לנשמת אבי מורי ר' משה מרדכי ב"ר אליעזר הכ"מ,

  שבמסירות נפשו הביאני לברך בתורה תחילה.

  נלב"ע כ' אדר שני תשמ"ט

  ת. נ. צ. ב. ה.

ברכות התורה - מהות ונוסח / הרב יהודה שביב

א

נחלקו אמוראים מהו נוסח ברכת התורה:

"מאי מברך? א"ר יהודה אמר שמואל: אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעסוק בדברי תורה.

ור' יוחנן מסיים בה הכי: הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ועוסקי תורתך, ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל.

ורב המנונא אמר: אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה".

מסכמת הגמרא:

"אמר רב המנונא: זו היא מעולה שבברכות, הילכך לימרינהו לכולהו" (ברכות יא:).

פרש"י: "וזו היא מעולה שבברכות - התורה, לפי שיש בה הודאה למקום וקילוס לתורה ולישראל". כלומר; דברי רב המנונא באים לשבח את הברכה השלישית. זו ברכה שהציע... הוא עצמו. ותימה שיבוא הוא לשבח הצעתו, והלוא ברור שכל אחד מן האמוראים המציעים רואה את הצעתו שלו כמעולה שבברכות? זאת ועוד, אם אכן השלישית היא המעולה, מדוע, א"כ, יש לומר את כולן, והלוא כך עולה מן הניסוח בגמ' - כיון שזו מעולה לפיכך יש לומר את כולן!? [1]  

ב

נוכח תמיהות אלו מתיישבת יותר על הלב גירסתו של הרי"ף לגמרא -

"מאי מברך? א"ר יהודה בר אשי: בא"י אמ"ה אשר קב"ו על [2] דברי תורה, ור' יוחנן אמר: [3] הערב נא ה' אלינו את דברי תורתך בפינו...

ורב המנונא אמר: בא"י אמ"ה אשר בחר בנו...

והא דרב המנונא מעולה שבברכות היא. אמר רב פפא: הילכך נימרנינהו לכולהו" [4].  

  לנוסח זה לא רב המנונא הוא ששיבח את הצעתו, ולא סתמא דגמרא היא שקבעה זאת 5. מאידך, לא סתמא דגמרא היא שהחליטה כי יש לומר את הכל, אלא רב פפא. ואפשר שביקש רב פפא לומר, שאין להכריע איזו היא המעולה, ולכן יש לומר את כולן. לפי"ז, מחלוקת מאוחרת כאן בין רב פפא לסתמא דגמרא, או בין רב הונא [5] לרב פפא.  

ג

כבר הצביע בעל דק"ס על העובדה שרב פפא נוקט בדרך של "לימרינהו לכולהו", ואישש זאת בדוגמאות אחדות. על הדוגמאות שנתן הוא ניתן להוסיף   עוד   אחרות   המלמדות, כי   כל אימת   שראה   רב   פפא   מחלוקת לפניו, לא הלך הוא בדרך של הכרעה כאחת הדעות, אלא ביקש לצאת ידי כולן. אבל התבוננות באותם מקומות תראה כי יש הבדל גדול בין הוראותיו של רב פפא לבין הוראתו כאן בברכת התורה, ותותיר בידינו שאלה קשה ביותר. הנה המקומות:

1. נוסח ברכה על מראה הקשת.

שתי הצעות באו בגמרא:

"מאי מברך? - ברוך זוכר הברית. במתניתא תנא, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: נאמן בבריתו וקיים במאמרו".

מסקנת רב פפא:

"אמר רב פפא: הילכך נימרונהו לתרוייהו - ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו" (ברכות נט.).

כיוצא בזה בברכת הודיה על הגשמים.

"מאי מברכין? - א"ר יהודה: מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו. ורבי יוחנן מסיים בה הכי [6] : אילו פינו מלא שירה כים... בא"י רוב ההודאות. רוב ההודאות ולא כל ההודאות? אמר רבא: אימא; הא-ל ההודאות. אמר רב פפא: הילכך נימרינהו לתרוייהו - רוב ההודאות והא-ל ההודאות" (שם עב.; תענית ו: - ז.).

כן גם בחתימת ברכת אשר יצר:

"מאי חתים? - אמר רב: רופא חולים. אמר שמואל: קא שרינהו אבא לכולי עלמא קצירי, אלא: רופא כל בשר. רב ששת אמר: מפליא לעשות. אמר רב פפא: הילכך נימרינהו לתרוייהו - רופא כל בשר ומפליא   לעשות" [7] (ברכות ס:).

