נס התרבותו של עם ישראל במצרים / אריאל פלנר 

עם ישראל, בעת שהותו במצרים, התרבה משבעים נפש לשישים ריבוא "הגברים לבד מטף". מטרת חיבור זה היא להוכיח שהתרבות זו היתה התרבות ניסית, להסביר את אופיו של הנס, ואת תפקידו וחשיבותו בהיסטוריה ובאמונה.  

משך תקופת שהות עם ישראל במצרים

קיימים, לכאורה, שלושה נתונים סותרים לגבי אורך התקופה בה שהו   בני ישראל במצרים. מחד, נמסר לאברהם אבינו בברית בית הבתרים:

"ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית, ט"ו, יג').

מאידך, ביציאת מצרים מסופר:

"ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה, ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (שמות, י"ב, מ').

מן הפסוקים נובע נתון נוסף, הסותר את שני הנתונים הללו. ברשימת היורדים מצרימה, מופיע קהת בן לוי (בראשית, מ"ו, יא'). על גיל פטירתו מסופר: "ושני חיי קהת שלש ושלשים ומאת שנה" (שמות ו', יח); עמרם בנו נאסף אל עמיו והוא כבן מאה שלושים ושבע (שמות ו', כ), ואילו משה רבנו, בנו של עמרם, יצא ממצרים בשנתו השמונים (שמות, ז', ז). סכום כל השנים הללו הוא שלוש מאות וחמישים, ואם ננכה את השנים החופפות של שלושת האנשים הללו, נקבל מספר קטן עוד יותר.  

יישוב הסתירה

הפירוש המקובל על רוב המפרשים (רש"י, ראב"י, ספורנו ועוד) הוא הפירוש המופיע בסדר עולם רבה (פ"ג), שארבע מאות השנים שנאמרו לאברהם אבינו מוסבות על "גר יהיה זרעך בארץ לא להם", ולא על "ועבדום וענו אותם" (מקרא מסורס). לפיכך החשבון מתחיל מהזמן שיש לאברהם זרע, כלומר מהולדת יצחק, כשאברהם היה בן מאה, שהרי "ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו" (בראשית, כ"א, ה'). יצחק הוליד את יעקב בשנתו השישים - "ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם" (בראשית, כ"ה, כו). יעקב ירד למצרים בגיל מאה ושלשים: "ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה" (בראשית, מ"ז, ט'). הרי לנו מאה ותשעים שנה מהולדת יצחק עד ירידת יעקב למצרים, וכדי להשלים לארבע מאות שנה, נותרו מאתיים ועשר שנה של ישיבת עם ישראל במצרים. חז"ל נתנו בזה את הסימן רד"ו, שאמר יעקב לבניו - "רדו שמה". בעל סדר עולם (שם) מוסיף שמאתיים ועשר השנים הללו חופפות לשנות חייו של איוב - "ימי שנותיו של איוב משעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שעה שיצאו" (בבא בתרא טו.). אצל איוב כתוב "ויסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה" (איוב, מ"ב, י'), מכאן שכפל לו הקב"ה את שנותיו לאחר אסונו. מכיון ש"ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה" (איוב, מ"ב, טז) - הרי שסכום כל שנותיו לפני האסון ולאחריו מסתכם במאתיים ועשר.

שלושים השנה   הנותרות של סיפור יציאת מצרים, לעומת ברית בין הבתרים, מיוחסות לתקופה שבין ברית בין הבתרים להולדת יצחק, ומכאן שאברהם היה בן שבעים בברית בין הבתרים, שהרי היה בן מאה בהולדת יצחק. פירוש זה יוצר בעיה, משום שנצטרך לומר שברית בין הבתרים התרחשה חמש שנים לפני נבואת "לך לך מארצך", שנאמרה לאברהם בגיל שבעים וחמש. לפי זה נידחק לומר שאברהם היה פעמיים בארץ ישראל. ישנם פירושים שונים המיישבים את סדר התקופות (עיין רמב"ן שמות, י"ב, מ'), וזהו כאמור הפירוש המקובל.

אם נניח שקהת ירד למצרים והוא כבן עשרים, שאת עמרם הוא הוליד בגיל שבעים וחמש, שעמרם אף הוא הוליד את משה בגיל שבעים וחמש ושמשה יצא ממצרים כבן שמונים - הרי לנו מאתים ועשר שנים.

