סוגיית הרהור כדיבור / חגי קלמנוביץ'
א. סוגי הרהור שונים
המשנה במסכת ברכות דף כ: אומרת:
"בעל קרי מהרהר בליבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה".
הגמרא על אתר מביאה מחלוקת בדין הרהור:
"אמר רבינא: זאת אומרת הרהור כדיבור דמי... ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדיבור דמי".
בדין הרהור ישנה עוד סוגיה במסכת שבת דף קנ.. אומרת המשנה:
"ולא יאמר אדם לחברו לשכור לו פועלים".
הגמרא על המשנה מדייקת:
"לא יאמר אדם לחברו שכור לי פועלים, אבל אומר אדם לחברו הנראה שתעמוד עמי לערב, ומתניתין מני, כר' יהושע בן קרחה... אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכה כר' יהושע בן קרחה... מ"ט דר' יהושע בן קרחה דכתיב: 'ממצוא חפצך ודבר דבר' - דיבור אסור, הרהור מותר".
כמו כן, במסכת ברכות דף טו. מביאה המשנה מחלוקת בעניין ק"ש:
"הקורא את שמע ולא השמיע לאוזנו - יצא. ר' יוסי אומר: לא יצא".
הרא"ש משוה בין מחלוקת רבינא ור"ח בעניין הרהור כדיבור למחלוקת לגבי הקורא ולא השמיע לאוזנו, שת"ק, האומר שיצא, סובר שהרהור כדיבור, ור' יוסי, האומר שלא יצא, סובר שהרהור לאו כדיבור. על הסבר זה של הרא"ש קשה:
א. אם אכן שתי המחלוקות תלויות זו בזו, מדוע אין הגמרא בדף כ:, המדברת על המחלוקת בהרהור, תולה זאת במחלוקת התנאים שמופיעה בדף טו:, ומדוע הגמרא בדף טו. מסבירה את המחלוקת ע"י פסוקים, ואינה תולה זאת במחלוקת הרהור כדיבור?
ב. בדף טו: פוסק רב חסדא כת"ק, שאם קרא ק"ש ולא השמיע לאוזנו יצא, ועפ"י שיטת הרא"ש, א"כ, רב חסדא סובר שהרהור כדיבור, ואילו בדף כ: פוסק רב חסדא, שהרהור לאו כדיבור?
כדי לתרץ את העניין, צריך לחלק בין שני סוגי הרהור:
א. הרהור בלב בלי שום חיתוך שפתים - האדם חושב בלבו בלבד.
ב. האדם מוציא בפיו ויש חיתוך שפתיים, אבל אינו משמיע לאוזנו,
וכיון שכך אין זה דיבור מושלם.
בק"ש צריך "שמע", שישמע מה שמוציא בפיו, וכיון שהוא לא שמע, אין זה נחשב דיבור לעניין ק"ש, אלא הרהור משוכלל. נראה, שהסיבה שהגמרא לא השוותה בין הסוגיות היא, שבסוגיות מדובר בשני סוגי הרהור שונים. אולם הרא"ש בכל זאת קשר בין הסוגיות, כיון שישנם בדברי רב חסדא שני שלבים:
א. כשיש הרהור הלב בלבד, פוסק רב חסדא שהרהור לאו כדיבור (דף כ:).
ב. כשיש חיתוך שפתיים, אבל לא שמע יפה (פגם ב"שמע"), סובר רב חסדא כת"ק שיצא ידי חובה, כיון שבמקרה זה הרהור כדיבור. ועיין בשלטי גיבורים (דף יב. באלפס), שרמז לחילוק זה, וכן כתב בעה"מ.
