מוקדש בהוקרה להורי-מורי

צבי וצביה גזבר הי"ו

"תולדות השמים והארץ בהבראם" / גדי גזבר

פתיחה

מאמר זה, העוסק בתחום המקראי, אינו אמור להתייחס לפרק ספציפי בתנ"ך או למאורע כלשהו. יסודו של המאמר בשאלה מחשבתית, שאת תשובתה מנסה המאמר לתת תוך כדי סקירה על פני כל תקופת המקרא המתוארת בתנ"ך, הוי אומר מתחילת ספר בראשית ועד סוף ספר מלכים - מבריאת העולם ועד חורבן בית המקדש הראשון.

בשאלה העומדת ביסודו של המאמר עסקו כבר רבים. התשובות שניתנו היו ברובם במישור המחשבתי, בעוד שהמאמר מנסה להראות את הגישה ההיסטורית העולה מהתנ"ך לשאלה זו.

מוצאים אנו את העולם דו מימדי: צורה וחומר, נשמה וגוף, רוחניות וגשמיות, נס וטבע, שמים וארץ. אדם הבונה את עולמו הרוחני נתקל בד"כ בשאלה - "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?": האם מרכז עולמו יהיה אך ורק סביב לגשמיות, לגוף ולכל הנעשה בארץ, או שעתידו בדרך הנשר - בשמים. ישנו גם מימד שלישי, המחבר את שני העולמות השונים, ומתווה דרך חיים המגשרת בין הרוחניות והגשמיות, בין חשיבות חיי נס וחשיבות חיי טבע. מוצאים אנו כיום את שלש הגישות בעם ישראל, כשלכל אחת האידיאולגיה שלה.

מאמר זה מעלה מהתנ"ך שתי תקופות מרכזיות, המייצגות כל אחת ביסודה את אחד משני המימדים הראשונים. שתי התקופות יוצאות מנקודות מוצא קיצוניות הפוכות, בהתאם למהותן, אך במהלך התפתחותן נסוגה כל אחת בדרכה שלה מהקיצוניות, עד שבשיא התקופה מעוצבת מהותה לחלוטין. בשיאן מגיעות שתי התקופות ההפוכות לאותה מהות: יצירת המימד השלישי, המחבר בין שני המימדים הראשונים - חיבור רוח וגשם ושמים וארץ - כתולדותם בהיבראם.

שני בתי מקדש היו לעם ישראל. יסוד הראשון כנגד המימד הראשון; יסוד השני כנגד המימד השני. שני בתי המקדש חרבו בעוונות היסוד עליהם הם נבנו. יהי רצון, שנזכה במהרה לבנייתו של בית המקדש השלישי, שיסודו בחיבור איתן של שני העולמות הקודמים לו, אכי"ר.

חלק א': מעמד הר סיני ומעמד הר עיבל

1. סיום ספר המצוות

ארבעים שנה עשו בני ישראל את דרכם בארץ לא נושבת. ראשיתה בים סוף והר סיני, וסופה בערבות מואב מול נהר הירדן. ובעמדם צעד אחד לפני הנהר, ערב כניסתם לארץ ישראל, סוקר לפניהם משה רבינו את כל התקופה, ומורה להם את ספר המצוות. בסיומו של הספר מצוה משה את העם:

"שמר את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום

1. והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' א-להיך נתן לך

2. והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד

3. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך

למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' א-להיך נתן לך...

1. והיה בעברכם את הירדן

2. תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל ושדת אתם בשיד ובנית שם מזבח לה' א-להיך מזבח אבנים

3. וכתבת על האבנים האלה את כל דברי התורה הזאת באר היטב". (דברים, כ"ז, א'-ח').

בציווי זה של משה בולטת החלוקה בין הפסוקים והכפילות שבהם, ויש לברר מה משמעותה של כפילות זו.

2. סיום מעין התחלה

תחילתו של פתרון ניתן למצוא לאו דווקא בכפילות, אלא בפסוקים ה"חריגים", שלא "הוכפלו". נתמקד בחלקם השני (פס' ה'-ז'):

"ובנית שם מזבח לה' א-להיך מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל. אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' א-להיך והעלית עליו עלות לה' א-להיך. וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' א-להיך".

