לע"נ אבי מורי

יהושע בן עזריאל הכהן זללה"ה

הריני כפרת משכבו

גרעון כסף / יהודה זוסמן

א

במהלך הסוגיה בקידושין יד:, הדנה במקור לקניין כסף בעבד עברי, מביאה הגמ' את דינו של חזקיה: "'והפדה' - מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה". המסקנה המובנת היא, שאם לומדים שדין של גרעון כסף שייך באמה העבריה (או בעבד), ממילא שייך גם דין של קניין כסף.

רש"י שם מסביר את הלימוד: "מדלא כתיב 'ונפדה', משמע 'והפדה' ­שאף הבעל מסייע בפדיונה; אלמא בכסף נקנה, דאי לא קנאה בדמים, מאי מגרעה?". משמע מדברי רש"י, ששחרורו של עבד על סמך גרעון כסף שייך אך ורק כשנקנה בכסף. וכן, באמת, הבינו הראשונים בדעתו, ועלו בתימה. הקשה הריטב"א, לדוגמא: "...ולא נהירא, דדילמא דקנייה בשטר ונתן כסף בתורת דמים וקא מגרעא ואזלא מדמים!...". ומסיים - "אבל הנכון כמו שפר"ת... וכשם שקונה עצמה בכסף, כך נקנית בכסף". לפי דעתם, אין לחלק בין אם קנה בכסף לבין אם קנה בשטר. לכאורה, הבינו הראשונים, שגרעון כסף מהווה קניין שחרור בדמים, במקביל לקניין שחרור בשטר [1]. וכשם שלא דנים לגבי שטר שחרור באיזה קניין נוצר מצב העבדות, כך אין לשים לב להתחלת העבדות גם בנוגע לדין של גרעון כסף. אולם, לדעת רש"י, קשה - מדוע, באמת, מבדילים בין קניין כסף לקניין שטר, כשמדובר בגרעון כסף? [2]

ב

הרמב"ם (הל' עבדים, פ"ב ה"ח) כותב: "אחד המוכר עצמו בין לישראל בין לעכו"ם, ואחד שמכרוהו ב"ד, הרי זה מגרע פדיונו ויוצא". המקור לדבריו הוא המשנה בקידושין יד: - "וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף". והיות שהמשנה לא חילקה בין סוגי עבד עברי, גם הרמב"ם לא חילק ביניהם להלכה. אמנם, בהמשך דבריו, בנוגע לפרטי ההלכה, הרמב"ם אכן מחלק בין הקטיגוריות הללו. לגבי ע"ע הנמכר לישראל כותב הרמב"ם: "הרי זה מגרע ארבעה דינרין לכל שנה שעבד ונותן הנשאר, כסף או שוה כסף, ויוצא". אולם בסוף ההלכה, בהתייחסותו לע"ע הנמכר לעכו"ם, מדגיש הרמב"ם: "וגורע הדמים ומשיב השאר - כסף, לא תבואה ולא כלים, שנאמר - 'כסף ממכרו' - בכסף הוא נגאל מיד העכו"ם, ואינו נגאל בשוה כסף". וא"כ יש לתמוה - מהו החילוק בין נמכר לעכו"ם לנמכר לישראל? [3]

ג

הרמב"ם שם (פ"ד ה"ג) פוסק - "אמה העבריה נקנית בכסף או בשוה כסף ובשטר, ואינה נקנית בפרוטה מפני שצריך לקנותה בדמים שראויין לגרעון כדי שתגרע פדיונה ותצא" [4]. הרמב"ם אינו מזכיר הלכה זו בנוגע לעבד עברי, והבינו האחרונים שיש לחלק בין ע"ע לאמה עבריה בדין זה [5]. ושוב ניתן לשאול - מה היא הסיבה לחילוק זה; מדוע אין דואגים לשמור על אפשרות של גרעון כסף לגבי ע"ע?

