לע"נ אמי מורתי יוכבד ז"ל

  בת שמואל עקיבא הכהן

ברכה במקום סעודה / גד אלדד 

שנינו במשנה (ברכות נא:):

"מי שאכל ושכח ולא ברך, יחזור למקומו ויברך - דברי ב"ש. ב"ה אומרים - יברך במקום שנזכר. עד מתי מברך? עד שיתעכל המזון במעיו".

ובגמ' שם (נז:):

"אמר ר"ז ואיתימא רב דימי בר אבא: מחלוקת בשכח, אבל במזיד - דברי הכל חוזר למקומו ומברך".

מפשט הגמ' משמע, שלכו"ע קיים דין "ברכה במקום סעודה", ומעצם הדין חייב היוצא במזיד לחזור למקומו, בעוד שלגבי השוגג ב"ה מקילים, וב"ש מחייבים גם אותו לחזור.

וטעמא בעי, מדוע לשיטת ב"ה, המזיד חייב לחזור, בעוד השוגג פטור?

ממה נפשך: אם המזיד מקיים קיום כלשהו בברכה, מדוע ייפטר השוגג מאותו קיום; ואם אינו מקיים, מדוע להחזירו?

ויש להעמיק חקר, מה ראו על ככה לתקן ברכה במקום סעודה דווקא?

הקושיה מתחזקת לאור הדברים המובאים באור-זרוע, הל' סעודה סי' רי"א בשם הגדת "אלו הדברים", החולקת על גמ' דידן, ולדידה, ב"ה חולקים אף במזיד, ופוטרים אותו מלחזור, ואף מחייבים את ברכתו בכל מקום:

"ב"ה אומרים: יברך במקום שנזכר, מ"ט? משום שנראה כממעט את הכבוד, לומר, שאין לו לקב"ה רשות אלא באותו מקום בלבד (מקום הסעודה), ואם ברך במקום שנזכר, הוא מעיד על הקב"ה שהוא שליט בעולמו ומלוא כל הארץ כבודו, לפיכך מתקלס בכל מקום".

וכן איתא בגמ' דידן (ברכות נג:):

"כל היכא דמברכת, לרחמנא מברכת". 

דין בכבוד הברכה

כתב הרמב"ם (הל' ברכות פ"ד ה"א):

"כל המברך ברהמ"ז או ברכה אחת מעין שלוש, צריך לברך אותה במקום שאכל. אכל כשהוא מהלך - יושב במקום שפסק ויברך. אכל כשהוא עומד - יושב במקומו ומברך. שכח לברך ברהמ"ז ונזכר קודם שיתעכל המזון במעיו - מברך במקום שנזכר, ואם היה מזיד - חוזר למקומו ומברך, ואם ברך במקום שנזכר, יצא ידי חובתו. וכן אם ברך כשהוא עומד או מהלך, יצא ידי חובתו, ולכתחילה לא יברך ברהמ"ז ולא ברכה מעין שלוש אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל".

ותחזינה עינינו שהרמב"ם שוזר דין "ברכה במקום סעודה" בדין המוזכר בגמ' ברכות (נא:):

"תנא: האוכל ומהלך - מברך מעומד, וכשהוא אוכל מעומד - מברך מיושב, וכשהוא מיסב ואוכל - יושב ומברך, והלכתא בכולהו - יושב ומברך".

ולכאורה, ברור שטעם הלכה זו מדין כבוד הברכה ולא מדין קביעות, דאי לא תימא הכי, מדוע המיסב ואוכל לא יברך בהסבה? וכי יש קביעות יותר גדולה מזו?! והרי אכל מיסב?! וכן מפורש בשו"ע סי' קפ"ג ס"ט.

א"כ, יגיד עליו רעו, ונמצאנו למדים שדין "ברכה במקום סעודה" הוא דין בכבוד הברכה. אך גם למסקנה זו כיוונים וביאורים שונים:

א. כתב הרשב"ם בפסחים (קא:, ד"ה אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומם): "כלומר: ברכה חשובה בפני עצמן (והלכך) צריכין במקומן".

