גדרי רשות היחיד [1] / נפתלי שילה ואמנון בזק

שני מסלולים ברשות היחיד

הגמרא בשבת (ו.) מביאה תוספתא:

"ת"ר: ד' רשויות לשבת - רשות היחיד ורשות הרבים וכרמלית ומקום פטור. ואיזו היא רה"י? חריץ שהוא עמוק י' ורחב ד', וכן גדר שהוא גבוה י' ורחב   ד' - זו היא רה"י גמורה".

התוספתא מביאה שתי דוגמאות ל"רה"י גמורה" - חריץ וגדר. בהבנת המושג "גדר" מפרש רש"י: "כותל שהוא גבוה י' ורחב ד'", וכך נראה מגירסת השאילתות (פרשת בשלח סי' מ"ט), שגרס - "וכן התל...". ברם, ניתן להבין שהכוונה היא לגדר כפשוטה - המקיפה חצר מארבע רוחותיה, ולפי"ז עולה שהתוספתא מזכירה רק רשות המוקפת במחיצות, והיא המוגדרת "רה"י גמורה" [2].

  הגמ' בהמשך דנה בכוונת התוספתא - "זו היא רה"י גמורה", ומדייקת שהכוונה לאפוקי משיטת ר' יהודה, שרה"י די לה בשתי מחיצות. אך ניתן להציע שהתוספתא ממעטת גם דבר נוסף - רה"י של תל או עמוד בגובה י' שרוחבו ד' על ד', המוזכרת במשנה להלן צט. - "חוליית הבור והסלע שהן גבוהין י' ורחבן ארבעה...". רה"י הזו שונה מחצר או חריץ, כיון שהשימוש בה הוא על גבי הרשות, ולא בתוכה, כמו בחצר וחריץ. בהמשך יובהר שחילוק זה איננו רק טכני, אלא מהותי.

הרמב"ם, אמנם, לא חילק בין המסלולים, ובהגדירו את רה"י הוא אומר (הלכות שבת, פי"ד ה"א) - "ואיזו היא רה"י? תל שגבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה... וכן חריץ שהוא עמוק י'... וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות... כולן רה"י גמורה הן". אולם הטור והשו"ע אכן הפכו את הסדר, והגדירו (סי' שמ"ה ס"ב) - "ואיזהו רה"י? מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים, ויש בו ארבעה טפחים... וכן חריץ... וכן תל", ומשמע שההגדרה הראשונית של רה"י היא מקום המוקף מחיצות.

המקור הבסיסי לחילוק בין המסלולים, מופיע ברמב"ן וברשב"א בסוגיה בדף צט:. הגמ' שם מסתפקת:

"בעא מיניה רב מרדכי מרבא: עמוד ברה"ר, גבוה י' ורחב ד', וזרק ונח על גביו - מהו? מי אמרינן הרי עקירה באיסור, הרי הנחה באיסור; או דילמא כיון דממקום פטור קאתיא - לא?".

הראשונים מקשים מדוע הגמ' לא פשטה מדין "המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו", שאע"פ שהעביר דרך מקום פטור - חייב, ולכאורה כך צ"ל גם כאן. תוס' מיישבים שכאן הבעיה היא שפסק כוחו במקום פטור - מעל רה"ר ולפני שהגיע לאויר שמעל העמוד,   וכיון שהגיע למקום חיוב רק ע"י כח כוחו - יתכן שפטור.

אולם, הרמב"ן והרשב"א מסבירים אחרת - שאלת הגמ' מבוססת על ההנחה, שהאויר על גבי העמוד נחשב כרה"י, כדין "רה"י עולה עד לרקיע" (ז.). אך הרמב"ן והרשב"א מערערים על הנחה זו: "כי קא מיבעיא ליה בשנח בעמוד העומד ברה"ר, שאוירו הוא אויר של רה"ר והוי מקום פטור, דכי אמרינן דרה"י עולה עד לרקיע, ה"מ רה"י גמורה במחיצות, כמו חצר, אבל עמוד - לא". משמע להדיא שקיימים שני מסלולים של רה"י - "רה"י גמורה", המוקפת מחיצות, ובה נאמר הדין שרה"י עולה עד לרקיע, ורה"י של עמוד ברה"ר, שאינה "גמורה", ובה לא קיים הדין הזה.

מה הסברה לחלק בין שני המסלולים לגבי דין "רה"י עולה עד לרקיע"?