משפט מיוחד בפסוקים אלו הוא: "מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל". פעם נוספת ויחידה מופיעה הוראה דומה - במעמד הר סיני, ממש בשעת מתן תורה:

"ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות, כ', כב').

ביטוי ייחודי נוסף, שיש לו רק עוד שני מקבילים בתנ"ך, הוא:

"ושמחת לפני ה' א-להיך"

מקביליו הם:

א. "ועשית חג שבעת לה' א-להיך... ושמחת לפני ה' א-להיך" (דברים, ט"ז, י').

ביטוי דומה אנו מוצאים בפרק כ"ו, בפרשת ביכורים:

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה... ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-להיך".

פרשת ביכורים = שבועות = מעמד הר סיני - מתן תורה.

ב. פעם נוספת מופיע הביטוי בתחילת פרשת ראה (י"ב, יט'), בפרשיה שמרכזה הוא:

"והיה המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם... ושמחתם לפני ה' א-להיכם אתם ובניכם..." (י"ב, יא'-יב').

וכן נאמר במעמד הר סיני:

"וישכן כבוד ה' על הר סיני" (שמות, כ"ד, טז').

כבר בשלב זה ניתן לראות שישנה הקבלה בין מעמד הר סיני, לציווי על הקמת האבנים בהר עיבל (כ"ז, א'-ח'). כדי לבסס יותר את ההקבלה, ניתן לעמוד על פרטים מקבילים נוספים:

גם במעמד הר סיני, כמו אצלנו, יש כתיבה של התורה (שמות, כ"ד, יב'), כתיבה על לוח אבן (שם), בניית מזבח (שם, פס' ד') ואכילת שלמים (פס', יא'). [יעויין גם אברבנאל על דברים, כ"ז, א', שהקדים והעלה את רעיון ההקבלה בין מעמד הר סיני והקמת האבנים בהר עיבל].

3. השוני שבין הסיום להתחלה

ישנו, א"כ, יסוד להקביל בין מעמד הר סיני, לבין העשייה המצווה בהקמת האבנים בהר עיבל ובאמירת הברכות והקללות על הר גריזים והר עיבל. הקבלה זו בין שני המאורעות איננה באה לידי ביטוי רק במעשים חיצוניים, אלא גם במשמעות שמכילים המאורעות. הווי אומר, שהנעשה בהר עיבל, מיד עם כניסתם לארץ, אינו אלא מעין קבלת תורה מחודשת, הנעשית בפתחה של הארץ עם כניסתם לחיים חדשים בתוך ארץ ישראל.

אולם נקודה יסודית אחת אינה שותפה להקבלה בין שני המעמדים:

מעמד הר סיני כולו ניסי וכולו נעשה ע"י הקב"ה: הקב"ה כותב על הלוחות (שמות, ל"א, י'; כ"ד, יב'; ל"ב, טו'; דברים, ט', י); קולו של הקב"ה מכריז את עשרת הדברות, ירידת השכינה על הר סיני מכשירה את המקום למעמד - המעמד כולו הוא נס אחד גדול.

היפוכו של דבר קורה במעמד הר עיבל: מעמד זה כולו טבעי וכולו נעשה ע"י העם: עם ישראל כותב על האבנים, קולם של בני ישראל מכריז את הברכות והקללות, הקמת האבנים מכשירה את המקום למעמד - המעמד טבעי ללא "שמץ" של נס. על משמעותה של נקודה זו נעמוד בהמשך.

4. מהות נאום המצוות

פתיחתו של נאום המצוות, אותו אומר משה לבני ישראל בימיו האחרונים, היא בפרק ה'. סיומו של הנאום הוא בפרקים כ"ז-כ"ח. את הנאום פותח משה רבינו בקבלת תורה - מעמד הר סיני ועשרת הדברות, ומסיימו בקבלת תורה - מעמד הר עיבל. מהו, א"כ, נאום המצוות עצמו?

האברבנאל (בפרק ו') מפרש את המצוות הכתובות בסוף פרשת ואתחנן כפירוט ופירוש לעשרת הדברות שקדמו להם. ניתן להרחיב את פירושו של האברבנאל ולטעון שכל ספר המצוות הוא ביאור ופירוט של הנאמר לבני ישראל במעמד הר סיני, וזאת על סמך עיון בספר עצמו ובהקבלה לספרים שמות - ויקרא (ואכמ"ל). נמצאת אומר, שנאום המצוות פותח בקבלת תורה ומסיים בקבלת תורה, וכל כולו אינו אלא ביאור ופירוט המובילנו מהקבלה הראשונה לקבלה השניה.

