סוגיית "עבדינן שליחותייהו" / אברהם רזניקוב
הקדמה לדין "שליחותייהו"
בכל דין ממוני יש צורך בשלושה דיינים, כדברי המשנה הראשונה בסנהדרין:
"דיני ממונות בשלושה, גזילות וחבלות בשלושה".
שלושה דיינים אלו, לדעת הגמרא, הם דיינים מומחים.
מקור הדין בתורה
"כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש... אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים... על כל דבר פשע... על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו" (שמות כ"ב, ו'-ח').
פרשה זו עוסקת בשומר חינם, ומלמדתנו את הצורך בשלושה דיינים, מהופעת המילה "אלהים" שלוש פעמים; ואת הצורך במומחים, כדברי רש"י בסנהדרין ב.:
"...הרי נאמר 'אלהים' בהאי קרא, דמשמע מומחין - לשון שררה ורבנות, כדמתרגמינן 'ראה נתתיך אלוהים לפרעה' - לשון רבנות".
הגמרא מניחה שהודאות והלוואות אינן צריכות מומחים, ולכאורה לא מובן מדוע לא, שהרי סוברים אנו כדעת רבי אבהו ששניים שדנו אין דיניהם דין, וא"כ, אם יש צורך בשלושה, הרי שמקור דין שלושה מלמדנו גם מומחין. השאלה האם הפרשה שמלמדתנו שלושה דיינים ומומחים אכן מדברת גם בדיני הודאות והלוואות, תלויה בשאלה האם סוברים עירוב פרשיות או לא. למסקנת הגמרא סוברים עירוב פרשיות, היינו שבתוך פרשת שומר חינם השתרבב פסוק שאינו שייך לשם אלא לפרשת הלואה, "אם כסף תלוה את עמי", שנאמרה בהמשך הפרק. פסוק זה עוסק בעניין מודה במקצת, ובו מוזכרת פעמיים המילה "אלהים", וא"כ דין מומחים שייך גם בדיני הודאות והלוואות, ולא מובן מדוע אומרת הגמרא שהודאות והלוואות לא בעינן מומחים.
הטעמים לאי-הצורך במומחים והיחס ביניהם
הגמרא בסנהדרין דף ב:-ג. אומרת, שכשם שהורידו את הצורך בדרישה וחקירה בדיני ממונות כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, למרות שמדאורייתא שווים הם לדיני נפשות, כן הורידו חז"ל את הצורך במומחים, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.
הגמרא בבבא קמא דף פד:, המדברת על הדברים הנידונים ושאינם נידונים בבבל מחמת החיסרון בדיינים מומחים, אומרת שנזקי שור בשור ושור באדם דנים בבבל, "דשליחותייהו קעבדינן מידי דהוה אהודאות והלוואות".
כך גם הסוגיה בגיטין דף פח: לגבי רב יוסף, שהיה מעשה (כופה) אגיטין, ואביי מתקשה כיצד, והרי הדיוטות אנן, ומתרץ לו רב יוסף: "אנן שליחותייהו קעבדינן מידי דהווה אהודאות והלוואות".
אפשר לומר שהא בהא תליא, כלומר: הטעם שתיקנו שהדיוטות יכולים לדון דיני ממונות הוא משום נעילת דלת בפני לווין, ודין "שליחותייהו קעבדינן" רק פותר את הבעיה שהדיוטות אינן בכלל "אלהים", ומכח זה הם פוסקים בדיני ממונות. אולם, מובן שניתן גם להפריד בין שני העניינים.
נפקא מינה בין שתי אפשרויות ההסבר ליחס בין הטעמים הוא הצורך במומחים בא"י. טעם "שליחותייהו קעבדינן" אמרינן רק בבית דין שבחוץ לארץ, שהם עושים שליחות בית-הדין שבארץ ישראל (או אולי בי"ד שבארץ ישראל בזמננו שאין מומחין, שאנחנו עושים השליחות של בית דין דקמאי, וכפי שמזכיר הנתיבות), משא"כ בארץ ישראל בזמן שיש מומחין, אין לבית דין של הדיוטות כח וסמכות לפסוק, שהרי המומחים לא עושים אותם שלוחים במקומם.
