בעניין היקש "ויצאה והיתה", היקפו וגדריו [1] / שמואל יסלזון

מבוא

"כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו... ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים כ"ד, א'-ב')

מסמיכות המילים "ויצאה"-"והיתה" מקישה הגמרא במספר מקומות דין הווייה ליציאה. החפיפה בין נושאים אלו - קידושין וגירושין - עולה בראשונים ובפוסקים ביחס למספר נקודות: [2]

1. דרכי קניין הקידושין ודרכי הגירושין (ה.; ערובין טו:)

2. קידושין וגירושין לזמן (ירו' פי"ג ה"א; ר"ן כג: באלפס ד"ה בגמרא)

3. הצורך בכתיבה לשמה ומדעתה (ט:)

4. שליחות בגיטין ובקידושין (מא.; ר"ן ה. באלפס)

5. ספקות בשטרות גיטין וקידושין (יבמות לא:; גיטין עח:)

6. שיור בגט ובקידושין (גיטין פב:; ירו' גיטין פ"ט ה"א)

7. קבלת האב בגט (כתובות מז.)

8. נערה בקבלת גיטה וקידושיה (מג:-מד.)

9. שטר בכתב ידו (יבמות לא:; ריטב"א קידושין סה: ד"ה התם)

10. קידושין במחובר לקרקע (גיטין י.; רשב"א שם; קידושין ב:; ר"ן א. באלפס)

11. הצורך בשמות האיש והאשה (ריטב"א ט.; ר"ן ה. באלפס)

12. היום את אשתי ולמחר אי את אשתי (פירוש הרא"ש ותוספות נדרים כט.)

13. שטר באיסורי הנאה (שו"ת הר"ן תשובה כ"ז)

14. לשונות שיור ועל מנת כייחודיים בגט ובקידושין (שו"ת אבקת רוכל סימן קא)

15. מסירת קידושין מעל גבי קרקע (אב"מ סימן ל ס"ק א; שו"ת חתם סופר אה"ע סימן פב; שו"ת הלכות קטנות ח"ב סימן רס; גט מקושר סימן יא)

16. גט וקידושין בלילה (שו"ת מים עמוקים ח"א סימן לו; שו"ת מהרי"א ח"ג סימן כג; שעה"מ ריש הל' גירושין; שו"ת פעולת צדיק ח"ב סימן רלד; שו"ת רב פעלים ח"א אה"ע סימן ו).

ראוי לציין, כי הגמרא למדה במספר מקומות מתחום גירושין לקידושין - "מקיש הווייה ליציאה", [3] וכן לא דחתה על הסף ניסיון ללמוד היקש "יציאה מהווייה". [4]

מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בהיקף ההיקש

הגמרא מד. אומרת:

"וצווח ריש לקיש כי כרוכיא 'ויצאה והיתה' וליכא דאשגח ביה".

העניין הנדון הוא קידושי נערה מאורסה (מג:):

"אמר ר"ל: כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין, ורבי יוחנן אמר: מחלוקת לגירושין, אבל לקידושין - דברי הכל אביה ולא היא".

בפשטות עולה מן הגמרא כי ריש לקיש השווה בצורה מוחלטת את תחום הקידושין לגירושין בעקבות ההיקש "ויצאה והיתה" (אמנם תוס' על אתר בד"ה צווח מעלים הסתייגות מסויימת הקשורה בעובדה שלכו"ע קטנה אינה מתקדשת על ידי עצמה, ומסכמים: "מ"מ יש לנו להשוותם בכל מה שנוכל מלשון 'ויצאה והיתה'").

לגבי דעת ר' יוחנן בנדון מועלות שתי הצעות בתוס' ר"י הזקן (מד.):

א. "ולא השגיחו בדברו דעל כרחיך לא איתקוש לגבי האי מילתא". כיון שכאן בעניין קידושי נערה מאורסה מזדקר ובולט הניגוד בין גיטין לקידושין באפשרות מסירת הגט בעל כרחה - אין מקישים.

ב. ר' יוחנן אינו סובר שבכל מקום איתקש יציאה להווייה, "אלא היכא דאיתמר - איתמר, והיכא דלא איתמר - לא איתמר".

הגמרא מח. אומרת: "דבעי ריש לקיש... ובתר דבעיא הדר פשטה: 'ויצאה והיתה' - מקיש הווייה ליציאה". נראה שריש לקיש אוחז בשיטתו שההקש הוא מוחלט.

בפרק האומר (ס.) - "אמר ר' יוחנן: אפילו מאה תופסין בה", ונראה שאף ר' יוחנן לשיטתו. על כך עמד תוס' ר"י הזקן שם [5], והניח בדעת ר' יוחנן: "דה"נ אשכחן לר' יוחנן פ' האיש מקדש דלית ליה 'ויצאה והיתה' שיהיה כלל בכל מקום". והוסיף תוס' ר"י הזקן: "נראה דקסבר ר' יוחנן שהאומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני שמקודשת בזו מספק, דאע"ג דגבי גט לאהוי גט, התם הוא דבעינן כריתות, אבל הכא קניין בעינן והא איכא".

נסיונות הגמרא לדחות את ההיקש

הגמרא ניסתה במספר מקומות להעלות את עניין ההיקש על שולחן הדיונים ולפקפק בכושרו:

א. קידושין ט.:

"בעי ר' שמעון בן לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו? הוויות ליציאות מקשינן, מה יציאה בעינן לשמה אף הווייה בעינן לשמה, או דלמא הוויות להדדי מקשינן (כתובות מו:), מה הווייה דכסף לא בעינן לשמה אף הווייה דשטר לא בעינן לשמה".

בהסבר הבעייה ניתן להעלות מספר אפשרויות:

1. בפנינו עומדות שתי צורות לימוד - האחת - "ויצאה והיתה", והשנייה - איתקש הוויות להדדי, ובתווך ניצב העניין הנדון - שטר קידושין. השאלה היא לאיזה כיוון להפנותו. כך הבין, כנראה, רש"י בדבריו "הדר פשטה - 'ויצאה והיתה', שהרי עיקר שהשטר קונה באשה מכאן למדנו" (הכוונה היא לגמרא ה.). כתב על כך הרש"ש: "רצה בזה דלא תקשי מאי אולמא האי היקשא מהאי, דהרי מהיקשא דהוויות להדדי נמי ילפינן כמה דברים". [6]

2. הבעייה היא בבירור היקף ההיקש: האם הלימוד "ויצאה והיתה" מלמד על מקור קניין אשה בשטר וגם על מעשה השטר, או שרק לעניין המקור הוקשו, אבל לא לעניין מעשה השטר, שיונק מתחום הקידושין ולא מתחום

הגיטין. בדומה לכך מצאנו בגמרא מב:: "שאני מעילה דילפא חטא חטא מתרומה - מה תרומה משוי שליח אף מעילה משוי שליח". אמנם שם הלימוד הוא בגזירה שוה ולא בהיקש, אולם יש לשאול כיצד ניתן ללמוד כך, הרי במעילה השליחות במהותה היא שליחות לדבר עבירה בשוגג, ואילו בתרומה אין שליח לדבר עבירה? ויש להסביר שיסוד שליחות נלמד מתרומה אבל את אופיו הספציפי אין אנו למדים משם אלא מתחום מעילה.