יש לעמוד כאן על טעם החילוק הזה. מצד אחד יש לומר בפשטות, שכאשר ההרהור מלווה בחיתוך שפתיים המבטא אותו, למרות שהקול אינו נשמע, מוגדר הרהור כזה כדיבור. נראה, שהסבר נוסף עולה מתוך דברי רבנו מנוח, המובא בכסף משנה על הרמב"ם (הל' ק"ש פ"ג ה"ד). הוא מקשה מן הירושלמי, האומר, שמותר להרהר בדברי תורה בבית הכסא, בעוד שלפי הבבלי אסור לעשות כן (ולהלן נדון בסוגיה זו). ומתרץ, שאם הוא ת"ח וגרסתו שגורה בפיו והוא טרוד כרגע במחשבה בד"ת, מותר לו להרהר כי נחשב כאנוס, וזו כוונת הירושלמי המתיר. אבל אם גרסתו אינה שגורה בפיו ואינו טרוד בד"ת, אלא אונס את עצמו כרגע לחשוב בד"ת, אסור לו להרהר בבית הכסא. יש לומר שהיתר זה של "טרוד בד"ת" אינו בגדר של "אונס רחמנא פטריה", אלא משום שיש מחשבות שאין לאדם שליטה עליהן, כגון ת"ח הטרוד בגרסתו, והרהור בהן אינו נחשב מעשה רצוני שניתן לייחסו לאדם, ולכן אינן כדיבור. נראה שאפשר להרחיב את הרעיון הזה, ובכך להסביר את השיטה ש"הרהור לאו כדיבור": אין לראות מחשבת האדם כמעשה, משום ששליטת האדם במחשבותיו מאד מוגבלת. אם זהו החסרון בהרהור, מובן מאליו, שאם הוא מלווה בחיתוך שפתים, אפילו אי אפשר להגדירו כדיבור, הרי דינו כדיבור, משום שיש בו מעשה רצוני הנמצא לגמרי בתחום שליטתו של האדם.
חילוק דומה מאפשר לנו לתרץ קושיה אחרת. בסוגיה בדף כ: אומרים תוס': "ר"ח פירש דהלכה כרב חסדא (הרהור לאו כדיבור), מדמתרצי רב אדא ור' אליעזר למילתיה שמע מינה כוותיה קיימי, ולא יצא בק"ש בהרהור". כלומר, תוס' פוסקים כרב חסדא, משום שבגמרא יש תרוצים על שיטתו. קשה על תוס' - מדוע נדחקו להביא ראיה שהלכה כרב חסדא מהעובדה שבגמרא מתרצים כמוהו, הרי יכולים היו להביא ראיה מפורשת מהגמרא בשבת קנ., שהוזכרה לעיל, ששם פוסקים כר' יהושע בן קרחה, האומר שבשבת דיבור אסור והרהור מותר, כלומר, שמחלק בין הרהור לדיבור כרב חסדא? אכן, כאשר מביא רבנו יונה את מחלוקת רבינא ורב חסדא בעניין הרהור כדיבור, מביא הוא את הגמרא בשבת דף קנ. כראיה לדברי רב חסדא. א"כ, לא מובן מדוע לא הלכו תוס' בשיטה הפשוטה של רבנו יונה (ועיין לקמן בגירסת הרי"ף כשיטת רבנו יונה).
גם כאן ניתן לתרץ, שישנם שני סוגי הרהור:
א. הרהור בלב בלבד.
ב. דיבור מסויים, שממנו נלמד דבר אחר, והדבר האחר, שלא נאמר בפירוש, נקרא הרהור, כיון שרק חשב עליו ולא אמרו בפירוש.