לעומת זאת, הטעם ד"נעילת דלת" שייך גם בארץ ישראל במקום המומחין, וכפי שכתבו התוס' בסנהדרין דף ג. (ד"ה שלא תנעול) - "דבחששא מועטת אדם נמנע מלהלוות לחבירו אם לא ימצא דיינין מזומנים לגבות חובו". ומהאי טעמא גם בארץ ישראל יש כח להדיוטות לדון במקום המומחין.
שיטת רש"י
בגיטין פח: (ד"ה מידי דהוה) אומר רש"י:
"מידי דהוה אדיני ממונות דהלוואות דעבדינן שליחותייהו, כדאמרינן בסנהדרין".
מהעובדה שרש"י מציין "סנהדרין", משמע שגם בסנהדרין הטעם הוא "שליחותייהו קעבדינן", שע"י זה יש סמכות לבית דין לפסוק, כנזכר לעיל.
וכך משמע בסוגיה דפרק החובל דף פד:, דשני הטעמים הם עניין אחד. על דברי הגמרא שבהודאות והלוואות עבדינן שליחותייהו כותב רש"י:
"דאמר בפרק קמא דסנהדרין דלא בעינן מומחין שלא תנעול דלת בפני לווין".
לפי זה תמוהים קצת דברי רש"י בסנהדרין דף יג: (ד"ה למדין דיני קנסות):
"... ובשאר דיני ממונות לא בעינן מומחים, כדאוקימנא בריש פרקין משום נעילת דלת, והיכא דליכא נעילת דלת, כגון בארבעה שומרים וגזלות, דיינין בבבל, אע"ג דליכא סמוכין, דשליחותייהו קעבדינן כדמפרש בהחובל...".
משמע מדבריו, שדיני הלוואות אינם שייכים ל"שליחותייהו קעבדינן", והן רק מטעם נעילת דלת. כך הקשה ה"יד-דוד" על סנהדרין בדף יג.:
"ומה דמשמע מדברי רש"י דבהודאות והלוואות משום נעילת דלת לבד סגי ולא בעינן טעם 'שליחותייהו קעבדינן', היא לכאורה נגד הסוגיה בהחובל פד:, כמו שפירש שם רש"י".
בהמשך הדברים ננסה ליישב את שיטת רש"י.
שיטת התוספות
תוס' בסנהדרין ג. (ד"ה שלא תנעול דלת) אומרים: "מיהו כתובת אשה וירושות ומתנות ונזקי שור בשור הוי בכלל הודאות והלוואות וכל הנהו דמסקינן בהחובל דעבדינן שליחותייהו וגובין אותו בבבל ולא בעי מומחין". משמע, ד"שליחותייהו קעבדינן" ונעילת דלת - הוי טעם אחד.
כך משמע אף בתוס' שם ד"ה נזק היינו חבלות - "לאו בשור שהזיק שור קאמר, דהא איתא בהחובל דגובין אותו בבבל ולא בעי מומחין". והרי התוס' כתבו לעיל דנזקי שור בשור הוי בכלל הודאות והלוואות, דשייכים להחובל דמבואר שם "דעבדינן שליחותייהו". כך כתב המהר"ם בשיטת התוס'.
שיטת הרא"ש
נראה מדבריו דס"ל דהווי שני טעמים, דהא בסנהדרין סימן א' כתב: "דבדיני ממונות לא בעינן לא דרישה וחקירה ולא מומחין, מפני שלא תנעול בפני לווין... אבל גזילות וחבלות בעינן מומחין ודרישה וחקירה", ומשמע דאפילו בארץ ישראל דנים, אפילו במקום שיש מומחין, במקום דאיכא חשש דנעילת דלת.