5. משמעות הנאום

זה עתה יצא עם ישראל ממצרים בדרכו אל הארץ המובטחת, מתוך מטרה לצאת מהשעבוד ולבנות חיים עצמאיים בתוך ארץ ישראל. את דרכו הוא מתחיל בהר סיני, במעמד ניסי לחלוטין המנוהל כולו ע"י הקב"ה, שאינו אלא ביטוי לתקופה הניסית בה יחיה בשנים הקרובות. מקבלת התורה פותח עם ישראל תקופת הכשרה לקראת הכניסה לארץ ובנין חיים עצמאיים וטבעיים בתוכה. תקופה זו באה לסיומה עם הכניסה לארץ ותחילת החיים הטבעיים בה. הכשרה זו נעשית לא רק במימד הפיזי, אלא גם במימד הרוחני: התורה היא כולה רוחנית וקבלתה היתה במעמד שכולו רוחני. רוחניות מוחלטת זו מתאימה, אולי, לפרק זמן של ארבעים שנה בארץ לא זרועה, אך אינה תואמת חיי עם בארצו. חיים אלו מנהל עם ישראל בעצמו, בצורה טבעית ללא ניסים, אך תחת השגחה ישירה של הקב"ה, ולשם כך זקוק הוא לפישוטה של התורה, הורדתה משיא הרוחניות והתאמתה לחיים בארץ ישראל. נאום המצוות מתחיל, איפוא, בקבלת תורה שכולה רוחנית וניסית. סיומו של הנאום הוא בקבלת תורה מחודשת שכולה טבעית (מעמד הר עיבל), וכל כולו אינו אלא הורדה של הרוח לחיי המעשה.

6. פסוק סיכום

את המצוה האחרונה בנאום המצוות מסיים הפסוק:

"השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש" (כ"ו, טו').

פסוק זה כפשוטו קשור לפרשת ביעור מעשרות, אך אם נרצה, נוכל לראות בפסוק האחרון של נאום המצוות סיכום הממצה את כל התהליך אותו עברנו מפרשת ואתחנן ועד פה, ועומד על הנקודה עדיה הגענו: השגחה ישירה של הקב"ה על עם ישראל, החי את חייו בצורה טבעית ב"ארץ זבת חלב ודבש" - חיי מעשה עפ"י התורה.

הערה: הבעיה שהועלתה בראשית חלק זה תיפתר בסוף חלק ב' .

חלק ב': "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו"

על הפסוק "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו" (תהילים, צ"ט, ו') אומרים חז"ל, ששקל הקב"ה את שמואל כנגד משה ואהרן. בפתח חלק זה יש לבחון האם להשוואה מדרשית זו ישנה הקבלה בגוף המקרא - בפשט הפסוקים והמאורעות.

1. ההקבלה

ניתן להמשיך ולהקביל, אך שתי ההקבלות האחרונות הן החשובות והמהותיות לענייננו. ההקבלות הנ"ל מזקיקות אותנו להסתכלות כוללת על פועלם של שני האישים, משה ושמואל, בימי חייהם, ועל ההשלכות של מעשיהם על הדורות שלאחר מותם.

משה פותח תקופה חדשה בעם ישראל - מוציא את העם ממצרים, מכשיר ובונה את העם במשך ארבעים שנה, ומכין אותו לקראת הכניסה לארץ ישראל והחיים בה.

שמואל פותח תקופה חדשה בעם ישראל - ממנה מלכים ומכשיר את העם לחיים תחת שלטון המלכים.

2. התקופות ומשמעותן

תקופת משה - עם של עבדים, יציאת מצרים, שנתיים ראשונות של אמונה מול מרידות ותלונות, שיא התקופה בחיי העם הניסיים במדבר וכיבוש הארץ ע"י יהושע, מות יהושע ועזיבת ה', תקופת השופטים, מות עלי וחורבן משכן שילה.