3. הרב אלחנן בונם וסרמן בקובץ שיעורים (קידושין אות א') [7] מניח שהמחלוקת היא על היקף היקש הוויות להדדי, והצדדים לספק הם "אם היקש דהוויות להדדי נאמר רק על דיני חלות הקידושין (שיור בקידושין) ולא על מעשה הקניין, שיהא כסף דומה לשטר (לשמה, שהוא דין מדיני השטר איך יהא נעשה) או דגם ע"ז נאמר ההיקש", וממשיך "ופשטוה דהווייה ליציאה מקשינן ולא הוויות להדדי והיינו משום דלעניין זה (לשמה בשטר) לא ילפינן כסף משטר".

ב. גיטין פב:

במשנה (פב.) נאמר:

"המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני - ר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרים".

אומרת הגמרא:

"בעי ר' אבא: בקידושין היאך? תיבעי לר"א תיבעי לרבנן. תיבעי לר"א: עד כאן לא קאמר רבי אליעזר הכא אלא משום דכתיבי קראי, אבל התם קניין מעליא בעינן, או דלמא 'ויצאה והיתה'. תיבעי לרבנן: עד כאן לא קאמרי רבנן הכא אלא דבעינן כריתות וליכא, אבל התם קניין כל דהו, או דלמא 'ויצאה והיתה'".

הבעייה המשותפת הניצבת בפני ר"א ורבנן (אמנם מזוויות שונות) - אפשר שתלויה אף היא בהיקף דין "ויצאה והיתה", אם הוא היקש המלמד שדיני קידושין שווים לדיני גירושין בעניינים הנוגעים בחלות (שיור), או שאינו מיועד לכך והוא היקש מצומצם יותר העוסק בדרכי הקניין ובמעשה הקידושין ולא בעניינים הנוגעים לחלות הקידושין.

מסקנת הגמרא בקידושין ובגיטין היא "בתר דאיבעיא הדר פשטה...'ויצאה והיתה'".מתוך הנחה שהסוגית עסקו בליבון היקף דין "ויצאה והיתה" אפשר להסיק:

א. ההיקש "ויצאה והיתה" לעניין השטר, אינו עוסק רק בשאלת מקורו בקידושין, אלא מלמד ומקיש אף למעשה גוף השטר (הצורך בדין לשמה, למשל).

ב. "ויצאה והיתה" מקיש דיני קידושין לגירושין בדברים התלויים בחלות (בעניין שיור, קבלת האב בגט, שליחות [8] ).

להלן נעמוד על היחס שבין שתי מסקנות אלו - האם אלו שני מסלולים שונים בהיקש הנדון או שזה נובע מזה.

אפשר להעלות עוד גמרא הדנה בהיקף ההיקש, אם כי אין מוכרח שהיא עוסקת בזה. הגמרא בקידושין ט: אומרת:

"איתמר: כתבו לשמה ושלא מדעתה, רבא ורבינא אמרי: מקודשת, רב פפא ורב שרביא אמרי: אינה מקודשת. אמר רב פפא... אימא טעמא דידהו - דכתיב 'ויצאה והיתה' - מקיש הווייה ליציאה, מה יציאה לשמה ושלא מדעתה אף הווייה נמי לשמה ושלא מדעתה. ואימא טעמא דידי - 'ויצאה והיתה' - מקיש הווייה ליציאה, מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הווייה בעינן דעת מקנה".

נראה להציע בזאת מתניתין ריש קידושין (ב.), דתנן: "האשה נקנית בשלש דרכים וקונה עצמה בשתי דרכים...". כבר מן המילים הראשונות שבהן פותחת המסכת בוקעת ועולה שאלה העוברת כחוט השני בכמה מסוגיות המסכת באופי קניין אשה - האם הוא כקניין חמורו ושורו או שמא אין בו אלא אופי של מתיר. [9] ממה שפתחה המשנה "האשה נקנית.. וקונה עצמה", נראה שיש להסתפק כך אף לעניין הגט. [10]

ייתכן, אם כן, שזהו גופא הספק בגמרא הנ"ל: האם לראות בשטר גיטין וקידושין שטר המתיר והאוסר, וכיון שהבעל הוא המתיר והאוסר, הרי שגם בקידושין יש צורך בלשמה ואפילו שלא מדעתה (אין הכוונה בגמרא בעל כורחה, אלא כמו שכתב רש"י שקודם הכתיבה לא נמלך בה ואחר כך הודיעה וקיבלה), או לראות בשטרות גיטין וקידושין שטרי קניין,

ו"מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הווייה בעינן דעת מקנה".

אמנם ייתכן לומר כי מחלוקתם היא בנקודה אחרת. לגט ישנו גדר מתיר. כך הסיק רש"י מהמשנה בגיטין פה. "גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם...", ופרש"י: "עיקר כתב הגט כך יכתבו בו". אם כן, ייתכן לומר כי רבא ורבינא הסיקו בעקבות ההיקש שכך הוא גם אופיו של שטר קידושין, ואילו רב פפא ורב שרביא סברו כי ההיקש מלמד רק לעניין המקור של שטר קידושין ולא לעניין אופיו. את אופיו המיוחד הוא יונק מקידושין, וכיון שקידושי כסף נלמדים מ"כי יקח" וילפינן קיחה קיחה, איתקשו הוויות להדדי וגם אופי שטר קידושין הוא קניין, ובעינן דעת מקנה (האשה).

מקור שטר בקידושין

לאחר נסיון לימוד מכסף, שנדחה, לומדת הגמרא (ה.):

"אמר קרא 'ויצאה והיתה' - מקיש הווייה ליציאה, מה יציאה בשטר אף הווייה נמי בשטר". [11]

לגבי שאר דרכי הקניין שואלת הגמרא:

"ואקיש נמי יציאה להווייה מה הווייה בכסף אף יציאה בכסף",

ודוחה:

א. "אמר אביי: יאמרו כסף מכניס כסף מוציא סניגור ייעשה קטיגור". [12]

ב. "רבא אמר: אמר קרא 'וכתב לה' - בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף".

ג. רבי יוסי הגלילי - "אמר קרא 'ספר כריתות' - ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה".

תוס' על אתר (ד"ה מה הווייה) נוגעים בעניין ביאה בגירושין מדין ההיקש, ומבארים: א.ליכא למימר ביאה, דלהתרחק ממנה הוא מגרשה.

ב.משום שמצא בה ערוות דבר רגיל לגרשה, דקרא במצא בה ערוות דבר איירי, אין נכון שיבוא עליה (תוס' רא"ש).