לא ניכנס ביתר פירוט לבעיות אלו, שהן ענין בפני עצמו, ואינן שייכות באופן ישיר לנושא מאמרנו, שאינו תלוי בפתרון הבעיות שהוזכרו.  

מפקדי בני ישראל

המדרש מונה עשרה מפקדים שנפקדו בני ישראל. אחד מהם מתייחס לתחילת התקופה בה היו בני ישראל במצרים, ואחר - לסיומה. במפקד הראשון נאמר:

"ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש" (שמות, א', ה).

  נפקדו כאן הגברים בלבד [1] (איש וביתו), ולפיכך עלינו להעריך את משפחת יעקב היורדת מצרימה בכמאה וחמישים נפשות. במפקד השני ביציאת מצרים מסופר:

"ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף"   (שמות, י"ב, לז').

אם נניח שמדובר פה על אותם 603,550 יוצאי הצבא שמבן עשרים ועד בן חמישים שנפקדו שנה לאחר מכן במדבר סיני, ובהנחה שבין גיל עשרים לגיל חמישים יש קצת פחות מחצי מהאוכלוסיה, הרי שיש לנו כמספר הזה זקנים וטף, וכמספר הזכרים - נקבות, ולפי זה עם ישראל היוצא ממצרים מונה כשני מיליון וחצי עד שלושה מיליון נפשות.  

חשבון מתמטי להסברת ההתרבות

חישוב מתמטי פשוט (ע"פ משוואות הסידרה ההנדסית) מראה שכדי שאוכלוסיה בת מאה וחמישים נפשות תתרבה לשלושה מליון בכשבעה דורות (אם ניקח דור ממוצע שלושים שנה, הרי ש-7*30=210) עליה להכפיל את עצמה בכל דור בקצת פחות מפי חמישה. מכאן שהמשפחה הממוצעת צריכה להתברך בעשרה ילדים, שהרי לכל אדם יש שני הורים.

  ישנם הרבה אנשים שלא נישאים או שנשארים ערירים. כמו כן קיימת תמותת   תינוקות, ומדובר בדור שהרפואה לא היתה מתקדמת כבדורנו. ללא ספק, היו משפחות עם מספר ילדים קטן מעשר: למשל, לפי הידוע לנו, לעמרם וליוכבד היו רק שלושה ילדים - משה, אהרן ומרים. כדי לאזן את כל הגורמים הללו עלינו להניח שהיו מן הסתם משפחות עם מספר ילדים גדול בהרבה מעשר ומשפחה בעלת ארבעים ילדים, למשל, היתה חיזיון שכיח. ניתן להראות שגם היום, משפחה עם מספר ילדים שגדול פי שלושה- ארבעה מהממוצע היא תופעה שכיחה.

התורה מספרת לנו שהיו 22,273 בכורות - "זכר... מבן חדש ומעלה" (במדבר, ג', מג). בכורות אלו הם כנגד כל אוכלוסיית הזכרים, שהיתה יותר ממליון, כלומר - בכור כנגד ששים אנשים. לפי מה שהסברנו עד כה, יהיה ניתן להקטין את הבעיה הזאת, שכן אם מספר הילדים בכל משפחה היה גדול, הרי שמספר הבכורות קטן.  

הסבר ההתרבות

התרבות עצומה שכזאת היא ללא ספק רחוקה במידה ניכרת מהרגיל, והיא עומדת בניגוד מוחלט לחוקי הססטטיסטיקה והריבוי הטבעי האנושי. ניתן לראות באוכלוסיות שונות בהסטוריה האנושית, שמאה וחמישים נפשות יכולות, תחת תנאים טובים, להתרבות במאתיים שנה למאות איש, אך בשום אופן לא פי עשרת אלפים מזה. ישנו מאזן אקולוגי בטבע, הדואג לכך שאם מין כלשהו מתרבה בצורה מוגזמת, יבוא מין אחר וישמיד אותו, על מנת לשמור על איזון ולחלק את משאבי הטבע בצורה טובה ונכונה. ניתן לראות בבירור שבקצב התרבות כמו זה של עם ישראל במצרים, היה הוא מכסה תוך מספר דורות   את כל שטח כדור הארץ, וכעבור מספר דורות נוספים הוא היה מאכלס את כל מערכת השמש. התרבות כזאת הפרה בבירור את האיזון הזה; באופן טבעי לא יכולה היתה להיגרם, ובצורה מדעית אי אפשר להסביר אותה.

