מוקדש לאבי ואמי

מליחה בקורבנות / ניר וינברג

"וכל קרבן מנחתך במלח תמלח
ולא תשבית ברית א-להיך מעל מנחתך
על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב', יג).

הרמב"ם בספר המצוות (עשה ס"ב) כותב:

"שציונו להקריב מלח על כל קרבן, והוא אמרו יתעלה 'על כל קרבנך תקריב מלח'".

ובמצות לא תעשה (צ"ט):

"הזהירנו מהקריב קרבן מבלי מלח, והוא אמרו יתעלה 'לא תשבית מלח ברית א-להיך', שאחר שהזהיר מהשבית מלח, תגיע שאינו מותר להקריב התפל שאין טעם לו".

בענין מלח מצינו מספר מחלוקות:

א. הגמרא במסכת מנחות (יט:-כ.) מביאה מחלוקת תנאים במקור הדין שקורבן שלא נמלח פסול אף בדיעבד:

"תניא: 'ברית מלח עולם הוא' - שתהא ברית אמורה במלח; דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: נאמר כאן 'ברית מלח עולם הוא', ונאמר להלן - 'ברית כהנת עולם', כשם שאי אפשר לקורבנות בלא כהונה, כן אי אפשר לקורבנות בלא מלח".

רש"י (שם) מציין שבין לר' יהודה בין לר' שמעון ליכא מידי, אלא משמעות דורשין [1].

ב. בענין סדר הפעולות בהקרבת הקרבן ישנם מספר מקורות:

1. המשנה במנחות (יח.): "לא יצק לא בלל ולא פתת ולא מלח ולא הניף ולא הגיש...כשר [2] ".

2. המשנה בזבחים (קיב:): "והיוצק והבולל והפותת והמולח והמניף, והמגיש... בחוץ, פטור".

3. המשנה במידות (פ"ה מ"ג), בענין שש הלשכות במקדש: "לשכת המלח, ששם היו נותנים מלח לקורבן".

4. תוספתא במסכת דמאי (פ"ב ה"ז) המופיעה בגמ' במנחות (יח:): "היציקות והבלילות והפתיתות והמליחות והתנופות וההגשות והקמיצות והקטרות" - אליבא דר' שמעון כשרות בכהן, אליבא דרבנן - מצוות הכהן מקמיצה ואילך.

משלוש המשניות האלה והתוספתא משמע שמליחה במנחות וקורבנות היא לפני העלאתם לראש המזבח במנחות (או ע"ג הכבש בקורבנות).

במנחות - המליחה היא חלק ממעשי הזר מביא המנחה: כשמביאה מביתו מקדשה בכלי שרת, יוצק שמנה, בולל, פותת ומולח, ואח"כ נותנה לכהן המוליכה למזבח להנפה והגשה ו/או לקמיצה.

בקורבנות - במסגרת שש הלשכות בהן היו עושים את הדברים המוזכרים (כגון לשכת המדיחין, שם היו מדיחין קרבי הקודשים), כך גם בלשכת המלח, בה היו נותנים מלח לקורבן.

תוס' (מנחות יח.; סנהדרין פב:) טוענים שהמשניות בזבחים ובמנחות לא דייקו, כיון שמליחה באה לאחר הנפה והגשה. תוס' (מנחות כא:) טוענים גם שבמשנה במידות מוזכרת הלשכה שבה היו נוטלים מלח לקורבנות. ומביאים ראייה מהמשנה בסוטה (יט.) - "הניף והגיש קמץ ומלח והקטיר" [3] וממנה מוכח שמליחה היא לאחר הנפה, הגשה והקמיצה.

לשיטתם יש להוסיף [4] :

1. הברייתא במנחות (כא:) - "דתניא: בשלושה מקומות המלח נתונה: בלשכת המלח ועל פני הכבש ובראשו של מזבח... ששם מולחים הקומץ והלבונה".