.38 שנות חיים רוחניים, הכיבוש בימי יהושע ושמירת המצוות
תקופת ביניים - שנה ראשונה במדבר האמונה בה' ובמשה לעומת המרידות והתלונות			הנפילה לאחר מות יהושע, תקופת השופטים - "איש הישר בעיניו יעשה", כשלפעמים העם שומר מצוות ולפעמים לא.
בארץ מצרים			מות עלי, חורבן משכן שילה

תקופת שמואל - משכן שילה חרב, הכשרת העם לקבלת מלך, תקופת שאול כמלך - התנסות ראשונית, שיא התקופה בחיי העם הלא ניסיים בארץ ישראל בתקופת דוד ושלמה, התפלגות המלוכה, תקופת המלכים, חורבן בית ראשון.

תקופת דוד ושלמה, כיבוש א"י ובנין ביהמ"ק
תקופת ביניים - שאול המלך ו"כשלונו"			תקופת המלכים - לפעמים צדיקים לפעמים רשעים.
חורבן משכן שילה			חורבן בית ראשון.

(גם שיא התקופה בנוי בפירמידה בפני עצמה, אך הדבר יפורט בהמשך).

ההדגשה בשיא חיי העם היא ההדגשה על אופיה של כל אחת מהתקופות המפורטות, כי בדין הוא ששיא התקופה יביע את כל מהותה.

תקופתו של משה היא במהותה רוחנית וניסית, כשכל שלביה, מתחילתה ועד החורבן המסיים אותה, סובבים סביב הרעיון הזה. תקופת השיא כולה מאופיינת באורח חיים רוחני וניסי, החל מחיי המדבר (מן, באר מרים, ענני כבוד ועוד, הפוטרים אותם מדאגה לצרכים גשמיים ומאפשרים עיסוק רוחני מתמיד), וכלה בכיבוש הארץ בימי יהושע ושמירת המצוות ודרך ה' [1].

התקופה נפתחת בשעבוד עם ישראל במצרים, בעת שקיעתו במ"ט שערי טומאה, ומשלבי טומאה אלו יוצא עם ישראל ומתחיל הטיפוס בשלבים הרוחניים. סיומה של התקופה הוא בחורבן משכן שילה, עם שבייתו של ארון הא-להים בידי פלישתים. את פרשת המלחמה (שמ"א ד) מסיים סיפור לידתה של אשת פנחס, שייחודו דווקא בסופו:

"ותקרא לנער אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון הא-להים... ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון הא-להים" (שמ"א ד', כ"א-כ"ב).

יש פה משמעות של גלות, כשהגולה הוא הקב"ה. התקופה הניסית, שהיא בעצם תקופתו של הקב"ה, מסתיימת בגלות של ארון הא-להים - גלות הקב"ה.

גם את שלבי הביניים של התקופה מאפיינת ההתמודדות הרוחנית - הן בעליה לפסגה והן בנפילה ממנה. העליה מאופיינת ב"ויאמינו בה' ומשה עבדו", לעומת: "וילנו העם על משה (ועל אהרן)" - מאז קריעת ים סוף ומי מרה, ועד באר מרים ומי מריבה. ימי השופטים, תקופת הביניים בירידה, גם הם מאופיינים ב"איש הישר בעיניו יעשה", לעומת "ויסירו את אלהי הנכר מקרבם ויעבדו את ה'" (שופטים י', טז) - כששמירת המצוות תלויה, בין השאר, בשופט אשר היה בימים ההם.

נמצאנו למדים: תקופת משה = תקופה ניסית/רוחנית = תקופת הקב"ה.

עלייתה, נפילתה ושיאה של תקופה זו, תלויים בניסים וברוחניות השוררים באורח החיים של עם ישראל.

תקופתו של שמואל היא במהותה טבעית ולא ניסית, כשכל שלביה, מתחילה ועד סוף, עומדים ברעיון זה, ושיא התקופה יוכיח. שיא תקופת שמואל הוא בימי דוד ושלמה. בולט דוד בכך שכל הנעשה בתקופתו אינו כולל נס והתערבות משמים, לרבות מלחמותיו על כיבוש ארץ ישראל והנהגת העם. גם דברי ימי שלמה אינם כוללים בתוכם מעורבות מגבוה, הן בבנין בית המקדש, והן בניהול ממלכת ישראל בשעת תפארתה.

