איסור לבישת כובעים רחבי שוליים בשבת מדין אוהל - בירור הלכתי [1] / שמואל דביר 

מקור הדין

הגמרא בשבת קלח: אומרת:

"ואמר רב ששת בריה דרב אידי: האי סיינא [רש"י: כובע של לבד] שרי. והאיתמר - סיינא אסור? לא קשיא, הא דאית ביה טפח, הא דלית ביה טפח".

ומפרש רש"י: "הא דאית ביה טפח" - "שהוא מתפשט להלן מראשו טפח - יש בו משום אהלא" [ידוע ששיעור טפח הוא מגדרי אהל לענין טומאה, ולקוח גם לכאן].

ממשיכה הגמרא:

"אלא מעתה, שרביב בגלימיה טפח הכא נמי דמחייב?!"

  [רש"י: אדם שמתעטף בטליתו ותצא מכנגד ראשו טפח - האם יתחייב משום אוהל?!].

ומתרצת הגמרא:

"אלא לא קשיא, הא דמיהדק, הא דלא מיהדק".

בהבנת דברי הגמרא למסקנה ישנה מחלוקת בין הר"ח, תוספות, ועוד ראשונים (יבואר להלן), לבין רש"י. רש"י מפרש, שכל האיסור למסקנה הוא מגדרי הוצאה ברה"ר - שמא יגביהנו הרוח מראשו ויבוא לטלטל ד' אמות ברה"ר. לכן, אם הכובע מהודק לראשו, אין חוששים לכך.

ר' חננאל מפרש שגם למסקנה   האיסור הוא מגדרי אוהל, שאם הכובע מהודק, כלומר - קשה בשפתו ואינו נכפף, הרי זה אוהל - אם יש בשפתו טפח, ואם נכפף, אין זה נחשב אוהל [וכמובן, מדובר כאן באיסור אוהל ארעי, שאסור מדרבנן לרוב הראשונים והאחרונים, מלבד בעל הנודע- ביהודה (מהדורה תנינא סימן ל'), הדן בענין מטריה, ומבין בדעת הרי"ף   שכל שיש בו רוחב טפח, למרות שאינו עשוי להתקיים כך לזמן ארוך כאוהל, יש בו איסור תורה] [2].  

הבנות שונות בשיטת רש"י

את שיטת רש"י ניתן להבין בשתי אפשרויות מרכזיות:

1. רש"י שולל לחלוטין גדר אוהל בכובעים, מסיבות שיבוארו להלן.

2. רש"י מקבל שיש גדר אוהל בכובעים, אך מתיר כאן מסיבות מסוימות.

1. הבנת האפשרות שרש"י שולל גדרי אוהל בכובעים:

א. בדבר המהווה חלק מלבוש האדם, אין עליו שם אוהל, אלא מלבוש בעלמא. וכן עולה משאלת הגמרא - "אלא מעתה שרביב בגלימיה טפח הכא נמי דמחייב?!" - כלומר, וכי יתכן שבמלבוש, שאיננו דבר חיצוני לאדם, אלא חלק ממנו   - יהיה   דין אוהל?! [ועיין סימן ש"א, שער הציון ס"ק קפ"ז בדעת הא"ר ברש"י].

ב. אוהל העשוי להילוך - אין שם אוהל עליו. כלומר, הגדרת אוהל היא - סוכך העומד כשלעצמו וקבוע במקום אחד, אך   אם כולו   תלוי באדם ובהילוכו, אין שם אוהל עליו. וכן הבין "חכם אחד" בשו"ת נודע   ביהודה (שם), בקשר לנשיאת מטריה בשבת, שאוהל מהלך לאו שמיה אוהל, וכן הבין בסיבת ההיתר ברש"י. סיוע לכך ניתן להביא מן המשנה באוהלות (פרק ח', משנה ה'): "ואלו לא מביאין (את הטומאה מדין אוהל) ולא חוצצין... והעוף הפורח, וטלית המנפנפת (- ברוח)" [וע"ש בנוב"י, שהאריך לדחות את ראיית המתיר ממשנה זו ואת היסוד הנ"ל בהבנת רש"י].

