צביעה באוכלין / מנשה וינר
פסק השו"ע באו"ח סי' ש"כ סעיף י"ט:
"ליתן כרכום בתבשיל מותר ואין לחוש לו משם צובע, דאין צביעה באוכלין".
מקור הדברים, כפי שהביא הב"י, בשבולי הלקט בשם היראים, וכבר העירו האחרונים, שלפנינו ביראים ליתא, אבל הם דברי שבולי הלקט עצמו.
בדרכי-משה (סי' ש"כ אות ב') הביא קצת ראיה לדין זה, מהגמ' בקמ., דנותן ביצה לתוך החרדל אע"ג דעושה לו מראה, מותר, וכן נפסק להלכה בסי' שי"ט סט"ו.
על דין זה, דאין צביעה באוכלין, הקשו ראשונים ואחרונים מסוגיה ערוכה בשבת עה. - "שוחט משום מאי חייב? רב אמר משום צובע... צובע במאי ניחא ליה? ניחא דליתווס בית השחיטה דמא, כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה", ופרש"י ז"ל, "שצובע את הבשר של בית השחיטה", וא"כ מחייבינן על צביעה באוכלין.
אכן, קושיה מעיקרא ליתא לפי פירוש האור-זרוע בסוגיה, דמפרש דהצביעה היא בעור של בית השחיטה, וכן כתב לתרץ הביאור-הלכה על אתר. אך לפי פירוש רש"י, דנראה דהוא פשטות הסוגיה, עדיין קשה למאן דסבר אין צביעה באוכלין.
הנשמת-אדם (הלכות שבת, כלל כ"ד אות ג') אכן פקפק בדין זה של השו"ע, וכתב דחושש לו מחטאת. כמו-כן הביא שם את תירוצו של החכםצבי (בסי' צ"ב), דשאני שוחט, דכיון דאסור באכילה - שייך בו צביעה. הנשמת-אדם הבין, שכוונת החכם-צבי היא מצד מעשה שבת, ולכן תמה עליו ודחה תירוצו. אבל באבני-נזר (חלק או"ח סי' קע"ג) כתב, דלא זה הפירוש בדברי החכם-צבי, אלא דאסור לאכלו עם הדם ואין המלאכה לאכילה. ובאר דבריו בקהילות-יעקב, דכיון דאי אפשר לאכול את הבשר עד שיסלק הצביעה דדם, ממילא נחשב הכל כדבר שאינו ראוי לאכילה, והא דאין צביעה באוכלין הוא רק בדברים שעכשיו הם אוכלין. בהמשך תעלה הבנה אחרת בהסבר דברי החכם-צבי.
ובאחרונים (החתם-סופר, קהילות יעקב בסי' ל"ז) כתבו לחלק, דהא דאין צביעה באוכלין, הוא דווקא כשהצביעה היא לצורך תיקון המאכל והשבחתו, אבל אם הצביעה היא כדי להראות את טיב הצבע, או במטרה דומה, בהא ודאי יש צביעה באוכלין. והרי אצלנו בסוגיה מפורש, דניחא ליה בצבע - "כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה", וא"כ אין הכוונה כאן לתקן את המאכל עצמו, ולכן חייב משום צובע.
אבל לענ"ד תירוץ זה עדיין אינו מספיק, דהא המקור אשר ציין בדרכי-משה עומד כנגדם. הרי שם, כל תפקידו של החלמון הוא לתת צבע יפה לחרדל, ולא לתקנו כלל - "תני יעקב קרחה: לפי שאין עושין אותה אלא לגוון", ופירש"י ז"ל: "למראה, שהחלמון יפה לגוון ולא החלבון", וא"כ כאן אין בכלל תיקון המאכל, והחשיבות היא אך ורק בצבע - במראה כשלעצמו, ולכאורה יש מקום לחייבו. ניתן עדיין ליישב, שבעצם הפיכת המאכל ליפה יותר, הוא בעצם גם משפר אותו, דדבר מפורסם הוא, דאין טעם מאכל נאה, כטעם מאכל הנראה פחות יפה, אע"פ שאדם עיוור היה מרגיש בשניהם את אותו הטעם, ולכן בעצם פה יש גם תיקון המאכל עצמו, אבל זה דוחק.