הרא"ש שאל בתוספותיו מדוע לא תתקדש בעל כורחה (ונלענ"ד שהגמרא ב: כבר העלתה הו"א כזו "אי תנא קונה הו"א אפילו בע"כ, תנא האשה נקנית דמדעתה"), וביאר שאין ללמוד הווייה מיציאה לעניין בעל כורחה, דהא קניין של יציאה הוא בעל כורחה של הקונה, האשה, ובהווייה הקונה הוא האיש, ולכן אין להקישן אהדדי לדבר זה.

בעניין היקש השטר, יש לדון אם הוקש שטר גיטין רק לדיני דאורייתא, או שאף הרובד דרבנן שבו הוקש לשטר קידושין.

הגמרא גיטין ט. - "תנו רבנן בשלשה דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים...", ומגיעה שם הגמרא (י.) למסקנה "כי קתני מילתא דליתא בקידושין, מלתא דאיתא בקידושין לא קתני". כתב שם רש"י: "כי פרכינן לעיל האיכא מחובר ולשמה לא תשני פסולא דאורייתא לא קתני (ט:), אלא אימא מילתא דאיתא בקידושין לא קתני, כגון לשמה ומחובר איתא נמי בשטרי קידושין כדכתיב ויצאה... אבל בפני נכתב ליתיה בקידושין דתקנתא דרבנן בעלמא היא בגיטין...". רש"י מביא שם שגם התקנה שעדי חתימה בגט אינם חותמים זה בלא זה אינה קיימת בקידושין משום שאין בה צורך שם. כך עולה גם מהרשב"א והריטב"א שלא חילקו באופן מוחלט בין דאורייתא לדרבנן, אלא שאם הדין דרבנן שבגט אינו נחוץ בקידושין - לא הוקש.

הגמרא ביבמות לא: אומרת: "אלא אמר רבא: כל שיש בקידושין יש בגירושין, ויש בגירושין מה שאין בקידושין". הדברים מכוונים כלפי המשנה (ל:) "ספק קידושין - זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה. ספק גירושין - כתבו בכתב ידו ואין עליו עדים...". כתב הר"ן (ח: באלפס): "נמצאנו למדין בשטר קידושין דאין בו זמן - כשר לגמרי ואפילו מדרבנן דלא תקון רבנן בו זמן, משמע דבכל האחרים שוין קידושין לגירושין לפסול, כלומר שאין פסולן אלא מדרבנן".

המאירי בקידושין (ט. בד"ה וכן) כתב:

"וכן אם כתבו חרש שוטה וקטן, שאינן בני דעת, או עבד וגוי, שאינן בתורת קידושין, וכן בכל הפוסלים בגט מן התורה, כגון מחובר וכתיבה שעל יד עבד וקרן פרה ואפילו קצץ הקרן ונתן לה... אבל דברים הצריכים בגט מדיני סופרים אין הקידושין בדין זה, כגון בפני נכתב וכו' וכגון חתימת עדים זה שלא בפני זה וכן שטר קידושין בידה ומשיחה בידו ויכול לנתקו ולהביאו אצלו, אע"פ שבגט אינה מגורשת בקידושין דיינו בקבלה קלה... ויש חולקים בקצת דברים אלו, אלא ששיטה זו מוכרעת לרוב מפרשים".

כך נראה גם מפירוש הריטב"א (ט.), שחילק בין דאורייתא לדרבנן כקו מנחה להיקש שטר:

"ולעניין שמו ושמה, איכא מ"ד דכיון דהווייה ליציאה מקשינן בעינן בשטר קידושין שמו ושמה, דשמו ושמה בגט לאו מתקנת ר"ג היא (גיטין לג:), אלא מדאורייתא דבעינן ספר כריתות שיהא מוכיח מתוכו שיהא עושה כריתות, וכיון שכן אף בקידושין כן. ומדלא מדכרינן ליה בשום דוכתא כדשקלינן וטרינן דבעינן לשמה ומדעתה, משמע טפי כסברא דמקצת רבוותא ז"ל (=רמב"ן על אתר בתירוצו הראשון) דלא בעיא בשטר קידושין שמו ושמה מוכיח מתוכו, דבגט גופיה מדרבנן הוא מתקנת ר"ג דומיא דשם עירו ושם עירה [13]. ואפילו יהא בגט מדאורייתא, התם דכתיב ספר כריתות אבל בשטר קידושין כיון שמוכיח לנו למי מקדש ומי הוא המקדש, בהא סגי ולא בעי מוכיח מתוכו, והיינו דלא אדכר בהא דהכא ולא בשום דוכתא בתך פלונית מקודשת לי פלוני, וכן נראה נכון".

מורנו הרב ליכטנשטיין בשיעור כללי בעניין אמירה בקידושין שאל ממה נובע הצורך בשמות הבעל והאשה - האם מעצם הגדרת החפצא של ספר או כחלק מתהליך הגירושין, שיש בו צורך במניית דברים מצד הבעה שצריכה ללוות את תהליך הגירושין (כפי שבקידושין יש צורך באמירה). הרב רצה לומר, שאם נאמר שהוא מדין חפצא של ספר, אי אפשר להקיש לקידושין כלל, והדבר המירבי שנוכל לעשות הוא להקיש משטר גירושין לשטר קידושין (כלעניין מחובר ולשמה), אבל לא לנושא קידושין בכסף ובביאה. אולם, אם נאמר שהצורך הזה הוא חלק מהבעת הגירושין, נוכל לשייך ולהקיש זאת לנושא הקידושין על שלשת רבדיו - כסף, שטר וביאה [14].

לפי האמור מצאנו:

1. רש"י וש"ר סוברים שדין דאורייתא - מקישין, דין דרבנן - אם אין הוא נחוץ בקידושין אין מקישין אותו (גיטין י. ובראשונים שם). הר"ן ביבמות מדבר בפירוש על תקנות דרבנן ששייכות בתרוייהו.

2. המאירי בקידושין מעלה אפשרות חלוקה בין דאורייתא לדרבנן, שבדרבנן אין מקישין כלל [15].

3. הריטב"א בקידושין טוען שאפילו דין דאורייתא אין מקישים לשטר במקרים מסויימים.

קידושין בקרקע ובמחובר לקרקע - דעות הראשונים

לאחר שלמדנו מקור קידושי שטר מגירושין, מתעוררת השאלה עד היכן היקף היקש זה: האם אמור הוא לגבי כל דיני שטר קידושין או לחלקם בלבד, ואולי הלימוד הוא רק מקור לקניין שטר בקידושין ואין הוא מוסב על מעשי השטר היונקים בלעדית מתחום קידושין. בחלק מן השאלות הללו כבר נגענו לעיל. כמו כן, ניתן להפנות שאלה זו לגבי קידושי כסף: האם בכך שהגמרא (ה.) דחתה נסיון לימוד לגירושי כסף, ניתקה היא כל זיקה בין הווייה דכסף לתחום הגירושין, או שרק בשאלת המקור דחתה הגמרא נסיון ההיקש לגירושין בכסף, אבל עדיין אתקוש הווייה דכסף לגירושין.

