיה".

נדמה, שכאן הדיון הוא שונה. כאן הדיון מתמקד בשאלה האם בשלב הסיכום, שלב השבועה, מורים לבעלי הדין לפרט טענותיהם (מחשש לטעות או לשקר), ועל כך משיב ראבי"ה שאין מפרטים השבועה, ואין הדבר נוגע כלל לשלב הטענות הראשוני בו אנו דנים כעת.

בשו"ת הרשב"א (חלק ג' סימן צ"ח) כתב: "אין בית דין מקבלים לעולם שום טענה, לא מתובע ולא מנתבע, אלא כשבררו טענותיהם ואומרים לו כיצד הוא חייב לך או כיצד אין אתה חייב לו, דלא כולי עלמא דינא גמירי וסבורים שחברם חייב, ואינו חייב בדין, או שהם פטורים ואינו כן".

את דבריו ניתן לפרש בשתי דרכים: האחת היא, שהצורך בבירור הטענות הוא משום הזקקות לבית דין, דאי אפשר לבוא לפני בית דין, לא מצד התובע ולא מצד הנתבע, בלא לטעון כלום אלא בטענה בעלמא, ועל כן כתב - "אין בית דין מקבלים לעולם שום טענה וכו'". אך מחמת כל הנאמר לעיל, נראה יותר שגם בדבריו יש לפרש כי אין בית דין מקבלים טענה ראשונית כזו, מחמת שהטענה הראשונה היא חלק מהליך הדיון ומבירור בית הדין.

לסיכום: גם כאשר התובע טוען טענה סתמית, היינו - כתב האישור הוא כוללני ואינו מפרט, חייב בית הדין להזקק לנושא. לפי הראשונים שאינם מחייבים כלל פירוט הטענות, הדבר פשוט וללא ספקות. גם לפי הרמב"ם וסיעתו, כיוון שהצורך בפירוט הטענות הוא לשם הדיון, ולא מחמת עצם ההזקקות לנושא, ברור שגם לדעתו חייב בית הדין לדון בעניין. ברם, במקרה שהתובע טוען טענה סתמית, די בטענה סתמית גם מצד הנתבע כדי לדחות את טענתו. אלא שבית הדין יפסוק על פי יחסי הכוחות, היינו על פי המוחזקות וחזקת מרא קמא וכיוצא בזה (וצ"ע כאשר התובע לא פירט הטענה, והנתבע פירט, אם בית הדין ידון על פי יחסי הכוחות, או, כפי שנראה יותר, כי כאשר הנתבע מפרט ניכרים דברי אמת והוא יזכה בדין, וכך משמע קצת בש"ך סימן ע"ה סוף סק"ד).

נמצאנו למדים איפוא, כי בית הדין מחוייב לדון על כל כתב אישום, ועל כל אישום יש להגיש כתב הגנה. אין כתב ההגנה חייב לפרט יותר מכתב האישום, אך אם יפרט יותר, הדבר יעלה את משקלו, ובהתאם לכך תהיה התייחסות בית הדין.  

ד. שבועת היסת

צריך עיון, כלום יתחייב הנתבע שבועת היסת במקרה שהתובע לא פירט את טענתו? בפשטות נראה, כי כאשר התובע אינו מפרט טענתו, אזי בין אם הנתבע מפרט ובין אם אינו מפרט, אין הנתבע חייב בשבועת היסת. דחזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו, היא כאשר מפרט כיצד יש לו, ולא עוד אלא שחזקה זו היא חידוש מדרבנן, ואין לך בו אלא חידושו, כאשר בתביעה טענות ברורות, אבל אם אינו מפרט טענתו, נראה שאין הנתבע חייב בשבועת היסת.

ואכן כך כתב הרא"ש בתשובה (כלל ע"א סימן ה', והביאוהו בית יוסף וב"ח סימן ע"ה), שאם התובע אינו מפרט טענתו והנתבע מכחיש, אין להטיל עליו שבועת היסת, "כי שבועת היסת תקנת חכמים היא, ולא ישביענה אלא בטענה מבוררת". משמע גם מדבריו, שאין משביעים אותה כלל, גם אם אף   טענת הנתבע אינה מבוררת.