2. הברייתא בסוטה (יד:) - "סדר מנחות כיצד... והקומץ ממקום שנתרבה שמנה... ומעלהו ומקטירו [5] מולחו ומעלהו על האישים".

ברם, שיטת תוס', שהמשניות במנחות וזבחים לא דייקו בסדר המליחה, וכן שהמשנה במידות בענין מליחת קורבנות שונה ממשמעה, קשה מהסיבות הבאות:

1. המשניות בזבחים ומנחות, מהן משמע שמליחה היא חלק מיציקה ובלילה, מסודרות ע"פ סדר העבודה (למרות שאין זו מטרתן), וקשה לומר שדווקא במלח לא דייקו. בשתיהן אף מופיע מלח באותו שלב, ונמצאות מכוונות זו עם זו.

2. במשנה במידות מופיעה לשכת המלח, והמשנה מסבירה שבה היו נותנים מלח לקורבנות, ולא נוטלים כדברי תוס'.

אם, אכן, לא נקבל את טענת תוס' [6] לחוסר דיוק של המשניות בזבחים ומנחות, נמצא שלפנינו:

שלוש משניות בהן מליחה לפני הגשה והנפה במנחות ובקורבנות, וכן הקטע מהתוספתא במסכת דמאי;

ולעומתם שלושה מקורות תנאיים (משנה לגירסת תוס', ושתי ברייתות) בהם משמע שמליחה לאחר הנפה, הגשה וקמיצה במנחות, ובקורבנות (עיין בברייתא מנחות כא:) - לאחר העלאתם לכבש.

ג. הברייתא במנחות (כא.) אומרת: "'ולא תשבית מלח', הבא מלח שאינה שובתת, ואיזו? זו מלח סדומית [7]. ומנין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא מלח אסתרוקנית [8] ? ת"ל 'תקריב' - ריבה" (הגירסה שכתבתי היא על-פי התוספתא פ"ט, תורת כהנים וכן גירסת יראים (סי' תנ"ב) ועוד).

מהו הצורך המיוחד במלח סדומית, שאינה שובתת? ומדוע כשיש חשיבות גדולה כל-כך למלח סדומית נסתפק, כשלא נמצא סדומית, במלח אסתרוקנית?

ד. בגמרא במנחות (כא:) מובאת ברייתא - "דתניא: יכול האומר הרי עלי מנחה יביא מלח מתוך ביתו כדרך שמביא לבונה מתוך ביתו? ודין הוא - נאמר הביא מנחה והביא מלח, ונאמר הביא מנחה והביא לבונה. מה לבונה מתוך ביתו, אף מלח מתוך ביתו; או כלך לדרך זו - נאמר הביא מנחה והביא מלח, ונאמר הביא מנחה והביא עצים, מה עצים משל ציבור אף מלח משל ציבור.

נראה למי דומה: דנין דבר הנוהג בכל הזבחים מדבר הנוהג בכל הזבחים, ואל תוכיח לבונה שאינה נוהגת בכל הזבחים; או כלך לדרך זו - דנין דבר הבא עימה בכלי אחד מדבר הבא עמה בכלי אחד, ואל יוכיחו עצים שאינן באין עמה בכלי אחד.

ת"ל 'ברית מלח עולם הוא' ולהלן הוא אומר 'מאת בני ישראל ברית עולם'; מה להלן משל ציבור אף כאן משל ציבור".

מה טיבה של גזה"כ "ברית מלח עולם הוא" המצריכה מלח משל ציבור? מדוע לא יוכל בעל קורבן להביא את המלח לקורבנו כמו את הלבונה?

ה. את המשנה במנחות יח. - "לא יצק לא בלל ולא פתת ולא מלח... כשר" - מעמיד רע"ב בכך שלא מלח את כל המנחה אלא רק את הקומץ בלבד, ואז בדיעבד אומרת המשנה - כשר.

אך ברייתא מפורשת במנחות כ. אומרת שלכתחילה צריך למלוח רק את הקומץ - "יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח ואפילו השיריים? ת"ל 'קרבן', קרבן טעון מלח ואין מנחה כולה טעונה מלח".

