מותו של משה רבינו / אילן וירצברגר
"[ו] [רב לך אל תוסף דבר] (דברים ג כו). זה שאמר איוב אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע (איוב כ ו), כנגד מי אמר המקרא הזה, לא אמרו אלא כנגד יום המיתה, שאפילו אדם יעלה לשמים ויעשה לו כנפים כעוף, כיון שיגיע קיצו למות, נשתברו כנפיו ונופל לפני מלאך המות, כבהמה לפני הטבח, וכן אמר דוד תצא רוחו ישוב לאדמתו (תהלים קמו ד).
אם יעלה לשמים שיאו (איוב כ), זה משה שעלה לרקיע ודשו רגליו
ערפל, והיה כמלאכי השרת, ודיבר עמו פנים בפנים, וקיבל את התורה מידו, כיון שהגיע
קיצו למות,
א"ל הן קרבו ימיך למות (דברים לא יד),
אמר לפניו רבונו של עולם
לשוא דשו רגלי ערפל, לשוא רצתי לפני בניך כסוס, סופי רימה ותולעה,
אמר ר' אבהו למה הדבר דומה, לאחד מגדולי מלכות, שמצא סייף אחד
הינדוי, שאין כמותו [בעולם], ואמר אין זה ראוי אלא למלך, מה עשה הביאו דורון למלך,
אמר המלך חתכו את ראשו בו,
אף כך אמר משה לפני הקב"ה בדבר שקילסתיך, ואמרתי הן
לה' אלהיך וגו' (דברים י יד), בו בלשון אתה גוזר עלי מיתה, ואומר הן קרבו ימיך
(דברים לא יד),
אמר לו כבר קנסתי מיתה על אדם הראשון,
אמר לפניו רבונו של
עולם אדם [הראשון] היה ראוי למות, מצוה קלה צוית אותו ועבר עליה, ואני לא אמות,
א"ל הרי אברהם שקידש את שמי בעולם ומת,
אמר לפניו רבונו של עולם הרי יצא
ממנו ישמעאל שגיזעו מכעיסין לפניך, שנאמר ישליו אהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל
לאשר הביא אלוה בידו (איוב יב ו),
א"ל הרי יצחק שפשט צוארו על גבי המזבח,
אמר לפניו מיצחק יצא עשו הרשע, שהחריב מקדשך ושרף היכלך,
א"ל הרי יעקב
שיצאו ממנו שנים עשר שבטים, אמר לפניו יעקב לא עלה לרקיע, ולא דשו רגליו בערפל, ולא
קיבל תורה מידך, ולא דיבר עמך פנים אל פנים,
א"ל הקב"ה רב לך אל תוסף דבר"
(תנחומא ואתחנן).
בויכוח שמנהל משה עם הקב"ה לפני מותו, מעלה משה שני טיעונים:
1. מדוע מגיע לו המוות?
2. מדוע לא ייכנס לארץ?
מדרש זה מענין במיוחד, כיון שמשה נתפס בו כאדם שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר, והוא יכול לעמוד מול הקב"ה ולומר שהמוות אינו מגיע לו. המדרש בנוי כדו-שיח בין משה לקב"ה ולמלאכים; קיימת התפתחות בטענות המושמעות מפי משה, ודומה כי הוא מנסה לכסות כל פתח של התמודדות אנושית עם נושא המוות.
המדרש פותח בדברי צופר, ותולה אותם באיוב (יתכן שהכוונה לספר איוב?). המדרש דורש את הפסוק על אדם שעולה לשמים, ולמרות זאת מת. הפתחיה בדברים כלליים, מכוונת אותנו להסתכלות כללית, מעבר למקרה הספציפי של משה. במדרש יש שתי תגובות של משה לדברי ה' - "הן קרבו ימיך למות":
1. "לשוא דשו רגלי ערפל וכו'…".
2. "אמר ר' אבהו: למה הדבר דומה… שמצא סייף… בדבר שקילסתיך אתה גוזר עלי מיתה".
