לע"נ אבי מורי בנימין זאב בן צבי הלוי ז"ל הריני כפרת משכבו

יצירתיות במלאכות שבת והשלכה למלאכת בורר / נועם גרין

פתח דבר

אבי ז"ל נהג לעודד אותי לכתוב מאמר לעלון. הרעיון למאמר זה עלה לראשונה כשלמדתי לידו, ואף דננו בדברים. המאמר נכתב לראשונה לפני פטירתו והיה אמור להיות מוקדש לרפואתו, אך לצערנו, לא זכינו לכך. ת.נ.צ.ב.ה..

במאמר זה שני חלקים: בחלק הראשון - דיון כללי בגדרי מלאכות שבת, ובחלק השני - דיון בשיטות הראשונים במלאכת בורר, המבוסס על החלק הראשון. המאמר נכתב כדי לעורר כיווני מחשבה חדשים, והדברים אינם מוכרחים ונחרצים.

חלק א'

א.

הראשונים חידשו מספר חידושים במלאכת טוחן:

1. הר"ן כתב בשם סה"מ שאין טוחן אחר טוחן (לב. בדפי הרי"ף), וצ"ע מהיכן למד דין זה, דכיון דמצינו דאין בישול אחר בישול, מי אמר דה"ה לענין טוחן?

2. הר"ן שם הביא בשם הרשב"א, שטחינה כדי לאכול לאלתר מותרת. הקשה הש"ג על הרשב"א: "ותמיהני עליו, דכיון דהאיסור הוא משום טוחן, מה לי טוחן לבו ביום מה לי טוחן לאלתר או למחר, וכי כל המלאכות כולן שרי לעשותן בדצריך לאותה מלאכה לאלתר?!". עוד קשה על הרשב"א בדומה למה שהקשינו על סה"מ - מה מקורו, דכיון דמצינו היתר לאלתר בבורר, מאין לו דה"ה בטוחן?

3. התוס' (עד: ד"ה האי) כתבו, שדווקא בסילקא שייך טוחן אבל בשאר אוכלין שרי, וביאר בתוס' הרא"ש הטעם: "שכן דרכה בכך, אבל בשאר אוכלים שרי", וצ"ע מדוע בשאר אוכלים שרי, דלכל הפחות יהיה איסור דרבנן כמו כל שינוי?

4. הרמ"א (סי' שכ"א סע' ח') פסק לגבי איסור טחינה במלח: "ודווקא במלח הגס, אבל מלח שהיה דק מתחילה ונתבשל ונעשה פתיתין, מותר לחתכו בסכין כמו שחותך הפת". וקשה על הרמ"א, דמה אכפת לנו אם מתחילה היה דק, הרי כעת נתגבש ויהיה בו משום טוחן, כשם שבבישול לאחר שמצטנן שוב יש בו משום בישול?!

אכן כתב החזו"א (סי' נ"ז ד"ה ענין), שאין קשר בין הדין של אין טא"ט לדין אין בא"ב ואלו שני דינים נפרדים, ודין אין טא"ט - "היינו שאין טוחן אלא בהפרדה של חיבור טבעי, אבל הפרדה של חיבורי בנ"א אינו בכלל טוחן". לפי"ז יקשה יותר על סה"מ, מהיכי תיתי שאין טא"ט, דזהו דין חדש לגמרי?

ב.

דברי החזו"א ק"ק, דבפשטות נראה שדין אין טא"ט ודין אין בא"ב קשורים זה בזה, וקשה לומר שהם נפרדים לגמרי. לכן, נראה לומר יסוד במלאכות שבת, דמה שנאסר על האדם הוא תיקון מעשה בראשית. וביאור הענין, שהקב"ה ברא את עולמו בצורה גולמית, כדי שהאדם יתקנו, וכדברי הפסוק: "...אשר ברא א-להים לעשות" (בראשית, ב', ג). כשם שבמשך ששת ימי החול על האדם להידמות לבוראו וליצור [1], כך גם ביום השביעי, עליו להידמות לבוראו ולשבות ממלאכת היצירה. לפי"ז, מה שנאסר הוא הבאת חומר הגלם אל שיא שכלולו, ואחר שהגיע לכך, שוב אין איסור בתיקונו. זהו דין אין בא"ב, דאחר שהגיע המאכל למטרתו הסופית - בישולו, שוב אין מה לתקן בו, והעושה אינו חייב.