הרי לנו סתירה מפורשת בין המשנה במנחות יח., לפיה משמע שרק בדיעבד כשר אם מלח רק את הקומץ, לבין הברייתא במנחות כ., ממנה נראה שלכתחילה יש למלוח רק את הקומץ!

* * *

ההבנה הפשוטה בצורך במלח על הקורבן והמנחה היא שהמלח הוא צורך הקורבן. כדברי האב"ע על התורה (ויקרא ב', יג) - "שלא תקריב תפל ואל יאכל כי הוא דרך בזיון". טיבו של המלח כנותן טעם בקורבן ומגיע לקורבן למען הקורבן.

וכדברי ספר החינוך (מצוה קי"ז) - "כי כל דבר מבלי מלח לא יערב לאיש לא טעמו ולא אף ריחו".

אך נראה שיש ענין נוסף במלח, וכפי שמוסיף בעל ספר החינוך בעצמו:

"ומלבד זה יש במלח עניין אחר רומז, כי המלח מקיים כל דבר ומציל על ההפסד ומתיר הריקבון".

ומבואר ברמב"ן (עה"ת, ויקרא ב' יג):

"כי ענין שהמלח מים, וברוח השמש הבא בהם יעשה מלח והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו ואחרי היותם מלח יכריתו כל דבר וישרפו... והנה הברית כלולה מכל המידות... והנה המלח כברית".

ומוסיף הטור: "כי כאשר המלח מקיים העולם ומכרית, כן בברית הקורבנות יתקיים העולם ויכרת אם יעברו מעליו" [9].

נמצא, אם כן, כי למלח יש תפקיד עצמאי, כמייצג את ברית העולם הכרותה על הקרבנות. "מלח ברית א-להיך" (שם).

כלומר - במלח יש שני רבדים:
1. כטפל לקורבן, וכנותן טעם.
2. כעומד בפני עצמו ומייצג ברית של קיום והמשכיות.

ניתן לדייק זאת גם מן הפסוק. נחלק את הפסוק לשניים:

א. "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית א-להיך מעל מנחתך...".

ב. "...על כל קרבנך תקריב מלח".

בחלק א' משמע שהמלח טפל לקורבן והעיקר הוא שמהקורבן לא יושבת מלח.

בחלק ב' משמע שהמלח בא לקורבן בזכות עצמו, והלשון "תקריב מלח" מעידה שהמלח הוא מעין קורבן עצמאי, אך נתחדש שהופעתו היא רק על קורבנות.

ונראה לדייק כך גם ברמב"ם (בסה"מ שהובא לעיל):

במצות לא תעשה (צ"ט) - "הזהירנו מהקריב קורבן מבלי מלח" - וכדין בקרבן.

ובמצות עשה (ס"ב) - "ציוונו להקריב מלח על כל קורבן" - כדין במלח.

נראה, שע"פ שתי ההבנות הללו בדין מליחה, ניתן להסביר את כל הנקודות שהוזכרו לעיל:

א. נראה שר' יהודה ור' שמעון חולקים בשתי ההבנות הנ"ל:

לר' יהודה - הלימוד הוא מברית מלח (במדבר י"ח) המוזכר בענין מתנות כהונה: "כתרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך ולבניך ולבנתיך אתך לחק עולם ברית מלח עולם היא לפני ה' לך ולזרעך אתך".

ונראה פשוט, שלדעת ר' יהודה אין כל קשר בין נתינת המלח לבין הטעם בקרבן, אלא שהוא מובא במסגרת הסמליות של הברית בקרבנות.

לר' שמעון - מלח טפל לקרבן - "...כן אי אפשר לקורבנות בלא מלח", ומשמע שזהו דין בקורבן, שיופיע עם מלח.

יתכן גם, ששני התנאים מסכימים לשני הטעמים במלח (ובאמת אין נפק"מ הלכתית ביניהם לשיטת רש"י), אך נחלקו מהו הטעם היסודי יותר ממנו נלמד שמליחה מעכבת גם בדיעבד.