משמע מדבריו, שדין זה הוא דין חיובי בכבוד הברכה. רצונו לומר, ברכה חשובה תובעת מקום לעצמה.

ודמי למאי דאמרינן בברכות (ו:):

"א"ר חלבו א"ר הונא: כל הקובע מקום לתפילתו א-להי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים: אי חסיד! אי עניו! מתלמידיו של אברהם אבינו".

ומסבירים שם, דכיון שמראה שתפילתו חשובה לו, ע"י שמייחד לה מקום קבוע - א-להי אברהם בעזרו. ודון מינה ואוקי באתרין.

ונראה להסביר דבריו של הרשב"ם בשני שלבים:

א. מכבוד הברכה שייחד לה מקום.

ב. המקום היחידי הנוגע לברכה הוא מקום האכילה.

ולקמן נשוב לדבריו.

לפי דברינו, עצם דינא דידן הוא שייחד לברכתו מקום מסויים (דין א'), אך דין ב' נובע מחוסר אפשרויות נוספות.

ובהסבר ב"ה ניתן לומר, שהיוצא במזיד הרי הגדיר ביציאתו את מקום סעודתו כמקום ברכה, שהרי כשיצא ידע שעוזב "מקום ברכה", ולכן מחוייב לחזור. משא"כ בשוגג היוצא, שאיננו מגדיר ביציאתו [1] את מקומו כמקום ברכה, ולכן אוקמו דינו אדינא קמא, ונדרש רק לייחד מקום לברכתו, אך אין צורך שישוב למקומו.

לפי דברי הרשב"ם, הרי שיש למזיד קיום בכך שחוזר למקומו, בעוד שלשוגג אין קיום, ולכן אינו חוזר. מסקנה נוספת מדברי הרשב"ם היא, שלכאורה אין מניעה שיצא ממקומו על מנת לחזור, וכן היא דעת הרא"ש כדלקמן, והר"ן חלק עליהם.

וכפי דרכנו ברשב"ם, ניתן להסביר דברי הר"ח המובאים בראבי"ה (ברכות סי' קמ"ב), הסבור שהפיסקה במשנה - "עד מתי מברך? עד שיתעכל המזון שבמעיו", אינה אומרת שלאחר זמן זה לא יברך כלל, אלא שלאחר זמן זה אין צריך לחזור למקומו כדי לברך. ונראה בדעתו שדין הברכה אינו תלוי בזמן "שיתעכל במזון במעיו", אלא כיון שהתחייב בברכה, מחוייב ועומד הוא, אך כל זמן שהאוכל במעיו יש לו קשר למקום הסעודה ושייך לחייבו לחזור. ברגע שכלה המזון ממעיו, נותרה לו חובתו הנקייה של ברכה, ואותה הוא מקיים בכל אתר ואתר.

ב. מצאנו למאירי שכתב (ברכות פ"ח מ"ט):

"שראוי לאדם שלא לזוז ממקומו עד שיברך".

ובהסבר דבריו נראה, שאין דין חיובי במקום סעודה, אלא כיון שיוצא לפני שמברך, מבזה הברכה. דוגמא לאיסור מעין זה נמצא בברכות (י.):

"א"ר יצחק א"ר יוחנן א"ר יוסי בר חנינא משום ראב"י: כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל, עליו הכתוב אומר 'ואותי השלכת אחרי גוך' - אל תקרי 'גוך' אלא 'גאיך', אמר הקב"ה: לאחר שנתגאה זה, קיבל עליו מלכות שמים".

לאור דברים אלו, טעמם של ב"ה מבואר, שכן היוצא במזיד ביזה את הברכה, ועל כן מעצם הדין מחוייב הוא לחזור, משא"כ היוצא בשוגג, שאין יציאתו ביזוי מדעת - אין מחוייב לחזור. לפי הבנה זו, אפילו אם יחזור המזיד למקומו, הרי שאת עצם הקיום של "ברכה במקום סעודה" לא יוכל לתקן.

