לע"נ סביי וסבתותי
נפתלי ורחל ארליך
יצחק ורבקה ניסן ז"ל
צורת הפתח [1] / צבי ארליך
מקור הדין
הגמ' בסוכה ה: אומרת, שר' יהודה לומד שמחיצות סוכה גבוהות עשרה טפחים מהלכתא, דאמר רב: "שיעורין, חציצין ומחיצין - הלכה למשה מסיני". בדף ו: משלימה הגמ' ואומרת, שר' מאיר לומד את שיעור מחיצות הסוכה מגובה הארון, ואילו מן ההלכתא הוא לומד את דיני גוד, לבוד ודופן עקומה.
האם ב"מחיצין" כלולות רק הלכות גוד, לבוד ודופן עקומה?
רש"י בעירובין ד. מבאר: "'מחיצין' - הלכות מחיצה, שתהא גבוהה י' טפחים, וכן שאר הלכותיה - הלכה למשה מסיני". לדעת רש"י, אם כן, ב"מחיצין" כלולות כל הלכות מחיצה, ואם צורת הפתח (להלן: צה"פ) נכללת בהלכות מחיצה, הרי שמקורה הוא בהלכה למשה מסיני.
הגמ' בסוכה ו: אומרת, שלרבנן בעינן בסוכה שלוש דפנות: שתי דפנות באורך מלא המאונכות זו לזו, ולשלישית הסמוכה להן די בשיעור טפח. בגמ' מוסבר שה"הלכתא" היא זו שמעמידה את שיעור הדופן השלישית על טפח. מוכחת מכאן שיטת רש"י, ש"מחיצין" אינן רק הלכות גוד, לבוד ודופן עקומה, אלא גם שאר הלכות מחיצה.
בסוכה ז. מופיעה מימרא של רבא בשלושה נוסחים. הנוסח השלישי, שנתקבל להלכה לדעת רוב הראשונים, אומר שאת הדופן השלישית ששיעורה טפח יש להשלים בצה"פ. ההבנה הפשוטה היא שרבא אומר, שבמסגרת ה"הלכתא" נאמר שצריך טפח וצה"פ גם יחד. ולפי זה יש התייחסות ישירה של ההלכה למשה מסיני לדין צה"פ.
בירור אופי הדין והיקפו
הגמ' בעירובין יא. אומרת, שלרב צה"פ אינה מכשירה פירצה הרחבה מעשר אמות. בגמ' יש נסיון להוכיח שר' יוחנן סובר כרב בענין זה מהמימרא דלקמן:
"מעשה באדם... שנעץ ד' קונדיסין בארבע פינות השדה, ומתח זמורה עליהם, ובא מעשה לפני חכמים, והתירו לו לענין כלאיים. ואמר ר"ל: כדרך שהתירו לו לעניין כלאיים, כך התירו לו לעניין שבת. ר' יוחנן אמר: לעניין כלאיים התירו לו - לעניין שבת לא התירו לו".
הגמ' חוקרת את דעת ר' יוחנן, שלא הכשיר צה"פ בשבת:
"במאי עסקינן?... אילימא בעשר - בהא לימא ר' יוחנן בשבת לא?".
ברור, אם כן, לגמ', שצה"פ מכשירה לכל הפחות לקטע בשיעור של עשר אמות. מהמשך הגמ' עולה, שצה"פ מועילה גם ביותר מעשר אמות, ומה שאמר ר' יוחנן: "לעניין שבת לא התירו לו", מתייחס לצה"פ מן הצד (רש"י: "מן הצד - שמתח הזמורה מזה לזה באמצעיתו ולא על ראשיהן").
שיטת התוס':
ר"י בתוס' (ד"ה אילימא), הרא"ש, הרשב"א וראשונים אחרים הבינו, שהלימוד לצה"פ בשבת הוא דומיא דאותו מעשה שהיה - צה"פ המקיפה שטח מד' רוחותיו.
הכשר צה"פ בד' רוחות יכול להתפרש בשלוש אפשרויות:
א. צה"פ מד' רוחות אינה מגדירה את השטח שבתחומה כרה"י. היא מסוגלת רק להתיר טלטול בכרמלית, ומדאורייתא השטח המתוחם דינו ככרמלית. הרי זה, אם כן, בדומה לרמב"ם, האומר שרה"י הוי בד' מחיצות (פי"ד ה"א) [2], ועם זאת סובר שאם יש ג' מחיצות, ניתן להתיר טלטול ע"י קורה (פי"ז ה"ב), אע"פ שקורה אינה משום מחיצה אלא משום היכר, והשטח המגודר עדיין נידון ככרמלית, שהזורק מרה"ר לתוכה פטור (פי"ז ה"ט).