2. הבנת האפשרות שרש"י אינו שולל גדר אוהל בכובעים, אלא מתיר מסיבות אחרות:

א. רש"י מתיר כיון שהוא אינו מתכוין לאוהל: כלומר, גדר אוהל הוא שעשוי בכוונה להגן על האדם מחמה, גשמים, וכיו"ב, או עשוי להשתמש תחתיו, אך אם אדם לובש כובע למטרה אחרת (כבוד, נוי וכד') - אין עליו גדר אוהל.

ב. רש"י מתיר מגדרי אוהל: כיון שבחלק המונח על ראשו אין משום אוהל, שהרי אין חלל טפח, ולא נעשה לשם אוהל, ממילא גם על הטפח היוצא ממנו אין שם אוהל. דין זה, נמצא ברשב"א, בר"ן, ובעוד ראשונים, לגבי היתר פריסת סדינים על ה"מיטות שלנו", וכן מפה על השולחן, שכיון שבחלק הנפרש אין משום אוהל, גם על היוצא ממנו אין דין אוהל. הבנה זו מועלת בט"ז, סימן שט"ו (ס"ק ח') כאפשרות בדעת רש"י.

ג. כל סוכך, העשוי לכבוד או לנוי   בעלמא, אין שם אוהל עליו [מגדרי אוהל] - למרות שבפועל הוא מגן על האדם. בפרט בכובע, שבו אין ארבע מחיצות, ואין פתחו עשוי להשתמש תחתיו, אם אמנם עשוי לכבוד ונוי בעלמא, שבמקרה כזה, נפסק להלכה בשו"ע (סימן שט"ו ס"ג) ובמ"ב שם (ס"ק י"ז, וס"ק כ"ב, ע"ש) שאין בזה משום אוהל. טעם היתר זה נמצא בספר "קצות השולחן" (סימן ק"כ בבדה"ש ס"ק א') בהקשר אחר [3], וכן בנוב"י סימן ל' - בדעת המג"א (סימן שט"ו סק"ח), שהתיר להעמיד החופה בשבת מפני שעשויה לכבוד חתן וכלה.  

שיטת הר"ח

מביאור הר"ח בסוגיה למסקנה - מגדרי אוהל, עולה:

א. כל חפץ המשמש את האדם כסוכך המגן עליו - שם אוהל עליו, בתנאי שאמנם הוא מתפקד בפועל כסוכך, אם הוא   אמנם קשיח, ניצב כשלעצמו ומגן על האדם, וזהו התנאי המובא במסקנת הגמרא.

ב. גם אוהל העשוי להילוך שם אוהל עליו, באשר הוא מתפקד כסוכך המגן על האדם - ואין להקיש מגדרי אוהל לענין טומאה, לדיני שבת (עיי"ש בנוב"י).

בשיטת הר"ח הלכו הרבה ראשונים: תוס' שבת קלח:, הרמב"ם (הלכות שבת, פכ"ב הלל"א), הרשב"א (עירובין קב.), הרא"ש והטור (ש"א). וכן פוסק השו"ע (סי' ש"א, סעיף מ'): "כובע שהוא מתפשט להלן מראשו   טפח - אסור להניחו בראשו, ואפילו בבית - משום אוהל".

ומסביר המ"ב שם את טעם האיסור (ס"ק קנ"ב): "אף שאין אוהל בלא דפנות, מ"מ חשוב אוהל ארעי ואסור מדרבנן, כיון שנעשה השפה להיות לצל - להגן מפני השמש".

והמ"ב מדגיש - כשהכובע רחב השוליים (טפח לפחות), נעשה מראש ע"מ לשמש כאוהל, ולכן אסור מדרבנן.

  ניתן לדייק מכאן, שכובע רחב שוליים, שנעשה ביסודו לנוי בעלמא, או לשם כבוד (מגבעת וכיו"ב) - גם אם הוא מנוצל ע"י האדם לשם הגנה מן השמש וכד' (אם אינו מתכוין לכך בפועל), אינו אסור אא"כ יש לו מחיצות (לפחות שתיים), כמו כל אוהל הנעשה ממילא (שו"ע, שט"ו ס"ג). [וגם לשיטת הרשב"א, המחמיר גם באוהל ללא מחיצות אם עשוי להשתמש תחתיו,   יתכן להתיר כאן [4] ]. בפרט, שכאמור, באוהל   הנעשה לכבוד או לנוי - אין עליו שם אוהל כלל! ובזה יתכן שגם הר"ח יודה, ואילו הסוגיה בדף קלח: עוסקת בכובע רחב שוליים, הנעשה מראש לשם צל, שאז אסור גם ללא מחיצות (רש"י קכה:). לפי זה, יתכן להתיר לבישת כובעים רחבי שוליים בשבת, בין אם מדובר במגבעות לגברים וכד', או בכובעי נשים למיניהם - העשויים לשם כבוד או נוי - גם אם הם יכולים לתפקד בפועל כמגן מפני השמש וכד'.