ההבדל בין הסוגיות הוא, א"כ, שהסוגיה בברכות דף כ: מדברת על בעל קרי המהרהר בליבו ואינו מוציא שום דבר בשפתיו, ולכן פוסקים תוס' כר"ח שהרהור לאו כדיבור. לעומת זאת, בסוגיה בשבת ישנו דיבור מפורש - "הנראה שתעמוד עמי לערב", וממנו נלמד שרוצה לשכור אותו לעבודה במוצאי שבת. לפנינו, אם כך, סוג הרהור אחר, שאינו מחשבה בלב בלבד, אלא שיש בו גם דיבור מסויים, שאינו זהה עם המחשבה שניתן להסיק ממנו. הרהור זה גם אינו דומה למחשבה המוזכרת בסוגיה בברכות על הקורא ק"ש ולא השמיע לאוזניו, וכדברי רבנו חננאל בשבת שם: "טעמיה דר' יהושע בן קרחה - דיבור בפירוש אסור, אבל הרהור מותר". רבנו חננאל מוסיף את המילה "בפירוש", וכוונתו היא, שיש דיבור מפורש - שהוא אומר את שהוא חושב, ויש דיבור שאינו מפורש - שדיבורו אינו זהה עם מחשבתו, ודוקא המקרה האחרון הותר ע"י ר' יהושע בן קרחה. בכל אופן, מסתבר, שהתוס' בברכות לא רצו להביא ראיה מכאן לדברי רב חסדא, שהרהור לאו כדיבור בבעל קרי, משום שכאן יש סוג ייחודי של הרהור המלווה בדיבור שאינו זהה עמו, ואפשר לחלק בינו לבין מקרה שאין דיבור הסוטה מתוכן המחשבה. רבנו יונה, המוכיח משבת לבעל קרי, אינו מתחשב בחילוק הזה, וסובר, שהרהור של "הנראה שתעמוד עמי" אינו יותר גרוע ממחשבה בעלמא, שאין עימה דיבור כלל (סמך אפשרי לתפיסת רבנו יונה יש למצוא ברי"ף לשבת, הגורס בדברי ר' יהושע בן קרחה "דיבור אסור, מחשבה מותרת", ומשמע ש"הרהור" זה שווה ערך לגמרי ל"מחשבה" טהורה שאין בה דיבור).
רובד נוסף בהרהור ניתן ללמוד מסוגיה אחרת. הגמרא במסכת ברכות דף כד: אומרת:
"אמר רב הונא אמר ר' יוחנן: היה מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו וקורא ק"ש. אמר ליה רב חסדא: הא-להים, אם אמר לי ר' יוחנן בפומיה לא צייתנא ליה. ומי אמר ר' הונא הכי, והאמר רב הונא: ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת, לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה? לא קשיא, כאן בעומד כאן במהלך".
הגמרא מביאה מחלוקת בין רב הונא ורב חסדא בעניין הרהור תורה במקום הטינופת, וקשה על רב חסדא - מדוע בברכות דף כ: בעניין בעל קרי פסק, שהרהור לאו כדיבור, וכאן אוסר להרהר אפילו במקום הטינופת?
ניתן לתרץ שאין קשר עקרוני בין סוגיה זו לבין הבעיה של "הרהור כדיבור", משום שאפילו נניח שהרהור לאו כדיבור, בכל זאת יש לאסור, כי הרהור בד"ת כשלעצמו אסור בבית הכסא. אולם גם אם נאמר שהאיסור הזה תלוי בדין "הרהור כדיבור", יש לומר שכאן אין הגמרא אוסרת אלא אם דיבר והניח ידו על פיו, והרהור זה הוא כדיבור לכולי עלמא, שכן מה שמונע את הישמעות הדברים הוא רק גורם חיצוני - ידו. אפשר לומר עוד, וביתר פשטות, שאין זה כדיבור, אלא דיבור ממש, ואין להתחשב כלל בגורם החיצוני של הנחת ידו על פיו, וכן עולה מדברי הבית יוסף בסימן פה, ע"ש.
סיכום
ישנם ארבעה סוגי הרהור, שחכמים דנו האם הם כדיבור:
א. מחשבה בלבד בלי חיתוך שפתיים (ברכות דף כ: בסוגיית בעל-קרי).
ב. אמירת דבר מסויים, שממנו נלמד דבר אחר, והדבר הזה הוא רק במחשבה (שבת דף קנ. בעניין שכירת פועלים).