מעתה נוכל להסביר את דברי הרמ"א, שבלח שנצטנן חזר המצב לקדמותו, והרי בטל הבישול, וכאילו לא נתבשל כלל, ושוב יש בו משום בישול. אבל במלח, שהוא דק מטבעו, אם נתבשל ונעשה פתיתין אין כאן חזרה למצב הקודם, אלא מצב חדש, וכיון שכבר היה מתוקן, שוב אין בו טחינה. לפי"ז, נוכל להבין את שיטת הרמ"א בענין בא"ב בלח, שכל עוד לא נצטנן לגמרי נהגו להקל שאין בא"ב. נראה להסביר זאת, לפי יסוד המובא בספר בית ישי במספר מקומות [2] : "שכך הוא כלל גדול בכל מקום, דשאני פקיעת שם ממניעת תחולתו", כלומר - כיון שעדיין ניכרים בו אותות הבישול לא פקע שם בישול ממנו, ואע"פ שיש בחימומו תיקון משמעותי, כיון שנעשתה בו מלאכתו ויש לזה שם מבושל - לא שייך בזה בישול [3]. שו"ר שכן ביאר הבית ישי בעצמו בסי' כ"ז.

לפי כל האמור, מתורץ מה שהקשינו על סה"מ - מה מקורו, שי"ל שהוא נובע מהבנה כללית של יסוד איסור מלאכה בשבת. כן מובנים דברי תוס' הרא"ש, שהבאנו בעניין טחינה באוכלים, שכיון שאין דרך לטחון שאר אוכלים - ממילא אין טחינתם חלק מתהליך תיקונם, ולכן היא מותרת לגמרי (ואין זה שינוי רגיל של כלאחר יד). מחלוקת התוס' וסה"מ היא בהגדרת תהליך התיקון, שלפי תוס' תלויה בדרך בנ"א, ולפי סה"מ תלויה בעשיית מלאכה בה.

ג.

נבוא לבחון היכן מצינו סברה זו בראשונים. בטוחן ירק, כתב הרמב"ם שחייב אם חותך כדי לבשלו (פ"ז פ"ה). כך הביא בחי' הר"ן בשם הרא"ה: "כתב הרא"ה, דדווקא סילקא שהוא מחוסר הכשר אחר, דהיינו בישול, ולאפוקי פת וכל דבר הראוי לאכילה דלא מחוסר הכשר אחר". נראה שהרמב"ם והר"ן כדברינו, שחייב רק תוך כדי תהליך ההכנה.

כן נראה בתורי"ד, שבעניין מעמר כתב: "ואי קשיא, א"כ נתפזרו לו פירות בחצירו או בשדה וליקטן יתחייב משום מעמר? תשובה: אין מעמר אלא בשעת תלישתו מן הקרקע שזה הוא תחילת ליקוטו, אבל פירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו - אין זה מעמר" (עג:, ד"ה והמעמר). ובעניין טוחן כתב: "ופריס סילקא לא מחייב אלא כי פריס ליה ע"ד לבשלן, שאין הסילקא נאכל חי" (קכו:, ד"ה ובלבד). ובענין לישת חרדל: "אבל ללושו בשבת אסור, וכ"ש שאסור לטוחנו בשבת אפי' ע"י שינוי, כדאמר לקמן בפלפלתא, דהתם לא בעי לישה אבל הכא בעי לישה". כלומר, דווקא בפלפלתא שאין אחריה עוד מלאכה הותרה טחינה ע"י שינוי, אבל לא בחרדל, שאחר הטחינה יש צורך עוד בלישה, והטחינה היא חלק מתהליך הייצור [4].

ע"פ יסוד זה נוכל להבין עוד מספר עניינים. בסחיטה חייב רק כשסוחט זיתים וענבים ובשאר פירות מותר, וביאר רש"י הטעם: "דלאו אורחייהו בהכי ואין כאן משום דש" (קמד:, ד"ה ובעוזרדין, ובדומה לזה בקמה. ד"ה דבר תורה). כוונתו לומר, שדווקא בזיתים וענבים, שדרך לסחוט אותם, הסחיטה היא חלק מתהליך הייצור, אבל בשאר פירות, שאין דרך לסוחטם, אין היא מלאכה כלל. כמו כן, מובנת שיטת הרמב"ם שאין בישול בפירות חיים, שכיון שהגיעו לתיקונם ואין דרך לבשלם, אין בהם איסור בישול מדאורייתא. אמנם לפי סה"מ, כיון שלא נעשתה בהם מלאכת בישול, עדיין יש בהם משום בישול.