ייתכן כי יש לתלות הדבר בתירוצי הדחייה של הגמרא. לדעת אביי - "יאמרו סניגור ייעשה קטיגור" - יש מקום לומר שניתק באופן מוחלט את ההיקש של הווייה דכסף לגירושין. לעומת זאת, לדעת רבא ורבי יוסי הגלילי, נראה דהקרא הוא מיעוט לעניין הלימוד בלבד ולא מיעוט כללי.

על מנת לפשט הדברים נציע בזאת שיטות הראשונים בעניין קידושין בקרקע ובשטר מחובר. באופן כללי מתחלקים הראשונים לשלוש קבוצות:

1. המקדש בשטר מחובר - מקודשת.

א. שו"ת הרשב"א (ח"א סימן תר):

" השיב עוד: השטר קידושין כשר במחובר דדוקא בגט פסילנא משום דכתב ונתן, ובירושלמי מפקינן מדכתיב ספר מה ספר שהוא בתלוש, וכן אמרי בתוספתא (קידושין פ"ד) המקדש בעיר הנידחת וביושביה כדימוס ובמה שעליה אינה מקודשת, משמע בהכי דוקא דאיכא איסור הנאה, הא לאו הכי מקודשת אפילו במחובר". [16]

וכבר תמה הב"ח בהגהותיו על הר"ן (א. באלפס אות ט'): "וצ"ע ממש"כ שם בסימן תר, שאפילו שטר קידושין כשר במחובר", וכוונתו בזה למה שכתב הרשב"א בשו"ת (שם, אלף רכו):

"וההיא דפרק קמא דגיטין (י.) בשטר אירוסין קאמר, שאם כתבו במחובר לקרקע ונתנו לה אינה מקודשת דומיא דגט, דמקשינן הווייה ליציאה, וזה נראה לי עיקר",

וכן לשונו בחידושיו על קידושין (ב. סד"ה בדינר). [17]

מספר יישובים נאמרו לסתירה זו. בספר "עצי ארזים" לרב נח חיים צבי כתב:

"ואפשר ליישב הסתירה הנ"ל, ולחלק בין מחובר דאורייתא, דילפינן קידושין בגיטין מהקישא, ובין מחובר דרבנן כמו כתבו ע"ג עציץ נקוב ונתנו לה, דבגט פסול גזרה שמא יקטום (גיטין כב.) ובקידושין לא גזרינן, כמש"כ רש"י ותוס' שם (לא מצאתי שם, ונראה שהוא בגיטין י. תד"ה כי קתני ורש"י שם), דכמה גזרות לא גזרינן בקידושין שהוא חשש רחוק שיבוא לידי איסור ערוה, וכ"מ קצת מתשובת אלף רלג". [18]

ב"תוספתא כפשוטה" לגר"ש ליברמן על התוספתא הנזכרת (פ"ד, עמ' 957 הע' 41) כתב:

"ידידי הרח"ז דימיטרובסקי העיר לי שתשובה זו שייכת לקבוצה של תשובות שבתוך קובצי תשובות הרשב"א שאינן אלא קיצור ותמצית של תשובותיו (כפי שהוא מוכיח בהוצאתו של תשובות הרשב"א) ואינן לשון הרשב"א עצמו. ולפי זה ייתכן שהמאסף והמקצר לא דייק, ואין אחריותו על הרשב"א".

ב. המגיד משנה בהלכות אישות (פ"ג ה"ג) כתב:

"ושם נתבאר דדין השטר הוא משום דמקשינן הווייה ליציאה, ולזה כתבו מן המפרשים ז"ל, שאף הוא פסול במחובר כמו הגט",

ודייק מכאן הגר"ש ליברמן: "ומשמע מדבריו שיש 'מן המפרשים' שהכשירו, ואף הר"מ לא הביאו לפסול".

2. המקדש בקרקע - אינה מקודשת.

א. המאירי (ז. ד"ה וכן) כתב: "וגדולי פרובינציא חולקים לומר שאינה סומכת להקנות עצמה (במקדש בקרקע) בדבר שאי אפשר לה להצניעו לעצמה, ודעתי נוטה לזה". המאירי כותב שלוש סיבות לדבר:

1. "ממה שבגירושין אמרו בהדיא שאם כתב את הגט במחובר לקרקע אפילו נתן לה הקרקע אינו כלום ד'ונתן' כתוב - דבר הניתן מיד ליד, ואף כאן 'כי יקח' כתוב, ונתינה וקיחה שניהם לדבר אחד הניקח מיד ליד הם אמורים". [19]

2. "וכן שיש להקיש הווייה ליציאה".

3. "וכן בשלושה דרכים ששוו גיטי נשים לשחרור עבדים אמרו בראשון של גיטין (ט:): וליתני מחובר שפסול בשניהם, ותירץ בסוף השמועה: מילתא דליתא קתני, אבל מחובר ושאר הנזכרים שם אף בקידושין פסול", [20] ודחה ראייה זו.

ב. בעל "העיטור" (אות ק - קניין) כותב: "וכי היכי דמקשינן הווייה ליציאה לגבי לשמה, הכי נמי לעניין תלוש, כדמוכח פ"ק דגיטין, דמקשינן והא איכא מחובר ואסיקנן מילתא דאיתא בקידושין לא קתני", וכבר הביאו הרשב"א ריש קידושין. רבים הבינו ממה שכתב העיטור, שפוסל קידושין בקרקע. [21]

ג. הרשב"א בשו"ת (שם, אלף רלג) מביא ראייה לשיטתו מתוספתא קידושין (פ"ד), והראשונים שדחו ראייתו (שם), נראה שסברו שכל קידושין פסולין במחובר.

ד. הר"ן (א. באלפס) מביא דעת "איכא דאמרי" שאין לקדש אשה בקרקע בתורת קידושי כסף, וכתב המקנה (ה. בשם היש"ש) שכוונתו בזה לדברי בעל העיטור.

3. המקדש בקרקע - מקודשת, והמקדש בשטר מחובר - אינה מקודשת.

רוב הראשונים הסבורים כך הניחו שהגמרא בגיטין (י.) אודות מחובר הפסול בגיטין הוא דווקא בשטר. ראשונים אלו דייקו מהתוספתא (פ"ד) "המקדש ביין נסך ובע"ז, בעיר הנידחת ויושביה, בעורות לבובין, באשרה ובפירותיה... כולן אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן - אינה מקודשת", וטעמא - משום דחל עליו שם ע"ז אינה מקודשת - הא בעלמא מקודשת.

כך כתבו הרשב"א (ריש קידושין, גיטין י., שו"ת אלף רכו), הר"ן (באלפס א., וכן בריש פ"ג ד"ה האומר), הריטב"א (ה. ד"ה מה לכסף) והתוספות (ה. ד"ה שכן, ב. ד"ה בפרוטה לגבי קידושין בקרקע, ובתוספות גיטין י. ד"ה כי לגבי שטר מחובר). דנו בזאת בארוכה בשו"ת רדב"ז ח"ז סימן מב, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ה סימן כה אות כב.