 

ב. משלוש המשניות לעיל (ומהתוספתא בדמאי) משמע שמליחה הינה חלק מיציקה ובלילה במנחות, ובקורבנות היא לפני הגעת האברים לכבש. נראה, שהן מייצגות את הרובד הראשוני של המלח, כצורך הקרבן וכנותן טעם, וחלק זה אף יהיה כשר בזר, וכדברי הרמב"ן עה"ת (ויקרא ב', יא) "וחזר ואמר 'וכל קרבן מנחתך במלח תמלח', כי יחזור אל מביא המנחה, והטעם כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה" (ובניגוד לדעת התוס'!).

אולם בשלוש המשניות האחרות, בהן מפורש שמליחה היא לאחר קמיצה, נראה שעשיית הפעולה על ידי הכהן מוסיפה את הרובד הנוסף של המלח, כעומד בפני עצמו. ברובד זה הגיוני ומובן מדוע יהיה דווקא בראש המזבח ולאחר קמיצת הקומץ.

להלכה, נראה שלכתחילה תהיה המליחה דווקא בכהן, כיון שכך מיוצגים שני הרבדים (רמב"ם הל' מעשה הקורבנות פי"ג הי"ב). אך בדיעבד גם בזר המליחה תהיה כשרה (רמב"ם, הל' פסולי המוקדשין פי"א ה"ז וכן בפהמ"ש מנחות פ"ג מ"ב), ואפילו רחוק מן המזבח, בתוך תהליך היציקה והבלילה. כך נשיג רובד אחד של מלח כטפל לקורבן [10].

כזכור, תוס' במנחות (יח.) מוכיח שמליחה היא לאחר תנופה, הגשה וקמיצה, מן העובדה שהגמ' במנחות (כ.) מניחה שמליחה הינה רק בראש המזבח, ועל כן אומרת הגמ' (שם) - "וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח!".

אלא שיש לומר: 1. בגמ' מופיע תירוץ שני: "אי בעית אימא כיון דכתיבא ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמיא", ולפיו נדחתה ההבנה מהתירוץ הראשון וחוזרת הגמ' להעמדה הראשונה של אביי "לא מלח כהן אלא זר". ועל כורחנו כך הבין הרמב"ם, שהרי פסק שמליחה בזר בדיעבד כשרה, וכ"כ הלח"מ (הל' איסורי מזבח פ"ה הי"ב) [11].

2. כל הדיון בגמ' (שם) הוא ברובד הלכתחילה, שבאמת מולחים בראש המזבח, ולשם ודאי אין הזר קרב.

ג. לכתחילה נצריך באמת מלח סדומית שהוא מלח שאינו שובת - ובפשטות מלח המקיים ברית, שיש לו זהות קיום עצמאי גם ללא הקורבן, וכפירוש הרמב"ן עה"ת ויקרא (ב', יג) - "שהמלח מים, ובכח השמש הבא בהם נעשה מלח... והנה המלח כברית", כאמור לעיל (בנוסף, כמובן, לרובד של מלח כנותן טעם וכטפל למנחה או לקורבן).

אך אם לא נמצא מלח סדומית נסתפק במלח אסתרוקנית, הנעשה על-ידי האדם וטיבו רק כנותן טעם לקורבן.

ונראה שכך הבין גם בעל ה"תורה תמימה", ר' ברוך הלוי אפשטיין (שם): "מלח סדומית - מלח כזה שמציאותו בטבע וממילא מין זה קיים ומתמיד ואינו כלה לעולם, לאפוקי מלח הנעשה בידי אדם אם לא יעשוהו שוב אינו במציאות, ומלח קיים לעולם הוא מלח סדומית... מלח אסתרוקנית - הוא מין מלח פשוט, ונראה בטעם הדרשה משום דלא שייך הקרבה על דבר שהוא עצמו בא רק לתקן ולתבל הדבר הנקרב, והל"ל 'על כל קרבנך תשים מלח', ולכן דרש שבא הכתוב לרמז שהמליחה היא חשובה כמו עצם ההקרבה, ולא סגי בלא"ה, וא"כ אם אין מין מלח היותר ראוי מביא ממין אחר".