התקופה פותחת במצב מדיני קשה, הגורר אחריו את בקשת העם למלך, בעוד שעל הפן הדתי-רוחני שומר שמואל הנביא. את התקופה חותם חורבן בית ראשון וגלות העם מארצו, כשבראש גולה המלך, נציג העם. בניגוד לחורבן משכן שילה, סוף תקופה א', בו גולה ארון הא-להים - הקב"ה; בחורבן בית ראשון, סוף תקופה ב', גולה העם, שהוא נציג התקופה הטבעית, בה הכל נעשה על ידיו. תקופת העם משמעותה גם שלטון העם, המיוצג ע"י מוסד המלוכה. המלך, כנציג העם, מנהיג את המדינה באורח חיים טבעי תחת השגחה ישירה של הקב"ה [2].

ואם מייצג התקופה הוא שלטון המלך, הרי שבסיומה נחרב בית המקדש, ובעקבותיו בטלה המלוכה "התנכי"ת" בישראל.

גם תקופות הביניים תלויות במלך, המנהיג הטבעי. בדרך לפסגה אנו מוצאים את שאול המלך, על הצלחותיו וכשלונותיו - "הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמהו בכל העם", לעומת "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי". הירידה מהפסגה קשה יותר מהעליה אליה, והיא באה לידי ביטוי במהות התקופה, שלטון העם, ע"י התפלגות המלוכה והידרדרותה, המאופיינת גם בירידה רוחנית - "ויעש הרע בעיני ה' מכל אשר לפניו", לעומת "ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה דוד אביו". רואים אנו שכל שלביה של התקופה - עלייתה, שיאה וירידתה - תלויים במאפיין הייחודי שלה, שבמקרה דידן הוא המלך, המייצג את שלטון העם. כלומר: תקופת שמואל = תקופה טבעית = תקופת העם.

לאחר סקירת כל תקופה בפני עצמה, יקל להקביל ביניהן מצד אחד, ולראות את הניגוד והייחוד שבהם מצד שני:

שני מרכיבים הם במהותו של עם ישראל: הרוחני והגשמי.

ביציאת מצרים, עת נוצר עם ישראל, צריך היה להקדים את הרוחני לגשמי - קודם חיי מדבר ורק אחר כך חיי ארץ ישראל.

אולם בשעה שהיסודות מצויים כבר, והצורך הוא רק בפתיחת עידן חדש, מקדימים את הגשמי לרוחני - קודם כיבוש ארץ ישראל וחיזוק המלוכה, ורק אח"כ בנין בית המקדש (והדברים הינם אקטואליים, ואכמ"ל).

3. שיא התקופה

ייחודה של כל תקופה טמון בשיא פריחתה, וכל אחת מחייבת בחינת פרק זמן זה. על כן, משלב זה ואילך נתמקד רק בשיאי התקופות.

תקופת שיא אחת מתפרשת על פני שלושים ושמונה שנות שהייה במדבר, הכניסה לארץ וכיבושה עד מות יהושע. פרק זמן זה כלול בתורה (חצי ספר במדבר, ספר דברים) ובספר יהושע.

תקופת שיא שניה מתפרשת על פני מלכות דוד ושלמה, ופרק זמן זה כולל בתוכו את ספר שמואל ותחילת ספר מלכים. חלוקה זו מעוררת תמיהה: מה מקום יש לחלק ולסיים ספר אחד ולפתוח בשני באמצע שיא התקופה? פשוט והגיוני יותר לצרף את ספר יהושע לתורה ולסיימה בסוף ספר יהושע ובמקביל לצרף את דברי ימי שלמה לספר שמואל [3].

את ההנהגה בכל אחת מתקופות השיא חולקים ביניהם שני מנהיגים:

בתקופת השיא הראשונה משמשים בהנהגה משה ויהושע, ובתקופת השיא השניה - דוד ושלמה. חלוקת הנהגה זו מצויה גם בתנ"ך עצמו: בתורה המנהיג הוא משה, ובספר יהושע - יהושע. במקביל, תופס דוד המלך את ההנהגה בספר שמואל, ושלמה המלך בספר מלכים.