במ"ב סימן ש"א (ס"ק קנ"ב), מובאים היתרים נוספים ללבישת כובעים רחבי שוליים בשפה, שחלקם איננו רלוונטי לענייננו, כגון כובעים בעלי שפה משופעת, או ששפתם אינה קשיחה ונכפפת בקלות, ועוד ע"ש.

כמו כן, הובאה שם אפשרות (בשם א"ר) להתיר, בהתבסס על שיטת רש"י, שאין גדר אוהל בכובעים. וזאת בניגוד לשיטת הנוב"י, המבין ברש"י   שאיננו שולל גדר אוהל בכובעים, אלא מתיר מסיבות אחרות, כאמור לעיל.  

סיכום

א.   לשיטת הר"ח ורוב הראשונים, ואפשרות אחת בהבנת שיטת רש"י, קיימים גדרי אוהל גם בכובעים רחבי שוליים שיש בשפתם טפח, והם קשיחים בשפתם ואינם נכפפים כבגד [5] [משמע מן הגמרא - בניגוד לגלימיה]. וכן נפסק בשו"ע (סימן ש"א סעיף מ') ובמ"ב שם, שאפילו לובש את הכובע בבית - יש בו משום אוהל [6].

ב.   לפי האפשרות הפשוטה ברש"י, על פי מהלך הסוגיה בשבת קלח:, אין בכובעים גדרי אוהל כלל, או מפני שהם דרך מלבוש, או שהם בגדר אוהל המהלך, דלא שמיה אוהל. וכן מובא באליהו רבה ובמ"ב (סימן ש"א ס"ק קנ"ב) בשמו, בטעם אחד למנהג העולם להתיר לבישת כובע רחב שוליים בשבת.

ג.   להלכה ניתן לחלק בין סוגי כובעים שונים בהתאם לאופיים ומטרתם:

  1. כובעים המיועדים מעצם עשייתם לשם הגנה מפני השמש וכד', כמו כובעי קש רחבי שוליים וכד', אם אמנם עונים לתנאים של אוהל כנ"ל, יהיה אסור ללובשם אפילו בבית או בכל מקום מקורה, משום אוהל (שו"ע) [ואם אינו מתכוין לשם צל, נראה שמותר, גם אם בפועל פ"ר שמגן מפני החמה וכד'].

  2. כובעים שאינם מיועדים להגנה מפני השמש וכד', אלא לשם נוי או כבוד בעלמא, כמו מגבעות של גברים או כובעים רחבי שוליים של נשים וכד' - משמע מכמה אחרונים (קצוה"ש, ונוב"י בהבנת מ"א) שניתן להקל בזה [ויתכן שאף אם מתכוין גם לשם צל].  

  3. המ"ב (סימן ש"א ס"ק קנ"ב)   מעלה מספר אפשרויות להתיר לבישת כובעים רחבי שוליים בשבת. בין השאר, קיימת אפשרות לסמוך על שיטת רש"י, שאין בכובעים משום גדרי אוהל, במיוחד כשניתן לצרף לכך היתרים נוספים, כמבואר שם במ"ב.

  4. בכל כובע שהוא יש לבדוק אם אמנם שפתו קשיחה או לא (בנוסף לתנאי של טפח). במיוחד שלשיטת הרמב"ם (פכ"ב הלל"א) רק אם שפתו "קשה כגג", דהיינו שהיא קשה ביותר - יש בזה משום אוהל. וכן נפסק במג"א ובמחה"ש שהוזכרו לעיל בהערה 6. וכן פוסק הגרע"י שליט"א, וניתן לסמוך על כך בצירוף היתרים אחרים, וכפי שראינו לעיל. 

---