לכן נראה לי להציע הסבר אחר. צביעה באוכלין מצינו בתרי גווני:
א. כאשר האוכל משמש כחומר הצביעה, כגון בצובע ידיו בתותים.
ב. כאשר האוכל הוא הנצבע, כגון כשאדם לוקח צבע וצובע בו תפוח.
ונראה לי ברור שבשני המקרים הללו יש צביעה כאוכלין. נתבונן היטב במאכל. ברור, שבדרך כלל המאכל נועד להיות מזון. אולם למאכלים מסויימים ישנן גם תכונות נוספות, אף שלרוב אין הן התכונות העיקריות של המאכל. אם אדם לוקח תות, וצובע בו כלי, יש בכך צביעה לכל דבר, דבמקרה זה משתמש במאכל לא ליעודו העיקרי, מזון, אלא ליעוד אחר, ואף ליעוד זה המאכל מתאים ביותר. הפעולה מוגדרת כצביעה. והוא הדין בלוקח צבע וצובע בו דבר מאכל: כאן האוכל משמש כמצע לצבע, והפעולה כאן היא שוב פעולת צביעה, אלא שהוא צובע במקרה זה אוכל, ולא כלי או דבר אחר.
אך ישנו גם מצב שלישי, כאשר הוא צובע אוכל ע"י אוכל. כאן, ורק כאן, נאמר הדין, דאין צביעה באוכלין. כאשר הוא לוקח כרכום, שהוא מאכל, ונותנו לתוך התבשיל, לא יהא זה נכון לומר שיש כאן פעולת צביעה. הפעולה כאן היא תיקון האוכל, הכנת האוכל, בישול או כל הגדרה אחרת ששייכת אך ורק לתחום האוכל. בכה"ג אין צביעה באוכלין, וניתן לדמות זאת בדרך העברה ל"דרך אכילה". כאשר הוא מערבב אוכל באוכל, אנו מסתכלים רק על התכונה העיקרית של המאכל - מזון. הפעולה כאן איננה מוגדרת כלל כצביעה.
כעת ברור, מדוע כתב הרמ"א בדרכי-משה, דמדין החלמון והחרדל יש קצת ראיה, כי שם המקרה הוא אכן גבולי. מדובר אמנם בצביעת אוכל ע"י אוכל, אך בכ"ז המטרה היא כן לשם הצבע. ואעפ"כ עולה משם, דאוכל באוכל, בכל מקרה אין בו דין צביעה.
כעת ברור מאד גם המשך פסק השו"ע בסעיף כ', דאף הוא מדברי שבולי-הלקט: "יש מי שאומר, שהאוכל תותים או שאר פירות הצובעים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה משום צובע, אבל אם צובע פתו במשקה הפירות לית לן בה, דאין צביעה באוכלין", והרעיון ברור. רק כשיש אוכל באוכל אין צביעה באוכלין, אך כשהאוכל משמש רק בצד אחד, יש צביעה, והלשון המסופקת בשו"ע היא רק בגלל גורמים צדדיים, כגון דרך לכלוך וכד', ואינם ענין לכאן. לפי זה ברור גם הא דפסק שם בדרכי-משה, וכן פסק המ"ב (ס"ק נ"ו), דמותר ליתן יין אדום בתוך יין לבן אע"פ שמתאדם, ואפילו אם מתכוון לעשות מראה במאכל או במשקה, כפי שכתב הפמ"ג.
ולפי דברינו ברור מאד מהו ההסבר בסוגיה דשוחט. כאן, לכאורה, יש צביעת אוכל באוכל - הדם בבשר בית השחיטה. וא"כ, כדי להסביר מדוע בכ"ז יש כאן חיוב צובע, די "להסיר" מכאן את אחד מהאוכלים. האו"ז כתב, דהדבר הנצבע אינו אוכל, כיון שהוא צובע את העור ולא את הבשר. ואפשר, כמובן, ללכת בכיוון ההפוך, וכך אנחנו חייבים לעשות לשיטת רש"י. ונראה לי, שזהו הפירוש הפשוט בדברי החכם-צבי, דכתב דאסור לאכלו, וכוונתו על הדם הצובע שהוא אסור באכילה, וממילא כאן אינו אוכל (והא דדבר האסור לא מיקרי אוכל לעניין זה, הביא האבני-נזר שם מקורו מהרשב"א במנחות, ואכמ"ל), וא"כ יש כאן אוכל רק בדבר הנצבע ולא בדבר הצובע, ובכה"ג יש צביעה באוכלין, וא"ש.
