לע"נ סבתי היקרה מרת רחל אסתר גליקמן ע"ה

שומריו וזוכריו המה מעידים ומועדים / נועם שלזינגר

"(יב) ויאמר ה' אל משה לאמר: (יג) ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני ובינכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם: (יד) ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם מחלליה מות יומת כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה: (טו) ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה' כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת: (טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם: (יז) ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות, ל"א, יב'-יז').

בפרשה זו ניתן להבחין בהקבלה כיאסטית ברורה בין פסוקים יג'-יד' לבין פסוקים טו'-יז', כך שפסוק יג' מקביל לפסוקים טז'-יז' ופסוק יד' מקביל לפסוק טו':

על-פי הקבלה זו ניתן לחלק את הפרשה לשני חלקים הדומים בתוכנם:

1. פסוקים יג'-יד'.

2. פסוקים טו'-יז'.

ולהלן פרטי ההקבלה [1] :

מה פשר הכפילות? לשם מה חוזר הכתוב על הציווי לשמור את השבת? ולשם מה החזרה על עונש המיתה?

נראה לי, שניתן לעמוד על פשר הכפילות מתוך עיון בהבדלים שבין שני החלקים: בפרשה זו, מצווה אותנו התורה על שמירת שתי שבתות, השונות זו מזו ביעודן. ה"שבת הראשונה" (פסוקים יג'-יד') היא "קדש לכם", ואילו ה"שבת השניה" (פסוקים טו'-יז') היא "קדש לה'".

ונבאר תחילה את ה"שבת השניה". בשבת זו, כנסת ישראל מודיעה לכל באי עולם ומעידה בפניהם: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". הקדוש ברוך הוא עשה את מלאכתו במשך ששה ימים, וכך גם אנו עושים מלאכת ששת ימים. הקב"ה שבת ביום השביעי, וכך גם אנו שובתים. במעשינו אנו מודיעים ומעידים על מעשיו של הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם.

עיקר אופיה של שבת זו היא אי עשיית מלאכה. "שבת שבתון" - שבת של שביתה, שביתה ממלאכת ששת הימים. "ששת ימים יעשה מלאכה", וכנגדם - "לעשות את השבת" - כל ששת הימים אנו עושים מלאכה, וביום השביעי אנו עושים את השבת.

שבת זו היא "קדש לה'" - שבת בה מעידים אנו על הקדוש ברוך הוא. אך ברור הוא, שהביטויים בהם השתמש הכתוב בשבת זו שאובים מתוך תאורי שבת בראשית:

"ויכלו השמים והארץ וכל צבאם: ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה: ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא א-להים לעשות" (בראשית ב', א-ג).

עתה נבאר את השבת הראשונה. בשבת זו מודיע הקדוש ברוך הוא לכל באי עולם ומעיד בפניהם כי בנו בחר ואותנו קדש מכל העמים.

"אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה" (רש"י על שמות ל"א, יג', ד"ה כי אות היא ביני וביניכם).

עובדת היות יום מנוחתו של הקדוש ברוך הוא גם יום מנוחתנו, מוכיחה שאנו עמו.

עיקר אופיה של שבת זו איננו אי-עשיית מלאכה, אלא יציקת תוכן של קדושה ליום. "מחלליה מות יומת" - כי יש לקדשה. הקדוש ברוך הוא בחר בנו וקידש אותנו, ובעקבות בחירה זו אנו נתבעים להרבות קדושה בעולם ולקדש את יום מנוחתנו - יום מנוחתו. שבת זו באה לידי ביטוי בדבריו של יחזקאל הנביא: "וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם לדעת כי אני ה' מקדשם... ואמר אל בניהם במדבר... ואת שבתתי קדשו והיו לאות ביני וביניכם לדעת כי אני ה' א-להיכם" (יחזקאל כ', יב-כ). שבת זו היא "קדש לכם" - שבת בה הקדוש ברוך הוא מעיד עלינו.

על-פי דרכנו ננסה לבאר הבדלים נוספים בין שתי השבתות:

(1) בשבת הראשונה לשון הפנייה לבני ישראל הוא לשון ציווי, ואילו בשבת השניה לשון הפנייה היא לשון הווה מתמשך (המשמשת בתורה גם כלשון ציווי).