ומברכות במס' ברכות לברכות במקומות אחרים. נחלקו אמוראים בנוסח הברכה שלאחר קריאת המגילה:

"לאחריה מאי מברך? - בא"י אמ"ה הרב את ריבנו... בא"י הנפרע לישראל מכל צריהם. רבא אמר: הא-ל המושיע. אמר רב פפא: הילכך נימרינהו לתרוייהו - בא"י הנפרע לישראל מכל צריהם הא-ל המושיע" (מגילה כא:).

אף בברכת מודים דרבנן צירף רב פפא כמה נוסחאות יחד.

"בזמן שש"ץ אומר 'מודים', העם מה הם אומרים? אמר רב: מודים אנחנו לך ה' א-להינו על שאנו מודים לך. ושמואל אמר: א-להי כל בשר על שאנו מודים לך. רבי סימאי אומר: יוצרנו יוצר בראשית על שאנו מודים לך. נהרדעי משמיה דרבי סימאי: ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו על שאנו מודים לך. רב אחא בר יעקב מסיים בה הכי: כן תחיינו ותחננו ותקבצנו ותאסוף גלויותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך. אמר רב פפא: הילכך נימרינהו לכולהו" [8] (סוטה מ.).

במקומות נוספים באה לידי ביטוי שיטתו זו של רב פפא לצאת ידי כל הדעות ולא להכריע [9], אך אלו אינם מעניין ברכות. הדעת נוטה, איפוא, לומר שכדרכו בכל המקומות,   כן גם   כאן   בברכות   התורה, רב פפא נמנע מלהכריע והציע   לצאת ידי כולם.   אולם   הבדל גדול יש. בכל הדוגמאות שהובאו,צירף רב פפא   כל הנוסחאות והרכיב מכולן ברכה אחת או חתימה אחת, אבל לעולם נשארה זו ברכה אחת. לעומת זאת, אצלנו בברכת התורה, צירוף כל הדעות מביא לאמירת שתיים או שלוש ברכות [10]. נמצא, תחת ברכה אחת שהציע כל אחד מן האמוראים בברכת התורה, בא רב פפא וקובע הלכה למעשה לומר שלוש ברכות!? ובזה לא רק שאינו יוצא ידי כולם, אלא חולק הוא בזה על שלושתם גם יחד. זאת ועוד, ניתן לצרף דעות ע"מ להחמיר ולהוסיף את שלא נצרך, אבל כשהדברים אמורים בתוספת ברכות, הרי החמרה בזה היא הקלה באיסור - "לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא" [11]. ומדוע באמת לא   קבע כאן רב פפא - כדרך שנהג במקומות אחרים - ברכה אחת שתכלול את כל שלוש הנוסחאות?

שאלה מעין זו כבר הובאה ע"י הראב"ד בהשגותיו על בעה"מ:

"ואיכא מאן דקשיא ליה במילתא דרב פפא: הא קא נפקא ברכה לבטלה, דהא ליכא ספק בברכה דרב המנונא שהיא מעולה שבברכות ובבית הכנסת יוצאין בה?".

ותשובתו:

"ואני אומר, לפי שיש בברכות של רבי יוחנן בקשה שלא ייכשל בדברי תורה שאנו צריכים לה, לפיכך אין אנו רוצים להניחה".

ועדיין שאלתנו במקומה: מדוע לא נשלב הבקשה בנוסחת רבי יוחנן בתוך הברכה השלישית, שהיא המעולה שבברכות, וכבר מצינו כמה וכמה ברכות שבח שמשולבים בהם תכנים של בקשה! 

ד

שמא יש מקום להבנה מחודשת במחלוקת האמוראים, ולפיה עיקר הויכוח אינו על הנוסח, אלא על מהותה ואופיה של ברכת התורה, כשמחלוקת הנוסח היא תולדת מחלוקת על המהות.

הרמב"ם סיווג את הברכות לשלושה סוגים:

"...וכשם שמברכין על ההנייה, כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה. וברכות רבות תיקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה.

נמצאו כל הברכות כולן שלשה מינים: ברכות הנייה וברכות מצוה וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו" (הלכות ברכות, פ"א ה"ג-ד).

לאיזה סוג יש לשייך את ברכת התורה?

מתוך דברי הירושלמי עולה בבירור שזו כברכת המצוות, שכך שנינו שם:

"אמר רב שמואל בר אבדומא: למדו ברכת התורה מברכת המזון... א"ר אבא מרי אחוי דר' יוסה: עשאוה [12] כשאר כל המצוות שבתורה; מה שאר כל המצוות טעונות ברכה, אף זו טעונה ברכה" (מגילה פ"ד ה"ה).