ובזה נראה ליישב גם את דברי תוס' הרי"ד התמוהים. דכתב התורי"ד: "ואי אמרת, אמאי לא אמרינן אין צביעה באוכלין, כדאמרן אין דישה אלא בגדולי קרקע, משום דגדולי קרקע חשיבי, והלכך מלאכות הנוהגות בהן אינן נוהגות בשאר מטלטלין, אבל כל המטלטלין דינן שוה, ואין לחלק בין אוכלין לשאר מטלטלין, והכי נמי אמרינן במעבד, שיש עיבוד באוכלין". ראשית, כתב הרי"ד, בניגוד ליראים, דלא אמרינן אין צביעה באוכלין, והאבני-נזר כתב, דנכון להחמיר לעצמו בגלל שיטת הרי"ד. אבל עצם דברי הרי"ד מוקשים מאד, דהיאך כתב דיש עיבוד באוכלין, הרי להדיא בהמשך הסוגיה הנ"ל בשבת (עה:) אמר רבא - "אין עיבוד באוכלין", וכמותו פסקו הר"ח, הרי"ף והרמב"ם, וכבר תמהו בזה האבנינזר והגאון הרי"ש נתנזון. אמנם מתבאר מדברי הרי"ד בפסקיו, דפסק כרבה בר רב הונא וכהסבר ר' אשי, דאם הוא מתכוון לשמרו לימים רבים, יש עיבוד אף באוכלין. ועיין בחידושי הר"ן דכתב, דמדברי ר' אשי אין ראיה לפסוק כרבה בר רב הונא, דלדבריו דרבה קאמר, וליה לא סבירא ליה.
מ"מ, הדברים עדיין צריכים ביאור, ואף החתם-סופר בחידושיו כתב, דמאן דאמר אין צביעה באוכלין הוא זה הסובר גם שאין עיבוד באוכלין.
ונראה, דלפי דברינו הדיון ברור. דהנה מתחילה הביאה הגמ', דהמולח את העור חייב משום מעבד, ולית מאן דפליג. רק אח"כ מובאת מחלוקת רבה בר רב הונא ורבא, לגבי מאן דמלח בישרא, וכאן אמר רבא דאין עיבוד באוכלין. מדוע לא חלק רבא כבר בדין הקודם דהרי המלח אף הוא אוכל? אלא ברור, שגם כאן זהו אותו עקרון. כאשר אדם מעבד אוכל ע"י אוכל, בשר ע"י מלח, סובר רבא דאין עיבוד באוכלין. ואף רבה בר רב הונא לא חולק פה עקרונית, דהרי אף הוא, כדברי ר' אשי, "לא אמר אלא דקא בעי ליה לאורחא, אבל לביתא לא משוי איניש מיכליה עץ", כלומר, שהוא מחייב רק במולח לדרך, ושם, כדברי רש"י, מולח הרבה, וא"כ משוי ליה כעץ, וממילא כבר אינו כאוכל, וחייב לעניין מעבד.
א"כ, תוס' הרי"ד אצלנו הבין כהבנת החכם-צבי, דהדם אינו אוכל, וכל קושייתו היתה, שהרי הדבר הנצבע - הבשר, הוא אוכל, ואולי בכך די כדי לומר דאין צביעה באוכלין, כפי שמצינו בגידולי קרקע, דדי בהגדרת הדבר הנפעל בלבד כדי לומר שאין חיוב דישה. ותירץ, דכאן אין די בהגדרת הדבר הנפעל כדי לפטור, דשאני גדולי קרקע דחשיבי, אבל בצביעה צריך שגם הצובע וגם הנצבע יהיו אוכל, וזה מקביל בדיוק לעיבוד, וזו כוונתו דיש עיבוד באוכלין - כאשר רק צד אחד הוא האוכל, וא"כ אין הכרח לומר דחולק הרי"ד עקרונית על דברי היראים, ודבריו מיושבים היטב.