השבת הראשונה ניתנה לנו על-ידי הקדוש ברוך הוא, הוא הנחיל לנו את יום מנוחתו. לעומתה, השבת השניה נבחרה כביכול על-ידינו, כדי להעיד על הקדוש ברוך הוא; אנו בחרנו ביום זה כדי שנוכל להעיד עליו. לכן, השבת השניה כתובה בלשון הווה מתמשך, הדומה ללשון תיאור, שהרי הכתוב מתאר את מעשי עם ישראל מיוזמתו, שלא על פי ציווי ה', כביכול.

(2) בשבת הראשונה הוזכר עונש כרת, ואילו בשבת השניה לא הוזכר עונש זה.

משמעותו של עונש הכרת הוא הוצאה מכלל עם ישראל: "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". אדם המחלל את השבת הראשונה, בה הקדוש ברוך הוא מעיד עלינו, שוב אין הקדוש ברוך הוא מעיד עליו שהוא מעמו הנבחר, ושוב אין הוא שייך לעם ישראל [2].

* * *

לא בכדי נסמכה פרשת השבת לפרשת המשכן. ולא רק כדי ללמדנו שמלאכת המשכן לא דוחה שבת, כדברי רז"ל, אלא מפני שאותם שני פנים אותם הצגנו בשבת קיימים גם במשכן:

מחד, המשכן הוא העדות הברורה ביותר לכך שהקדוש ברוך הוא בחר בנו ואנו עמו, שהרי בחר להשרות את שכינתו דווקא בתוכנו ולא בנחלת עם אחר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח').

וכדברי המדרש:

"'מחוץ לפרוכת העדות יערוך' - וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו?! אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" (שבת כב:).

מאידך, עשיית המשכן "בחכמה ובתבונה ובדעת" (שמות ל"א, ג'), היא המשכה של בריאת העולם, שנעשתה גם היא בחכמה, בתבונה ובדעת - "ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו נבקעו תהומות..." (משלי ג', י"ט-כ') [3]. ה' ברא את העולם וצמצם, כביכול, את שכינתו לתוך העולם שברא, ואנו נצטווינו לבנות משכן כדי שהקדוש ברוך הוא יצמצם, כביכול, את שכינתו לתוך המשכן - צמצום אחר צמצום. ע"י המשכת מעשיו של הקדוש ברוך הוא, מעידים אנו בהכרח על תחילתה של המלאכה – על מעשיו של הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם. רואים, איפוא, כי במשכן, כמו בשבת, באה לידי ביטוי העדות הכפולה בין כנסת ישראל לבין הקדוש ברוך הוא.

* * *

גם בשעה שמשה רבינו מצוה את בני ישראל על השבת, עובר לציווי על עשיית המשכן, באים לידי ביטוי שני הפנים של השבת:

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת: לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות ל"ה, א'-ג').

השבת בה מעידים אנו על הקדוש ברוך הוא מצוינת בביטויים: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי..."; "שבת שבתון"; "קדש... לה'"; ואילו השבת בה הקדוש ברוך הוא מעיד עלינו מצוינת בביטוי - "יהיה לכם קדש".

בפרשה זו נראה בבירור שהשבת בה מעידים אנו על הקדוש ברוך הוא הודגשה יותר מחברתה - מדוע הודגשה דווקא שבת זו?

כשמשה רבינו מצווה את בני ישראל לעשות את המשכן, הוא איננו מזכיר כלל את אשר יקרה בעקבות הקמתו - את יעודו של המשכן. משה מורה לבני ישראל רק את הפעולות שעליהם לבצע על מנת שיוקם המשכן; הוא נותן להם קובץ הוראות טכניות. במסגרת הוראות אלו עליו גם לאסור עליהם לעסוק במלאכת המשכן בשבת. איסור זה של עשיית מלאכה הוא עיקר אופיה של השבת, בה מעידים אנו על הקדוש ברוך הוא, ולכן הודגשה שבת זו. לשבת השניה, בה מעיד הקדוש ברוך הוא עלינו, אין קשר לעשיית המשכן, והיות ודבריו של משה כוללים רק את הוראות עשיית המשכן, אין מקום להדגיש שבת זו [4].

* * *

"אמרינן במדרש: שלשה מעידין זה על זה - ישראל ושבת והקדוש ב"ה. ישראל והקדוש ברוך הוא מעידים על השבת שהוא יום מנוחה. ישראל ושבת על הקדוש ב"ה שהוא אחד. הקב"ה ושבת על ישראל שהם יחידים באומות" (חגיגה ג:, תוד"ה ומי כעמך ישראל)

---