בהסבר מחלוקת הראשונים

נראה שיש לתלות מחלוקת זו בהבנת ההיקש "ויצאה והיתה".

1. לשיטת הסוברים שהמקדש בשטר מחובר - מקודשת

א. תחילה יש לבחון מה הפסול בגט מחובר. קיימים בזה שני טעמים, שהביא הרשב"א בגיטין (כא:):

א. "משו' דכתיב 'ספר' - מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש, וה"ג לה בירוש'".

ב. "משום דכתיב 'ונתן בידה' - דבר הניתן מיד ליד, דהיינו תלוש".

על פי זה אפשר שלומדים פסול מחובר בגט משום דכתיב "ונתן", והוא מדין נתינת השטר ולא מדין כתיבתו ומעשהו, וא"כ לא יהא שייך לעניין ההיקש "ויצאה והיתה", שאמור בנוגע למעשה השטר בלבד. [22]

מצאתי בשו"ת עין יצחק (ח"א יו"ד סימן כו אות לג-לה):

"א"כ י"ל דהדעה דמכשיר במחובר בשטר קידושין טעמם כעין סברת הנתיבות (קפה ס"ק א), דלא ילפינן בשטר שחרור עבד מגז"ש 'לה - לה' (מגט) כי אם על דיני כתיבת השטר ולא על דיני הנתינה. וה"ה במה דילפינן בהקישא ד'ויצאה והיתה' ג"כ לא ילפינן רק על פסול כתיבה כמו לשמה ולא על פסול מחובר, כגון מה שנתבאר דפסולו אינו רק מצד הנתינה דבעי ונתן בידה, שיהיה דבר הניתן מיד ליד, דע"ז לא ילפינן מן הקישא... ע"כ יש להכשיר מחובר כזה היכא דיהב לה כולי מילתא דמחובר בשטר קידושין".

לענ"ד זה אינו לשיטת רש"י (גיטין ט:), שכתב:

"'האיכא מחובר' - דפסול בתרוייהו (שטרי גיטין ושחרורי עבדים), דכתיב 'וכתב ונתן' - מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שמחוסר קציצה ושחרור גמר 'לה' - 'לה'".

בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ה סימן כה אות כב) כתב שיש לדון בדברי העין יצחק הנ"ל בתרתי, ומוכיח משו"ת הרשב"א (שם, סימן תר), שהובא לעיל -"השיב עוד: השטר קידושין כשר במחובר דדוקא בגט פסילנא משום דכתב ונתן, ובירושלמי מפקינן מדכתיב ספר מה ספר שהוא בתלוש" - "דאף לפי' הירושלמי דהוי פסול עצם (בגוף הכתיבה) משום דכתיב 'ספר' נמי מחלק הרשב"א בין גיטין לקידושין", וזה לכאורה דלא כהעין יצחק, ומביא שם עוד דחייה, עיי"ש.

ובשיטה לנל"מ (ח: ד"ה אם היה סלע) נראה כסברת הצי"א ממה שכתב שם:

"וליכא למימר איתקש הווייה ליציאה מה יציאה בעינן 'ונתן בידה'... דלא שייך למימר הכי אלא בשטר".

ב. עוד אפשר לומר לשיטתם שהיקש דין "ויצאה והיתה" לעניין שטר הוא רק בנוגע ללימוד מקור השטר אך לא למעשה השטר (כפי שהועלה לעיל).

2. לשיטת הסוברים כי המקדש בקרקע - אינה מקודשת

ניתן להסביר שיטתם במספר אפשרויות:

א. גם דין הווייה דכסף איתקש ליציאה. אמנם הגמרא (ה.) דחתה נסיון ללמוד כסף בגירושין, אבל פסלה רק את אפשרות הלימוד לגירושי כסף ולא באופן כללי את היקש הווייה דכסף לגירושין. לפי זה, היקש הווייה ליציאה הוא מוחלט. בספר המקנה (ה. בא"ד דיכול) דחה הבנה זו:

"דעל כרחך זה אינו, דא"כ נימא לר' יוסי הגלילי, דס"ל (גיטין יט. ובגמרא שם) דאין כותבין גט לא על בע"ח ולא על אוכלין, דה"נ אינו יכול לקדש באוכלים, ולא משמע הכי לקמן בקידושין (נב:) במתניתין דהמקדש בחלקו דמוקי למתניתין כר' יוסי הגלילי, משמע דיכול לקדש באוכלין אפילו לר' יוסי הגלילי, דאי לאו הכי לא אתי מתנינין כר' יוסי הגלילי...". [23]

ב. בקובץ שיעורים (קידושין אות א) כתב:

"אפילו נאמר דלא איתקוש הווייה ליציאה, רק הווייה לשטר, מ"מ הדר ילפינן כסף משטר דאיתקוש הוויות להדדי, כדאמר לקמן (ט:) ללמוד בהך הקישא שטר מכסף דלא בעינן לשמה, ואף דמסיק דמקשינן הווייה ליציאה ולא ילפינן מכסף, [24] כבר פרש"י שם טעם משום דכל קידושי שטר ילפינן מגט, והיינו דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ודון מינה ומינה, אבל ללמוד כסף משטר לפסול קרקע שפיר איכא למילף מהקישא דהוויות להדדי... אבל מחובר דשייך בכסף מקשינן הוויות להדדי".

ג. מצאתי בשו"ת רב פעלים (ח"א אה"ע סימן ו):

"כי הרב בעל העיטור יודה דקידושין בכסף יועילו, דמשדה עפרון גמרינן לה, וכל דמקדש בכסף ממש אין אנחנו צריכין להקיש בו הווייה ליציאה דאע"ג דאין גירושין בכסף יש קידושין בכסף, לכן יודה דאם מקדש בלילה כיון דמקדש בכסף דלא בעינן ביה 'ויצאה והיתה', גם בעניין זמן נתינתו לא בעינן היקש ליציאה, ורק במקדש בקרקע פליג על הרשב"א והר"ן, משום דהם חושבים קידושין בקרקע כאילו קידש בכסף, דשוה כסף ככסף, ואיהו ס"ל דמקדש בקרקע אין זה חשיב מקדש בכסף, וכיון דאינו מקדש בכסף להכי פוסל משום היקש הווייה ליציאה, דכל דליכא גירושין בקרקע אין קידושין בקרקע".

3. לשיטת הסוברים שהמקדש בקרקע - מקודשת, והמקדש בשטר מחובר - אינה מקודשת

א. נראה כי הם סוברים שישנם שני מסלולים בהיקש: האחד - היקש ספציפי לשטר, הן לעניין המקור והן לעניין מעשה השטר (מחובר, לשמה), והשני - היקש "ויצאה והיתה" לשאר דברים מלבד השטר, שאף להווייה דכסף מקישין, והוא מצומצם לדברים הנוגעים בחלות בלבד - קידשה חוץ מפלוני (גיטין פה:), זורק גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה (גיטין עח.). כך העלה בקובץ שיעורים (קידושין אות א, ובקובץ ביאורים גיטין אות מו).