לפי"ז, ייתכן דה"ה בבורר, שאינו חייב אלא תוך כדי תהליך התיקון, אך בדבר שנתקן כבר ונתערב בדבר אחר - אין בזה בורר. ייתכן למצוא סמך לזה ממה ששנינו בברייתא: "ת"ר: נתפזרו לו פירות בחצר מלקט על יד על יד ואוכל... שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול" (קמג:). וכתב ע"ז הרמב"ן שם: "נראה שכשנתפזרו במקום עפר וצרורות עסקי', ואסור ללקטן ולתיתן בתוך הסל, משום דמיחזי כבורר". לפי דברינו מובן מדוע אינו אסור אלא מדרבנן. אולם, ייתכן שאם חזר ונתערב בטלה הברירה, ושוב שייך בו איסור בורר (כמו לח שנצטנן), אך נראה שהני מילי דווקא אם חזר ונתערב בפסולת, אך אם נתערב עם אוכל, נראה שאין כאן ביטול הברירה.

בצורה דומה למה שהסברנו במלאכות שבת, נראה להסביר אף את עניין צורכי בישול שמצינו ברמב"ם (פ"ט ה"ד והי"א, ועיין פ"י ה"ט), שכפי שמלאכות סידורא דפת הן שלבים בתהליך שסיומו הוא בהכשרה לאכילה, כך ישנן מלאכות שהן בפ"ע מהוות תהליך מסויים המורכב ממספר פעולות, וכל פעולה הנעשית תוך כדי עשיית המלאכה הרי היא חלק מהתהליך, ולכן מתחייבים עליה.

ד.

יש להעיר שלא בכל המלאכות מצינו שחייב רק בדבר שלא הגיע לתיקונו [5]. אולי יש לחלק בין מלאכות הנעשות בחומר הגלם, שבהן החיוב הוא על היותן שלב בתיקון החומר, לבין מלאכות שאינן משנות את החומר, בהן החיוב הוא מצד הפעולה, שהיא פעולת יצירה ואומנות. לפי"ז ייצא, שבמלאכות הנעשות בחומר הגלם, החיוב הוא על התוצאה, ובמלאכות אחרות - החיוב הוא על המעשה.

לפי"ז, יובן חילוקו של האג"ט בין זורע לאופה, שבזורע החיוב הוא על המעשה ואין צורך שהתוצאה תהיה בשבת, ובאופה - אם לא נאפה בשבת אינו חייב.

כך יובן גם מדוע בקושר חייב דווקא על קשר אומן (לדעת הרי"ף והרמב"ם), כיון שהחיוב הוא על המעשה, ולכן צריך שיהיה מעשה חשוב של אומנות.

ה.

נראה, שלחלק מהראשונים נצטרך להעלות גישה קצת שונה, שהרי חלקם השתמשו בסברה זו רק לגבי חלק מהמלאכות, ולא לגבי כולן. התוס' והרמב"ם כתבו סברה זו רק לגבי טוחן, ורש"י פירש את סוגיית בורר באוכל מתוך פסולת, ומשמע שבאוכל מאוכל אין ברירה, אבל בטוחן ירק משמע שמחייב אף שלא ע"מ לבשל.

לכן נראה לומר שיש שני סוגי מלאכות. יש מלאכות שהן חשובות בפ"ע (כגון שהתיקון בהן משמעותי, או שהן מלאכות יצירתיות באופיין, כגון קצירה, בישול וכדו') ובהן חייב בכ"מ; ויש מלאכות שאינן חשובות כ"כ, ואשר אין מוגדרות כמלאכות יצירה מצד עצמן, ובהן חייב רק תוך כדי תהליך הייצור, ומה שמגדירן כמלאכות יצירה, וכתוצאה מזה כמלאכה חשובה, היא השתתפותן בתהליך הבאת חומר הגלם לתיקון.

מעתה נבין את שיטת הרמב"ם והתוס', שלהבנתם טחינת ירק אינה מלאכה יצירתית דיה כדי להתחייב, ולכן חייב רק בתור שלב מכין לבישול. שיטת רש"י, לעומת זאת, היא שמלאכת טוחן נחשבת מלאכה יצירתית אפילו בירק (ייתכן שלכן הוא מצריך דווקא חיתוך דק), ואילו ברירת אוכל מאוכל אינה די יצירתית (ועוד נדון בשיטתו בהמשך, בע"ה).

סברה זו, שהעובדה שהמלאכה היא חלק מתהליך הייצור מוסיפה לה חשיבות, מצינו בחי' הר"ן בשם הרא"ה. הגמרא (עד.) מעלה שגם כותש יהיה אב מלאכה, כיון שהיה במשכן, ועונה: "שכן עני אוכל פתו בלא כתישה". וביאר הר"ן בשם הרא"ה: "דעני לאו דווקא... והילכך כיון דרוב העולם אוכלין פתן בלא כתישה - לא חשיבא". כלומר, כיון שאין העולם כותש, אין הכתישה נחשבת חלק מתהליך הייצור, ולכן אין היא מלאכה חשובה.