הפרי מגדים (במשבצות זהב בתחילת סימן שס"ג; הובא בבה"ל בסוף סימן שס"ב) אכן מסתפק באפשרות זו: "אי הוי מחיצה דבר תורה ולחייב הזורק בתוכו בנעץ ד' קונדיסין ועליהם צה"פ, או צה"פ מהני להתיר כרמלית ופירצה יותר מעשר, דמן התורה הוי מחיצה".
ב. לצה"פ יש גדר של "מחיצה ממשית", המגדירה את התחום המוקף על ידה כרה"י גם כאשר היא מוצבת ברה"ר.
ג. צה"פ אינה מחיצה ממשית, אלא מצב הלכתי המוגדר כמחיצה - "מחיצה הלכתית", היכולה ליצור בהיקפה רה"י, אולם אינה מסוגלת להפקיע שם רה"ר.
הגמ' בפרק שני בעירובין אומרת, שחכמים התירו לעולי הרגל להשקות את בהמותיהם מבורות מים, המוגדרים כרה"י, הנמצאים בדרך שאינה מוגדרת כרה"י, בתיקון הבא: השטח שמסביב לבור יוכשר להיות רה"י ע"י פסים זויתיים ברוחב אמה שיוצבו בארבע רוחות, ובכך יתחמו את השטח שמסביב לבור, ויהפכוהו להיות רה"י. תיקון זה נקרא - "פסי ביראות". ראה ציור:
בדף כב. מבואר שלרבנן פסי ביראות יוצרים רה"י אף אם דרך הרבים עוברת בין הפסים, וזאת משום ש"איכא שם ד' מחיצות", ולא אמרינן "אתו רבים ומבטלי מחיצתא". לעומת זאת, בשני בתים משני צידי רה"ר, סוברים חכמים, שאי אפשר להתיר טלטול בשטח שביניהם ע"י הצבת שתי לחיים בצמוד לבתים, משום שאין כאן "שם ד' מחיצות".
לר' יהודה הדינים הפוכים: בשני בתים משני צידי רה"ר יש "שתי מחיצות מעלייתא", וניתן להכשיר את השטח שביניהם לטלטול ע"י שתי לחיים, בעוד שבפסי ביראות אין "שתי מחיצות מעלייתא", ולכן אם רה"ר תעבור בין הפסים, בטלות המחיצות מדין "אתו רבים ומבטלי מחיצתא".
ר' יוחנן סובר כר' יהודה בעניין "אתו רבים ומבטלי מחיצתא", ולכן, כדי להפקיע רה"ר גמורה כירושלים, צריך דלתות ננעלות בשערי העיר.
מסוגיה זו עולים שני סוגי מחיצות:
לרבנן יש מחיצות המקיפות ותוחמות שטח ובכך מגדירות אותו כרה"י; לר' יהודה יש מחיצות החוסמות ומגבילות את בקיעת הרבים, ובכך נוצרת מאליה רה"י בין המחיצות.
לאיזו קטגוריה תשוייך צה"פ?
ברור שצה"פ אינה חוסמת את מעבר הרבים, ולכן עלינו להגדירה כמחיצה המקפת. אולם אם זו אכן מחיצה מקיפה, מדוע לפי אפשרות ג' אין היא יכולה לשמש כמחיצה ברה"ר?
נראה שניתן להעלות שתי תשובות אפשריות:
1. בקיעת הרבים מטשטשת את התיחום שיצרה צה"פ, ומבטלת בכך את גדרו כרה"י.
מעין זה מצאנו בשיטת ר' יהודה: לר' יהודה בשני בתים משני צידי רה"ר עולה מסלול של מחיצות חוסמות, אולם אין הוא שולל לחלוטין את המסלול של מחיצות המקיפות. לדידו, מסלול זה קיים בפסי ביראות בכרמלית, אולם כאשר דרך הרבים עוברת בין הפסים, מיטשטש התיחום ומתבטל. והוא הדין בהבנה זו - רה"ר מטשטשת את התיחום שיצרה צה"פ ומבטלתו.
2. צה"פ היא מחיצה הלכתית, היכולה ליצור רשות, אבל אינה יכולה להפקיע רשות אחרת (בהנחה שכרמלית אינה מוגדרת כרשות, או שהיא רשות, אך ברמה נחותה מרה"ר ורה"י, מכיון שאין לה דיני חיוב).
מעין זה מצאנו בריטב"א בדף כב., המקשה: אם אליבא דרבנן פסי ביראות מועילים אפילו ברה"ר, משום שיש "שם ד' מחיצות", מדוע הם חולקים על ר' יהודה בשני בתים משני צידי רה"ר שעירבן בלחיים מכאן ומכאן, והא קיימא לן "לחי משום מחיצה", כאביי בדף טו. (שהלכה כמותו כנגד רבא ביע"ל קג"ם), ולפיכך גם במקרה זה יש לנו "שם ד' מחיצות"? ותשובתו: "לא חשיבי להו (הלחיים) שם מחיצות חשובות לעניין זה, ואפילו בצורת פתח נמי לא חשיב מחיצות כעין פסי ביראות". הרי לנו לחי וצה"פ, שהינן מחיצות הלכתיות היכולות ליצור "שם ד' מחיצות", אך אינן מפקיעות שם רה"ר.