ב. אפשר לומר גם דכלל לא ילפינן היקש לעניין הויית כסף (על כך נעמוד להלן בשיטת הירושלמי).

היקש הוויות להדדי

מקור ההיקש בגמרא כתובות מו:

"האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף, בשטר ובביאה... שטר וביאה מנלן? אמר קרא: 'והיתה לאיש אחר' - איתקוש הוויות להדדי ("מה כסף ברשות אביה אף קידושי שטר וביאה ביד אביה" - רש"י)".

עפי"ז, קשה למחלקים בין קידושין בקרקע לבין קידושין בשטר מחובר - מדוע לא איתקוש הוויות להדדי?

ניתן לנקוט בשלושה כיווני הסבר:

א. מצאתי בקובץ שיעורים (קידושין אות א), שכפי שהעלה לגבי היקש "ויצאה והיתה", כך העלה אף לגבי היקש הוויות להדדי:

"דהך הקישא לא ניתן אלא ללמוד דיני חלות קידושין שיהיו שוים בזה כסף ושטר, כמו הא דילפינן בכתובות דאב זכאי בבתו בכסף ושטר, וכן לעניין תנאי בביאה (כתובות עד), וכן לעניין ארוסה לאכול בתרומה דילפינן מקניין כספו, והדר ילפינן שטר מהקישא דהוויות להדדי כמו שכתב רש"י פ' אע"פ, אבל לעניין מעשה הקניין, שיהא כסף דומה למעשה השטר (דין מחובר), לא ילפינן מהדדי".

ב. בשו"ת עצי ארזים (סימן כז ס"ק א) כתב בשם הר"י טראני, ואח"כ מצאתיו בשיטה לנל"מ (ח:), דהטעם הוא משום דבגט דרשינן "וכתב ונתן" - מי שאינו מחוסר אלא נתינה, יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה, וזה לא שייך בכסף, דלא בעינן נתינה, אלא בכל עניין שיגיע לה הנאה, כמו תן מנה לפלוני (ז.).

על זה העיר בעל עצי ארזים:

"ועדיין יש לפקפק בזה, דמה בכך דלא שייך טעמא דמחוסר קציצה, דלמא אפילו הכי, ובעל כרחן הקישן הכתוב, וכדאמרינן בכתובות (עד.) לעניין תנאי, דאע"ג דמצד הסברא בקידושי ביאה לא שייך תנאי, אפ"ה מהני בהו תנאי דעל כרחך הקישן הכתוב. וכן כל מילי דילפינן בהקישא או בגזירה שווה בלא ילפותא ומצד הסברא לא הוו אמרי הכא, אלא דבע"כ הקישן הכתוב וה"נ לימא לעניין מחובר".

לענ"ד, צ"ע בדבריו, דהלא מצינו במספר מקומות שנדחה היקש "ויצאה והיתה" מפני הסברא. כך בדף ה.: "אמר אביי: יאמרו כסף מכניס כסף מוציא סניגור ייעשה קטיגור", וכך בתירוץ התוס' שם לגבי ביאה: "שלהתרחק ממנה הוא מגרשה". ומאי אולמא הני סברות ממש"כ הר"י טראני?

ג. בעקבות דחיית דברי הר"י מטראני, כתב הרב נח חיים צבי:

"ול"נ טעמא דמילתא דמהני קידושי כסף מחובר לקרקע, משום דמצינו דכתבה תורה קראי גבי הקדשות שאין פודין בקרקעות, כמש"כ רש"י ותוס' (בכורות נא), וגם בפדיון הבן לרבנן דרבי כתבה התורה כלל ופרט וכלל דאין פודין אלא בדבר המטלטל וגופו ממון (שבועות ד:), ומדאצטריך קראי בתרווייהו הו"ל ב' כתובים הבאים כאחד ואין למדין בעלמא מינייהו. ובזבחים (נו:) מוכח דבשני כתובים הבאים כאחד לא ילפינן מינייהו אפילו בג"ש, ובגיטין (מא) אמרינן דכו"ע ג"ש עדיפא מהקישא, א"כ ה"נ י"ל דלא אצטריך שני כתובים הנ"ל כי אם לאורי לן גבי קידושין דלא נילף אפילו בהקישא, ומהני מחובר". [25]

הווייה דכסף לעניין ההיקש

עד כה הבאנו דעות ראשונים שהרחיבו ההיקש אף בנוגע להווייה דכסף חרף העובדה שהגמרא (ה.) דחתה היקש יציאה מהווייה לכסף, אולם יש שרצו להפקיע באופן מוחלט כל זיקה בין ההיקש הנ"ל לעניין לשמה בגט ובקידושין, ויש שרצו להפקיעו מהווייה דכסף בכלל:

א. הירושלמי (פ"ג ה"א) אומר:

"הרי זו גיטה שלושים יום אין זה גט כריתות. אמר רבי יצחק בר לעזר: הדא דאת אמר מקודשת בשקידשה בכסף, אבל אם קידשה בשטר, הואיל ולא למדו כתב קידושין אלא מגירושין, מה בגירושין אינה מגורשת אף בקידושין אינה מקודשת".

ב. הר"ן בריש קידושין (א. באלפס סד"ה ב"ש) כתב:

"... דקידושי שטר הוא דמקשינן ליציאה, אבל נתן לה קרקע או מחובר בתורת כסף ודאי מהני, דהווייה דכסף לא בעינן דומיא דיציאה. והכי מוכח לקמן בגמרא (ט.) גבי בעיין דשטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו, דאמרינן עלה מה הווייה דכסף לא בעי לשמה אף הווייה דשטר לא בעינן לשמה, כלומר דלא בעינן שתהא צורת הדינר טבוע לשמה, ואע"פ שאפשר לדחות ראייה זו ולומר, דאפילו מקשינן הווייה דכסף נמי ליציאה, אפ"ה אינו בדין דניבעי שיהא הדינר טבוע לשמה שהרי אינה מתקדשת מפני טיבועו אלא מפני שוויו, דאע"ג דמקשינן הוויות להדדי [לא] לגמרי מקשינן להו".

ג. תוס' ר"י הזקן (ס.) הבין שר' יוחנן צמצם את היקף לימוד ההיקש, שהרי אינו מקיש הווייה ליציאה לעניין שיור בקידושין, שהרי "אפילו מאה תופסין בה", ואילו בגט בעי כריתות, וכשיש שיור - ליכא. [26]

אולם לדעות אלו יש לברר שתי נקודות:

א. כיצד ניתן לומר דלא הקישו הווייה ליציאה לעניין קידושי כסף, והרי הדבר סותר סוגיות מפורשות. הגמרא בגיטין פב: אומרת: "בעי רבי אבא: בקידושין היאך (לעניין שיור בקידושין)? הדר פשטה - בין לר"א בין לרבנן - 'ויצאה והיתה'", והגמרא אינה מחלקת בין הווייה דכסף להווייה דשטר. כך אף הגמרא בנדרים כט.: "ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט...", ופירש הרא"ש שם: "דלעניין גט כיון שפסקה פסקה (גיטין פג:), וה"ה נמי לעניין קידושין דמקשינן הווייה ליציאה". כך אף במשנה בפ' הזורק (עח.) גבי הזורק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה מגורשת ואינה מגורשת, שאינה מחלקת בין קידושין לגירושין, וה"ה נמי לקידושין, שמקודשת ואינה מקודשת.