לפיכך, הדרך היחידה להסביר את ההתרבות הזאת היא לומר שעם ישראל, בתקופת שהותו במצרים, היה תחת תהליך ניסי. הקב"ה גרם לכך שחוקי הטבע של ההתרבות האנושית לא יהיו תקפים לגבי עם ישראל. הנס גרם לכך שעם ישראל יתרבה בצורה עצומה שכזאת.  

הדרכים לשלילת הנס

ישנן ארבע דרכים לשלול את הנס או להקטין את עוצמתו למימדים טבעיים:

א. התרבות כזאת היא טבעית ואינה סותרת את חוקי הטבע.

ב. התקופה הנ"ל היתה יותר ארוכה, ולכן עוצמת הנס קטנה.

ג. המספר שש מאות אלף הוא מוגזם ובפועל הוא היה הרבה יותר קטן.

ד. המספר שש מאות אלף כולל גם גויים שהסתפחו בצורה זו או אחרת לעם   ישראל.  

א. ההתרבות היא טבעית ואינה סותרת את חוקי הטבע

היו בתקופה האחרונה מספר נסיונות   של פרשנים שונים להראות שהתרבות כזאת היא טבעית ואפשרית, כגון שמימי הנילוס מרבים פריה ורביה, ויתכן שבני ישראל נשאו מספר נשים, וכן אפשר שהאריכו ימים וכך העמידו צאצאים הרבה. שד"ל, בפירושו לתורה, מתעמת עם טענות אלו ודוחה אותן אחת לאחת. מכל מקום, אין אנו צריכים לכך, משום שגם אם על פי חוקי הטבע היבשים אין הדבר בגדר בלתי-אפשרי, התרבות כזאת היא בניגוד לסטטיסטיקה ולריבוי הטבעי הנורמאלי, וחייבים להסביר אותה על פי השגחה של הקב"ה, כלומר על פי נס, וגם אם אין הנס הזה   עומד בסתירה לחוק טבע זה או אחר, עדיין הוא בגדר נס. גם מכת בכורות לא סתרה שום חוק טבע, שהרי אפשר שימותו בלילה אחד כל בכורי מצרים, ובכל זאת נחשבת מכת בכורות לנס מפורסם וחשוב.  

ב. התקופה היתה יותר ארוכה ולכן עוצמת הנס קטנה

גם מי שרוצה לטעון שהתקופה היתה ארוכה יותר, לא יוכל להאריכה ליותר מארבע מאות שנה, וגם עבור תקופה זו ניתן להראות שהתרבות כזאת היא רחוקה מלהיות טבעית ונורמאלית, אם כי עוצמה הנס לתקופה כזאת אכן תהיה קטנה יותר.

יתרה מכך, ישנה אפשרות לצמצם את תקופת ההתרבות. הפסוקים אומרים: "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" (שמות, א', ו), ורק אח"כ: "ויקם מלך חדש על מצרים וכו'" (שם, שם, ח). על כך אומר בעל סדר עולם פ"ג: "ואין לך בכל השבטים שהאריך ימים יותר מלוי, שכל זמן שהיה לוי קיים לא נשתעבדו ישראל למצרים, שנאמר: 'וימת יוסף וכל אחיו וכו'... ויקם מלך חדש על מצרים'". לוי מת בגיל מאה שלושים ושבע, וע"פ חשבון הדורות הוא היה במצרים תשעים וארבע שנים. "נמצא משמת לוי ועד שיצאו ישראל ממצרים קט"ז שנים, ואין השיעבוד יותר על כן". ואם נבין כהבנת הספורנו - "לאחר שמתו כל שבעים נפש נטו לדרכי שרצים" (שמות, א', ז), אזי ההתרבות הניסית היתה בתקופה הרבה יותר קצרה, ולפיכך עוצמת הנס גדלה פי כמה. ברם, דומה שאת פירושו של הספורנו ניתן לדחות, משום שכבר בספר בראשית כתוב: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (בראשית, מ"ז, כז').  