אם אמנם לחי וצה"פ הינן מחיצות הלכתיות גרועות שאינן מפקיעות ומבטלות שם רה"ר, יש להבין כיצד זה מבוי המפולש משני צדדיו לרה"ר, שדינו כרה"ר, ניתר בלחי מכאן וצה"פ מכאן (כדעת ת"ק דהלכה כמותו בעירובין ו:)?
הגר"ח על הרמב"ם (פט"ז הט"ז) סובר, שמבוי מפולש אינו נחשב רה"ר מחמת עצמו, אלא מפאת חיבורו לרה"ר הראשית, ואז צה"פ אינה מפקיעה רה"ר ממשית, אלא רק מנתקת את המבוי מרה"ר, וממילא הוא מאבד את דיני רה"ר.
מבין שלוש האפשרויות הנ"ל בהבנת יעילות צה"פ בד' רוחות, נראה ששיטת הר"י, הרא"ש והרשב"א מתאימה לאפשרות השניה, שצה"פ יוצרת רה"י, ואף מפקיעה שם רה"ר, שהרי הם סוברים שעקרונית צה"פ יכולה לשמש כתיקון חליפי לפסי ביראות, ושם מדובר בתיקון שיתיר טלטול מהבור, שהינו רה"י, לשטח סביבו, אפילו דרך הרבים עוברת באותו שטח, כדמוכח משיטת רבנן בדף כב.. כך משמע גם בתוס' (ד"ה והא) בדף כב., האומר שצה"פ מועילה בפתחי ירושלים אליבא דרבנן, אע"פ שרוחב הפתח הוא שש עשרה אמות ורה"ר גמורה עוברת דרכו. גם הבה"ל בסימן שס"ב (סעיף י') הבין שלר"י וסיעתו צה"פ מועילה אף ברה"ר.
לפי דברינו ניתן לומר, שמה שנאמר בדף ו: שגם לפי רבנן אין מערבין רה"ר אלא בדלתות ננעלות - היינו במישור דרבנן, דבזה מודים חכמים לר' יוחנן, שצריך דלתות ננעלות, אולם במישור דאורייתא די בצה"פ, ולכן בפסי ביראות, שם אוקמוה רבנן אדאורייתא (יז: תוס' ד"ה וארבעה), די בצה"פ.
הבנה זו אינה הכרחית באופן מוחלט, שכן אפשר שמה שהציעו הראשונים הנ"ל להתקין צה"פ במקום פסי ביראות, היינו דווקא בכרמלית ולא ברה"ר. מתוס' בדף ו: (ד"ה והאמר) משמע, דבשני בתים משני צידי רה"ר בעינן גם לרבנן דלתות ננעלות מדאורייתא, אבל הרשב"א שם מפרש אחרת, ולדעתו לרבנן די בצה"פ, ורק לר' יוחנן בעינן דלתות ננעלות.
יש להבהיר, ששיטה זו שצה"פ מהני ברה"ר, אינה אליבא דהלכתא, כיון שהרי"ף, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן, המאירי וראשונים אחרים פסקו כר' יוחנן דאתו רבים ומבטלי מחיצתא, ובעינן דלתות ננעלות להכשר רה"ר.
שיטת הר"י, הרא"ש והרשב"א, כאמור, היא שצה"פ היא מחיצה ממשית. ומצינו ביטויים מפורשים בראשונים המצביעים על הבנה זו: התוס' בעירובין כב.: "צה"פ דחשיב כמחיצה"; הרשב"א בעירובין י: "כמחיצה דמי וכאילו נסתם הכל"; הרא"ש בסוכה פ"א (סימן ל"ד): "בכל מקום צה"פ חשיב כמחיצה", וכן ביטויים דומים בראשונים אחרים.
בשיטה זו, שצה"פ הוי כמחיצה, מתעורר קושי, כיון שבמהלך הסוגיה בעירובין יא: עולות כמה נקודות המצביעות על כך שצה"פ משמשת פשוט כפתח ולא כמחיצה:
1. השם "צורת הפתח" מעיד על אופי הדין ומשמעותו.
2. הגמ' דורשת שהקנה המאוזן יעבור מעל הקנים העומדים, ואין להעבירו מן הצד, והרי זה בדומה לפתח רגיל, שהמשקוף מוצב מעליו.
3. דרישה נוספת היא שהקנים יהיו בריאים לקבל דלת של קש, והרי דלת ודאי מתקשרת לפתח.