  ניתן לצרף לכיוון זה דעת בעל-המאור, הכותב בפסחים (כ. מדפי הרי"ף) שאין לעקור מסעודה אלא לדבר מצוה [2]. לפי דברנו דינו ברור, דכיון שעוקר לדבר מצוה אינו בכלל "ואותי השלכת אחרי גאיך", שהרי פרש לחפצי שמים.  

חשש "שמא ישכח"

כיוון שונה לחלוטין ניתן למצוא בדברי הרא"ש בפרק כיסוי הדם (סי' ה'):

"ומה שאמרו בפרק ערבי פסחים - 'הניחו שם (היוצאים ממקומם) זקן או חולה, כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה' - לא בשביל שהיסח הדעת זוקק לברכה (רצונו לומר, אינם חייבים מדינא לברך קודם שיעקרו), אלא עצה טובה קמ"ל, שמא ישהה כל כך עד שיהא רעב מחמת סעודה, ולא יעלה לו ברהמ"ז על מה שאכל, כדאמרינן בברכות" [3].

לפי סברה זו, "ברכה במקום סעודה" איננה הלכה במקום או בכבוד, אלא זו הלכה הנובעת מחשש שמא יצא ממקומו וישכח לברך.

אלא שלפי סברה זו יש להבין דינם של ב"ה, מדוע מזיד יחזור ושוגג יברך במקום שנזכר?

אמנם הקדמנו, שגם לפי המאירי אין למזיד קיום בחזרתו מדין "ברכה במקום סעודה", אך שם הדברים יותר פשוטים, כיון שהאיסור הוא לא לבזות את הברכה, והוא, כיון   שביזה - יחזור. אך השוגג,   אפשר וכלל

לא עבר על האיסור, ולכן יברך במקום שנזכר. לעומת זאת, כאן גם חזרת המזיד ועונשו, אינם קשורים, ואינם כלל באותו מישור לאיסור. אם בעינן "ברכה במקום סעודה" מחשש "שמא ישכח", וגם כשיצא במזיד - חוזר, מדוע לא יחזור אף השוגג, כיון שהקשר בין השוגג והמזיד למקום הברכה הוא זהה?

וכדי לבאר ענין זה יש לחזור למחלוקת ב"ש וב"ה. והנה איתא בגמ' ברכות (נג:):

"תניא: אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך, יחזור למקומו ויברך?!

אמרו להם ב"ש לב"ה: לדבריכם, מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה?! לכבוד עצמו עולה, לכבוד שמים לא כ"ש?!".

ותמוהים ביותר דברי ב"ה לב"ש, בשלמא ב"ש קאמרו טענה שיש בה ממש, אך ב"ה חזרו על שיטת ב"ש, אך בתמיהה. וכי מה אמרו ב"ה? זוהי בדיוק שיטת ב"ש!

שוב ראיתי בירושלמי על אתר (ברכות פ"ח ה"ז):

"רבי יוסטא בר שונם אמר תרין אמורין, חד אמר טעמון דב"ש וחד אמר טעמון דב"ה. מ"ד טעמון דב"ש, אילו שכח שם כיס מלא אבנים טובות ומרגליות, שמא לא היה חוזר?! אף הוא יחזור למקומו ויברך. מ"ד טעמון דב"ה, אילו פועל עושה בראש הדקל או בתוך הבור, שמא מטריחין אותו לעלות... אלא מברך במקום שנזכר".

ושוב תמוהים דברי ב"ה, תינח פועל, העומד בפני גזל בעה"ב (עיין ברכות טז.), אך בשאר אדם מאי?