בפ' החובל כתב הוא, דבכל מידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס עבדינן שליחותייהו ואפילו בגזילות, ורק בחבלות לא עבדינן שליחותייהו משום דלא שכיח. משמע מדבריו, דמה דאיתא במשנה שגזילות בעינן מומחין, היינו דווקא בארץ ישראל, דאין צורך "בעבדינן שליחותייהו" ואין לנו הטעם דנעילת דלת, משא"כ בבבל דליכא מומחין, על כן במקום דשכיחא, ואית ביה חסרון כיס - "שליחותייהו קעבדינן". אם כן, עלינו לברר במה חולקים התוס' והרא"ש, וכן לפי הסברנו בפירוש רש"י - האם חולק פירושו בגיטין על פירושו בסנהדרין.
מקור דין "שליחותייהו"
מובן ששאלה זו תלויה בשאלה האם דין "עבדינן שליחותייהו" הוא דין דאורייתא או דרבנן.
שאלה זו יכולה להיפתר מכח עיון בסוגיית קבלת גרים בזמן הזה. הגמרא בקידושין סב: אומרת:
"גר צריך שלושה, מאי טעמא? 'משפט' כתיב ביה".
וכתבו שם התוס' (ד"ה גר), דיש להשוותם לגזילות וחבלות, ולכן לעולם בעינן שלושה. א"כ, מקשים בתוס', ליבעי נמי מומחין, כמו גזילות וחבלות!
מתרצים שם התוס': "ויש לומר דשליחותייהו קעבדינן, כדאמרינן בגיטין". התוס' מביאים תירוץ נוסף בשם רבנו נתנאל: יש פסוק מיוחד בגר - "לדורותיכם", המלמדנו בכל עניין, היינו בין איכא מומחים ובין ליכא מומחים, "דעל כרחך השתא ליכא מומחין, שהרי אין סמוכין, ו'לדורותיכם' משמע לדורות עולם".
מתוך דברי התוס', שבקידושין הזכירו תירוצו הנוסף של רבנו נתנאל, ואילו בגיטין לא הזכירו אותו, אלא הסתפקו בטעם "עבדינן שליחותייהו", נראה שזוהי שיטתם של סתמא דתוס', דמקבלין גרים בזמן הזה משום דשליחותייהו קעבדינן. וצ"ע מדוע יש צורך בחידוש הפסוק, ומהו החילוק בין התוס' לרבנו נתנאל.
הרמב"ן בסוגיה ביבמות דף מו: מקשה כתוס':
"ואי קשיא למאי דאמרינן דבעינן מומחין, בזמן הזה, דליכא מומחין בעוונות, היכי מקבלינן גרים"?
ותירץ:
"דגרסינן בכריתות בפרק ד' מחוסרי כפרה: אלא מעתה האידנא דליכא קורבן לא נקבל גרים, אמר רב אחא בר יעקב: 'וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדרותיכם' כתיב, ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין".
כלומר: כפי שלומדים בכריתות שמקבלים גרים אע"פ שאין קורבן, משום שכתוב 'לדורותיכם', כמו כן אין צורך במומחין, ונראה מסוף דבריו שהוא מדין שליחות.
נראה, אם כן, מדבריו שצריך ב' טעמים:
א) פסוק "לדורותיכם".
ב) הפסוק מגלה את הטעם (גבי גרים) - "דשליחותייהו קעבדינן".
יש להוכיח כן מדברי הרמב"ן עצמו, שהרי הרמב"ן חולק על התוס' וס"ל שטעם "שליחותייהו" לחוד אינו מספיק, וע"כ ס"ל שהפסוק מגלה לנו שבי"ד הדיוטות מקבלים גרים בזמן הזה בשליחות המומחין. וצ"ע מדוע הרמב"ן מחבר את שני הטעמים, ואינו סובר כתוס' או כרבנו נתנאל.
בהקדמת קושיית הרמב"ן על התוס' כתב:
"ולא דאיק (התוס' שכתב טעם דשליחותייהו), דא"כ היכי מנסבא ליה בת ישראל (לגר)".
כלומר, דין שליחות הוא תקנה דרבנן, וא"כ איך ייתכן שיתקנו שב"ד הדיוטות יהיו שלוחי המומחין לעקור דבר מן התורה, שהרי הגר מן התורה יש לו דין גוי?