שאלתו של משה, לפי ר' אבהו, נותרת ללא מענה והתייחסות, אולם נראה כי היא טומנת בחובה הסבר על המוות. בנקודה בה משבח האדם את הקב"ה, שם נקבע מותו. הבלטת האין-סוף של הא-לוהות מובילה להבנת הצמצום והחלקיות של האדם, ובהכרח גם למותו. לכן, באותו מטבע של שבח הקב"ה, נגזר גם מותו של משה (אולם כאמור, אין הקב"ה מגיב על דברים אלו של משה - יתכן מפני שבעיון מעמיק הם מגיבים על עצמם ומהוים יחידה סגורה).
תשובת הקב"ה לשאלה הראשונה: כיצד יתכן שמשה, בעל הדרגה הגבוהה ימות? - "כבר קנסתי מיתה על אדם הראשון". המוות הוא דבר נורמאלי הקיים מבריאת העולם; אנשים, ובכללם משה, סופם למות. משה אינו מסתפק בכך, ומנסה לרדת לשורש ענין המוות. הוא מזכיר לקב"ה שמותו של אדם הראשון מבע מחטאו - "מצווה קלה ציוית אותו ועבר עליה", ואילו הוא עצמו לא חטא.כתגובה, מונה הקב"ה את האבות שעשו רצונו: אברהם קידש שמו, יצחק מסר את נפשו. אברהם מסמל במדרש זה את ההשפעה על העולם, הוא מקבל את זכויותיו מהשפעתו על בני האדם שמסביבו, כשיצחק לעומתו מסמל את האדם כפרט מול הא-לוהים, ומקבל זכויותיו מהנכונות להקרבתו העצמית. משה מוצא בשניהם פגם, בכל שבניהם לא הלכו בדרכם. הקב"ה ממשיך ומזכיר את יעקב, שיצאו ממנו שנים עשר השבטים. משה עונה: "הוא לא עלה לרקיע ורגליו לא דשו בערפל…". הקב"ה רצה להוכיח למשה שסופו של כל אדם למות, ואפילו יהיה הצדיק ביותר ויקדש שם ה' בעולם, או ימסור את נפשו, אולם משה סרב לקבל את התקדימים שצריכים להוביל למותו, שהרי בכל אחד מהנ"ל היה חטא, ואף לא אחד מהם הגיע לדרגתו.
תשובת ה' מפתיעה: "רב לך אל תוסף דבר", ללא התייחסות עניינית לטענת משה (נדמה כי הוא היוצא בויכוח זה כשידו על העליונה). הנימה העולה אינה רק שהגזירה כבר נגזרה ואין למשה סיכוי לשנותה (אמירה המשתמעת בהמשך תגובות ה' למשה), אלא שעכשיו עצם הדיבור יהיה חטא. נעשה כאן שימוש בעוצמה הא-לוהית, על מנת חומר: "שתוק, כך עלתה לפני". אין בעל המדרש מנסה לחדור למשמעות תשובה זו, ומשה ממשיך בכיוון קצת שונה.