ד. הסתפקות הברייתא במנחות (כא:) היא בדיוק בשאלתנו: האם המלח הוא כלבונה שהיא חלק מן המנחה ובאה איתה, ולכן ודאי שהאדם יביאו בעצמו, כשם שמביא את הלבונה; או שמא המלח אינו שייך לאדם עצמו בזיקתו אל המנחה או הקורבן, אלא מופיע כמימד ציבורי בקרבן, שהרי הוא מייצג ברית כללית. ולמסקנת הברייתא, שיש גזה"כ של "ברית מלח עולם הוא", אין חובה לומר שקיים רק גורם הברית של מלח בפני עצמו, אלא נתחדש שקיים הרובד הנוסף על הרובד הראשוני כטפל ונותן טעם, ושני הרבדים קיימים.

ה. במשנה במנחות (יח.) משמע שלכתחילה צריך למלוח את כל המנחה, אך אם מלח בדיעבד רק את הקומץ - כשר. ניתן להסביר זאת, שכן הרובד הראשוני באמת צריך להיות שמלח הוא ממרכיבי המנחה כטפל לה ונותן טעם, ולמעשה מכוונת משנה זו עם קובץ המשניות לעיל בסעיף ב, אשר לדעתן המליחה היא של כל המנחה ביד הזר, עוד לפני קמיצת הכהן. אך אם מלח הכהן ומלח רק את הקומץ, בדיעבד כשר, כיון שעדיין הוא מקיים את הרובד הנוסף של המלח, כעומד בפני עצמו.

להלכה, כאמור, יתכן שמליחת הכהן את הקומץ בראש המזבח, מקיימת את שני הרבדים כאחד.

לאור הנאמר עד עתה ניתן להבין עוד כמה עניינים:

1. ניתן לנסות להבין את דברי המהר"ם חגיז בשו"ת הלכות קטנות (סי' רי"ח) שמותר למלוח קורבן עם אבקת סוכר דהוא מן המלח, אע"פ שהוא עובר משום "דבש לא תקטירו", ונפק"מ היכא דאין לו מלח, דאתי עשה דהקרבת מלח ודוחה לא תעשה בהקטרת דבש. ובאבנ"ז (או"ח סי' תקל"ב) כתב שדבריו תמוהים, והבין ממנו שניתן כיום למלוח בשר לכתחילה עם אבקת סוכר, שהלא מליחת הבשר שלנו היא כדמיון מליחת בשר הקורבן. כנראה, הבין המהר"ם חגיז שמבנה הסוכר דומה למבנה המלח, משא"כ במציאות, כדברי דרכי תשובה (יו"ד סי' ס"ט או"ח, שכ"ח).

אך העקרון בדבריו של המהר"ם חגיז נראה כדברינו: אם אין מלח משובח הכולל את שני הרבדים דלעיל, נסתפק בסוכר שהוא מייצג את המלח כנותן טעם, וכדברי הגמ' בברכות (ה.) - "אמר ר' שמעון בן לקיש: נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין... מה ברית מלח ממתקת את הבשר..." (בגרסה אחרת - "קורבן").

2. בגמ' במנחות (כא.) מובא: "'תמלח' - למאי אתא? לכדתניא: במלח, יכול תבונהו? ת"ל: 'תמלח'... אמר רב אשי: יכול יתן בו טעם כבינה? ת"ל: 'תמלח'. כיצד הוא עושה? מביא האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו". על פי הערוך (בערך "בן") משמע שהלימוד בא להוסיף מלח כדי שירגישו את ענין הטעם כבינה באדם, ונראה שבה"א חשבנו להסתפק במלח כמייצג ברית ובא בפני עצמו (שהרי אינו נותן טעם כלל), וכל כמות תספיק. קמ"ל, שקיים גם גורם של מלח כנותן טעם בקורבן, ושני הרבדים קיימים [12].