החלוקה בין המנהיגים תוכל להבהיר את החלוקה לספרים, רק אם יובן פיצול ההנהגה בתקופת שיא אחת. הבנה זו תושג אם נקביל בין ארבעת המנהיגים:

משה - יהושע

דוד - שלמה

בשני המקרים המנהיג הראשון גדול מהשני מבחינה רוחנית, אך למרות גדולתו זו זוכה המנהיג השני להגשים את משאת נפשו ופסגת חלומותיו של הראשון, אותה לא זכה לקיים עפ"י ציווי ה'.

"ואתחנן אל ה'... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה... ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי... כי לא תעבר את הירדן הזה. וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבר לפני העם והוא ינחיל אותם..." (דברים ג', כ"ג-כ"ח).

משה משתוקק להגשים את שאיפתו ולהכנס ולהכניס את בני ישראל לארץ ישראל, אך למרות גדולתו ורצונו, אין הוא זוכה אלא להשלים את ההכנות, ולא לסיים ולהכנס לארץ. יהושע, ממשיך דרכו, הוא הזוכה לרגע הגדול.

"לך ואמרת אל עבדי אל דוד כה אמר ה' האתה תבנה לי בית לשמי... והקימתי את זרעך אחריך... הוא יבנה בית לשמי..." (שמ"ב ז', ה'-יג', וכן דבהי"א כ"ח, א'-י').

דוד משתוקק להגשים את שאיפתו לבנות את בית המקדש, ובכך להכניס את השכינה לארץ, אך למרות גדולתו ורצונו משלים הוא את ההכנות (דבהי"א כ"ח, א'-כ"ט, ה'), ואינו זוכה למעשה המסיים והחשוב. שלמה בנו הוא המגשים והבונה את בית המקדש.

4. מהותם של מנהיגים

מדוע לא זכו משה רבינו ודוד המלך להגשים את שאיפתם ולהשלים המלאכה?

א. מהותו של מנהיג אינה אלא בבואת מהות דורו. ייחודו של משה רבנו נובע מייחודו של דור המדבר, וייחוד זה בא לידי ביטוי ע"י עשרת המרגלים.

"וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר י"ג, ג').

גדולים שבדור נשלחו לאסוף מידע לקראת כניסת דור יוצאי מצרים לארץ ישראל. לדרכם יצאו המרגלים כשהם מודעים לדרגה הרוחנית אליה הגיע העם, ומתוך ידיעה שהשארות במדבר תבטיח להם הספקה ניסית סדירה של צרכיהם הגשמיים, וזמנם יישאר פנוי אך ורק לעסוק בתורה ולהתעלות הלאה בדרגות רוחניות. משהגיעו לארץ והסתכלו סביב, הבינו המרגלים שכניסה לארץ מחייבת טיפול בצרכים הגשמיים, וה"אספקה הניסית" תיפסק עם מעבר הירדן. ומשיתחיל העם לעסוק בגשמיות - זה לנטוע וזה לזרוע, זה קונה וזה מוכר, זה רועה וזה בוקר וכל אחד דואג לפרנסת ביתו - הכרח הוא שתיפגע דרגתם הרוחנית, ולא יוכלו לעמוד בדרגת המדבר. משראו כך אמרו מה לנו חומריות מה לנו גשמיות, נשב ונעסוק בעניינים רוחניים...

"וישבו מתור הארץ... וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל... ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה..." (שם שם, כ"ה-ל"ג).

חטא המרגלים אינו אלא ביטוי סמלי למצבו ומהותו של דור יוצאי מצרים. דור זה ראה וחי את השעבוד במצרים, וממנו יצא לחיים ניסיים - יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מן, מתן תורה ועוד - והגיע לדרגה רוחנית גבוהה. דור זה, גם אם לא היה חוטא, לא היה נכנס לארץ כי לא היה מסוגל לכך. לאחר שהגיע לדרגות רוחניות גבוהות, לא היה העם יכול לקלוט ולהסתגל לירידה בדרגה, ולשילוב החיים הגשמיים, המתחייבים מהכניסה לארץ. לכן צריך היה לחכות שכל דור המדבר ימות, ודור חדש יקום עם הכנה מראש לייעודו עם הכניסה לארץ.

וכך גם משה רבנו. משה הגיע לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר:

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".