4. כמו כן עולה בגמ' דעה הדורשת שיהיה לצה"פ היכר ציר - חור שציר הדלת סובב בו, ולפי זה שוב מתקשרת צה"פ לדלת ולפתח.
5. הגמ' מוכיחה את דעת רב נחמן, שהקנה העליון אינו צריך לגעת בקנים העומדים, מכך שבפתח לעניין מזוזה אין צורך בכך שהמשקוף יגע במזוזות הפתח, והרי לנו השוואה בין צה"פ לבין פתח לעניין מזוזה.
מכל הנ"ל עולה שההבנה הפשוטה היא שצה"פ משמשת כפתח ולא כמחיצה (הבנה שנעמוד עליה בהמשך). הר"י, הרא"ש והרשב"א יסברו כפי הנראה, שאמנם צה"פ הוי כמחיצה, אולם סוף סוף איזו מחיצה זו שהכל בוקעין בה?! משום כך נקבע שצה"פ הינה כמחיצה עם פתח, ובקיעת הרבים נעשית בפתח ולא כמחיצה עצמה. וזו לשון המשנ"ב בסימן שס"ב ס"ק נ"ה: "דכדפנות שיש בהם פתחים חשיבי". ובכך מוסברים התנאים הנדרשים המשווים למחיצה צורה של פתח.
שיטת הרמב"ם
בפט"ז ה"כ מבאר הרמב"ם שצה"פ מן הצד שאינה מועילה, היינו כשעשה את הפתח בקרן זוית - "מפני שאין דרך הפתחים להיות בקרן זוית אלא באמצע". כך פירש הרי"ף בשם רב האי גאון, דלא כרש"י, שפירש שהקנה העליון אינו עובר מעל הקנים העומדים, אלא מצידם. עכ"פ, עולה מכאן שלדעת הרמב"ם צה"פ מתפקדת כפתח, ולכן עליה להיות ממוקמת כפתח - באמצע המחיצה.
הגר"ח טוען שלדעת הרמב"ם שונה אופייה של צה"פ כפתח מאופיו של פתח רגיל - פירצה שאין רוחבה עולה על עשר אמות: פתח רגיל הופך להיות פתח רק בשל קיומן של מחיצות משני צדדיו, אולם לצה"פ יש "שם פתח" ללא תלות במחיצות מן הצדדים, וזאת משום שצה"פ הינה למעשה פתח בעל דין מחיצה. זהו רק דין מחיצה, ולא מחיצה ממשית, ולכן, במקום בו זקוקים למחיצות ממשיות - יצירת רה"י, אין צה"פ יכולה להכלל במספר המינימלי של המחיצות, הדרוש ליצירת הרשות. צה"פ כ"דין מחיצה" יכולה למלא פונקציות אחרות:
1. צה"פ מועילה להפרדה בכלאיים, כפי שעולה בסוגיה בעירובין בדף יא, וזאת משום שלכלאיים די בהפסק מסויים, ואין צורך במחיצה גמורה (עיין עירובין צג. תוס' ד"ה חציו).
2. כפי שצויין לעיל, צה"פ מועילה לנתק מבוי המפולש לרה"ר, ובכך להפקיע ממנו את דיני רה"ר. עם זאת, לדעת הגר"ח, אין היא מתפקדת כמחיצה ממשית, שיכולה להפוך את המבוי לרה"י, ואכן למבוי זה יהיה דין כרמלית, שמותר לטלטל בה.
3. בגמ' בסוכה ז. נאמר, שלשתי דפנות המאונכות זו לזו יש לצרף מחיצה שלישית ברוחב טפח ומשהו, שתוצב במרחק של פחות משלושה טפחים מאחת מן הדפנות. הגמ' מוסיפה ואומרת, שאת מחיצת הטפח של הסוכה יש להשלים בצה"פ. גם כאן טוען הגר"ח, שצה"פ אינה מתפקדת כמחיצה ממשית, הואיל והשלד הבסיסי של הדופן השלישית כבר קיים - מחיצת הטפח בצירוף שלושה טפחים של "לבוד", וצה"פ רק יוצרת מצב של היקף לסוכה.
4. דין אחר באותה גמ' אומר, שאם קיימות שתי דפנות העומדות זו מול זו, יש ליצור מהן סוכה בעזרת מחיצה שלישית ברוחב ארבעה טפחים ומשהו, שתוצב ברוח השלישית במרחק של פחות משלושה טפחים מאחת הדפנות. הרמב"ם פוסק שגם במקרה זה יש להציב צה"פ מצידה השני של המחיצה השלישית - זה שאינו מצטרף ב"לבוד" לדופן הסמוכה לו. לדעת הגר"ח, גם כאן הדופן השלישית כבר קיימת, וצה"פ רק מקשרת דופן זו לדופן הסמוכה לה.