ברם, דעת הש"ך אינה כן. עיין בש"ך סק"ד שכתב: "כתב הב"ח שנראה מדבריו (של הרמב"ם) שאם התובע תבעו בסתם, והוא משיב גם כן בסתם, אין בית דין נזקקים לאחד יותר מלחברו, אלא אומרים לשניהם - פרטו טענותיכם. ואם אינם מפרשים לא זה ולא זה, חזר הדין כאילו פירשו שניהם טענותיהם, ופוסקים להם הדין". ובפשטות, אם חזר הדין כאילו פירשו טענותיהם, יש לחייב את הנתבע שבועת היסת, ולפיכך נאמר שרק אם הנתבע בירר ופירש טענתו, אזי לא חזר הדין ופטור מהיסת (כך יוצא מהמשך דברי הש"ך שם, שאם הנתבע בירר טענתו, פונה בית הדין אל התובע בתביעה שיברר טענתו, ומשמע שאם ממשיך לטעון בסתם, שאז אין נזקקים לו יותר ומזכים התובע).

ברם, עדיין אין זה מוכרח, ויתכן לפרש בדברי הש"ך כי חזר הדין רק לענין שאלת החיוב והפטור, אבל שבועת היסת אין לחייב את הנתבע, אפילו אם הוא אינו מברר טענתו, כל עוד התובע אינו מברר דבריו, וכמו שמשמע מתשובת הרא"ש הנזכרת. אך דעת הש"ך ודאי לא כן היא, לפי שבסק"ו הביא את דברי הרא"ש וכתב: "נראה דמיירי שבית הדין מסופקים ואינם יכולים לעמוד על דעת התובע אם יש לו רמאות בדבר. דאי נראה להם שיש לו רמאות בדבר אפילו שבועה דאורייתא, דלאו תקנת חכמים היא, לא משביעינן ליה. ואם נראה להם שאין רמאות בדבר, אפילו בהיסת משביעינן ליה". נמצא, שהש"ך מעמיד את דברי הרא"ש דווקא כאשר כתוצאה מאי בירור הטענה ע"י התובע נוצר ספק רמאות כלפיו בלב בית הדין, אבל כאשר אין חשש רמאות, משביעים את הנתבע שבועת היסת.

אכן, הב"ח והסמ"ע שהביאו דברי הרא"ש, משמע שהסכימו עם פשטותם (ודלא כנתיבות המשפט שהביא דברי הש"ך), וכך תמה על הש"ך גם החזון איש (חושן משפט, תחילת סימן ז', אלא שפלא שתמה על דבריו בסק"ד ולא על דבריו המפורשים יותר בסק"ו), וזה לשונו: "צריך עיון, כיוון שלא בירר התובע טענתו, למה יתחייב הנתבע לישבע, ואין בית דין נזקקים לחייב שבועה עד שיברר תובע טענתו. ומיהו, אם השיב הנתבע 'פרעתי', הוי הודאה שלווה ועל הנתבע לברר דבריו, ואם אינו רוצה לברר, מפסיד וחייב לשלם".

ועדיין יש לדון בדבריו, מפני מה יתחייב הנתבע לברר ולהשביע כאשר אמר "פרעתי". אם תאמר משום שהודה במקצת, בכך שלווה, אין זו הודאה במקצת כלל וכלל, שהרי טוען "פרעתי". אלא יש לומר שהוא גרם לבירור דבריו של התובע, ואם כן נתחדש לנו שאין צורך דווקא בכך שהתובע יברר דבריו, אלא שתביעתו תהיה מבוררת ומפורטת, וזה קויים על ידי הנתבע. וחידוש זה הוא פשוט, שהרי אין השבועה נקבעת מחמת התובע אלא מחמת התביעה, לפי שאין אדם תובע אלא אם כן יש לו, ועכשיו מוכח שהיה לו, וכדי להסיר את התביעה לחלוטין, על הנתבע להישבע.

אף זאת נתחדש לנו בדברי החזון איש, שאף אין צורך בתביעה מבוררת ומפורטת, אלא די בתביעה שהיתה הלוואה (שהרי "פרעתי" אינה הודאה על יותר מכך) כדי לחייב שבועת היסת. אלא שהחזון איש הוסיף שבמקרה שאמר "פרעתי", צריך לברר דבריו, ומשמע שאם יברר דבריו אינו צריך להישבע, וזאת כנראה משום שאין התביעה מספיק מבוררת.

לסיכום - כאשר התובע אינו מברר טענתו, והנתבע מברר בשל מה הוא פטור - פטור הנתבע משבועת היסת. כאשר גם הנתבע אינו מברר דבריו - נחלקו הפוסקים אם יש לחייב אותו שבועת היסת. כאשר הנתבע גרם לבירור דברי התביעה - התביעה מבוררת ולכולי עלמא הנתבע חייב בשבועת היסת. כאשר הנתבע גרם לבירור התביעה בצורה מוגבלת - עליו לברר דברי עצמו גם כן, אך אין הוא חייב שבועה.

---