"אמר לפניו שמא יאמרו הדורות אילמלא לא מצא
במשה דברים רעים, לא היה מסלקו מן העולם,
א"ל כבר כתבתי בתורתי ולא קם נביא עוד
בישראל כמשה (דברים לד י),
אמר לפניו רבונו של עולם שמא [יאמרו הבריות] בקטנותי
עשיתי רצונך, בזקנותי לא עשיתי רצונך,
א"ל כבר כתבתי [על אשר מעלתם בי וגו'] על
אשר לא קדשתם אותי (דברים לב נא),
אמר לפניו אם רצונך אכנס לארץ [ואהיה שם]
שתים ושלש שנים, ואחר כך אמות,
א"ל גזירה היא מלפני,
א"ל אם לא אכנס בחיי,
איכנס לאחר מותי,
א"ל לא בחייך ולא במותך, אמר לפניו רבונו של עולם כל הכעס הזה
עלי למה, על אשר לא קדשתם אותי (דברים ל"ב),
אמר לפניו עם כל הבריות אתה מתנהג
במדת רחמים שנים ושלשה פעמים, שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב לג
כט), ואני עון אחד נמצא בי, ואין אתה מוחל לי,
א"ל הקב"ה משה הרי עשית ששה
עונות, ולא גיליתי אחד מהם, בתחילה אמרת שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), ומאז באתי אל
פרעה לדבר בשמך [הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך] (שמות ה כג), לא ה' שלחני (במדבר
טז כט), ואם בריאה יברא ה' (במדבר ט"ז ל), שמעו נא המורים (במדבר כ י), והנה קמתם
תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים (במדבר לב יד), ואברהם יצחק ויעקב חטאים היו, שאמרת
לבניהם כך, אמר לפניו ממך למדתי, שאמרת מחתות החטאים (במדבר יז ג),
א"ל אני
אמרתי בנפשותם (במדבר י"ז), ולא באבותם, אמר לפניו רבונו של עולם, אני יחיד וישראל
ששים רבוא, הרבה פעמים חטאו לפניך, ובקשתי עליהם רחמים, ומחלת להם, על ששים ריבוא
השגחת בשבילי, ועלי אין אתה משגיח,
א"ל משה אינו דומה גזירת ציבור לגזירת יחיד, ועוד עד עכשיו היתה שעה מסורה בידך, ועכשיו אין שעה מסורה בידך".
משה חוזר לטענתו המקורית: אדם מת בגלל שנמצא בו חטא. אמנם משה מדבר בצורה כללית על המוות, ואין הוא מזכיר את אי-הכניסה לארץ, אולם אין ספק שנקודה זו עומדת ברקע. תחושות בני ישראל לגבי מותו של משה בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ, בודאי מובילות לכיוון זה. דבריו של משה נראים כהמשך לויכוח עם הקב"ה בקטע הקודם, שם אמר לו ה' שכולם עתידים למות. משה טוען שהיה בהם דבר חטא, ואם כך, אם גם משה ימות, הדבר יוכיח על קשר בין מותו לבין חטאיו, שהרי הוא חלק מאותם אנשים גדולים, שמתו משום שנמצא בהם דבר חטא. על נקודה זו משה אינו מוכן לותרף כיון שלדעתו הוא לא חטא.
מדוע חשובה כל-כך נקודה זו למשה במדרשנו? אים ספק, שבעל המדרש רוצה למנוע אפשרויות שינמקו את מותו של משה בחטא מסוים, או בטענה שבסוף ימיו חטא (כיוון שאכן קיים בפרשנים), אלא משאיר את המוות ואת מותו של משה כנטל סיבה הגיונית, המובנת לנו כבני אדם.
מכאן מנסה משה למצוא הקלות לחומרת העונש. הרצון של משה להכנס לארץ הוא רצונו להשלים את שליחותו, והוא מוכן להסתפק בשנתיים-שלוש (מקביל ל"פעמיים-שלוש" שה' סולח), ואפילו לכך שרק עצמותיו יכנסו. לעתים, גם הידיעה שבמותו יזכה האדם לדבר שלא זכה לו בחייו מספקת, כשם שאדם רוצה שישאר לו שם לאחר מותו. יש בכך מעין השלמת שליחות וסגירת מעגל. אולם ה' מסרב גם לכך, ואינו מוכן להשקיט את סערת רוחו של משה.
מדוע ה' מסרב גם לבקשת משה להכניס את עצמותיו? לא ברור ממדרש זה. יתכן שהדבר נובע מהמגמה להקצין את אי ההבנה של משה אודות מותו (ועל משמעות נקודה זו נעמוד בהמשך).
משה אינו מבין, ואינו יכול להתאפק: "כל הכעס הזה עלי - למה?". עונה לו ה' - "חטאת!", ומונה לו ששה חטאים.
בנקודה זו בדרך כלל מסיימים את הדיון אודות מותו של משה רבינו, שהרי מצאנו היכן חטא, ויש לנו הסבר מדוע לא נכנס משה לארץ. אולם בעל המדרש אינו מסתפק בכך, וממשיך להקשות דרך פיו של משה: הרי משה הנהיג שישים רבוא שפעמים הרבה חטאו, ומדוע שדווקא לו לא יסלח ה'?