הגמ' בסוכה (ד:) מסתפקת:

"היתה גבוהה למעלה מכ' אמה, ובנה בה עמוד שהוא גבוה י' טפחים ויש בו הכשר סוכה; סבר אביי למימר - גוד אסיק מחיצתא; א"ל רבא: בעינן מחיצות הניכרות, וליכא".

על סמך גמ' זו טוען ר' חיים (בחיבורו על הרמב"ם, הלכות סוכה, פ"ד הי"א), שכל דין "רה"י עולה עד לרקיע" נובע מדין "גוד אסיק", ודין זה קיים רק כשיש "מחיצות הניכרות" (שאיננו רק דין בסוכה, אלא דין כללי בהל' "גוד אסיק"), וממילא למסקנת הגמ' בסוכה - אין בעמוד דין של גוד אסיק, ועל כן אין בו הדין של "רה"י עולה עד לרקיע". אולם, לדעת הרמב"ם משמע שאין חילוק בדין "רה"י עולה עד לרקיע" (שהרי לשיטתו, כאמור - "כולן רה"י גמורה הן"), ור' חיים מסביר שדין זה אינו נובע מדין "גוד אסיק", אלא - "דין בפ"ע, דהמחיצות התחתונות שיש בהן עשרה גודרות את המקום עד לרקיע, ומשוו ליה לכוליה רה"י, וזהו כללא במחיצות, דכל שיש בהן שיעורא דעשרה, גודרות את המקום עד לרקיע" - וזה קיים בין בתל ובין בחצר.

אולם, יתכן שאף הרמב"ן סובר שדין "רה"י עולה עד לרקיע" איננו מדין גוד אסיק, וכפי שנראה מפשט הגמ', שלא הזכירה זאת כלל בענין, ולהשתמש ביסודו של ר' חיים בהבנת הרמב"ם - אף בשיטת הרמב"ן.

ההבדל בין חצר לבין עמוד היא מהותי: עמוד בגובה י' מוגדר כרה"י, משום שהוא מוגדר כ"מקום" (ד' על ד') המובדל מרה"ר ומחוץ לתחומי רה"ר, שגובהה עד עשרה טפחים (ז.) [ובניגוד לכרמלית, הנמצאת בתוך תחומי רה"ר, ורק חסרים בה הגדרים הפורמאליים - ט"ז אמה, מפולש וכו', וכן בניגוד למקום פטור - שלמעשה איננו כלל "מקום"]. ברם, חצר המוקפת מחיצות היא רשות היחיד חיובית, כמקום משתמר המיועד לתשמיש, והמובדל מרה"ר - אך בתוך מסגרת של רה"ר. אשר על כן, מובן חילוקם של הרמב"ן והרשב"א, שדווקא בחצר, שהיא רשות חיובית עצמאית, שייך דין "רה"י עולה עד לרקיע" - ככלל במחיצות חצר, שגודרות את המקום עד לרקיע, אך בעמוד, שאינו רשות חיובית, ואינו מוקף מחיצות - ממילא אין סיבה שרשותו תעלה עד לרקיע.

יסוד זה מודגש באופן קיצוני בדברי המאירי בסוכה ד. - "שכל הגבוה עשרה ורחב ארבעה אינו תשמיש של בני רשות הרבים, ודינו כרה"י אף בלא מחיצות". כותלי העמוד הם רק "היכי תמצי" ליצור רשות מנותקת מרה"ר, אולם אין להם משמעות של "מחיצות", הגודרות ושומרות את המקום.  

ההשלכות לחילוק בין שני המסלולים

פרט לנ"מ שהוזכרה לעיל, ניתן להעלות נ"מ נוספות העולות מהגדרותיהם השונות של שני המסלולים:  