אם אמנם זהו תפקידה של צה"פ, הרי שבמקרה של פסי ביראות, שם כבר קיימות מחיצות היוצרות רה"י מדאורייתא, יש לצפות שצה"פ תוכל להשלים את המחיצות אף לעניין היתר טלטול מדרבנן, גם אם הפרוץ
מרובה על העומד [3] (להלן: פמע"ה) ורוחב הפרצות הינו עשר אמות ויותר. אולם לא כך הם פני הדברים: בפ"ז הט"ז פוסק הרמב"ם שצה"פ מועילה בפירצה הרחבה מעשר אמות, ובלבד שלא יהיה פמע"ה. המגיד משנה, הטור, השו"ע והגר"ח הבינו שלדעת הרמב"ם צה"פ מועילה אף בפמע"ה כשרוחב הפרצות אינו עולה על עשר אמות. אולם הלכה ברורה היא ברמב"ם שבצירוף שתי הגריעותות: כשהפרצות רחבות מעשר ופמע"ה - אין צה"פ מועילה. לפי זה, צה"פ לא תתיר טלטול בפסי ביראות.
יש להבין מדוע צה"פ מועילה כשקיימת רק גריעותא אחת, אך בצירוף שתי הגריעותות אינה מועילה.
זהו ההסבר העולה מדברי הגר"ח: כאשר העומד מרובה על הפרוץ, הרי זה כאילו המחיצות מושלמות, ואם יש פירצה שרוחבה עולה על עשר אמות, צה"פ תכשיר את הרשות בהפקיעה את הפירצה. לעומת זאת, במקרה של פמע"ה בפסי ביראות - מדרבנן רואים את חלקי המחיצות כנפרדים זה
מזה, והרי זה כאילו אין מחיצות כלל. כדי להפוך את המקום לרה"י מדרבנן, יש לגשר בין חלקי המחיצות. כאשר הרווחים בין חלקי המחיצות אינם רחבים מעשר אמות, הרי שחלקי המחיצות נותנים "שם פתח" לרווח שביניהם, וצה"פ משלימה את החיבור ומגשרת בין חלקי המחיצות. אולם כאשר הרווח רחב יותר מעשר אמות, אין חלקי המחיצות מתקשרים זה לזה ביצירת פתח ביניהם, וצה"פ שביניהם יכולה רק להפקיע שם פירצה מן הרווח שביניהם, אך אין היא מצליחה לקשר בין חלקי המחיצות, והרי זה שוב כאילו המחיצות אינן קיימות.
הגדרת הגר"ח לצה"פ היא, כאמור, "פתח בעל דין מחיצה", ובזה הוא רוצה לתפוס את החוט משני צדדיו: מחד - פתח, כדמשמע ברמב"ם בעניין צה"פ מן הצד, ומאידך - דין מחיצה בעניין כלאיים ושאר ההלכות שהזכרנו. יש להבהיר, שאין זה דומה ל"מחיצה עם פתח", כהגדרתנו בשיטת הר"י, הרא"ש והרשב"א, שכן לדידם מדובר במחיצה גמורה, בעוד שלגר"ח זהו רק דין מחיצה.
לעניות דעתי, ההבנה הפשוטה ביותר בגמ' ובשיטת הרמב"ם היא זו האומרת שצה"פ הוי כפתח בלבד, כפי שעולה מדברי הרמב"ם בעניין צה"פ מן הצד. ובתפקוד של פתח זקוקה צה"פ למחיצות גמורות שיקיפו את הרשות, ואז תוכל צה"פ להעניק שם פתח לפירצה הרחבה מעשר אמות שנפערה במחיצות, ולהציל בזה את כלל הרשות. כך נראה מדברי הרמב"ם בפט"ז הט"ז: "אם היתה לפירצה זו צורת פתח - אע"פ שיש בה יותר מעשר אמות אינה מפסדת המחיצה". לפי הבנה זו ברורה ופשוטה הגמ' בעירובין יא:, הדורשת מצה"פ להיראות כפתח.
אם צה"פ מתפקדת אמנם כפתח בלבד, אין ביכולתה להועיל בכלאיים, שם צריך מחיצה מסוג מסויים, ואמנם פלא הוא, אך הרמב"ם בהלכות כלאיים אינו מזכיר דבר וחצי דבר מעניין צה"פ בכלאיים. האחרונים ניסו לומר שהרמב"ם סמך על מה שכתב בהלכות שבת, אולם לפי דברינו ניחא, דאמנם צה"פ כפתח אינה אמורה להועיל בכלאיים. שיטת הרמב"ם אכן קשה, שכן מפשטות הגמ' עולה שצה"פ מועילה בכלאיים, אולם בירושלמי בעירובין פ"א בסוף ה"ט נאמר: "מאן תנא פאה (צה"פ) מצלת, לא ר' יוחנן בן נורי? א"ל: הדא תנא". וביאר ה"פני משה": "מאן תנא פאה מצלת - בכלאיים, לא ר' יוחנן בן נורי הוא דאמר הכי לעיל? הדא תנא - כלומר אין דהדא תנא הוא דס"ל הכי ויחידאה הוא". אפשר שגם הרמב"ם הבין כך בירושלמי, וכיון שיחידאה היא לא פסק כדעה זו [4].