שאלת משה תמוהה במקצת: מניין לו העוצמה לתבוע רחמים בבטחון כה רב? נראה שזהו חידושו של בעל המדרש: לא יתכן שעקב חטאי משה הוא לא נכנס לארץ, שהרי גדולת משה מחייבת מחילה על חטאיו.
ה' עונה למשה שתי תשובות:
1. אינה דומה גזירת יחיד לגזירת הציבור. נראה לי, שהדגש הוא על כך שבעוד שהיחיד אינו קיים לנצח, הציבור קיים בצורה נצחית, ולכן גזירה על הציבור היא בעלת משמעות רבה יותר מגזירה על הפרט. כך, לדוגמא, העונש לאחר חטא המרגלים, או הגזירה על ירידת בני ישראל למצרים, השפיעו על כל אורך ההיסטוריה, ובמקביל לכך גם למחילה יש משמעות נצחית. לעומת זאת, ליחיד הן העונש והן המחילה מקומיים, נטולי חשיבות במישור הנצחי ומהווים חריגה מהנהלת ה' את העולם. ולכן מגיע ההסבר השני.
2. עד כה היתה השעה מסורה בידך, ועכשיו אין השעה מסורה בידך. תם זמנך, משה, אינך יכול להשפיע על הדברים, הנך יחיד ובתור פרט לא תשפיע לנצח, כשתשובה זו מבטלת את הפתרון שבתשובה הקודמת, שהרי עולה ממנה שלא ההבדל בין יחיד לציבור הוא הגורם, אלא ההכרעה השרירותית שמעכשיו יש להפסיק להתייחס למשה בצורה ייחודית, ולא תהיה השעה מסורה בידו.
"אמר לפניו רבש"ע עמוד מכסא דין, ושב על
כסא רחמים עלי ולא אמות, ועוונותי יהיו נמחלות ביסורין שתבא בגופי, ואל תתנני בחבלו
של מלאך המות, ואם אתה עושה כך אגיד שבחך לכל באי עולם, כשם שאמר דוד לא אמות כי
אחיה ואספר מעשי יה (תהלים קיח יז),
א"ל זה השער לה' [צדיקים יבאו בו] (תהלים קי"ח כ), מכאן לצדיקים, ולכל הבריות מתוקן מות מימות עולם".
משה עדיין לא נואש ומבקש יסורים במקום מוות, כדי שיוכל לספר שבחו של הקב"ה. נראה שבכך מנסה משה לדבוק בנצחי, על ידי סיפור בשבחי ה'. אולם תשובת ה', החותמת את הדיון, לא מאחרת לבוא - "'זה השער לה' צדיקים יבואו בו' - מכאן לצדיקים ולכל הבריות מתוקן מוות מימות עולם".
ניתן לראות, שהחטאים המוזכרים נעים במתח שבין הליכה לטובת עם ישראל, לבין הליכה בדרך ה"אמת- הא-לוהית", וכל חטא מהווה נטייה לאחד הצדדים (חוץ מהחטא הראשון - "שלח נא ביד תשלח", שהוא אי רצון כללי של משה להכנס למערכת זו של עימות בין הקב"ה וישראל). חטאיו הראשונים של משה היו בהתבטאויותיו כלפי הקב"ה, בעוד שחטאיו האחרונים היו בהתבטאויותיו כלפי עם ישראל. ניתן לראות בתהליך זה, העובר על משה, חלק מהבעיתיות בהנהגתו בסוף ימיו. יתכן שזו הסיבה שכבר אין השעה מסורה בידו, משום שכבר התרחק מדי מעם ישראל [1].
נקודה זו מפותחת בהמשך המדרש.
כאן, למעשה, הסיום של השלב הראשון בדו-שיח, כשמשה אינו משתכנע, וה' אינו מנסה לשכנעו, מעבר לאמירה החוזרת במספר וריאציות - "אל תוסף דבר"; "גזירה היא מלפני"; "עכשיו אין השעה מסורה בידך".