ג. המספר שש מאות אלף הוא מוגזם ובפועל היו פחות

הזוהר על הפסוק "כשש מאות אלף רגלי" (מובא בתורה שלמה על פרשת בא כרך י"ב, תק"פ) מנסה להסביר מדוע נכתב "כשש מאות אלף" ולא שש מאות אלף: "שכינתא נחתת למצרים את יעקב ושית מאה אלפין רתיכין קדישין עמה ("רתיכין קדישין" הוא מושג קבלי שמשמעותו - מרכבות קדושות), והיינו דכתיב: 'כשש מאות אלף רגלי'... 'שש מאות' לא נאמר אלא 'כשש מאות', כגוונא דאתו אלין, כך נפקי אלין". לפי הזוהר, המספר מדבר על "רתיכין קדישין", ולא על מספר בני ישראל, ומסביר הזהר שכתוב "כשש" ולא "שש", משום שמדובר על אותם "רתיכין קדישין" שכבר ירדו עם יעקב למצרים, ועכשיו יוצאים איתו משם. מכל מקום, הדברים הם דברי קבלה, ואינם אמורים לבטא את פשט הפסוקים.

ישנו נסיון לומר שאלף פירושו משפחה (אלפי ישראל), ולפיכך שש מאות אלף הם שש מאות משפחות. כדי להפריך את הנסיון הזה ולהוכיח כי מאמר הזוהר אינו פשט הפסוקים, עלינו להביא את מפקד בני ישראל במדבר סיני, שהוא "שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים" (במדבר, ב', לב). שם, ברור שהמספר מונה אנשים בודדים, ולא משפחות או "רתיכין קדישין".  

4. המספר שש מאות אלף כולל גם גויים

הפסוק אומר: "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף, וגם ערב רב עלה אתם" (שמות, י"ב לז'-לח'). המכילתא במקום מונה את מספרם של הערב רב: "וגם ערב רב - מאה ועשרים רבוא - דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: מאתים וארבעים רבוא, ר' נתן אומר: שלש מאות וששים רבוא". אם נסביר שהערב רב כלול במפקד, הרי שנוכל לצמצם את מספר בני ישראל וכן את עוצמת ההתרבות.

ישנן מספר טענות המפריכות אפשרות זו:

א.   קשה להניח שצאצאי שלושת האבות מנו רק מאות בתוך עם של מספר מיליונים, משום שלפי זה כולנו היום צאצאי הערב רב, ולא צאצאי אברהם, יצחק ויעקב.

ב.   במדבר סיני נמנו גם הפקודים לכל שבט ושבט, וכיצד אפשר לייחס את הערב-רב לשבטים?

ג.   הפסוק אומר: "וגם ערב רב עלה אתם", איתם - בנוסף להם ולא בתוכם.

אפשרות נוספת היא לומר שבמשך כל תקופת השעבוד נוספו מצריים לעם ישראל ע"י נישואי תערובת וע"י גיור, ולא על ידי אקט חד פעמי של הערב-רב.   לכן הם גם   מיוחסים לשבטים, כגון   מי   שנישא לבת   שבט ראובן - נחשב אף הוא במפקד בפקודי שבט ראובן. ברם, חישוב מתימטי פשוט מראה שגם אם כל בני ישראל נישאו בנישואי תערובת, עדיין הם צריכים להתרבות בצורה על טבעית כדי להגיע למספר עצום שכזה, אם כי עוצמת הנס, על פי פירוש זה, אכן קטנה. מכל מקום, סביר להניח שרוב בני ישראל לא נישאו בנישואי תערובת, אלא בינם לבין עצמם.

נמצאנו למדים, שהדרך היחידה להסביר את ההתרבות היא ע"י נס והשגחה של הקב"ה, ואכן, כפי שנראה להלן, בתורה מופיע הנס בכל גודלו ותפארתו, ומספר לא מבוטל של פסוקים מתארים אותו.  

הנס בפרק א' בספר שמות

"וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותמלא הארץ אתם" (שמות, א', ו-ז).

ומפרש רש"י ע"פ חז"ל:

"שנטו לדרכי שרצים שהיו יולדות ששה בכרס אחת" [2].

הפסוק האחרון בא במיוחד להדגיש את הנס ואת עוצמתו האדירה, שהרי יכול היה לכתוב "ובני ישראל פרו ורבו". מופיעות כאן ארבע מילים, שכל משמעותן היא לחזק ולהגדיל את עוצמת ההתרבות. ולא די בכך, אלא שהפסוק ממשיך ומגביר את העוצמה: "במאד מאוד ותמלא הארץ אתם". פסוק זה מופיע עוד פעמיים. מיד עם רדת יעקב למצרים כתוב:

"וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (בראשית, מ"ז, כז').