כפי שהובא לעיל, המגיד משנה, הטור, השו"ע והגר"ח הבינו שלרמב"ם צה"פ תועיל בפמע"ה כאשר רוחב הפרצות אינו עולה על עשר אמות. דין זה אינו מוכח בלשון הרמב"ם, ולפי דברנו ניתן להעלות, שבפמע"ה צה"פ לעולם לא תועיל, וזאת משום שצה"פ רק מצילה מחיצות קיימות, אולם בפמע"ה אין מחיצות כלל, כפי שמשמע מלשון הרמב"ם פט"ז הט"ז: "כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה", ולפיכך אין הבדל בין אם רוחב הפרצות גדול מעשר אמות לבין אם אינו עולה על עשר אמות.
לפי גישה זו ניתן לבאר הלכה נוספת ברמב"ם:
הגמ' בסוכה ז. אומרת: "ויתרה שבת על סוכה, שהשבת אינה ניתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ - מה שאין כן בסוכה". הדין היוצא מגמ' זו הוא שפמע"ה כשר בסוכה. הרמב"ם בהלכות סוכה פ"ד הי"ב אכן פוסק שפמע"ה כשר בסוכה אף ללא צה"פ, אולם הוא מגביל זאת רק למקרים בהם רוחב הרווחים אינו עולה על עשר אמות, ואם רוחבם עולה על עשר אמות הסוכה פסולה, ואף צה"פ לא תועיל. השאלה העולה מהלכה זו היא, מנין לו לרמב"ם חילוק זה?
נראה שהרמב"ם הבין שאי אפשר לומר שפמע"ה כשר בסוכה, שהרי פמע"ה הוי כאילו אין מחיצות כלל, ובסוכה, בעינן מחיצות. אלא מאי? ההלכה שאמרה שפמע"ה כשר בסוכה התכוונה לומר שהפתחים בסוכה מצטרפים לשיעור המחיצות עצמן, ואין מחשיבים אותם כלל למנין הפרוץ, ולכן, במקרה שרוחב הרווחים אינו עולה על עשר אמות, המצב אינו מוגדר כפמע"ה, אלא כעומד מרובה על הפרוץ. לעומת זאת, כאשר רוחב הרווחים יתר על עשר אמות, אין אלו פתחים המצטרפים לשיעור המחיצות ונחשבים כ"עומד", אלא פרצות, ואם פמע"ה, חזרנו להלכה הרגילה מהלכות שבת, שפמע"ה הוי כאילו אין מחיצות כלל, וצה"פ לא תועיל.
נראה שבענין אי יעילות צה"פ בפמע"ה, הרמב"ם הולך בשיטת הריטב"א בהבנת הסוגיה.
שיטת הריטב"א
בגמ' בעירובין יא. סובר רב שצה"פ אינה מועילה לפירצה שרוחבה יתר על עשר אמות, בעוד שלרבנן צה"פ תועיל בזה. רב יוסף בגמ' אומר, שלשיטת רב צה"פ לא תועיל אף בפרצות הקטנות מעשר אמות, אם פמע"ה. הריטב"א טוען, שההרחבה של רב יוסף לעניין פמע"ה אינה אמורה רק אליבא דרב, מפני שדעת רב בעניין פירצה הרחבה מעשר נדחית מן ההלכה, ואי אפשר לומר שרב יוסף מחדש ומרחיב שיטה שלא נפסקה להלכה. הבנת הריטב"א בסוגיה היא, א"כ, שלכו"ע בכל מקרה של פמע"ה צה"פ לא תועיל, כהבנתנו ברמב"ם [5], ומה שאמרו בגמ' שצה"פ בשבת מועילה כלעניין כלאיים, אינו מתייחס לאותו מעשה שהיה בד' קונדיסין מד' רוחות, שהרי שם הפמע"ה, ופשוט שלא תועיל צה"פ. כוונת ההשוואה לכלאיים היתה רק לעצם הדין, שצה"פ עקרונית מועילה בשבת במקרים מסויימים, כשם שהיא מועילה בכלאיים.
גם משיטת הריטב"א עולה, שצה"פ משמשת כפתח ולא כמחיצה ממשית, אלא שהוא אינו פוסל צה"פ בכלאיים, ואולי לדעתו צה"פ הוי כפתח בעל דין מחיצה, כהבנת הגר"ח ברמב"ם.