נראה, שאף באותה מלאכה עצמה - בתנאים מסויימים - היא תחשב יצירתית דיה כדי להתחייב, ובמקרים אחרים היא לא תחשב מלאכה חשובה להתחייב עליה.

בזה נוכל ליישב את שיטת הר"ח, שלענין "פרים סילקא" פירש שמדובר דווקא כעין כותש, אבל בהכנת החבית (עד:) חייב על דקדוק הקנים, אע"ג שאין כאן כתישה. לפמש"כ איכא למימר שאם טוחן כעין כתישה - זוהי מלאכה חשובה ויצירתית, וחייב בכ"מ; אבל בחיתוך לכמה חלקים - אינו מתחייב אלא אם זהו שלב בתהליך של ייצור, ואז הוא מקבל חשיבות ומתחייב ע"ז, ולכן חייב במדקדק הקנים לצורך בניית החבית. ובבורר ייתכן לומר שבאוכל מתוך פסולת חייב בכ"מ, כיון שיש כאן תיקון גדול, ובאוכל מתוך אוכל אינו חייב, כיון שאין כאן תיקון כ"כ.

ו.

יש ראשונים המחייבים במלאכות הללו אף שלא תוך כדי תהליך היצירה (רשב"א). נראה שהם מבינים שאף מלאכות אלו הן יצירתיות במידה מספיקה כדי לחייב. אולם, אף לפי ראשונים אלו ייתכן שאין לדחות לגמרי את החילוק שהעלינו, ועדיין יש הבדל בין מלאכות שאינן חשובות, לבין מלאכות חשובות. לעיל הבאנו את דברי הרשב"א שטוחן מותר לאלתר, ונראה לבאר את דבריו, שכיון שהטחינה היא לצורך אכילה, הרי היא מוגדרת כהכנה לאכילה ולא כמלאכה יצירתית, כיון שפעולות שאדם עושה על שולחנו אינן מוגדרות כיצירה, אלא רק מה שנעשה במטבח או בשדה מוגדר כמלאכה של יצירה, ולכן טחינה לאלתר מותרת. כ"ז רק במלאכות שאינן יצירתיות בפ"ע, כגון טוחן ובורר, ולכן הדבר תלוי באיזו מסגרת עושים את המלאכה. אבל במלאכות שהן מלאכות יצירתיות בפ"ע, ודאי לא יועיל ההיתר של לאלתר, ופשוט שבישול לאלתר אסור מה"ת. לפי"ז מיושבות הקושיות שהוקשו על הרשב"א (באות א'), שהרשב"א למד מבורר לטוחן שמועיל לאלתר, כיון שגם טוחן - כבורר - אינו מלאכה חשובה, וברור שרק במלאכות כאלו נאמר ההיתר של לאלתר. לפי הדברים הללו נבין את ההו"א בסוגיית בורר (עה.) שיהיה מותר לברור לבו ביום או פחות מכשיעור, שכיון שהברירה היא לזמן מוגבל או בכמות שאינה מסחרית, אין היא נחשבת מלאכה יצירתית.

לפי"ז, נבין אף את שיטת החזו"א (סי' נ"ז), שהיתר לאלתר מועיל דווקא כשנעשה דרך חיתוך ולא בכתישה, שכן כתישה נחשבת מלאכה יצירתית, ולא יועיל שהיא לצורך אכילה.

סיכום ביניים

מצינו סברה בראשונים שהחיוב במלאכות שבת הוא תוך כדי תהליך תיקון וייצור בלבד. העלינו שתי גישות עיקריות, שבהן ניסינו לשלב סברה זו:

1. סברה זו היא בעצם כלל התופש לגבי כל המלאכות הנעשות בחומר הגלם, והמחלוקות בראשונים קשורות בשאלה מה מוגדר כתהליך יצירה.

2. יש להבדיל בין מלאכות חשובות למלאכות שאינן חשובות. במלאכות חשובות חייב בכ"מ, ובמלאכות שאינן חשובות חייב רק תוך כדי תהליך הייצור.

יכולים להיות מספר גורמים שיגדירו מלאכה כמלאכה חשובה - א. תיקון משמעותי. ב. אופן עשיית המלאכה, כגון ברירה בנפה וכברה או לאוצר. ג. תוך כדי תהליך היצירה (גישה שלישית בעניין זה יעויין בס' בית ישי סי' י"ז).