נראה שהטיעון העומד מאחורי הכל הוא - "לצדיקים ולכל הבריות מתוקן מוות מימות עולם". אין המוות נובע מחטא זה או אחר, אלא מעצם היותך אדם. משה, בעל הדרגה האנושית הגבוהה ביותר, עומד בפני אמת מרה זו, ללא יכולת ויכוח אף לגבי זמן המוות, ולקראת חדלון. אין הקב"ה מנסה לפייס את משה בדברים על העולם הבא והשכר המזומן לצדיקים, שהרי אין בכך כדי לפטור את הבעיה של משה במסגרת העולם הזה.
"כשראה משה שאין משגיחין עליו, הלך אצל
שמים וארץ, ואמר להם בקשו עלי רחמים,
אמרו לו עד שנבקש רחמים עליך, נבקש רחמים
על עצמינו, שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישעיה נא ו),
הלך אצל
חמה ולבנה, אמר להן בקשו עלי רחמים,
אמרו לו עד שנבקש רחמים עליך נבקש רחמים על
עצמנו, שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה (ישעיה כד כג),
הלך אצל כוכבים ומזלות,
אמר להם בקשו עלי רחמים,
אמרו לו [עד שנבקש רחמים עליך] נבקש רחמים על עצמנו,
[שנאמר] ונמקו כל צבא השמים [וגו'] (ישעיהו לד ד),
הלך אצל הרים וגבעות, אמר
להם בקשו עלי רחמים,
אמרו לו נבקש על עצמנו, שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות
תמוטינה (ישעיהו נד י),
הלך אצל ים הגדול, א"ל [בקש עלי רחמים,
א"ל] הים,
בן עמרם מה היום מיומים, הלא אתה בן עמרם שבאת עלי במטך והכיתני, וחילקתני לשנים
עשר חלקים, ולא הייתי יכול לעמוד לפניך, מפני שכינה שהיתה מהלכת לימינך, שנאמר
מוליך לימין משה וגו' (ישעיהו סג יב), ועכשיו מה עלתה לך,
כיון שהזכיר לו הים
מה שעשה בנערותו, צווח ואמר מי יתנני כירחי קדם (איוב כט ב), בשעה שעמדתי עליך
הייתי מלך בעולם, ועכשיו אני משתטח ואין משגיחין בי,
מיד הלך לו אצל שר הפנים,
א"ל בקש עלי רחמים שלא אמות,
א"ל משה רבי טורח זה למה, כך שמעתי מאחורי הפרגוד,
שאין תפלתך נשמעת בדבר זה,
הניח משה ידיו על ראשו, והיה צועק ובוכה, ואמר אצל מי אלך לבקש עלי רחמים".
אולם גם בשלב זה משה אינו נעצר. הוא פונה לשמים וארץ, לחמה וללבנה, לכוכבים ולמזלות, להרים ולגבעות, ובפי כולם תשובה אחת: גם אנו סופנו להימוט, ואם צריך לבקש רחמים - אזי נבקש קודם על עצמנו, כנשמעת נימה של ביקורת: אבל אנו - אין אנו מבקשים רחמים על עצמנו, כי אין טעם בכך, ואתה, משה, מדוע הנך מתאמץ לשוא?
גם בסיפור על ר' אלעזר בן דורדיא (ע"ז יז.) מופיע אותו סגנון של פניה לשמים, לארץ וכו', ומענין להשוות בין שני המצבים. גם משה וגם בן דורדיא ניצבים בסיום שלב בחייהם, כשהשלב הבא אינו ברור להם: האחד מלא עבירות ("לא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה"), ואילו השני בשיא המדרגה. שניהם פונים שיבקשו עליהם רחמים: האחד בשל העבר - חטאיו, והשני בשביל העתיד - על מותו. בשני המקרים הם אינם נענים, ושניהם, בסופו של דבר, מתים. אמנם בן דורדיא מגיע למסקנה שאין הדבר תלוי אלא בו, אולם גם אצלו מסתיים הענין במוות (מתוך בכי) כאצל משה (שמת מיתת נשיקה). איתני הטבע מסמלים את הדברים הנראים לאדם יציבים ונצחיים. האדם נמצא בתנועה מתמדת לקראת מותו, ואין, לכאורה, הבדל בין אדם ש"פה אל פה" דיבר בו הא-לוהים, לבין מי ש"לא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה". אולם מהמדרש מובן שגם איתני הטבע נעים לקראת חדלון, ורק הקב"ה נצחי.