ג. דיבור ממש, אלא שהאוזן אינה שומעת, כלומר פגם ב"שמע" (ברכות טו., בעניין קרא ולא השמיע לאוזנו).
ד. ישנם דיבור ממש, חיתוך שפתיים ושמיעת אוזן, אלא שנתן ידו על פיו (ברכות דף כד:).
ב. דעות הפוסקים להלכה
בהלכה ישנם מספר כיוונים בעניין הרהור כדיבור או לאו כדיבור:
א. הרמב"ם בהלכות ק"ש, פ"ב ה"ח, פוסק, שאם קרא ק"ש ולא השמיע לאוזנו יצא. הכסף-משנה מסביר שלדעת הרמב"ם יצא בדיעבד. הרמב"ם פוסק כך על סמך הגמרא, הפוסקת להלכה להקל, וניתן להסביר את הרמב"ם בשני כיוונים:
1. פוסק שהרהור כדיבור, ולכן יצא (שיטה זו אינה נראית כל-כך, כיון שפסק בהלכות שבת, פכ"ד ה"א, שאסור לדבר בשבת דבר אסור, ונימוקו המפורש הוא שדיבור אסור והרהור מותר, ומזה נראה, שהפריד בין הרהור לדיבור).
2. פסק שהרהור לאו כדיבור (כשיטת תוס'), וכאן בכל זאת יצא, כי הדבר נחשב כדיבור ממש ולא כהרהור, וכך כתב רבנו מנוח המובא בכסף-משנה: "להשמיע לאוזנו, שיחתוך קריאתו בשפתיו, ולא שיקרא בלבו". לעומת זאת, לגבי בעל קרי זהו הרהור, וכך כתב הרמב"ם בפירוש המשניות על משנת "בעל קרי מהרהר": "מהרהר - מחשב ברעיוניו, ר"ל יקרא ק"ש בליבו ואל יניע שפתיו".
ב. הרמב"ם בהלכות ק"ש, פ"ג ה"ד, פוסק: "ואפילו להרהר בלבו בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ... אסור". אם נסביר כשיטה הראשונה, שהרהור כדיבור, ברור מדוע אסור להרהר, כפי שאסור לדבר, אבל הסבר זה דחוק, כיון שהרמב"ם אומר במפורש, שהרהור לאו כדיבור (כתוס'). לעומת זאת, אם נסביר, שהרמב"ם פוסק, שהרהור לאו כדיבור, אין ברור מדוע אסור להרהר. ויש לומר, שלפי הרמב"ם, בבית הכסא האיסור הוא אפילו להרהר בד"ת, גם אם הרהור לאו כדיבור.
ג. הטור (סימן ס"ב) פוסק במפורש: "דהרהור לאו כדיבור לצאת ידי קריאה", ואם קרא ולא השמיע לאוזנו - יצא.
ד. ה"שלטי גבורים" מביא את דברי ר' ישעיה אחרון, הפוסק שאפילו הרהר בליבו יצא ידי חובת ק"ש, ונראה שפסק כרב הונא, שהרהור כדיבור, ועיין ב"ח סימן ס"ב, שהסביר כך את דעת ר' ישעיה.
ה. השו"ע (שם) פוסק, שאם קרא בשפתיו ולא השמיע לאוזנו - יצא, ואם מחמת חולי או אונס קרא בלבו - יצא. פסק זה, שאם קרא בלבו יצא, אינו ברור.
רוב האחרונים הסבירו, שהמחבר פסק, שהרהור לאו כדיבור, ומה שכתב "יצא", אין הכוונה שיצא לכתחילה, אלא שיצא מחוסר ברירה, אבל אם יש עוד זמן מחוייב לקרוא שנית, וכן פסק המשנה ברורה. ה"פרי מגדים" בדעה יחידה חולק על האחרונים וטוען, שהמחבר סובר שהרהור כדיבור.