כדי לתרץ, יש להתבונן בשני דינים, שבמבט ראשון אינם שייכים לדיוננו. במספר מקומות בש"ס מובא דינו של שמואל, הסובר: "הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה - מחולל", ובתוס' תמורה כז: (ד"ה לא אמרו) כתבו: "וצ"ל דהכא מיירי בבעל הבית הפודה הקדש שלו, וכי האי גוונא אמר שמואל דמחולל על פחות משוויו, אבל גזבר המוכר הקדש צריך שלושה או עשרה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה". מאידך, משנה מפורשת היא בערכין כה., שרק הבעלים - ולא אחרים - משלמים חומש בפדיון הקדש. ולכאורה קשה - מדוע מחמירין על הבעלים לשלם חומש, אך בו זמנית מקילים עליהם בחילול שוה מנה על שוה פרוטה [6] ?

נראה, שיש לחלק בין טיב פדיון של מקדיש החפץ לבין פדיון של אחרים. פדיון של הבעלים אינו קניין חדש, שעל ידו מחליפים את סטטוס החפץ, אלא חלק של תהליך בהקדש עצמו. כשאדם מקדיש חפץ, גלומה בתוך מעשיו האפשרות לפדות אותו בחזרה, וכשהוא מפעיל אופציה זו, הוא מגדיר את הקדשו המקורי באופן אחר. ברור, א"כ, מדוע אין הוא נופל לתוך המלכודת של ביטול מקח - הבנויה למקח וממכר, לקניין, ולא לביאור חדש של קניין שכבר קיים. אמנם, הוא חייב לשלם את החומש - המחיר שהתורה דורשת להגדרה חדשה של הקדש. לעומת זאת, כשאחר פודה חפץ, אין לו שום קשר לקניין שגרם להקדשתו. פדיונו מהווה קניין חדש לחלוטין. אין לתת לו את החירות לפדות מנה על פרוטה; הוא חייב לשלם מחיר מלא - כמו כל לוקח אחר. אולם, מאידך, פטור הוא מלשלם את החומש, מחיר הנדרש רק מהמקדיש - הפודה, ולא מאחר - הקונה [7].

יתכן, שעי"ז ניתן להסביר את מחלוקת הראשונים בנוגע לפדיון שדה אחוזה. מהפרשה (ויקרא כ"ז, טז'-כא') ומהסוגיה (ערכין יד:, כד.- כה.) יוצא, שאם המקדיש פודה את השדה לפני שנת היובל, אין השדה יוצאת מתחת ידו ביובל. אבל אם אינו פודה אותה, בין אם נמכר לאחר, בין אם נשאר ברשות בדק הבית, השדה יוצאת לכהנים של אותו משמר המשרת בריש שנת היובל. אמנם, נחלקו הראשונים במקרה שהגזבר מכר את השדה לאחר, והמקדיש קנה אותו מיד הלוקח. לדעת הרמב"ם (הלכות ערכין, פ"ד ה"כ) מסתכלים על קנייתו כאילו פדה מהקדש, ואינה יוצאת מרשותו בשנת היובל. לדעת הראב"ד [8], היות שהגיע כבר לידו של שליש, אינו יכול לפדות ממנו, כפי שהיה פודה מהקדש עצמו. ויתכן להסביר את מחלוקתם, שלדעת הראב"ד, זכות פדייה שייכת אך ורק כחלק של מערכת מעשה ההקדשה עצמו, וברגע שנכנס מישהו אחר לתמונה, נפסק הקשר בין המקדיש למעשה ההקדש המקורי שלו; אין לו יכולת להגדיר שוב אותו מעשה, כיון שהחפץ כבר יצא מהקדש. ממילא, נסתכל על המקדיש כמו על כל לוקח אחר. אולם לדעת הרמב"ם, פדיון שדה אחוזתו הוא זכות הניתנת לו כקניין חדש, כדי להחזיר אליו חפצו שהקדיש. א"כ, לא משנה הדבר אם הוא פודה ישר מהקדש או מאחר - מעשהו נחשב כפדייה, ואינו יוצא מידו בשנת היובל [9].