אלא דנראה דהירושלמי והבבלי כוונה אחת להם בביאור המחלוקת. ולפי שיטת ב"ה, אין כלל קשר בין דין "ברכה במקום סעודה", האומר שצריך לברך קודם שיעקור, לדין החזרה של היוצא ממקומו. והמזיד החוזר, לשיטת ב"ה, הוא מדין כללי של קנס המוטל על העוברים על תקנות חז"ל, ובשוגג, לא הטריחוהו. ולכן קאמר הירושלמי, שלגבי חזרה למקום סעודה כל אדם הוי כפועל, הטרוד בעסקיו, והבבלי כתב שכיון שכל הדין הוא קנס רגיל, לא מטריחינן השוגג ללא סיבה.

דייקא נמי, שבשני התלמודים ב"ש מדברים על מרגלית - דבר חיובי, בעוד ב"ה דנים על מידת הטירחה בחזרה.

אולם, כפי הנראה, מידי מחלוקת ראשונים לא יצאנו, שכן איתא בברכות (נג:):

"תרי תלמידי, חד עבד כב"ש בשוגג ואשכח ארנק דדהבא, וחד עבד כב"ה במזיד, ואכליה אריא".

והקשו קדמאי, היאך התלמיד שעשה כדברי ב"ש, זכה בארנק, הרי קיי"ל בברכות (י:) - "אמרו לו, כדאי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי ב"ה"?!

ותירץ תר"י (ברי"ף כז.):

"וי"ל דלא דמי, דהתם אע"פ שהיו אומרים ב"ה מטין וקורין, מודים שאין לו להתכוון ולהטות כמו שאומרים ב"ש. אלא שאם היה עומד מוטה, שיכול לקרות, ולפיכך כשאינו עומד מוטה ומטה בכוונה, עובר על דברי ב"ה ומתחייב בנפשו, אך הכא מודים ב"ה שאפי' בשוכח, אם רצה להחמיר על עצמו ולחזור למקומו הרי זה משובח, ונמצא שלא עבר (אותו תלמיד) על דבריהם, ולפיכך מצא ארנק".

אלא שבריטב"א נמצא:

"וי"ל, דהתם (במעשה דר"ט שהיטה) כיון שהוא עומד כדרכו, וכשרוצה לקרות ק"ש מטה עצמו, איכא ודאי הוכח דכב"ש עביד, ולית ליה למיעבד הכי מטעמא דפרישית לעיל. אבל הכא, לא מחזי כולי האי, דמימר אמרי צריך הוא   לחזור לשם לצורך אחר, ובכי האי שפיר דמי למעבד כב"ש, כיון דב"ה מודי".

ונראה להסביר מחלוקתם בתרי גווני:

א.   מחלוקת בדיני "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", במקרה שמ"ד אחד מודה שדברי החולק עליו הוא מעליותא, אלא שא"צ להחמיר כולי האי, האם מותר להחמיר כדברי הצד השני? ונמצא לדברי תר"י דשרי, ואילו הריטב"א מתיר דווקא כשלא מוכח שמחמיר.

  [ועיין בשדי-חמד מערכת הכף כלל ט"ז סק"ד ונמצא תר"י תנא דמסייע להרב חיד"א והריטב"א חולק עליו].

ב.   אך ניתן לומר שאין הריטב"א מסכים כלל שב"ש הוי מעליותא לדברי ב"ה, ולכן דורש שהרוצה להחמיר כדברי ב"ש, יעשה רק בדרך דלא מוכח. לעומת תר"י הסובר שגם לדברי ב"ה, עדיף לעשות כדברי ב"ש [4].

ונמצא שלהבנה זו למדנו את הגמ' כדברי הריטב"א, בעוד שתר"י קרוב יותר לרשב"ם, הסבור שחזרת המזיד למקומו היא מכורח דין "ברכה במקום סעודה".

ולכאורה, גם הרמב"ם סבור כהבנה השניה בריטב"א, שכן פסק בשוגג - "יברך במקום שנזכר", ולא הזכיר מאומה דחזרת השוגג למקומו הוי מעליותא. והא דסיים - "לכתחילה יברך במקום שאכל", איכא לאוקמי לכתחילה, טרם שיצא ממקומו, אך כשעקר בשוגג, לכתחילה יברך במקום שנזכר. וזה מקרוב ראיתי בשו"ת משפטי צדק סי' כ"א הדן במחלוקת ב"ש וב"ה דידן, עיי"ש.  