"אמר ר' שמלאי באותה שעה נתמלא הקב"ה עליו בעברה, שנאמר ויתעבר ה' ב' (דברים ג כ), עד שפתח משה ואמר מקרא זה, [ויעבור ה' על פניו ויקרא] ה' ה' אל רחום וחנון וגו' (שמות לד ו), מיד נתקררה רוח הקודש, א"ל הקב"ה למשה, משה שתי שבועות נשבעתי, אחת שתמות, ואחת לאבד את ישראל, לבטל שתיהן אי איפשר, ואם תרצה אתה להחיות יאבדו ישראל, אמר לפניו רבונו של עולם בעלילה אתה בא עלי, אתה תופש את החבל בשני ראשים, יאבד משה ואלף כמותו, ואל יאבד אחד מישראל".
ענין י"ג המידות מהווה מפנה במדרש:עד עתה לא נשמע שום הסבר למנות משה. כאן רומז ה' למשה על הסיבה למוכרחות מותו, וזאת בגלל הזכרת י"ג המידות, המובילה לדיון ברובד שך "לפנים משורת הדין". האדם אינו מקבל הסברים על מותו. בדרל כלל הוא אינו מבין אותו, כשם שמשה עד שלב זה אינו מבין, אולם ה"לפנים משורת הדין" של משה פותח כיוון חדש של ניסיון לנמק, שבסופו אכן מכיר משה בכך שעדיף שימות.
הקב"ה תולה זאת בשתי שבועות שנשבע:
1. שמשה ימות.
2. שישראל ימותו.
רק אחת מהשבועות ניתנת לביטול. שתי השבועות מכוונות אותנו לחטא העגל, שם רצה ה' להשמיד את ישראל, ואמר למשה - "הניחה לי ויחר אפי בהם ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול". ולאחר תפילת משה -"וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" - צד אחד של השבועה בוטל (השמדת עם ישראל) וממילא גם הצד השני ("ואעשה אותך לגוי גדול"). אולם עדיין לא ברור מדוע יש תלות בין חיי משה לחיי עם ישראל, ומהו הגורם המחייב בשבועת ה' - מדוע ניתן להפר רק שבועה אחת, ולא שתיים.
נראה, שקיים הבדל עקרוני בבחירה בין משה ובין ישראל. משה מסמל את האדם בעל הדרגה הגבוהה ביותר, ואילו עם ישראל מסמל את העם בעל הדרגה הגבוהה ביותר. יש להכריע האם בונים על עול המיוסד על יחידים שהגיעו לדרגת דיבור עם א-להים פנים אל פנים וחיים לנצח, או שהומקד הוא עם העובד את ה' החי לנצח כעם וככלל. היחיד חטא וגם העם חטא, ולכן נשבע הקב"ה להשמידם. אולם קיים מימד של "לפנים משורת הדין", אך אין הקב"ה משתמש בו שלא לצורך. לכן, מספיקה בחירה באחת מהדרכים. כאן גם משה מבין - "יאבד משה ואלף כמותו ואל יאבד אחד מישראל", כיון שבקיום של עם עובד ה' ומקבל תורה, ניתנת משמעות רבה יותר לקיום האנושי בעולם, מאשר יחיד הנבדל מהעולם ומדבר עם ה'.
מכאן משתנה כיוון השיחה: משה כבר אינו רואה את הבעיה האישית שלו, אלא מבין שהוא יוכל להשאר בחיים אם תוכח מידת חיוניותו לקיום עם ישראל, שהרי התברר שטענת קיומו כפרט איננה רלוואנטית יותר.