א. מקור דין גובה י' טפחים ואופיו - הגמ' בסוכה ד: דנה במקור לכך שגובהה המינימאלי של סוכה הוא י' טפחים, ולומדת זאת מ"ארון תשעה וכפורת טפח", שלמעלה מי' זו רשות אחרת, כשתוס' שם מציין - "הא דבעינן נמי גבי שבת מחיצות עשרה - מהכא ילפינן". וכן מפורש בירושלמי שבת (פ"א ה"א) - "מנין למעלה מי' שהיא רשות אחרת...". מקור זה, קשור כמובן למסלול של עמוד, שעל מנת שיהיה מובדל מרה"ר - צריך להיות למעלה מי' טפחים. אך במסלול של חצר, יתכן שקיים מימד נוסף: גובה י' טפחים הוא מקום דחזי לדירה ולתשמיש (כמו בב"ב ז. - "למטה מי' רשותא דידי היא"; עיי"ש), וכן אומר במפורש ר' חננאל (ז:), שבית שאין בתוכו י' טפחים, איננו מוגדר כרה"י אף אם מוקף מחיצות - "מ"ט? כיון דלא חזי לדירה - אין המחיצות מועילות". המקום אמנם מובדל מרה"ר, אך עדיין יש צורך בגובה י' טפחים כדי ליצור רשות חיובית.

מובן, שאין הכוונה לבית ממש, שהרי אין כאן שיעור של ד' על ד' אמות, שהוא שיעור בית לכל דיניו (עיין סוכה ג.), אלא הכוונה לחצר המיועדת לתשמיש, על כל חלקיה.

ב. בית שאין תוכו י' - הגמ' בשבת ז: אומרת:

"בית שאין תוכו י', וקירויו משלימו לי' - על גגו מותר לטלטל בכולו; בתוכו אין מטלטלים בו אלא בד' אמות. אמר אביי: ואם חקק בו ד' על ד' והשלימו לי' - מותר לטלטל בכולו. מ"ט? הוי חורי רה"י, וחורי רה"י כרה"י דמו".

הראשונים מקשים על גמ' זו מהסוגיה בסוכה ד:, האומרת:

"היתה פחותה מי' טפחים, וחקק בה כדי להשלימה לעשרה, אם יש משפת חקק ולכותל ג' טפחים - פסולה, פחות מג"ט - כשרה".

משמע, שדווקא אם יש דין לבוד ניתן לצרף את הדפנות והחקק לגובה י'!

אלא שלמעשה ההבדל ברור: במסלול של חצר, אין דין מיוחד ביחס שבין המחיצות לתקרה או לחלל, וכל תפקיד המחיצה הוא לשמור על חלל ד' על ד' טפחים בגובה י'. משא"כ בסוכה, שם יש צורך במחיצות סמוכות לסכך, ולכן צריך את דין לבוד. וכן אומר תוס' (סוכה ד:) - "דלא דמי רשות שבת, שהיא למנוע רגל רבים, לסוכה דבעינן מחיצות סמוכות לסכך".

אולם הת"י (שבת ז:) מתרצים אחרת - "דהכא יש מחיצות גבוהות מבחוץ, ואין צריך לצרף הגידוד אלא דאין אויר י', וכשחקק, דאיכא אויר י' במקום אחד, הוי רה"י". כלומר, גם במסלול של חצר, מעבר לצורך באויר י', יש צורך גם בהבדלה טכנית של י' טפחים כלפי רה"ר, ומשמע שאם מבחוץ הבית יהיה גבוה רק ט', אזי אף אם בפנים יהיה חלל י' טפחים - הוא לא ייחשב כרה"י.

ג. גידוד חמישה ומחיצה חמישה - הגמ' בגיטין טו: מביאה את דברי רב חסדא: "גידוד חמישה ומחיצה חמישה אין מצטרפין עד שיהא או כולו במחיצה או כולו בגידוד". בהסבר דבריו אומר רש"י - "לענין שבת, דבעינן מחיצה גבוהה י' או עמוק י' לרה"י, ואם היה חריץ עמוק ה' והיקפו מחיצה ה' - אין מצטרפין להיות בתוכו רה"י". תוס' (שם ובסוכה ד:) מקשים עליו מדין בור וחולייתו המצטרפין לי', וכן מדין חקק דלעיל, אלא שזאת ניתן לתרץ בפשטות, שבור וחולייתו נחשבים ליחידה אחת, וכן חקק ובית, וכדברי הרמב"ן (שבת ז:, ד"ה הכי) - "שאני חוליית הבור, שכן דרך כל הבורות לעשות להן חוליא, והו"ל כגידוד עשרה". אולם עצם סברתו של רש"י קשה - מדוע יש צורך בכך שכל המחיצה תהיה יחידה אחת?