לפי חילוק זה העלינו, שיש ראשונים הסוברים שכל המלאכות די יצירתיות כדי להתחייב עליהן. ההבדל בין המלאכות החשובות לשאינן חשובות בא לידי ביטוי בהיתר לאלתר, שאינו מועיל במלאכות החשובות ומועיל במלאכות שאינן חשובות.

חלק ב'

שיטת רש"י בבורר

איתא בברייתא:

"ת"ר: היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת" (שבת עד.).

כתבו התוס' שהגירסה היא - "היו לפניו שני מיני אוכלין", ומכאן הסיקו שאף בברירת אוכל מתוך אוכל חייב. אולם, רש"י אינו גורס "שני", וכתב ע"ז בריטב"א (כ"י): "דהכא בבורר אוכל מתוך פסולת הוא... ולא בבורר אוכל מתוך אוכל". וצריך בירור מה היא שיטת רש"י והריטב"א בבורר אוכל מאוכל, ומדוע העמידו הסוגיה דווקא באוכל ופסולת. הפנ"י כתב שתוס' הבינו בשיטת רש"י שאין בזה איסור, והוא עצמו כתב בשיטת רש"י שיש בזה איסור דרבנן. לכאורה זוהי מחלוקת האמוראים בירושלמי, האם חייב או פטור על ברירה באוכלים. גם המאירי מביא י"מ שבאוכל מאוכל אין ברירה.

אולם, במשנה (קלט:) מובא שנותנים ביצה במסננת של חרדל, ובגמרא מבוארת הסיבה לפי שאין עושין אותה אלא לגוון, ופי' רש"י שם: "למראה, שהחלמון יפה לגוון ולא החלבון, הלכך אידי ואידי אוכל הוא ואין כאן ברירת פסולת מאוכל". ומשמע מלשון רש"י שכל הסיבה שאין כאן ברירה היא כיון שבורר לגוון, אולם אם בורר מפני שברצונו לאכול את החלבון, הרי החלבון מוגדר כאוכל והחלמון כפסולת, ויש כאן איסור ברירה, ומשמע שיש חיוב בברירה באוכלים אף לרש"י?! עוד קשה, דמה אכפת לנו שאינו מעוניין אלא לגוון, והרי את המין האחד הוא רוצה לגוון, והמין השני אינו רוצה כלל, ומדוע לא יוגדר כברירת אוכל מפסולת?

קודם שננסה לתרץ את שיטת רש"י, נבוא לבאר את סברת הפוטרים בברירה באוכלים:

א. הישועות יעקב כתב שפטור, משום שזוהי משאצל"ג (מובא בביה"ל סי' שי"ט סע' ג' ד"ה לאכול מיד).

ב. הפנ"י כתב שבשני מיני אוכלים אין דרך לברור (עיין במורה בהלכה עמ' שצ"ד, הדן בדברי הפנ"י והישוע"י).

לפמש"כ בחלק א' נוכל להוסיף עוד שתי סברות:

ג. החיוב הוא רק תוך כדי תהליך הייצור, אולם אם היה מוכן לאכילה ורק אח"כ חזר ונתערב, לא שייך בזה בורר (אלא שאם חזר ונתערב בפסולת, נתבטלה הברירה, והברירה נחשבת כתיקון).

ד. באוכל מתוך פסולת יש תיקון גדול, שקודם אינו ראוי לאכילה והברירה מכשירתו לאכילה, אולם באוכל מאוכל אין זו מלאכה חשובה ואין מקום לחייב.

נראה לבאר את רש"י לפי הסברה השלישית. בסוגיה בעד. מדובר דווקא באוכל מפסולת, כיון שבאוכל שנתערב באוכל לא שייך ברירה, ובקלט: מדובר בחלמון וחלבון שמעולם לא היו נפרדים, ולכן ברירתם והפרדתם היא חלק מתהליך ייצורם, וחייב ע"ז.

ובברירה לגוון איכא למימר שתיקון ביצה הוא לאכילה, וברירה לגוון אינה תיקונה של ביצה, אולם אם בורר לצורך אכילה, ה"ז חלק מתהליך הייצור. יש צורך בכך שמין אחד יוגדר כאוכל, ומין שני - כפסולת, כדי שהפעולה תוגדר כתהליך תיקון, אולם אם שני המינים מוגדרים כאוכל, אין כאן תהליך תיקון, כיון שהאוכל כבר מתוקן. יוצא, שלשיטת רש"י באוכל מפסולת חייב בכ"מ, ובברירת אוכל מאוכל חייב רק אם זהו חלק מתהליך התיקון של האוכל. לשם כך יש צורך בשני תנאים:

א. לא נברר מעולם והמינים מעורבים מטבעם.