"אמר לפניו רבונו של עולם רגלים שעלו לרקיע, ופנים שהקבילו פני שכינה, וידים שקיבלו תורה מידך, ילחכו עפר, ווי לכל הבריות, יאמרו ומה משה שעלה למרום, והיה כמלאכי השרת ודיבר עמו פנים בפנים, וקיבל תורה מידו, לא היתה לו תשובה להשיב לפני הקב"ה, בשר ודם שילך בלא תורה ובלא מצות על אחת כמה וכמה, א"ל הקב"ה למשה כל צער זה שאתה מצטער למה, אמר רבונו של עולם מתיירא אני מחבלו של מלאך המות, א"ל איני מוסרך בידו, אמר לפניו רבונו של עולם, [יוכבד] אמי שהקהו שיניה בשני בניה בחייה, יקהו שיניה במיתתי, אמר לו כך עלתה במחשבה, וכך מנהגו של עולם, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו, עד עכשיו היה חלקך לשרת, [ועכשיו הגיע חלקו של יהושע תלמידך לשרת]".
בקטע זה משה חוזר לכאורה על טיעונים שהעלה בתחילה: הטיעון הראשון - "רגלים שעלו לרקיע… ילחכו עפר", דומה לטיעון הראשון המועלה במדרש, אולם קיים הבדל: כאן המוקד בטעון אינו משה, אלא "וי לכל הבריות" - משה בשיא דרגתו לא יכול היה להשיב לקב"ה; בשר ודם, ללא תורה ומצוות, על אחת כמה וכמה.
תשובת ה' שוב מפתיעה: אין הוא עונה למשה, אלא שואל לסיבת צערו. ומשה, כאילו לא טען שום טיעון אידאולוגי, אומר בכנות, שצערו נובע מהפחד מפני (מלאך) המוות, שהוא הפחד הבסיסי הקיים באדם מן החדלון. אין הדבר הופך את טיעוניו הקודמים של משה ללא אמיתיים, אולם הדבר שיותר מכל הניע אותו בדבריו הוא הדבר המשותף לכל אדם - הפחד מהמוות, וזאת אין בעל המדרש מנסה להסתיר, כדי שלא נשכח את הםו האנושי המוצג כאן. קטע זה מוביל אותנו לדילמה הבאה, על מנהיג המסיים את תפקידו.
"אמר לפניו רבונו של עולם אם מפני יהושע אני מת, אלך ואהיה
תלמידו,
א"ל אם אתה רוצה לעשות כך לך עשה,
עמד משה והשכים לפתחו של יהושע,
והיה יהושע יושב ודורש, ועמד משה וכפף קומתו, והניח ידו על פיו, ונתעלמו עיניו של
יהושע ולא ראה אותו, כדי שיצטער וישלים עצמו [למיתה], והלכו ישראל אצל פתחו של משה,
ומצאוהו בפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ומשה עומד,
אמרו לו ליהושע מה עלתה לך
שמשה רבינו עומד, ואתה יושב, כיון שתלה עיניו וראהו, מיד קרע את בגדיו וצעק ובכה,
ואמר רבי רבי אבי אבי ואדני,
אמרו ישראל למשה משה רבינו למדנו תורה,
אמר
להן אין לי רשות,
אמרו לו אין אנו מניחין אותך,
יצתה בת קול ואמרה להם למדו
מן יהושע, קיבלו עליהן לישב וללמוד מפי יהושע, ישב יהושע בראש, ומשה מימינו, ואלעזר
ואיתמר משמאלו, ויושב ודורש בפני משה,
אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן בשעה שפתח יהושע ואמר ברוך שבחר בצדיקים ובמשנתם, נטלו מסורות החכמה ממשה וניתנו ליהושע, ולא היה יודע משה מה היה יהושע דורש, אחר שעמדו ישראל, אמרו לו למשה סתם לנו את התורה, אמר להם איני יודע מה אשיב לכם, והיה משה רבינו נכשל ונופל, באותה שעה אמר רבונו של עולם עד עכשיו בקשתי חיים, ועכשיו הרי נפשי נתונה לך"