ובהמשך פרקנו לאחר שיחתן של המילדות עם פרעה:

"וירב העם ויעצמו מאד" (שמות, א', כ).

שוב מופיעות המילים הנרדפות, בצירוף מילת המפתח של הנס - "מאד" [3]. מדוע טורחת התורה וחוזרת על אותו הפסוק שלש פעמים? אין זאת אלא כדי להדגיש לנו שההתרבות היתה עצומה ואדירה מעבר לכל פרופורציה.  

העימות בין פרעה ובין הנס

האדם הראשון שנתן את דעתו להתרבות הזאת היה פרעה מלך מצרים, ולכן: "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום (מילים נרדפות) ממנו, הבה   נתחכמה לו   פן ירבה" (שמות, א', ט-י). משפחת יעקב היתה ביחסים טובים עם בית המלוכה, ומה ראה פרעה לגזור עליהם גזירות? אלא שבפני פרעה ניצבת היתה בעיה דמוגרפית קשה, והוא חשש ל"רוב המצרי" במצרים, שכן: "הבה נתחכמה לו פן ירבה". משום כך, נאלץ הוא לקטוע את היחסים הטובים שהיו לו עם בני ישראל, ולהעבידם בפרך. כעת אפשר להבין היטב את דברי מאן דאמר: "'מלך חדש' - שנתחדשו גזירותיו".

מן הסתם, לא היו לפועלים באותה תקופה תנאים סוציאליים נאותים, והעבודה היתה עבודה פיסית, שודאי הפילה חללים רבים. ע"י העבדות לא יוכלו בני ישראל להשקיע ממרצם ומזמנם בבניית משפחה, ואולי כך, חשב פרעה, יצליח לחסל את תופעת ההתרבות המוזרה שקמה עליו. הנס היה ש"והיה כאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרוץ" (שם, יב'). ע"פ חוקי הטבע, כאשר מענים את העם, צריך הוא להתמעט, ואילו הנס גרם שככל שחוקי הטבע דורשים התמעטות, ההתרבות דווקא גדלה. ההקבלה בין המילים "כאשר"-"כן" מראה שההתרבות גדלה ביחס הפוך למצופה. פרעה ראה שכך שאין הוא מצליח להתגבר על התופעה המוזרה הזאת, ולכן החליט להיות קשוח ואכזרי יותר: "ויאמר מלך מצרים למילדת העברית... ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים, אם בן הוא והמתן אתו ואם בת היא וחיה" (שם, טו'-טז'). המיילדות עונות לו: "כי לא כנשים המצרית העברית, כי חיות הנה, בטרם תבוא אלהן המילדת וילדו" (שם, יט').

המיילדות מסבירות לפרעה שעם ישראל כרגע נמצא תחת נס א-להי, ומשום כך הוא מתרבה כנגד חוקי הטבע, ומוטב לו לפרעה לעזוב אותם לטובתו כי שום גזירה שלו לא תצלח כנגד ה'. כל פרק א' בספר שמות הינו, איפוא, תיאור הנס לפרטיו.  

חששו של בלק

"ויגר מואב מפני העם מאד   כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל. ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כלחך השור את ירק השדה" (במדבר, כ"ב, ג-ד).

מדוע קץ מואב מפני בני ישראל? השור מכלה את ירק השדה במהירות ואינו משאיר כלום. באותה המידה, אם ימשיך עם ישראל להתרבות באותו קצב, הוא יצטרך לשעבד עבורו את כל המשאבים שבעולם, והוא יכלה ויכס את כל הסביבה. בלק חשש להפרת האיזון האקולוגי באיזור ע"י התרבותו של עם ישראל, ולכן הוא שולח אל בלעם "לקרוא לו לאמר: הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממלי ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני" (שם, ה-ו).

בלק מודע לשני ניסים שנעשו לעם ישראל:

א. יציאת מצרים.

ב. "כיסה את עין הארץ" - התרבה והתפשט על פני כל הארץ.