3. הרמב"ם (בהלכות אסורי מזבח, פ"ה הי"א) אומר: "מצוות עשה למלוח כל הקורבנות קודם שיעלו למזבח, שנאמר: 'על כל קרבנך תקריב מלח'. ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים".

אך תימה, שבפט"ז מהל' מעשה הקורבנות הי"ד כותב הרמב"ם שנותן מלח על היין:

"וכיצד עושים ביין הבא בפני עצמו, נותן עליו מלח ומנסכו כולו ע"ג השיתין...".

הכס"מ (שם) מתרץ שבהל' איסורי מזבח מדובר ביין הנסכים דווקא, ולכן, כאשר יין הוא נספח לקורבן מספיק שהקורבן ימלח; משא"כ ביין הבא בנדבה בפני עצמו, אותו צריך למלוח במלח.

ותמוה, האם נאמר שביין המלח הוא כנותן טעם, כמו במנחות ובקורבנות?!

אלא שעל כורחנו, כאשר המלח מופיע ביין, דינו רק מצד הברית כ"קרבן" עצמאי, ולכן בנסכי יין הוא לא יופיע, כיון שטעם אינו נותן, וכ"קורבן" עצמאי הוא כבר מופיע על הקורבן שאיתו בא היין כנסכים!

ונראה שתהיה עוד נפק"מ בעניננו. הברייתא בתורת כהנים (בפסוק על אתר) לומדת שגם מנחת נסכים צריכה מלח. למנחת נסכים שתי הופעות:

1. מנחה הבאה כנספח לקורבן. הצורך במלח כאן מובן: על הקורבן הראשי כבר מופיע המלח, הן מצד היותו טפל ונותן טעם, והן מצד היותו "קרבן ברית". אך על מנחת הנסכים, נראה שיבוא המלח כנותן טעם, כיון שדין זה שייך בכל דבר העולה על המזבח, כדי שלא יהיה טפל (משא"כ ביין הנסכים ששני הדינים לא שייכים בו, וכדלעיל).

2. במשנה במנחות (קד:) נחלקו ר' עקיבא ור' טרפון האם מתנדבים שמן למזבח. ובגמ' (שם) אומר רבא: "מדברי שניהם נלמוד, מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום". רש"י (שם בד"ה מדברי) - "סלת, שמן ויין בלא קורבן, דעד כאן לא פליגי אלא בפני עצמו, אבל במעורב עם המנחה לא פליגי". יוצא, אם כן, שניתן להביא מנחת נסכים גם ללא קרבן. מהו, איפוא, העיקר במנחת נסכים זו?

אם נאמר שהסולת היא העיקר, הרי שודאי טעונה מליחה, הן מצד "קרבן ברית" והן מצד כנותן טעם וכטפל למנחה, אך את היין לא נמלח כלל, כאמור לעיל, שמצד "קרבן ברית" כבר נמצא המלח על הסולת, שהיא העיקר, וכנותן טעם השייך בכל דבר העולה על המזבח, לא נמלח את היין שודאי אינו נותן בו טעם.

אך אם היין עיקר במנחת הנסכים הזו, יתכן שנמלח אותו מצד "קורבן הברית" הבא על עיקר המנחה, ואת הסולת כנלוית למלח מצד נותן הטעם.

4. הברייתא במנחות (כא.), לומדת שדין מליחה קיים גם בשבת מ"'תקריב' ואפילו בשבת". שואל על כך הלחם משנה בהלכות שבת (פי"א ה"ה): "וקשיא לי, דלמאי אצטריך קרא, והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר, דהא קיי"ל אין עיבוד באוכלין?" (עיי"ש מה שמתרץ).