על רקע זה, ניתן להבין את שיטת רש"י הנ"ל. משמע מדבריו - "דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה", שיש קשר הדוק בין כסף המכניס לעבדות, לבין כסף המוציא מעבדות. ניתן לומר, שכשם שאפשרות לפדיון בהקדש היא חלק מחלות ההקדש עצמו, כן גרעון כסף טמון בתוך קניין העבדות המקורי. גרעון כסף אינו מהווה שחרור העבד, אלא פדיונו (והיינו פשוטו של מקרא - "והפדה"). א"כ, גרעון כסף, כשמפעילים אותו, אינו מבטל את העבדות, אלא מגדיר מחדש את קניין העבדות המקורי. לפני הגרעון קיים קניין לשש שנים של עבודה. אחריו נשאר קניין לארבע שנים בלבד - קניין שפג תקפו במסירת המעות לאדון, וממילא יוצא העבד לחירות. אמנם, גרעון שייך רק אם מדובר בקניין עבדות שניתן לפרעו, דהיינו, בקניין כסף, קניין של פרעון. אך שטר, שהוא קניין היוצר גוש אחיד של שש שנים - לא ניתן להגדיר אותו מחדש, ולכן - או שנבטל את הקניין ע"י שחרור העבד, או שנקיים אותו; עמדה אמצעית אינה קיימת [10].

כך ניתן גם להבין את שיטת הרמב"ם. ניתן לומר, שיש לחלק בין סוגי העבדים. נסתכל על האופציה של גרעון כסף באופנים אחרים. כשמדובר באמה עבריה, שמטרת מכירתה היתה ייעודה, ועכשיו ממאן האדון ליעדה - "אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה והפדה" - בהחלט סביר לומר, שגרעונה הוא חלק של הקניין המקורי, הנותן לה את האפשרות להמלט מאמהות, שתועלתה כבר אינה קיימת. משום כך, אם האפשרות לבריחה אינה קיימת (שנמכרה בפרוטה), גם האמהות אינה נכנסת לתוקפה. בנוסף, מכך שכופים את האב לפדות את בתו (קידושין יח.), דבר שאינו קיים בע"ע, רואים שפדיונה הוא חלק אינטגרלי מקניינה המקורי. אבל בע"ע, אף שלומדים את מתכונת הגרעון מאמה עבריה, הסיבות העומדות מאחורי גרעונו הן שונות לחלוטין. אנו מוכנים לתת לו את האפשרות להשתחרר, אך לא כחלק ממערכת הקניין המקורי. גרעונו הוא קניין שחרור - ולא פדיונו.

באופן דומה, יש לעמוד על הבדל עקרוני בין מעמדו של נמכר לעכו"ם לבין זה של נמכר לישראל. נמכר לעכו"ם, בעקרון, נחשב לעבד עולם, אלא שהיובל מפקיע את העבדות שלו [11] ; משא"כ נמכר לישראל - שנמכר לעבודת שש שנים בלבד. בנוסף, בנמכר לעכו"ם קיימת מצוה לפדות את העבד, משא"כ בנמכר לישראל. א"כ, כשמדובר בנמכר לישראל, הולך הרמב"ם לשיטתו, שגרעון אינו חלק מהקניין המקורי, אלא רק קניין מן הצד, שעל ידו ניתן לשחרר עבד, וכמו בכל קניין כסף אחר, אפשר להשתמש בשוה כסף. אולם, כשמדובר בנמכר לעכו"ם, שמצד אחד הוא קניין עולמי [12], אך, מאידך, מצוה לפדותו, דורשים פדיון שהוא קניין פורמלי, ולא קניין פרעון. ולקניין כזה, נדרוש דווקא כסף, ולא נסתפק בשו"כ [13].

להערתו של הרב יובל שרלו למאמר זה

ולתשובתו של יהודה זוסמן

---