שיטת רב ורב יוסף
לרב יוסף בהבנת שיטת רב, כאמור, צה"פ אינה מועילה בפירצה שרוחבה יתר על עשר אמות, וכן בפמע"ה. תוס' בעירובין יא. (ד"ה חצר) בעירובין יא. אומר, שאין להרחיב את דינו של רב, ולומר שצה"פ לא תועיל אף ברוח רביעית, "דמה שאוסר ביותר מעשר משום דלא מקרי פתח, ולא מהני ליה צה"פ. גם לפמע"ה מד' רוחות לא יועיל צה"פ, דפתחא בד' רוחות לא עבדי אינשי, אבל אמחיצה אחת דעבדי פתח - פשיטא דמהני צה"פ". ברור שלשיטה זו צה"פ אינה משמשת כמחיצה, אלא כסוג מסויים של פתח. התוס' בדף כב. (ד"ה והא) אומר שרב מודה שצה"פ מועילה מדאורייתא גם לפירצה הרחבה מעשר אמות - "תדע דהא פאה מתרת בכלאיים אפילו יותר מעשר". אם נצרף את דברי התוס' זה לזה נקבל, שמדאורייתא צה"פ פועלת מדין מחיצה גמורה, כאמור לעיל בשיטת התוס', ולכן היא תועיל ביותר מעשר ובפמע"ה, הוי אומר אפילו צה"פ בד' רוחות, אולם לדעת רב יוסף בשיטת רב, חכמים תקנו שיתאפשרו רק פרצות בגודל פתח, וקבעו שיהיה זה כפתח ההיכל, כפי שאומר רב בעצמו בדף ב.: "חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל... דתנן: פתחו של היכל גובהו עשרים אמה ורחבו עשר אמות", ולכן בלמעלה מעשר אמות אף צה"פ לא תועיל, ובודאי שלא בפמע"ה, משום דבעינן שיעור ואופי פתח.
תוס' בדף יא. (ד"ה אילימא) אומר, שנדחתה ההרחבה של רב יוסף בשיטת רב, ולפי זה שיטת רב היא שצה"פ מועילה בפמע"ה אף בד' רוחות, כפי שמציע התוס' בהמשך בעניין צה"פ כתחליף לפסי ביראות, ואם כן צה"פ פועלת מדין מחיצה גמורה, אלא שזו מחיצה עם פתח, ולפתח נקבע שיעור של פתח ההיכל - עשר אמות בלבד.
סיכום השיטות
1. צה"פ מועילה מד' רוחות:
א. להתיר טלטול בכרמלית מדרבנן, אך לא ליצור רה"י (ספיקו של של הפמ"ג).
ב. כמחיצה גמורה עם פתח, היוצרת רה"י ומפקיעה רה"ר (ר"י, רא"ש ורשב"א).
ג. כמחיצה גרועה עם פתח היוצרת רה"י, אך אינה מפקיעה רה"ר מצד: 1. בקיעת הרבים מטשטשת את התיחום. 2. מחיצה הלכתית יכולה ליצור מציאות של רשות, אך אינה יכולה להפקיע רשות אחרת.
2. צה"פ אינה מועילה מד' רוחות:
א. כפתח בעל דין מחיצה גרועה, שאינה מצטרפת למנין מחיצות רה"י (ריטב"א והבנת הגר"ח ברמב"ם).
ב. כפתח בלבד שכל תפקידו להפקיע שם פירצה (הבנתנו ברמב"ם ובפשטות הגמ').
3. שיטת רב אליבא דרב יוסף לפי התוס': מדאורייתא צה"פ הוי כמחיצה גמורה, ומדרבנן הוי כפתח בשיעור פתחו של ההיכל.
4. שיטת רב למסקנת התוס': צה"פ הוי כמחיצה גמורה עם פתח בשיעור פתח ההיכל.
נראה שניתן להציע כמה נפקא מינות בין השיטות השונות:
1. היקף בצה"פ מד' רוחות - אם צה"פ הוי כמחיצה, אפשר ליצור בכך רה"י ואולי אף להפקיע רה"ר. אם צה"פ הוי כפתח או כדין מחיצה, אי אפשר ליצור באמצעותה רה"י, אך אולי ניתן להתיר כרמלית.
2. דין "אתו רבים ומבטלי מחיצתא" - אם צה"פ הוי כמחיצה גמורה, אזי לרבנן לא אתי רבים ומבטלי מחיצתא, בדומה לשיטתם בפסי ביראות. אולם אם זו מעין מחיצה הלכתית, אפשר שבזה יודו חכמים לר' יהודה דאתו רבים ומבטלי מחיצתא (דיון לעיל בשלושת ההבנות של צה"פ בד' רוחות). אם צה"פ הוי כפתח, אפשר שבמקום המצומצם בו נשתמש בצה"פ, בקיעת הרבים לא תעלה ולא תוריד, משום שסוף סוף זהו פתח, וכל יעודו הוא למעבר. אפשר שזו הבנת הבה"ל ברמב"ם, שכאמור סובר שצה"פ הוי כפתח, ובפי"ז ה"י אומר שלהפקעת מבוי משם רה"ר די בדלתות הראויות להנעל, ולדעת הבה"ל בתחילת סימן שס"ד מדאורייתא מועילה לרמב"ם גם צה"פ, ורק מדרבנן בעינן דלתות.