אך ניתן לצמצם את החידוש אם נאמר   שהדין הוא דווקא במסלול של חצר, שם יש צורך במחיצות פורמאליות להבדיל מרה"ר, ועל כן ניתן לדרוש גדרים פורמאליים, משא"כ במסלול של עמוד, שם לכאורה גם רש"י יודה שאף מחיצה לא אחידה תועיל, שכן אין דין חיובי במחיצות כמקיפות, אלא כחוסמות מבחוץ ויוצרות הבדלה בלבד.

תוס' בסוכה ד:, בתירוצו השני, מעמיד את דברי רב חסדא בתל גבוה ה' שהוקף מחיצה ה', שאיננו רה"י, והדבר מובן, כיון שבשני המסלולים אין סיבה מדוע ראש התל ייחשב כרה"י: מצד הבדלה - הוא איננו מופרש מרה"ר, כיון שאיננו מעל י' טפחים, ומצד חצר - הוא איננו מוקף במחיצות עשרה.

על תירוץ זה מקשה תוס' מדוע לא ייחשב כרה"י מטעם "דאי בעי מנת עליה דף ומשתמש", כמו בגמ' בעירובין עח., הדנה בעמוד ברה"ר שמילאו ביתדות, שנחשב לרה"י מטעם "דאי בעי מנח...". הגמ' שם לומדת דין זה מבור וחולייתו המצטרפים זה לזה, ומדייקת שהצירוף הוא לא רק לגובה י', אלא גם לרוחב ד' על ד', מטעם זה. ותוס' שם אכן מבדילים בין שני המסלולים - "דאי בעי מנח" שייך רק במסלול של שימוש בראש עמוד בשטח ד' על ד', ולא בגובה י', שכן הקריטריון הקובע לגבי גובה י' הוא שיהיה מקום ד' על ד' מוקף מחיצות. ומ"מ, שואלים התוס' בסוכה, מדוע שהשטח על גבי התל והגידוד לא ייחשב כרה"י מטעם "אי בעי מנח"?

ותוס' מתרצים - "דהכא מיירי בתל שהוא רחב הרבה, בעשר אמות או בעשרים כעין חצר, דלא שייך להחשיבו רה"י מטעם דאי מנח עליה מידי, אלא בדבר צר כעין עמוד רוחב ד'". ודברי התוס' מובנים היטב ע"פ הסברנו: אה"נ בעמוד קטן - במסלול של תל - זו באמת רה"י פיקטיבית, מטעם "אי בעי מנח", אך אם התל רחב - הוא כבר נחשב "כעין חצר", שכל אופיה - השימוש בתוכה, ועל כן לא תוקנה בה   ההלכה של "אי בעי מנח".

להלכה, פוסקת הגמ' בגיטין שגידוד ומחיצה מצטרפים, ולפי תוס' צ"ל שרואים את התל כמוקף בגובה י', אלא שה' הטפחים התחתונים סתומים, וכמו שמילא את חצרו עד גובה ה', שודאי נחשב כרה"י.

ד. צירוף עובי המחיצה עם החלל - הראשונים נחלקו האם עובי המחיצות מצטרף לשיעור ד' על ד' או לא. לכאורה, במסלול של חצר ודאי שיש צורך בחלל ד' על ד' מינימאלי לשימוש, וכל האפשרות לצרף את המחיצה היא רק במסלול של עמוד, שהשימוש הוא על גבו. כך, אכן, אומר במפורש המשנה-ברורה (שמ"ה ס"ק ג') בשם אחרונים: "דכל זה לענין שיהא נקרא שם רה"י על עובי המחיצה מלמעלה, אבל לענין חלל שבתוך המחיצות, לכו"ע לא נקרא רה"י כל זמן שאין בחללו ד' על ד'".  

דף המונח על גבי יתדות וטרסקל

כאמור לעיל, לדעת המאירי מתאפיין המסלול של עמוד בכך שאין בו צורך במחיצות. לשיטתו, מובנת היטב, לכאורה, הגמ' בדף צט:, האומרת:

"בעי רבא: זרק דף ונח ע"ג יתדות, מהו?"

כשספק הגמ' הוא לענין הנחת חפץ ועשיית מחיצה הבאין כאחד. מ"מ, בפשטות משמע שאין שם מחיצות, וכדברי רש"י - "יתדות דקות שהיו גבוהות י' ואין רחבות ד', ודף זה רחב ד' עשאו רה"י", ומכאן שבמסלול של עמוד אין כלל צורך במחיצות.