ב. אפילו נאמר כשיטתם, שאין ההיקש של "ויצאה והיתה" אמור לגבי הווייה דכסף, עדיין יש מקום לומר שנלמד לגבי כסף את כל הדינים הנובעים מ"ויצאה והיתה" בעזרת היקש ההוויות להדדי!

בהבנת שיטת הירושלמי

בנוגע לסתירה בין הירושלמי לסוגיות בבבלי ניתן להעלות מספר כיוונים:

א. ניתן לומר שאכן הירושלמי פליג אתלמוד דידן. כך מצאתי בתוס' ביבמות קיג: ד"ה יצתה שכתבו: "אין זה תימה כ"כ (בנוגע לסוגייה שם), כי יש סוגיות ומימרות הפוכות מש"ס שלנו". בענייננו כתב הר"ן (כג: באלפס ד"ה האומר): "ובירושלמי דסברי דאינה מגורשת דלא כפשטין", וכתב רעק"א בתשובותיו החדשות (אה"ע סימן ט): "ומוכח באמת דסוגיא פליג בזה עם הירושלמי וס"ל לסוגיין דכל הוויות מקשינן ליציאה".

ב. רעק"א כתב (שם) בשם בנו, דגם הירושלמי ס"ל שמקשינן הוויות ליציאות, אלא "דס"ל לירושלמי כפי אבעיא דר' אבא (ט:), דלעניין שיור יש לומר דלא מקשינן קידושין לגירושין, דקניין כל שהוא מהני, ובזה ס"ל לירושלמי דמ"מ שטר, דכל עיקרו אין למדים אלא מגט, צריך שיהיה דומיא דגט בלא שיור, וסוגיא שלנו ס"ל דשייך ללמוד גם הווייה דצריך שלא יהיה בו שיור, וממילא ילפינן כל הווייה מיציאה". רעק"א מביא שם ראייה לדברי בנו ממש"כ הר"ן ר"פ האומר, עיי"ש.

נראה לענ"ד להציע בזה כפי שהעלה בנו של רעק"א מהבבלי בקידושין ז.: "אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא ונפשטו לה קידושי בכולה (לגבי המקדש חצי אשה), מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה...", ומכך שבגירושין לא מצינו בבבלי הו"א כזו, משום שהתם בעי כריתות וליכא, אולי יש לומר שזו הו"א בבבלי, והירושלמי תפס כך ולא הקיש הווייה דכסף לעניין שיור בקידושין.

כך אף בגמרא ה.: "ומנין שאף בשטר? ודין הוא ומה כסף שאין מוציא מכניס, שטר שמוציא אינו דין שמכניס", ונראה לי שההו"א היא שהוצאה - עניין הניתוק והכריתות - היא חמורה וקשה יותר מהווייה דקידושין.

ג. בקובץ ביאורים (גיטין אות מו) הוכיח דהירושלמי לא פליג אתלמוד דידן, על פי המבואר בגיטין ח::

"'הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין, שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין...', ופירש רש"י שם: 'מדנחית לשיורא אמרינן דהעבד נמי שייר'. ועיין תורעק"א ספ"ק דפאה שביאר היטב כוונת רש"י, דאין הכוונה דבאמת מספקא לן בכוונת האדון, דבודאי לא שייר להעבד, אלא דבעינן שלא יהא בלשון השטר גם נדנוד של ספק ובלא"ה לא הוי כריתות, ונראה לענ"ד דהפסול הזה אינו שייך אלא כשמשחררו בשטר, דכיון דאין הלשון מבורר לגמרי לא הוי שטר כלל, אבל אם משחררו בכסף בלשון זה מועיל השחרור, דכיון דבאמת אין אנו מסופקים בכוונתו שפיר הוי כריתות, אלא דבשטר כיון דלשון השטר הוא המגרש, צריך שלא יהא נדנוד של ספק בהלשון ובלא"ה אין זה שטר... ובזה יש לפרש כוונת הירושלמי דהמקדש בכסף לשלושים יום מקודשת לעולם, דכיון דפסקה פסקה, וממילא הוי כריתות דהקידושין חלין לעולם. אבל בקידשה בשטר או בגט לזמן כיון דגירושין לזמן בלאו דינא דפסקה לא הוי כריתות ממילא הוי פסול בלשון השטר, כיון שלשון השטר הוא העושה הגירושין, ובשטר כתוב שהוא עושה גירושין פסולים, אין זה שטר, ומשו"ה בכסף שפיר מהני, כיון דבאמת הוי כריתות, ולפי"ז אין סתירה מהירושלמי לסוגיא דגיטין גבי מקדש חוץ מפלוני, דלא מהני גם בקידושי כסף משום דבעינן כריתות".

בנוגע לבעיית היקש הוויות להדדי ניתן להעלות מספר כיוונים:

א. הירושלמי לא ס"ל היקש הוויות להדדי (כך העלה בספר משאת משה קידושין סימן א).

ב. הרב חברוני שם מעלה אפשרות אחרת:

"דגם הירושלמי ס"ל דאיתקוש הוויות להדדי, אלא דס"ל דמ'כי יקח' או מ'ויצאה חנם אין כסף' ידעינן גדר קניין, ומשטר ידעינן גדר איסור עריות, ומביאה ידעינן גדר אישות, ומשלושה דברים אלו (יחד) הוי אשת איש גמורה, והיקש הוויות להדדי הוי ילפותא שבכל אחת מהשלוש דרכים אלו נעשית אשת איש גמורה, היינו כשמקדש בכסף דהוי גדר קניין חל גם דין איסור ערווה וכן אישות, וכשמקדש בשטר דהוי גדר איסור אכו"ע הוי קנויה לו, ממילא חל כל דיני אישות, ובביאה דהוי גדר אישות חל גם איסור וקנין", [27] ולפיכך סובר "אם מקדשה בכסף לשלושים יום חלין הקידושין כבכל קניין לזמן, אבל במקדש בשטר דהוי גדר אוסר אכו"ע לא חלין קידושין, כיון דשטר קידושין ידעינן מגט, וא"כ כמו בגט לזמן לא הוי גט מפני חסרון כריתות, היינו שגט דהוי מגדר מתיר אינו מתיר עד שיתיר לעולם, כן שטר קידושין דהוי גדר אוסר אינו אוסר את האישות עד שיאסור אותה לעולם, וזהו שאמרו בירושלמי אבל אם קידשה בשטר, הואיל ולא למדו כתב קידושין אלא מגירושין - מה בגירושין אינה מגורשת אף בקידושין אינה מקודשת".