3. חיוב מזוזה - אם צה"פ הוי כמחיצה בלבד, אין מקום לדיון בעניין מזוזה, אולם אם צה"פ הוי כפתח יש מקום לחיוב, אם כי אין זה מוכרח, כי אפשר שבהלכות מזוזה צריך דווקא פתח שנעשה לשימוש, ולא פתח הלכתי שנעשה לצורך היתר טלטול בשבת. אפשר גם שחיוב מזוזה יש רק כאשר יש דלת או היכר ציר. דין זה אינו חייב להיות נפקא מינה, משום שבדיון לעיל העלנו שגם השיטות שסוברות שצה"פ הוי כמחיצה, הרי זה כמחיצה עם פתח, ולפי זה גם לשיטות אלה נפתח הדיון בעניין מזוזה.
4. חסימת המעבר דרך צה"פ כשאין לחסימה זו מידות של מחיצה - אם צה"פ הוי כמחיצה, מה אכפת לן בזה שחוסם את המעבר, אולם אם צה"פ הוי כפתח, אפשר שצריך דווקא פתח הראוי למעבר, והחסימה תפסול את צה"פ. ה"קרן אורה" בעירובין טז: אכן אומר, שאם מתח חבלים לרוחב צה"פ בטל ממנה שם צה"פ. גם דין זה יכול להתקבל אף למ"ד צה"פ משום מחיצה, ע"פ ההבנה הגורסת דצה"פ הוה כמחיצה עם פתח.
5. מקרים שונים בהלכה בהם נדרשת מחיצה - אם צה"פ הוי כפתח, אין לה שייכות לעניינים אלה, ואם צה"פ הוי כמחיצה, יש מקום לבחון את הסיבות והגורמים בגללם נדרשת המחיצה, ולפי זה נדע אם צה"פ תתאים כמחיצה במקרים אלה או לא. והרי כמה דוגמאות למקרים כאלה:
א. בכלאיים בעינן הפסק מסויים. להבנתנו ברמב"ם, שצה"פ הוי כפתח
בלבד, הרי שלא תועיל בכלאיים, אולם אם צה"פ הוי כמחיצה שנראה תועיל.
ב. הבה"ל בס' תר"ל סובר שלשיטת הרא"ש יוצאים ידי חובה מדאורייתא בסוכה שכל דפנותיה עשויות צה"פ. דעה כזו עולה גם בירושלמי בעירובין פ"א ה"ט: "פאה (צה"פ) מהו שתציל בסוכה? אמר לן: פאה מצלת בסוכה". שיטה זו תתאים, כמובן, רק לגישה האומרת שצה"פ הוי כמחיצה, אם כי גם ע"פ גישה זו אין הדין הזה הכרחי, שהרי הר"ן על הרי"ף בסוכה ז. סובר שצה"פ מועילה בשבת מד' רוחות, ובכל זאת אינה מועילה לכל דפנות הסוכה משום שבסוכה, בעינן מחיצות הניכרות.
ג. אחד האחרונים כתב שצה"פ מועילה לחצוץ בין המתפלל לבין צואה הנמצאת בקרבתו, וזה ודאי רק ע"פ ההבנה שצה"פ הוי כמחיצה, היכולה להחשיב את המתפלל כנמצא ברשות אחרת.
ד. הרמ"א ביו"ד בסימן רמ"ב (סעיף י"ח) פוסק: "כשהרב עומד למעלה בבית והתלמיד על הקרקע אין צריך לעמוד לפניו, ואפילו כשהס"ת על הבימה אין ציבור שבבית הכנסת צריכים לעמוד דהספר ברשות אחרת". ואם צה"פ הוי כמחיצה, אפשר שאף היא תועיל לעשות רשות אחרת לעניין זה.
ה. החופה הנהוגה בימינו בד' יתידות ופרוכת הוי כבית חתנות אליו מכניס החתן את הכלה. יש מי שכתב שצריך שהפרוכת תחובר מעל היתידות ולא מצידם, דאז הוי כצה"פ מן הצד. גישתו הבסיסית היא שצה"פ הוי כמחיצה. יש מי שהכשיר גם בחיבור מן הצד כדין כלאיים דמהני בהו צה"פ מן הצד, או מדין פי תקרה יורד וסותם.