אולם על כך קשה מהסוגיה בדף קא., הדנה בדין גוד אחית:

"...תניא: ר' יוסי בר' יהודה אומר: נעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל, וזרק ונח על גביו - חייב... וחכמים פוטרין".

והגמ' מסבירה שלדעת חכמים אמנם אומרים "גוד אחית מחיצתא", אולם לגבי טרסקל קיימת בעיה של "מחיצה שהגדיים בוקעין בה", ולפיכך לא ניתן להפעיל כאן "גוד אחית".

מ"מ, לשיטת המאירי קשה - מדוע בכלל מזכירה הגמ' את דין "גוד אחית", והרי במסלול של עמוד ניתן ליצור רה"י גם ללא מחיצות?!

אלא שמעיון בדברי כמה ראשונים מסתבר שבטרסקל ישנה בעיה מיוחדת. הרמב"ם (פי"ד ה"ח) פוסק את דין טרסקל להלכה שפטור, אלא שבמקום לציין את טעם הפטור משום דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בה, הוא אומר דבר תמוה לכאורה - "נעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל וזרק ונח על   גביו - פטור, שאין רה"ר אלא עד עשרה". וקשה - הרי הרמב"ם היה צריך לתת טעם מדוע הטרסקל איננו נחשב כרה"י, ולא מדוע הוא אינו רה"ר?

על כן נראה, שלרמב"ם היתה ה"א לחייב, אכן, מצד מעביר ד"א ברה"ר, שכן טרסקל הוא כלי המיועד להנחת דברים בו, והוי כמו עמוד ט' ורבים מכתפים עליו, שנחשב כרה"ר מטעם שהוא מקום שימוש הרבים. אשר על כן ציין הרמב"ם שדין רה"ר הוא רק עד י', ואפילו במקום שרבים משתמשים בו.

לפי"ז מובן מדוע טרסקל איננו רה"י, שכן העובדה שרבים משתמשים בו - מפקיעה אותו מלהיות רה"י. ובהבנת הסוגיה, לפי הרמב"ם, צ"ל שהכוונה היתה שאמנם במסלול רגיל של עמוד לא ניתן להגדירו כרה"י, מ"מ ניתן עדיין להשתמש במחיצות כדי ליצור רשות מובדלת אף מצד המחיצות, ולכן נזקקה הגמ' לומר שאף מטעם זה הטרסקל איננו כרה"י, כיון דהוי מחיצה שהגדיין בוקעין בה (ועיין בספר "משאת משה", המסביר בכיוון דומה).

הסבר שונה במקצת מובא במאירי עצמו, לשיטתו הכללית בענין: בהסבירו (ה.) את דין טרסקל הוא אומר שאיננו כרה"י מפני בעיית "גדיים בוקעין בה", אך מוסיף שזו בעיה ספציפית בטרסקל - "שעומדת על הקנה ואינה רשות קבוע", ומשמע שברשות קבוע באמת אין צורך במחיצות, וכדוגמת דף המונח ע"ג יתדות דלעיל.

ברם, הרשב"א עצמו, שכזכור חילק במפורש בין שני המסלולים, התקשה   אף הוא ביחס שבין דף ע"ג יתדות לבין דין טרסקל (הן בחידושיו צט:, והן ב"עבודת הקודש",   ודבריו הובאו במגיד-משנה על אתר), ונדחק להעמיד את המקרה של דף ע"ג יתדות, או בחורי רה"י, שאין בקיעת גדיים מבטלת, או שמדובר כשיש מחיצות. ובהסבר דבריו נראה, שאמנם אין הוא מקבל את שיטתו הקיצונית של המאירי, שבמסלול של עמוד אין צורך כלל במחיצות, אך עדיין יש הבדל באופי המחיצות ותפקידן בין שני המסלולים - בחצר, תפקיד המחיצות הוא להקיף ולשמר, בעוד שבעמוד הצורך בהן הוא רק להיכר בעלמא, ולכן, כזכור, דין "רה"י עולה עד לרקיע" שייך דווקא בחצר, כיון שהמחיצות מקיפות, ולא בעמוד, בו המחיצות הן רק להיכר. ולשיטתו ניתן להבין את סוגיית טרסקל כפשוטה, שאכן יש צורך במחיצות, גם במסלול של עמוד, וממילא טרסקל אינו נחשב כרה"י - כיון שאין לו מחיצות כלל, ולא ניתן להפעיל בו את דין "גוד אחית", כאמור.  