ישנה הקבלה בין הבעיה ודרך ההתמודדות של פרעה ושל בלק. אצל פרעה הבעיה היא: "ותמלא הארץ אתם", וכנגדו הבעיה של בלק היא "כסה את עין הארץ". שניהם מתייעצים עם אחרים: פרעה - "ויאמר אל עמו", וכנגדו בלק - "ויאמר מואב אל זקני מדין". פרעה אומר: "הנה עם בני ישראל..." וכנגדו בלק "הנה עם יצא ממצרים...". ההבדל ביניהם הוא המטרה - פרעה רוצה שעם ישראל ישאר תחת מרותו ולא יתרחק ממנו, והסכנה היא - "ונלחם בנו ועלה מן הארץ", בעוד שבלק רוצה רק להתרחק מהבעיה - "אולי אוכל   נכה בו ואגרשנו מן הארץ". אולי משום כך פרעה נענש, ובלק - לא.  

הנס במקרא ביכורים

כפי שנראה מלשון דבריו של מביא הביכורים, הרי שנס ההתרבות הוא שלב משלבי היווצרותו של עם ישראל. מביא הביכורים אומר:

"ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה'   א-להי אבתינו וישמע ה' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים. ויבאנו אל המקום הזה   ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" (דברים, כ"ו, ה-י).

נס ההתרבות הוא חלק בלתי נפרד משרשרת ניסים ואירועים היסטוריים, שבעטיים מביא עובד האדמה את הביכורים למקדש:

א.   שלב ההיווצרות הגשמית - "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב" (שוב המילים המקבילות - גדול עצום ורב).

ב.   שלב ההכנה הרוחנית, יציאה מעבדות לחירות - "ויוצאנו ה' ממצרים...".

ג.   התכלית - "ויבאנו אל המקום הזה... ארץ זבת חלב ודבש".

ובעקבות כל הניסים והארועים האלה: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'".

גם בלק מזכיר שניים מבין שלושת הניסים הללו: יציאת מצרים, וכיסוי פני הארץ (ההתרבות). בלק לא היה יכול, כמובן, להזכיר את הכניסה לארץ.  

נס ההתרבות כסיבה לעבודת ה'

בספר דברים בפרשת עקב אומר הכתוב:

"ועתה ישראל מה ה' א-להיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' א-להיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' א-להיך... את ה' א-להיך תירא אתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע. הוא תהלתך והוא א-להיך אשר עשה אתך את הגדלת ואת הנוראת האלה אשר ראו עיניך. בשבעים נפש ירדו אבתיך מצרימה ועתה שמך ה' א-להיך ככוכבי השמים לרב ואהבת את ה' א-להיך ושמרת משמרתו וחקתיו ומשפטיו ומצותיו כל הימים" (דברים, י, יב'-כב').

התורה מביאה סדרה של ציוויים: "ליראה את ה'", "ללכת בכל דרכיו", "ובשמו תשבע", ומדוע עלינו לקיים את כל הציוויים הללו? כי "הוא תהלתך והוא א-להיך אשר עשה אתך את הגדלת ואת הנוראת האלה". ומהן הגדולות והנוראות? "בשבעים נפש ירדו אבתיך מצרימה, ועתה שמך ה' א-להיך ככוכבי השמים לרב". משום כך - "ואהבת את ה' א-להיך". כאן מופיע הנס בהקשר אמוני מובהק. בגלל הנס הגדול והנורא הזה עלינו לקיים את מצוות ה'. בהמשך הפרשה מתייחס הכתוב גם לשני השלבים האחרים בהיווצרות עם ישראל: יציאת מצרים - "וידעתם... ואת אתתיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים לפרעה מלך מצרים ולכל ארצו" (שם, י"א, ב'-ג'); והכניסה לארץ - "ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך   היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה" (שם, ח).  

הבטחת ה' לאבות

נס ההתרבות מופיע בתורה עוד הרבה לפני שקרה, והוא אחת ההבטחות   שהבטיח הקב"ה לשלשת האבות. משה מזכיר לה': "זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים".

ההבטחה על ריבוי הזרע נאמרת ומודגשת לאברהם שש פעמים. בכולן ישנו דגש על המימד הבלתי טבעי של ההתרבות, ורק בחלק מהמקרים ישנה גם הבטחה על שני השלבים הנוספים: ירושת הארץ ויציאת מצרים.

א.   כבר בנבואת "לך לך" מופיעה ההבטחה: "ואעשך לגוי גדול" (בראשית, י"ב, ב').

ב.   אחרי היפרד לוט מעמו אומר לו ה':

"שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם. ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה" (בראשית, י"ג, יד'-יז').

  יש כאן הדגשה על המספר העצום והבלתי-טבעי של עם ישראל, שהרי מספר טבעי אפשר למנות. כאן מופיעה ההבטחה על ריבוי הזרע, בצירוף עם ההבטחה לירושת הארץ.