קביעות סעודה

מצאתי בלבוש (סי' קפ"ד ס"א):

" אמרו חז"ל, כיון שדרך האדם לקבוע סעודתו במקום אחד על הדברים החשובים כגון פת... צריך לברך גם כן באותו מקום שקבע שם לאכול סעודתו, כדי שיהא ניכר שיברך לש"י על מה שאכל שם".

רצונו לומר, כיון שקבע סעודתו במקום אחד, חייבוהו חכמים לברך באותו מקום, דלא יתכן לאכול במקום מסויים והברכה על אותו אוכל במקום שני. ולכאורה את החילוק בין שוגג למזיד מסביר הוא כהבנה השניה בריטב"א.

איברא, שקשה לשיטת ב"ש, כיון שדין "ברכה במקום סעודה" הוי לכאורה דרבנן,   היאך מזיד   שברך במקום   שנזכר, יחזור ויברך   במקום שאכל?!

ובשלמא למ"ד "ברכה שאינה צריכה" הוי דרבנן, אתי שפיר, דרבנן אמרו שכאן יברך, אע"פ שמדאורייתא יצא במקום שנזכר, דהם אמרו והם אמרו. אך לשיטת הסוברים ד"ברכה שאינה צריכה" הוי דאורייתא, היאך יחזור ויברך ויעבור על איסור דאורייתא ב"קום עשה", כיון שביטל דין דרבנן של "ברכה במקום סעודה"?!

ושמא "ברכה במקום סעודה" הוי דאורייתא, מדכתיב "ואכלת ושבעת וברכת" - מיד, דלפי מה שבארנו הוא הוא דין "ברכה במקום סעודה". אלא דלפי זה לא היה צריך להיות חילוק בין שוגג למזיד לדעת ב"ש, דמידי מזיד כתיב בקרא?! אך הטור, הפוסק שאפילו שבירך - יברך שנית, מחלק בין שוגג למזיד, וצ"ע.

שוב ראיתי שהקשה קושיה זו בספר "ערוך-השולחן", והעלה דאין לברך שנית בשום מקרה.  

דברים שאינן טעונין ברכה במקומם

אכתי פש לן לברורי דין דברים שאינן טעונים ברכה במקומם [5], לכאורה קשה, מדוע באמת אינם טעונין ברכה במקומם?

ותוך כדי דיבור נברר, האם שייך קיום של ברכה במקום סעודה אף בדברים אלו.

ויש להקדים לדיון זה, דברי החיי אדם (סי' מ"ז ס"ד):

"כיון דברהמ"ז דאורייתא החמירו   בה, שהאוכל   פת אסור לצאת ממקומו עד שיברך ברהמ"ז".

שמעינן מיניה, דאע"פ שיש שהסיבות המחייבות ברכה במקום סעודה שייכות אף בברכות דרבנן, מ"מ הואיל והן דרבנן לא החמירו בהן, שכל דין ברכה במקום סעודה הוא חומרה בדאורייתא.

א. ונראה לפי דברנו: לפי הרשב"ם שציינו בתחילה, הרי שכתב מפורש שאין קיום של דין זה, וטעמו עמו.

"דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן - כגון מים או פירות שאינן טעונין ברכה חשובה, והלכך א"צ במקומן אחריהן" (פסחים קא:).

ולדברנו דאיכא בדבריו שני שלבים :

א. ברכה חשובה תובעת מקום מסויים לאמירתה.

ב. המקום היחידי השייך, הוא מקום האכילה.

הרי שבדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן בטל השלב הראשון, וממילא אין צורך בשלב השני. ולקמן נראה שיש מחלוקת בראשונים האם שלב זה קיים.