בקטע מופיע מתח בין משה, יהושע ועם ישראל, מתח המתלווה בהתפרצות רגשות. יהושע נתפס בתחילה בעיני עם ישראל כמנסהלירש את משה בחייו, וקמה זעקה - "מה עלתה לך!". עם ישראל אינו חדל, ומבקש ממשה שילמדם אפילו שאין לו רשות. רק בת-הקול גרמה להם ללמוד מיהושע, וגם אז אינם חדלים מהרגלם ומבקשים שמשה יבאר להם את התורה. מובן שקשה לעם לראות את המנהיג, שכה העריכו את גדולתו, הופך להיות כאחד מהם. יהושע אף הוא מזדעזע וקורע בגדיו. משה ניצב בפני המצב הקשה מכולם: הוא הולך לפתחו של תלמידו הדורש, והוא רק עומד ומקשיב, אלא כבר אינו מבקר ומשפיע הוא רק מסתכל בעיניים שך תלמיד על מי שהיה עד עכשיו תלמידו ונתון למרותו. זו סתירה פנימית קשה, הגורמת לחלישות הדעת של משה, מסורות חוכמה ניטלים ממנו וניתנים ליהושע. מכאן שוב אין משה מבין את שיעורו של הרב. הסגנון כבר אחר, יהושע עומד בפני עצמו ומשה אינו מבין. המצב מוקצן כשעם ישראל שואל את משה, ואילו הוא אינו יודע מה להשיב, הניתוק בין משה לעולם החדש מוחלט, וכאן הוא מבין שתם זמנו כמנהיג וכמורה, ולכן הוא אומר - "עד עכשיו בקשתי חיים, ועכשיו הרי נפשי נתונה לך".
משלב זה מתחיל משה בהכנות לקראת מותו, כשמילות הסיום שלו לישראל[2]:
"בבקשה מכם כשתכנסו לארץ זכרו אותי ואת עצמותי, ואמרו אוי לו לבן עמרם שרץ לפנינו כסוס, ונפלו עצמותיו במדבר, באו ואמרו לו הגיע חצי רגע, נטל שתי זרועותיו והניח על לבו, ואמר לישראל ראו אחריתו של בשר ודם, שני ידיי שקיבלו את התורה מפי הגבורה יפלו בקבר, באותה רגע יצתה נשמתו בנשיקה, שנאמר וימת שם משה עבד ה' וגו' (דברים לד ה)".
סיכום
המדרש עוסק בשתי בעיות מרכזיות במותו של משה: 1. מועד מותו - מדוע אינו נכנס לארץ. 2. סיבת מותו - הרי הגיע לדרגה כה גבוהה. המדרש קושר את שתי השאלות וניתן לחוש בהשלכתם על חיי בני האדם בכלל. משה, בסופו של דבר, אינו מקבל תשובה או פתרון שיבהיר לו מדוע הוא מת או מדוע מגיעה מוות לאדם בדרגתו, וכך גם במלות הסיום - "ראו אחריתו של בשר ודם, שתי ידיו שקבלו תורה… יפלו בקבר". משה משלים לבסוף עם מותו, והדבר נובע ממציאות חדשה שהוא כבר אינו חלק ממנה, הוא מבין לכן את סיבת המוות בעולם, וזאת למרות אי ההבנה הפילוסופית עם קיומו של המוות כמוכרח.
הנקודה שלדעתי מאפיינת מדרש זה היא הצגת משה כצודק מזוית הסתכלותו כלפי ה' לאורך כל המדרש. המדרש אינו מנסה לברוח לפתרון שיהיה יותר קל מבחינה תיאולוגית ולתלות כל מוות בחטא, אלא מעדיף לומר שקיימות נקודות אותם האדם, כיצור אנוש, אינו מסוגל להבין. אין ספק שזו אמירה הדורשת חוסן רוחני רב יותר. שהרי היא אינה מובילה את הדברים לפתרון, אלא משאירה אותם כקשים ולא מובנים, אולם המדרש מבכר את האמת על פני הקסם הקיים בתשובות האלטרנטיביות.