משה זכה לראות מה שלא ראה איש זולתו, לא מעט בזכות התקופה ותנאיה הרוחניים, והוא בבחינת רוחני כולו. ובדרגתו זו גם ללא החטא, לא יכול היה משה באותה שעה להכנס לארץ ישראל [4]. משה היה שייך לדור השונה מהדור שנכנס לארץ, ולפי שלא יכול היה להגשים את שאיפתו, צריך היה למנות אדם אחר שיוכל להכניס את בני ישראל לארץ, למרות חייו בתנאי המדבר.

ב. ייחודה של תקופה ניכר גם במנהיג השני - דוד. אם אי-כניסת משה לארץ נבעה מסיבה רוחנית, הרי שאי-בנית בית המקדש ע"י דוד נבעה מסיבת גשמית:

"כי דמים רבים שפכת ארצה לפני" (דבהי"ב כ"ב, ח').

לצד עיסוקיו הגשמיים, הגיע דוד המלך לדרגה רוחנית גבוהה, אולם עיון בספר שמואל אינו ממציא בידנו התייחסות רבה לצד רוחני זה. מאורעות דוד בתנ"ך מקיפים רק את מלחמותיו, כיבושיו, ועניינים שונים הנוגעים כולם לפן החומרי. תאור "חד צדדי" זה הוא בהתאם למהות התקופה בה מדובר, הנוטה להבליט פן טבעי ולא פן ניסי, ואין בו בשביל לשלול את דרגתו הרוחנית הגבוהה של דוד המלך. ספר שמואל מתמקד בהנהגה הטבעית השלטת בימי דוד, ומכוונת על ידו במלחמותיו ובהנהגת הממלכה. דוד בונה את העם לחיים תחת שלטון המלוכה האידיאלי, ומכשיר את כל הדרך לבנין בית המקדש, אך אין הוא זוכה לכך, כי כולו מצוי בצד הטבעי.

לסיכום: שני המנהיגים של תקופות השיא, הנביא והמלך, לא זכו לפסגת שאיפותיהם בגלל אופיים הקיצוני, זה ברוחני וזה בחומרי, ואי יכולתם לשלב את הצד הנגדי בהתאם למדרגתם. משה לא יכול היה לשלב את

חיי החומר של ארץ ישראל בדרגתו הרוחנית, ודוד לא בנה את בית המקדש הרוחני בגלל הפן החומרי בו הוא מוצג בספר שמואל. לביצוע שיא השיאים היה צריך להכשיר מנהיגים חדשים, שמצד אחד יצמחו על רקע המנהיגים הקיצוניים ויספגו מהם רבות, ומצד שני יוכשרו מראש לשילוב שני הצדדים של אותו מטבע. הכשרה זו, היא שאפשרה ליהושע להכניס את בני ישראל לארץ, ולשלמה לבנות את בית המקדש.

5. שיא השיאים

מצינו עד פה שחיי עם ישראל בתקופת התנ"ך מחולקים לשתי תקופות עיקריות, שכל אחת מהן בנויה בצורת פירמידה - מתחילה בעליה ומסיימת בירידה. השלב הגבוה בפירמידה הוגדר כתקופת שיא, המבטאת את מהות התקופה כולה. תקופת השיא בנויה גם היא בצורת פירמידה, שראשה הוא מאורע היסטורי המציין את השיא של תקופת השיא - מעין "שיא השיאים".

חלוקת הספרים בתנ"ך חוצה את תקופות השיא באמצעם. שיא תקופת משה מתחיל בתורה ונגמר בסוף ספר יהושע, ושיא תקופת שמואל-דוד פותח בספר שמואל ומסיים בספר מלכים.

חלוקה זו, דהיינו סיום ספר א' ופתיחת ספר ב' בנקודה מסויימת, היא המובילה לאותו ארוע, המוגדר כ"שיא השיאים". ספר א' מלווה אותנו לאורך הכשרת העם עד לרגע השיא, ובסיומו נמצא עם ישראל עם רגל אחת לפני שיא השיאים. ספר ב' פותח בהכנות ובביצוע של "שיא השיאים".