ב. מין אחד מוגדר כאוכל ומין שני כפסולת.

ייתכן שהגדרת מין אחד כאוכל ומין אחד כפסולת אינה תלויה באדם עצמו בצורה סובייקטיבית, אלא תלויה בדרך בנ"א, וכמש"כ לעיל בטחינה באוכלים שתלויה בדרך בנ"א (לפי תוס' הרא"ש). אכן מצאתי בחי' הר"ן שפירש בשם אחד מרבותיו את סוגיית סינון הביצה, שמדובר שסינן את הביצה כדי לשים את החלמון בתוך תבשיל, "וקמ"ל דלא מקרי בורר, כיון דהחלבון נמי ראוי הוא לאותה אכילה, אלא שהעשירים אינן קפדין על החלבון, כיון שהמאכל יותר יפה בשאין בה אלא חלמון לבד". משמע, שאין זה ברירה, כיון שרק העשירים מקפידים ע"ז, אולם אם כולם היו מקפידים היה נחשב בורר, כיון שאז הברירה היא חלק מהתיקון.

שיטת הרמב"ם

פסק הרמב"ם בפ"ח מהל' שבת:

הי"ב - "הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובורר מין ממין אחר - בנפה וכברה - חייב, בקנון או בתמחוי - פטור, ואם בורר בידו לאכול לאלתר - מותר".

הי"ג - "והבורר פסולת מתוך האוכל ואפי' בידו אחת חייב... הבורר אוכל מתוך פסולת בידו להניחו אפילו לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב. היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין, בורר אחד מאחר ומניח לאכול מיד. ואם בירר והניח לאחר זמן, אפילו לבו ביום, כגון שבירר בשחרית לאכול בין הערביים - חייב".

דייק הב"י מלשון הרמב"ם, שיש חילוק בין שיעור לאלתר הנצרך להתיר ברירת אוכל מתוך פסולת, לבין שיעור לאלתר הנצרך כדי להתיר ברירת אוכל מאוכל. בבורר אמ"פ צריך לאכול מיד, ואם בורר להניח לג' או לד' שעות חייב, ובבורר אוכל מאוכל לא מתחייב אא"כ בירר שחרית לאכול בין הערביים, וכתב ע"ז הב"י: "אלא שאיני יודע מנין לו חילוק זה". אכן צ"ע מה סברת הרמב"ם לחלק ומה מקורו לכך.

עוד הבדל שמצינו בין סוגי הברירות, שבאמ"פ יש צורך לברור את האוכל ולהשאיר את הפסולת, ואילו בברירת אמ"א משמע מהרמב"ם שאין זה משנה איזה מין הוא בורר, כל עוד בורר בידו לצורך אכילה (עי' ביה"ל סי' שי"ט סע' ג' ד"ה ומניח השני) [6].

א.

באופי היתר לאלתר יש שתי הבנות עיקריות: הבנה אחת היא שבורר לאלתר מותר, כיון שזהו חלק ממעשה האכילה. אמנם היתה כאן ברירה, אך כיון שהיא תוך כדי האכילה - לא נאסרה, והבורר לאכול לאלתר הרי הוא כ"אוכל ומצא פסולת בחתיכה, שהוא אוכל ומפריש פסולת מתוך אוכל שהוא מותר" (רמב"ן עד. ד"ה וכי'). הסברה בזה היא שנאסרו על האדם דווקא פעולות שמחוץ לגופו, ולא פעולות המתרחשות בגופו, ולכן אכילה ודאי לא נאסרה, אע"פ שהוא בורר מתוך פיו וטוחן בשיניו, וכמו שתהליכים המתרחשים בקיבתו לא נאסרו.

הבנה שניה בהיתר לאלתר היא, שכיון שהפעולה נעשית לצורך אכילה, אין היא מוגדרת כמלאכה יצירתית, וכפי שהסברנו לעיל בדברי הרשב"א. בתוספת ביאור - בורר מוגדר עפ"י מה שנראה לבנ"א, והדבר תלוי כיצד בנ"א קוראים לפעולה, וכשבורר לצורך אכילה, אין היא נקראת ברירה, אלא שיווי אוכלא [7].