מסלול שלישי - רה"י כבית [3]

הגמ' (ד:-ה.) דנה בשיטת רבי, ש"זרק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע - רבי מחייב וחכמים פוטרים, ואמר רב יהודה: מחייב היה רבי שתיים - אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה", ומסיקה - "אלמא לא בעי עקירה ולא הנחה ע"ג מקום ד' על ד'!". ומתרצת - "לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה, דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי".

התקרה נותנת לרשות שם של בית, כרה"י מיוחדת, שכולה יחידה אחת (ולא כמו חצר, שניתן לחלקה לשניים: קרקע ואויר), ועל כן אין צורך בהנחה ע"ג מקום מסויים. בניגוד לשני המסלולים הקודמים, בהם מודגש ענין הפרטיות, במסלול זה ההדגשה היא על צורת בית - ואף כשהוא שימוש של רבים. יצויין, כי על פי האמור לעיל, מסלול זה אפשרי רק כשיש בבית שטח של ד' על ד' אמות - שיעורו של בית.

כך גם ניתן להבין מדוע הגמ' שם אומרת ש"המעביר ד"א ברה"ר   מקורה - פטור", שכן מציאות של תקרה (אף ללא מחיצות) כבר מפקיעה את גורם רה"ר, אע"פ שזהו מקום הילוך הרבים.

ע"פ יסוד זה ניתן גם להבין את ההלכה שעיר שדלתותיה ננעלות בלילה נחשבת כרה"י, אע"פ שמצויין בה שישים   ריבוא(!), שכן   העובדה שדלתותיה ננעלות מעניקה למקום שם "בית", וכדברי תוס' הרי"ד   (עירובין כב., מהדורא תליתאה) - "שיהו דלתותיה ננעלות בלילה כמו בית".

כך ניתן גם להבין בשיטת הרמב"ם (פי"ד ה"א), המביא שורת דוגמאות המוגדרות כרה"י, אך משמע שהן נחלקות לשניים: חל, חריץ וחצר, בהן די בגדרים הרגילים, ואח"כ מקומות המיועדים לשימוש הרבים - עיר, מבואות, חצר, דיר וסהר, בהם מצריך הרמב"ם תנאי נוסף, מדרבנן - "שהוקפו לדירה". והדבר מובן - מצד רשות פרטית קשה קצת להחשיב את המקום כרה"י, אך הענקת שם "בית", ע"י הקפה לשם דירה - קובעת למקום את דיני רה"י.

יצויין, כי גם בחצר ניתן היה לומר שיש לה דין בית, וכמאן דמליא דמי - אך ברובד נמוך יותר. כך, לכאורה, משמע מהגמ': בעוד שלגבי בית, הגמ' אומרת כדבר פשוט ש"כמאן דמליא דמי" וכדלעיל, הרי שבדף צט: הדבר מובא כספק (לגבי כותל גבוה י' המקיף כרמלית והופכה לרה"י), ואף שלמסקנה נפסק שאותו כותל נחשב כרה"י, הדבר נובע רק מסברה - "לאחרים עושה מחיצה, לעצמו לא כ"ש!", ומשמע שהדין של "כמאן דמליא" לא קיים בחצר, או שלפחות קיים ברמה פחותה. 

סיכום

ברשות היחיד קיימים שלושה מסלולים שונים:

א.   רה"י של חצר וחריץ - מוקפת מארבע רוחותיה, ונחשבת כרשות חיובית עצמאית, המיועדת לתשמיש והמשתמרת ע"י מחיצות. ברשות זו לכו"ע קיים הדין של "רה"י עולה עד לרקיע", כדין כללי בכל מחיצות חצר.

ב.   רה"י של תל או עמוד - שאינה מוקפת מארבע רוחותיה, ובה או שאין כלל צורך במחיצות (כדעת המאירי), או שיש צורך במחיצות - אך רק להכירא בעלמא (רשב"א). במסלול זה, לדעת הרמב"ן והרשב"א, לא קיים הדין ש"רה"י עולה עד לרקיע".

ג.   רה"י כבית - ניתן להגיע להגדרה זו ע"י תקרה, ע"י מחיצות שהוקפו לדירה, או ע"י נעילת הדלתות בלילה. במסלול זה אמנם נמצאים רבים ברשות, אך הגדרת המקום כבית מעניקה לו מעמד של רה"י.  

---