התורה מסיימת במות משה ערב חציית הירדן והכניסה לארץ המובטחת. הכניסה לארץ ושילוב חיי הרוח של המדבר בחיי החומר של הארץ הם נקודת השיא של התקופה, אך שיא השיאים יהיה בשלב בו בני ישראל יבינו את משמעותה של הכניסה. שלב זה מתגשם במעמד הר עיבל לאחר הכניסה לארץ (ולאחר כיבוש יריחו הניסי, השייך עדיין למהות תקופת המדבר). בשלב זה מקבלים עליהם בני ישראל מחדש את התורה הרוחנית במעמד שכולו טבעי, המבוצע על ידיהם בלבד, בניגוד למעמד הר סיני.

ספר שמואל מסתיים בסוף מלכות דוד. דוד הוא המכשיר את העם לנקודת השיא בה ייבנה בית המקדש, והשכינה תרד לשכון בארץ הגשמית. אך דוד לא יכול לבנות את בית המקדש עפ"י ציווי ה', ועל כן ספר מלכים פותח במינוי שלמה למלך על רקע מות דוד וביסוס שלטונו לקראת בנין בית המקדש. ירידת השכינה הרוחנית לארץ הגשמית, במקביל לתחילת העבודה במקדש, היא שיא השיאים של התקופה. משמעות הדברים תובן היטב, בעזרת התרשים הבא:

שיא השיאים של 2 התקופות:

שלוב נכון של החומר והרוח

עם ישראל חי בארץ ישראל תחת הנהגה טבעית, ולא ניסית,

אך ע"פ התורה ובהשגחה ישירה של הקב"ה.

 

6. עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל

שתי נקודות השיא של שתי התקופות מבטאות את אותו רעיון היוצא מנקודות מוצא מנוגדות: שילוב של רוחניות וגשמיות, טבע ונס, שמים וארץ, המגיע הן מהנקודה הרוחנית ביותר, והן מהנקודה הגשמית ביותר.

בשיא התקופה הניסית, תקופתו של הקב"ה, נכסף משה לשיא חייו: להכניס את עם ישראל לארץ ישראל.

בשיא התקופה הטבעית, תקופתו של עם ישראל, נכסף דוד לאשר שואף כל העם: "להכניס" את הקב"ה לארץ ישראל. הווי אומר, ששיא תקופתו של צד א' הוא האחזות הקבע של צד ב' בארץ ישראל, שהיא הצלע השלישית במשולש עם-תורה-ארץ.

שיא תקופת הקב"ה היא האחזות הקבע של עם ישראל בארץ ישראל.

שיא תקופת עם ישראל היא האחזות הקבע של הקב"ה בארץ ישראל.

7. סיכום

מהות תקופת משה מתבטאת במעמד הר עיבל, עליו מצווים בני ישראל בספר דברים כ"ח, א'-ח'. המאמר נפתח בהצגת בעיית הכפילות שבפסוקים אלו. ההסבר טמון, אולי, בעיקרו של המאמר. הכפילות אינה אלא הצגת שני צדדים, המשתלבים במעשה אחד.

אם משמעות הציווי היא קבלת תורה מחודשת, הרי שכל חלק בכפילות מבטא צד אחר: נותן התורה ומקבלי התורה.

פס' א'-ג' מדברים על חלקו של עם ישראל בקבלת התורה:

"ביום אשר תעברו... והקמת לך... ושדת אתם בשיד... וכתבת עליהן... בעברך למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' א-להיך נתן לך".;

פס' ד'-ח' עוסקים בחלקו של הקב"ה בנתינת התורה:

"תקימו את האבנים אשר אני מצוה אתכם... ובנית שם מזבח לה' א-להיך... תבנה את מזבח ה' א-להיך... והעלת עליו עולת לה' א-להיך... ושמחת לפני ה' א-להיך".

כבר בציווי מתייחסת התורה למהותו ומשמעותו של מעמד הר עיבל עבור עם ישראל: מצד א' עם ישראל ומצד ב' הקב"ה, גשמיות ורוחניות, טבע ונס, שמים וארץ. לא רק תורת הר סיני, ולא רק מלך שמולך לצרכיו הפרטיים באין רשות מעליו, אלא ביסוס חיים טבעיים בשלטון מלכותי עצמאי בארץ ישראל על גבי יסודות רוחניים-אמוניים, ותחת השגחתו הישירה של רבונו של עולם.

שתי תקופות הן, הנפתחות בתחילת תקופת המקרא ומסתיימות בסוף תקופתו, ומביעות את דרכו ומהותו.

---