הנתיבות בסימן א' מתרץ, שדין שליחותייהו קעבדינן הוא דין תורה, ולפי"ז, ניתן להבין שסתמא דתוס' הבינו כנתיבות דהוי דין תורה, ועל כן מקבלים גרים בזמן הזה ע"פ בית דין של הדיוטות. משא"כ הרמב"ן, שהבין שזהו דין דרבנן, ועל כן מוכרח הוא להסתמך על הפסוק. ייתכן שאף את רבנו נתנאל ניתן להסביר בדרך זו, שדין "שליחותייהו" הוא אכן דין דרבנן, ולכן יש צורך בפסוק, אך גם בפסוק בפני עצמו לא די, ועל כן צירף סברה, והפסוק מגלה לנו סברה זו.
הגדרת דין "שליחותייהו"
על סמך מחלוקת זו בדין "שליחותייהו" - האם הוא דין דרבנן או דאורייתא, ניתן להסביר את מחלוקות הראשונים ואת ההתייחסות לסוגיות השונות העוסקות בשאלת השליחות, ולומר שדין "שליחותייהו" כולל שני חלקים:
א. רשות לב"ד הדיוטות לפסוק.
ב. כח להדיוטות לבצע שליחות המומחין.
הר"ן בחידושיו בתחילת סנהדרין מביא שני טעמים לפסול ההדיוטות:
א. כתיב "אלהים" - משמע מומחין.
ב. כתיב "'לפניהם' - ולא לפני הדיוטות" - משמע מומחין.
בגיטין פח:, אביי ראה את רב יוסף מעשה (כופה) אגיטין ואמר לו: "והא אנן הדיוטות אנן, וכתיב 'אלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - לפניהם ולא לפני הדיוטות? אמר ליה: אנן שליחותייהו קעבדינן".
לפי"ז, נצטרך לומר שהסוגיה בסנהדרין דנה בעצם כח ההדיוט לפסוק, ועל-כן מטעימה הגמרא משום נעילת דלת.
הר"ן מביא בחידושיו את הטעם של הפקר ב"ד הפקר, כלומר - תקנות חכמים בענייני ממון פועלות על עצם דין תורה.
לרש"י, א"כ, צריך לומר ש"שליחותייהו" הוא דין דרבנן, כהבנת הרמב"ן ורבנו נתנאל דלעיל, וא"כ ה"שליחותייהו" מועיל לרשות הדיון, אבל לכח הפסק אין הוא מועיל, ויש צורך בסברות נוספות, כגון נעילת דלת בממונות, ובגיטין משום עיגונא הקלו בה רבנן, ולכן בגרים, שטעמים אלו אינם קיימים, יסבור רש"י כרבנו נתנאל. כך יסבור כנראה גם הרא"ש, שיש צורך בפסוק מיוחד עבור הגר - היינו "לדורותיכם", וה"שליחותייהו" נותן רק את רשות הדיון מבית דין הגדול. לכן בגיטין, כאשר מזכירים את פסול "'לפניהם' - ולא לפני הדיוטות", שזו פגיעה בכבוד בית הדין הגדול, כתב שם רש"י: "הם נתנו לנו רשות". א"כ, כל רשות הדיון היא על סמך דין שליחותייהו, אך כדי להיות שליח בה"ד הגדול, יש צורך בטעם מיוחד שיצריך את השימוש ברשות זו, ולכן נוסף טעם כגון נעילת דלת, המהווה טעם חזק דיו כדי שאף בארץ ישראל ירשו המומחים לדון במקומם, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.
אולם, להבנת התוס' ש"שליחותייהו" הוא דין דאורייתא, על כרחך חברו טעם ד"שליחותייהו" ונעילת דלת לחד טעם, שהרי גם הרשות וגם תוקף הפסק נובעים מדין תורה שההדיוטות עושים שליחות המומחין, וכפי שראינו לעיל בדעת התוס' בדין קבלת גרים משום דשליחותייהו קעבדינן, ותוקף ורשות מספיקים שיהפכו את הגר מדין תורה מגוי ליהודי. כך סוברים התוס' גם ביתר הסוגיות בהן למדונו חז"ל דשליחותייהו קעבדינן.