נפ"מ בין הבנות אלו יכולה להיות בבורר ע"מ לאכול לאלתר ונמלך ולא אכל, שלדעה ראשונה חייב כיון שהברירה לא היתה חלק ממעשה האכילה, ולדעה שניה לא יתחייב, כיון שברר לצורך אכילה (עי' מ"ב בסי' שי"ט ס"ק ה' ובשעה"צ שם). נפ"מ נוספת אפשרית היא האם גם ברירה לצורך אורחים מוגדרת כלאלתר, שלדעה ראשונה אין היא מוגדרת כלאלתר, ולדעה שניה נחשבת לצורך אכילה (עי' באר היטב ס"ק ב').

נראה לתלות הבנות אלו במחלוקת הראשונים בעניין מספר התנאים הנצרכים להתיר ברירה, ובמחלוקת בשיעור לאלתר. שיטת הריטב"א (כ"י) היא שיש צורך בשלושת התנאים - ביד, אמ"פ ולאלתר, ושיטת התוס' (עי' קיצור פסקי תוס', וכן הביא הריטב"א בשם תוס') והטור היא שדי שיברור ביד ולאלתר, אפי' בורר פמ"א. נראה לי, שלשיטת הריטב"א יש צורך בלאלתר כדי שהברירה תוגדר כחלק ממעשה האכילה, וביד ובאמ"פ כדי שהפעולה תהיה מעשה לקיחה לפיו. אכן דעת הריטב"א שם, שהאכילה צריכה להיות מיידית (עיי"ש ד"ה אמרוה קמיה, וכן ד"ה אמר רב יוסף ובהערת הרב רייכמן שם). לשיטת התוס', לעומת זאת, טעם ההיתר הוא מצד צורך אכילה, ולכן אין קפידא שיהיה מעשה אכילה ממש, ורק שלא יברור בכלי או לאוצר, שאז הברירה מוגדרת כמלאכה יצירתית ונראית כמלאכת ברירה, ולא כשיווי אוכלא בעלמא. המחבר והרמ"א פסקו כר"ח, שיש צורך בשלושת התנאים, אולם אף לפי שיטתם ההיתר הוא מצד צורך אכילה, שהרי אינם מצריכים לאלתר אלא שיהיה סמוך לסעודה ואין צורך באכילה מיידית, ושיטתם היא, א"כ, שאם בורר הפסולת, זוהי מלאכה יצירתית, כיון שנראה כמתעסק בפסולת כדי לתקן את האוכל.

ב.

לפמש"כ בחלק א', נוכל לומר שהראשונים חולקים בהבנת מלאכת בורר, שלפי הריטב"א מלאכת בורר היא יצירתית מעצם מהותה, והיתר של צורך אכילה לא יועיל בזה, כמו שאינו מועיל לענין בישול, ולפי התוס' ברירה אינה מלאכה חשובה, ולכן אם בורר לצורך אכילה ה"ז מותר. ונראה שזוהי אף שיטת הרשב"א, שלמד מבורר לטוחן לענין היתר לאלתר, שכיון שאף טחינה אינה מלאכה חשובה, מועיל בה היתר לאלתר.

עפי"ז, נוכל לומר שהמחלוקת אינה כה קיצונית, שהרי הריטב"א העמיד את כל הסוגיה שם (עד.) בבורר אמ"פ, וא"כ נוכל לומר שהוא מצריך מעשה אכילה דווקא בזה, אבל בבורר אמ"א יודה הריטב"א לתוס' שצורך אכילה מספיק להתיר, וכפי שהעלינו לעיל, שבאוכל מאוכל אין הברירה חשובה, כיון שאין כאן תיקון כ"כ (חלק א', אות ה').

עתה נוכל להבין את דברי הרמב"ם: ברירת אמ"פ היא מלאכה חשובה, שהרי יש תיקון משמעותי, ולכן יש צורך בכך שהברירה תהיה חלק מהאכילה, כפי שסובר הריטב"א. בברירת אמ"א, לעומת זאת, שאינה מלאכה חשובה, די בכך שהיא לצורך אכילה, ולכן אין צורך לאכול מיד, ואף אין זה משנה איזה מן המינים הוא בורר.

ג.