בנוסח מעין זה דובר קודם בירושלמי לגבי ברכה שקודם קריאת המגילה, וזו ודאי ברכת המצוות [13]. והדין נותן: אם עובר לעשיית כל מצוה יש מקום לברך, כן גם לגבי המצוה היותר נכבדה, מצות לימוד תורה. וכן עולה גם מתשובת הרשב"א (התשובה האחרונה בחלק השביעי). על השאלה מדוע אין ברכת התורה לאחר הלימוד, הוא משיב: "קריאת התורה מצוה היא, ואין מברכין על המצוות לאחריהם...".

מאידך, ניתן לכאורה לראות יסוד של ברכת הנהנין בברכת התורה, מנסיון שמצינו בבבלי בברכות ללמוד ברכת המזון לפניה, מברכת התורה:

"ברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר: ומה תורה שאין טעונה לאחריה - טעונה לפניה, מזון שהוא טעון לאחריו אינו דין שיהא טעון לפניו!" (כא.).

והלוא ברכה שקודם המזון ודאי ברכת נהנין היא, ואם ביקשנו ללמוד מברכת התורה, משמע לכאורה שאף היא, כמין ברכת נהנין היא.

ואל ייפלא דבר זה בעיניך, הייתכן שתהיה בתורה שלימודה מצוה בכלל הנאה, והלוא "מצוות לאו להנות ניתנו"? כן הדבר אומנם בשאר מצוות,   לא כן במצות תלמוד תורה, שכך למדנו מפי כתבו של ר' אברהם מסאכטשאב:

"...כי זה עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה"(בהקדמה ל"אגלי טל").

אבל ממקום שבאת ניתן לפרוך, שהרי את הנסיון ללמוד ברכת תורה (לאחריה) ממזון, דוחה הגמרא בסברה - "מה למזון שכן נהנה".  

ה

מעתה אפשר לנו לומר, שויכוח האמוראים כאן הוא ויכוח על סוג ברכת התורה ומהותה. אם נבין כדעת רש"י ותוס', ששתי הצעות ברכות לפנינו, כי אז קל מאד להבחין ולסווג, שכן מטבע הברכות תוכיח. הראשונה פותחת - "אשר קדשנו במצוותיו וציונו", הרי זה מטבע ברכת המצוות. כך, אל נכון, הבין המהר"ל:

"רבי יהודה סבר, כי יש לברך על ברכת התורה כמו שאר ברכות המצוות, שמברכין על המצוות כולן... וברכה זאת שמברכין על התורה היא כמו ברכת המצוות שהוא על מעשה..." [14]   (נתיבות עולם, נתיב התורה פ"ז).

ואילו הנוסחה שהציע רב המנונא, סגנונה מעיד עליה שברכת שבח היא, שכך הוא משבח: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". וכן גם אמר רש"י: "שיש בה הודאה למקום וקילוס לתורה ולישראל".

אם נבין כי שלוש ברכות לפנינו, כי אז החלוקה לסוגים תהיה שונה קצת, והיא תובן עפ"י הצעת חלוקת הסובבים שהציע הר"ד אבודרהם:

"והברכות הם נחלקים לארבעה חלקים: ברכת התפילות וברכות המצוות וברכות הנהנין וברכות השבח וההודאה" (במהד' ירושלים תשכ"ג, עמ' שי"ב).

מעתה אפשר לנו לומר, כי כל אחת מן ההצעות מייצגת סוג אחר של ברכה: לרב יהודה - ברכת המצוות; לרב המנונא - ברכת השבח; לרבי יוחנן - מעין ברכת התפילות; מה עיקרן בקשה, אף זו בקשה: "והערב   נא - ה' א-להינו את דברי תורתך בפינו ונהיה אנחנו וצאצאינו וכו'".  

ו

עתה נבין את דברי רב המנונא - "זו היא מעולה שבברכות" - לא במובן של הנוסח, שבא לשבח את נוסחתו שלו, אלא במובן של סוג ומהות. רצה לומר: מכל הסוגים שהוצעו, סוג זה של ברכת השבח הוא הסוג המעולה שבין סוגי הברכות. בדבריו אלו חשף רב המנונא את שורש הויכוח, שיותר משהוא ויכוח על הצעת נוסח - הוא ויכוח על הבנת מהות ברכת התורה. כיון שכך, הרי כשבאים להכריע כבר אי אפשר לצרף הנוסחאות השונות לברכה אחת, שכן הרכבה כזאת היא כמין יצירת כלאיים של ברכות מסוגים שונים. כהכרעה למעשה   נותרות, איפוא, שתי אפשרויות - או לקבוע חד משמעית כאחת ההצעות, או לקבוע כי יש מקום, אכן, גם לברכת המצוות, גם לברכת השבח וגם לבקשה, ואז יש צורך לומר את כל הברכות. זהו ה"הילכך" שבסיום הסוגיה; הילכך, כיון שירדנו לשורש המחלוקת, שהיא כאמור מחלוקת במהות הברכה, יש מקום (ואולי צורך) לומר את שלושתן [15].  