אלא שעתה נשוב לאשש הסברנו ברשב"ם, וכהקדמה נביא דיון הגמ' בפסחים (קא:), שם איתא מחלוקת אמוראים בענין העוקר ממקום למקום בתוך סעודתו. ר' יוחנן סבר שא"צ לברך אלא בסוף סעודתו, רב ששת סבר שצריך לברך, ורב חסדא חילק בין דברים הטעונין ברכה במקומן, המצריכים ברכה בעקירה, לבין הדברים שאינן טעונין, שאין מצריכים. ורבי יוחנן עלה בתיובתא. ונחלקו ראשונים בדעת רב חסדא בדברים הטעונין ברכה ממקומן, האם א"צ לברך, לדעתו, דווקא כשעקר וחזר לאותו מקום - "דלקבעיה קמא הדר", או שמא אפילו כשסיים סעודתו במקום השני, עדיין מברך פעם אחת.

ודעת הרשב"ם והרא"ש כדעה השניה שהזכרנו, ויש להבין דעה זו, הלא קבעו סעודתן במקום הראשון, ומדוע מותר לעקור שלא ע"מ לחזור ללא ברכה?

ונימק זאת הרא"ש (בסי' ו'):

"כיון שאם לא היה אוכל כאן, היה צריך לחזור למקומו ולברך, הוי כאילו הוא עדיין במקומו, וגומר סעודתו ומברך ברהמ"ז".

כלומר, העובדה שהוא אוכל במקום השני, היא זו הפוטרת אותו מלברך במקום הראשון. ועליו הסתמך המשנה-ברורה, שניסח דבריו בצורה קצת שונה (סי' קע"ח):

"אבל אם אכל פת, שהוא דבר שצריך לברך במקום דווקא... וכל היכא שאוכל, על דעת קביעות ראשונה אוכל, וכאילו יושב במקומו דמי".

ודבריהם צריכים ביאור, היאך ניתן לומר שהיושב במקום השני הרי הוא כאילו במקום הראשון? ברם, לפי דברנו, עיקר הדין הוא ייחוד מקום לברכה, ומקום הברכה הוא משני ואינו מעיקר הדין, אלא מפני שמקום האכילה הוא המקום היחידי הבא בחשבון. אמור מעתה, כיון שאכל בשני מקומות, הרי גם המקום השני שייך עתה לברכה בדיוק כמקום הראשון, וניתן לברך בו לכתחילה.

וכך משמע מדברי הרמב"ם (הל' ברכות פ"ד ה"א):

"כל המברך ברהמ"ז או ברכה אחת מעין שלוש, צריך לברך אותה במקום שאכל. אכל כשהוא מהלך - יושב במקום שפסק ויברך, אכל כשהוא עומד - יושב במקומו ומברך. שכח לברך ברהמ"ז, ונזכר קודם שיתעכל המזון במעיו...".

הנה מבואר בדעתו שבברהמ"ז איכא שני הדינים: גם לייחד מקום וגם דין היוצא ממקומו, בעוד שלברכה מעין שלוש קיים רק הדין הראשון,   ואילו דין היוצא ממקומו אינו נמצא. כלומר, הדין השני של מקום אכילה, אשר איננו מעיקר הדין, אינו קיים בברכה מעין שלוש, והא דכתב הרמב"ם שלכתחילה לא יעקור אפילו בברכה מעין שלוש, איכא למימר דאין זה מחמת שישנו הדין השני, דאם כן מדוע המזיד לא יחזור? אלא הוא מחשש שמא ישכח, ולא משום קיום של מקום אכילה.

אלא דלפי זה יוצא שבברכת "בורא נפשות", שהרמב"ם כלל לא הזכיר בהלכה זו, אין אפילו חשש "שמא ישכח", וקשה!

ושמא יש לומר שבברכת "בורא נפשות" לא שייך למתני גבה "מקום שאכל", ולכן לא נשנתה בהלכה זו, כי אין לה קביעות במקום מסויים, אבל אה"נ שייך לגביה "שמא ישכח" בכל מקום שגמר לאכול, וחילוק זה נמצא בדברי המהר"ם חלאוה לקמן.