בספר "דברי מנחם" לרמ"מ כשר (או"ח ח"ב, במלאכת בורר סי' י"א) מדייק בלשון הרמב"ם, שבהי"ב כתב סתם - "שני מיני אוכלין", ובסוף הי"ג - "שני מיני אולכין מעורבים", ותירץ שמדובר בשני מקרים שונים - בהי"ב מדובר כשהמינים מונחים זה על יד זה, ובהי"ג מדובר ששני המינים מעורבים, ומכאן בא לחדש שאף כשאין המינים מעורבים, יש חיוב ברירה אם בורר את כל המין. לפמש"כ, נוכל להסביר דיוק זה ברמב"ם בצורה אחרת. אמנם משמע ברמב"ם שמדובר כאן בשני מקרים נפרדים. בהי"ב עד אמצע הי"ג מתייחס הרמב"ם למקרה אחד - "הבורר אמ"פ או שהיו לפניו שני מיני אוכלין", ובסוף הי"ג מדבר הוא במקרה אחר - "היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין". עוד יש לדייק בלשון הרמב"ם, שבהי"ב כתב - "הבורר אמ"פ או שהיו לפניו שני מיני אוכלין", ובתחילת הי"ג כתב - "והבורר פסולת מתוך האוכל חייב", ומשמע שהדין הזה מתייחס גם למקרה של שני מיני אוכלין. מכאן, שכשנוקט הרמב"ם אוכל ופסולת, אין הוא מדבר דווקא על פסולת ממש, וייתכן שמדבר גם באוכל ובפסולת סובייקטיבים [8]. לפי זה, ניתן לומר שבהי"ב מדובר בברירת אמ"א המעורבים מטבעם, וברירתם היא חלק מתהליך ייצורם (כגון חלבון וחלבון, תורמוסין ופסולתיהן וכדו'), ולפמש"כ יש מלאכות המקבלות את חשיבותן כיון שהן מהוות שלב בתהליך התיקון, וא"כ בהי"ב מדובר באמ"פ ובאמ"א שלא נבררו מעולם, ובאלו אין מועיל היתר צורך אכילה, אלא רק מעשה אכילה. אך בסוף הי"ג מדובר בפירות שנתערבו לאחר תהליך תיקונם, ובזה מועיל אם בורר לצורך אכילה, ולכן דייק הרמב"ם בלשונו וכתב - "שני מיני אוכלין מעורבין".

ייתכן שמקור הרמב"ם הוא בגירסת הרי"ף בסוגיית בורר (עד.), שבברייתא הראשונה גורס: "היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל בורר ומניח", כלומר שאמ"א לצורך אכילה מותר, ולכן מותר אף לברור ולהניח לצורך אכילה (ואמנם הרי"ף מביא להלכה רק את תירוצו של אביי שמדובר בלאלתר, אך אין זה משנה אם בורר אמ"פ או פמ"א). בברייתא השניה גורס הרי"ף: "היו לפניו שני מיני אוכלין - בירר ואכל בירר והניח ר"א מתני פטור, ור' ירמיה מדפתי מתני חייב". וכאן מדובר באמ"פ, ולר' ירמיה מדפתי חייב אפילו בירר לצורך אכילה, כיון שבאמ"פ לא די בברירה לצורך אכילה, אלא יש צורך במעשה אכילה ממש.

מקור נוסף לשיטת הרמב"ם הוא מן התוספתא:

"פירות שנתפזרו מלקט אחד ואחד ואוכל. נתערבו לו פירות בפירות בורר ואוכל בורר ומניח, על השולחן בורר ומשליך לפני בהמתו, בדק אלו בפ"ע ואלו בפ"ע או שליקט מתוכן עפר וצרורות - ה"ז חייב" (שבת פי"ז ה"ו).

וביאר המנחת-ביכורים שבמקרה הראשון מדובר שנתפזרו לו הפירות במקום צרורות, והויא ברירת אוכל מתוך פסולת. ומבואר להדיא מן הברייתא שבאוכל מפסולת מותר רק אם אוכל מיד, אבל בפירות שנתערבו די בכך שבורר לצורך אכילה, ואף אם מניח על השולחן או נותן לבהמתו מותר, כיון שהברירה היא לצורך אכילה (יש לשים לב לכך שהברייתא נקטה דווקא פירות שנתערבו). בעניין "מניח על השולחן" ביאר שם המנחת ביכורים: "לאכול דלא מחזי כבורר, כיון דאוכל מיד", וא"א לומר שמדובר באיסור דרבנן, שהרי מפורש בברייתא שאם הניחם לאח"ז חייב חטאת. נראה, א"כ, שכוונתו כדברינו, שבאמ"א אם בורר לצורך אכילה אין נראה כברירה, ואינו נקרא ברירה אלא שיווי אוכלא, אבל באמ"פ ודאי שנקרא ברירה, ויש צורך במעשה אכילה ממש.

בספר בית ישי סי' י"ז סיים מאמרו בגדרי מלאכות שבת:

"והנה כל דברינו בזה אינם אלא לפלפולא לו"ד רבותינו ז"ל וקוב"ה חדי וכו'".

---