בהבנת שיטת הר"ן

רעק"א (שם) הקשה על הר"ן בכמה פנים ונשאר בצע"ג (וכן בחידושיו על הש"ס). הר"ן עצמו בפרק האומר (כג: באלפס) הביא דברי הירושלמי הנ"ל, וכתב דמסתברא דקיימ"ל כסוגיא בגיטין פג: "בעא מיניה רבא מרב נחמן היום אי את אשתי ומחר את אשתי מהו?", דפשטה שם הגמרא דכיון דפסקה - פסקה, "ולפי זה אף בקידושי שטר מקודשת לעולם", והוסיף: "ובירושלמי דסברי דאינה מגורשת (בגט לשלושים יום) דלא כפשטין". מכאן עולה בדעת הר"ן שההיקש הנדון אמור אף לגבי הווייה דכסף.

בהבנת דעת ר' יוחנן

כאן הבעייה היא חמורה יותר, שכן בשיטתו הוא קורא תגר על ההיקש אף לדברים הנוגעים בחלות הקידושין - הן בקידושי כסף והן בשטר (בעניין השיור).

ניתן ליישב בשתי דרכים:

א. ר' יוחנן אינו מפקיע ההיקש, אלא שלמרות ההיקש, בקידושין אין בעייה מבחינת השיור. בדרך זו דרך תד"ה כל גיטה (ס.), שכתב לחלק בין גט שאינו יכול להיגמר אלא לאחר מיתה לבין קידושין מהיום ולאחר ל' יום שמקודשת, דהא קידושין תופסין בה אחר ל' כלפני ל'. כך אף ברמב"ן (מובא בר"ן כד: באלפס): "דאפילו ס"ל לר' יוחנן כפשטיה דרבי אבא (לעניין שיור) היינו דווקא בקידושין דמשייר בהו שיור גמור כגון חוץ מאיש פלוני דלאו קידושין נינהו, אבל הכא שיורא ליתא אלא עד שלושים יום, הלכך מעכשיו הן חלים וגומרין לאחר ל' יום".

ב. כפי שלעניין נערה מאורסה לא הקיש ר' יוחנן (מג:), כך אף כאן, וכפי שהעלינו לעיל בדעת בנו של רעק"א, דבקידושין מהני קניין כל דהו, ולכן אפילו מאה תופסין בה, "דשוו נפשיה כי שרגא דליבני דכל חד וחד רוחא לחבריה שבק", ופרש"י : "כמו המסדר לבנים זו ע"ג זו, אינו מסדרם ממש זו על זו, אלא נותן החיצונה משוכה לחוץ, כדי שיישאר רוח בתחתונה להיות שנייה יושבת מקצת עליה ומקצת על שאצלה... והכא נמי כל אחד מצא מקום זמן פנוי לקידושין ותפסו כולן לאוסרה". כך כתב הר"ן בשם הראב"ד (שם): "דרבי יוחנן לא ס"ל כפשטיה דרבי אבא, אלא דס"ל דדווקא בגירושין הוא דפסול שיורא, משום דכריתות בעינן, אבל בקידושין לא פסול שיורא", ומכאן אולי אפשר לומר בדעת ר' יוחנן, שהיקש "ויצאה והיתה" אינו אמור בנוגע לחלות, משום שאין ההיקש מקהה את האופי המיוחד של כל תחום - קידושין וגירושין - בפני עצמו.

סיכום

המקור להיקש: על פי הפסוק בדברים כ"ד "ויצאה והיתה" מקישה הגמרא הווייה ליציאה. במספר מקומות הקישה הגמרא אף יציאה להווייה. בשלושה מקומות פקפקה הגמרא בכושרו של ההיקש, ובשני מקומות הגיעה למסקנה דאתקש הווייה ליציאה. ממסקנת הסוגיות הללו עולות שתי מסקנות: האחת - ההיקש אמור ספציפית לעניין שטר, דהוקש הן ללימוד מקורו והן למעשה כתיבתו, והשנייה - כל הוויות קידושין הוקשו לגירושין בדברים הנוגעים לחלות הקידושין - שיור, קרוב לו קרוב לה, זכייה בקידושין וכדומה. ניתן לומר שאלו שני מסלולים שונים בהיקש, אולם אפשר שהם כלולים יחדיו.

ההיקש לשטר: יש שאמרו שההיקש אמור רק בנוגע ללימוד מקורו של השטר ולא למעשה כתיבתו. אולם, רוב הראשונים הבינו שהשטר הוקש הן לעניין מקורו והן לעניין מעשה כתיבתו, ולכן פסלו שטר מחובר. הבאנו דעות שונות של הראשונים אם דינים שונים מדאורייתא וגדרי דרבנן בגט הוקשו לשטר קידושין.

היקש לכל הוויות קידושין: נראה שדעת ריש לקיש, שצווח ככרוכיא "ויצאה והיתה", שההיקש אמור בכל מקום ללא הגבלות מיוחדות, והבאנו הערת המקנה ממה שמצאנו קידושין באוכלין משא"כ בגיטין. החולקים על ריש לקיש, דלא אשגחו ביה - אפשר שסברו שההיקש אינו אמור בנוגע לדברים הקשורים בחלות, ואולי כך היא דעתו של ר' יוחנן שאומר "אפילו מאה תופסין בה". ייתכן, לעומת זאת, שהם סברו, שניתן להקיש רק במקום שאין סברא הפוכה, ובמקום שבו ניכר הניגוד בין שני התחומים (כמו בעניין בעל כורחה) אין ניתן להקיש. מצאנו אף דעות שההיקש אמור אך ורק בנוגע לדברים הנוגעים בחלות הקידושין ולא לגבי הדינים המפורטים בגופו של החפץ הניתן.

הדעה הרווחת בין הראשונים והפוסקים היא שהמקדש בקרקע - מקודשת, והמקדש בשטר מחובר - אינה מקודשת. ניתן לומר שקיימים שני מסלולים: היקש ספציפי לעניין השטר ומעשה כתיבתו, שהוא מקיף את כל דיני השטר, והיקש כללי לכל סוגי ההוויות, שפועל רק בדברים הנוגעים לחלות הקידושין. יש שרצו להפקיע כל זיקה בין ההיקש להווייה דכסף. כך היה ניתן לומר בדעת הירושלמי ובדעת הר"ן.

הוויות להדדי: לאותם שפסלו מחובר בשטר, ולאותם שייחדו את ההיקש להווייה דשטר והפקיעו הווייה דכסף מכלל ההיקש, יש לדון מדוע לא אתקוש הוויות להדדי - הווייה דכסף מהןייה דשטר?

הבאנו דעה שהירושלמי אינו מקיש כלל הוויות להדדי. ניתן, לעומת זאת, לומר שהיקש הוויות להדדי הוא רק לגבי דברים הנוגעים בחלות ואינו שייך לדיני מעשה השטר, לכן לא הוקש דין מחובר להווייה דכסף. ניתן גם לומר שהוויות להדדי הוא היקש כללי ללא נימה של צמצום, אלא שבמקרים ספציפיים, מחובר ולשמה, לא נאמר ההיקש מסיבה מקומית כלשהיא.

"גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתך"

---