ושמעתי ממורי ורבי הרב ליכטנשטיין שליט"א, שנראה שאין הפסוק בא ללמד שניתן למלוח את הקורבן בשבת, אלא שיהיה היתר לשרוף את המלח על האישים.

למעשה, יתכן שהדבר תלוי בחקירתנו ובמה שחידש הפסוק: אם הפס' מחדש שהמלח הוא חלק מן הקורבן כטפל ונותן טעם, אזי באמת לא יובן מדוע נצטרך את הלימוד של "'תקריב' - ואפילו בשבת", כיון שבודאי לא יעלה על הדעת לרבות כל חלק בקורבן שאינו אוכל, אלא הכל חטיבה אחת שהותרה בהקרבה. אך אם נאמר שיש כאן גורם חדש שהוא "מלח ברית", המופיע אמנם על הקורבן, אבל שומר על זהות עצמית, ודאי נצטרך היתר לשורפו על האישים בשבת.

וניתן לומר שלמעשה שני הדינים קיימים, והיתר הפסוק להקריב מלח בשבת מובא במקומות שהמלח אינו מופיע כטפל לקורבן וכנותן טעם (כמו ביין הבא בפני עצמו, כדברינו לעיל, ובניסוך המים, עיין לקמן) אלא כמלח ברית, שהוא גורם חדש ומצריך היתר מפסוק כדי לשורפו על האישים.

5. שיטת רבי במנחות כ: - "רבי אומר: עצים - קורבן הן, וטעונים מלח...".

ואין כל ספק, שאין המלח בא לתת טעם בעצים, ואם יש בו צורך - הדבר מובן רק מהיותו גורם עצמאי.

6. המנחת חינוך (מצוה קי"ח, בענין מליחה בקורבנות) מסתפק האם ניסוך המים בחג יצריך מליחה, ומגיע למסקנה שאין מליחה במים, אך לפי דברינו לעיל יתכן שנצריך את מליחת המים. ניסוך המים נראה שבא בפני עצמו (וכך גם מבין המנחת חינוך), וכתירוץ הכס"מ לעיל (בסעיף 3), שכל הבאים בפני עצמם צריכים מלח. לכן, מצד "קרבן ברית" הבא על כל קורבן יתכן שיומלחו המים, אך מצד נותן טעם נראה שלא יומלחו, כיון שודאי אינם נותנים טעם משובח במים.

* * *

לאור כל זאת ניתן אולי להבין הלכה שאנו נוהגים כיום:

הגמ' בסוף חגיגה (כז.) אומרת: "ר' יוחנן ור' לקיש דאמרי תרוייהו: בזמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר על האדם, עכשיו שולחנו מכפר עליו", ומשמע שהשולחן משמש כעין מזבח.

המחבר בשו"ע פוסק (או"ח סי' קס"ז ס"ה): "לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן ללפת בו פרוסת הבציעה, ואם היא נקייה או שהוא מתובל בתבלין או במלח כעין שלנו... אינו צריך להמתין". ומוסיף הרמ"א: "ומ"מ מצוה להביא על כל שולחן מלח קודם שיבצוע, כי השולחן דומה למזבח והאכילה לקרבן, ונאמר - 'על כל קרבנך תקריב מלח'".

מצאנו, אם כן, בהלכות בציעת הפת, את שני הדינים הקיימים במלח: הן כנותן טעם בפת, והן כגורם עצמאי, שיש להעלותו אף כשיש טעם בפת שאוכל.

"על כן נקרא 'ברית א-להיך', כי בהקרבה זו כורתים ברית עם ה' להשליטו על כל ההפכים. וכל המנחות חוץ משל כהן היו נאכלים לכהנים, וזה הוא כמו צדקה שנמשלה למלח המעמיד ומקיים את הבשר, כך מלח ממון חסר, והצדקה שבקרבן גדולה מן הקרבן עצמו, וכמ"ש 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'. על זה אומר 'על כל קרבנך תקריב מלח', שהמלח הוא העולה על כל הקרבנות ונבחר לה' מזבח" (כלי יקר).

---