ז

עתה יש להבין מדוע באמת השלישית - "אשר בחר בנו" - שהיא ברכת שבח, היא המעולה בברכה.

אפשר שבנקודה זאת יהיו לנו דברי הרמב"ן לעיניים. הרמב"ן בהוספות שלו לסה"מ לרמב"ם (מ"ע ט"ו), כותב:

"שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתיתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו, שבהם ננחל חיי העולם הבא. וכאשר נצטוינו בברכה אחר כל האכילה, כך נצטוינו בזו. ובשלישי של ברכות אמרו: מנין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר: 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-להינו'... והעולה מזה, שברכת התורה לפניה מן התורה מצות עשה".

ההגדרה "שנצטוינו להודות... בכל עת שנקרא בתורה על הטובה", עולה כי ברכת שבח כאן. זאת מהיכן לו? אפשר שלמד ממקור החיוב המוזכר על ידו - "מנין לברה"ת לפניה מן התורה? שנאמר 'כי שם ה' אקרא' וכו'".

פסוק זה ולימוד זה נתפרש ע"י רש"י (ברכות כא.) כך:

"'כי שם ה' אקרא' - כשבא משה לפתוח בדברי שירה, אמר להם לישראל: אני אברך תחילה ואתם ענו   אחרי אמן. 'כי שם ה' אקרא' - בברכה - אתם 'הבו גודל לא-להינו' - באמן. הכי מפרשי לה במסכת יומא".

ואכתי חיוב ברכה מנלן? והלוא כל עצמה של הדרישה לא באה אלא ביחס לאמן; כשתשמעו ברכה מפי - ענו אמן. ואילו לגבי הברכה עצמה יודעים אנו מן הכתוב והדרשה שמשה בירך, אבל לא שיש חיוב ברכה [16] !.

באמת במקבילה במס' יומא (לז.) נדרש הכתוב בצורה קצת שונה:

"תניא, רבי אומר: 'כי שם ה' אקרא הבו גודל   לא-להינו' - אמר להם משה לישראל: בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה, אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: 'זכר צדיק לברכה' - אמר להם נביא לישראל: בשעה שאני מזכיר צדיק, אתם תנו ברכה".

אפשר להבין איזכור שמו של הקב"ה בלבד מעין העניין שלגביו מובאת הדרשה במסכת יומא, שכששמעו הכהנים והעם את השם הגדול והנורא מפורש יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ונופלים על פניהם ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כמפורש באריכות במשנה להלן (פ"י מ"ב), ובקצרה במשנה שם הסמוכה. אבל רש"י הביא הדרשה לעניין ברכת התורה, והיכן היא אמורה?

נאמר בספר הזוהר (שמות פ"ז, ע"א): "אורייתא כולה שמא קדישא היא", וכתב הרמב"ן בהקדמה לפירושו לתורה: "עוד יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, שהתיבות מתחלקות לשמות בעניין אחר" [17].

אם התורה שמותיו של הקב"ה, יכול הכתוב "כי שם ה' אקרא" להתפרש גם במובן של קריאה בתורה. ושיעור הכתוב: כשאקרא בתורה, אז אתם הבו גודל, היינו תנו לו ברכה [18].

אבל איזו ברכה תתנו לו? אותה ברכה העונה ל"הבו גודל", היינו ברכת השבח [19]. וכיון   שמצינו לזה מקור בכתוב, כתב הרמב"ן שזו מין התורה היא.

מעתה ניתן להוסיף, כי למסקנה שיש אכן לברך כל הברכות. רק זו של שבח היא הברכה מן התורה, ואילו האחרת (או האחרות) אינן אלא מדרבנן, שהתקינו לברך על מצות לימוד תורה, כדרך שהתקינו לברך על שאר מצוות. ומעתה לפי זה, המסתפק אם ברך ברכת התורה, יחזור ויברך רק ברכת - "אשר בחר", והרי זה עולה בקנה אחד עם מסקנתו של השאגת אריה (סימן כ"ה).

---