ונחזור לדברי הרשב"ם, אשר לפיו כתבנו שההנחה הראשונה בטלה וממילא הדין כולו. אך נראה שישנה מחלוקת ראשונים, האם הדין השני, והוא מקום אכילה, קיים.

וכתב המהר"ם חלאוה בפסחים (קא:, ד"ה הא דאמרת):

"פי' דאין להם קבע (בדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהם במקומם) ואין קובעין להם מקום כלל, והלכך שינוי מקום, ואפי' חזר למקומו, לא אמרינן לקבעיה הדר, דאין להם מקום קביעות כלל. אבל בדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן, שיש להם קבע לאכילתן, א"צ לברך, מאי טעמא - לקבעיה הדר".

ומפשט דבריו נראה, שמבדיל בדין השני שהזכרנו, והוא האם שייך כלל לדבר על "מקום אכילה" לגבי מאכלים שאינן טעונין ברכה במקומם.

איברא, דלראב"ד יש שיטה יחודית בסוגיה שם, והוא פוסק בכל זאת כר' יוחנן, שאין צריך לברך, אך דווקא כשחזרו למקומם. ועוד כתב:

"מיהו כשחזרו, ודעתן היה לשתות עוד, הואיל ולא הוצרכו לברך למפרע בצאתם, שהרי אין טעונין ברכה במקומם, ועכשיו חזרו, אין צריכים לברך בתחילה. אבל דברים הטעונין ברכה במקומם, כיון שאין רשאין לצאת - אפילו לדבר מצוה - עד שיברכו, שמא ישכחו   מלחזור, אם חזרו נמי טעונין ברכה בתחילה, שהרי הפסיקו הפסק גמור".

והנראה מדבריו, שאף שברכות בו"נ ומעין שלוש אינן טעונות מקום לכתחילה, הרי שיש גדר של "מקום אכילה" למאכלים שברכות אלו פוטרות, והוא הפוטר את היוצאים ע"מ לחזור מלברך שנית. נמצאנו למדים, לראב"ד, שיש מקום קביעות סעודה בברכת בו"נ ומעין שלוש, ויש קיום של מקום סעודה, רק לא הצריכו חכמים לחייב "ברכה במקום סעודה" כיון שאין הברכות חשובות, אך אה"נ - אדם המברך סעודתו, מקיים קיום של "ברכה במקום סעודה". אך אפשר שמכיון שלא חייבו מלכתחילה, השתא אין כלל דין כזה ולכן לא יקיים, אף לפי הראב"ד.

ב. והשתא נהדר ונחזי לטעם המאירי שכתבנו משום ביזוי, וננסה להבין החילוק בין הברכות. ושמא נאמר דלכתחילה אכן חייבו לברך במקום הסעודה בכל הברכות, אך בדיעבד, כשיצא, לא חייבו חכמים לחזור, כיון שהביזוי הוא רק לברכות דרבנן. ויש לסייע החילוק   קצת, מסברת המהר"ם חלאוה, שכיון שלא קבע עלייהו כלל, הוי כאילו אוכל ועוסק במלאכתו, ולכן כשחוזר לעסקיו טרם שמברך, לא הוי כ"כ ביזוי. ועדיין צ"ע, וצריכים אנו לדברי החיי-אדם שהוזכרו בתחילה.

ג. ולפי הסברה השלישית שהזכרנו "שמא ישכח", אכן נאמר שדינא קמא שיברך קודם שיעקור קיים בכל הברכות, אך לאחר שיצא אין מחזירין אותו אלא בברכה דאורייתא, כיון דהחזרה אינה מעיקר הדין. וכך מפורש בחיי-אדם כלל נ"ט ס"א.

נמצאנו למדים שיש צדדים המאפשרים קיום של "ברכה במקום סעודה" אף בברכות שאינן טעונות ברכה במקומם. 

"ואברכה מברכיך"  

---