ג.   בברית בין הבתרים:

"ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך" (בראשית, ט"ו, ה').

  שוב קיימת כאן הדגשה על המימד הבלתי-טבעי של ההתרבות. בהמשך ההבטחה מופיעה גם יציאת מצרים: "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (שם, יד'). בהמשך ברית בין הבתרים מופיעה גם הבטחה על ירושת הארץ: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת" (שם, יח').

ד.   לפני הולדת יצחק מופיעה הבטחה ובה שוב הדגשה על גודל ההתרבות בצירוף להבטחה על ירושת הארץ:

"ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברהם ויאמר אליו: אני א-ל שדי התהלך לפני והיה תמים. ואתנה בריתי ביני ובניך וארבה אותך במאד מאד [4]... אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך, והפרתי אתך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו. והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והיתי להם לא-להים" (בראשית, י"ז, א'-ט').

ה. לאחר ההבטחה לפקוד את שרה אומר הקב"ה:

"ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום (מילים נרדפות) ונברכו בו כל גויי הארץ" (בראשית י"ח, יח').

ו. מיד לאחר עקידת יצחק אומר ה' לאברהם:

"כי ברך אברכך והרבה ארבה (חיזוק הכפלה והדגשה) את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים" (בראשית, כ"ב, יז').

ההבטחה על ירושת הארץ מופיעה שלוש פעמים בשש הבטחות הללו, ויציאת מצרים - רק פעם אחת, בברית בין הבתרים. גם ליצחק וליעקב נאמרה הבטחה על ריבוי הזרע. ליצחק נאמר: "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל" (בראשית, כ"ו, ד'); וליעקב, בחלום הסולם: "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך והיה זרעך כעפר הארץ" (שם, כ"ח, יג'-יד') 

תפקיד הנס באמונה היהודית

מדוע חוזר הכתוב חזור והדגש כמה וכמה פעמים על הריבוי העצום הזה? ומדוע שוב ושוב מבטיח הקב"ה לאברהם אח"כ ליצחק וליעקב שירבה את זרעם? אין זאת אלא משום שההתרבות העצומה והניסית היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה ומהאמונה של עם ישראל, והיא חלק אורגאני מהתפתחותו הבלתי טבעית והמיוחדת של עם הבחירה, שלאורך כל ההיסטוריה הוא בלתי טבעי וחריג, ולכן הוא גם נוצר בצורה בלתי­טבעית וניסית. משום כך, בשלושת שלבי ההתגבשות של עם ישראל - ההתרבות, יציאת מצרים והכניסה לארץ, ישנו מימד חשוב של התערבות א­להית ותהליך ניסי מיוחד.

נס ההתרבות הבלתי-טבעית הוא, אם כן, חלק חשוב ביותר בהיווצרותו של עם ישראל, ומשום כך מזכירים את הנס הזה במקרא ביכורים. גודל עוצמת הנס והעובדה שהכל ראו את גדולתו ואת המופלאות שבו הם סיבה להאמין בה' ולקיים את המצוות, כפי שאומר הכתוב בספר דברים בפרק י"א.  

הנס במפרשי התנ"ך לדורותיהם

מפרשי התנ"ך אכן הבחינו בנס הזה, ומפורסם מדרש חז"ל המובא ברש"י ובשאר מפרשים:

"פרו וישרצו - שנטו לדרכי שרצים שהיו יולדות שש בכרס אחת".

הרמב"ן מסביר ששבט לוי לא התרבה בעוצמה כשל שאר עם ישראל, משום שהוא לא היה בשעבוד. הנס מוזכר בצורה ישירה בפירוש החזקוני על פסוק "ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש":

"לספר נפלאותיו של הקב"ה נכתב מקרא זה, שבשבעים נפש ירדו אבותינו במצרים, ובמאתיים ועשר שנה שעמדו שם נתרבו לששים ריבוא גיבורים לבד מזקנים וטף".

הנס הזה הוא אחד הניסים הגדולים והמופלאים שנעשו לעם ישראל. כל הניסים המפורסמים בתודעתנו, כגון קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, עשרת המכות וכד', לא נמשכו אלא מספר שעות או מספר ימים, ואילו לפנינו נס שנמשך מאתיים ועשר שנה, יום יום ושעה שעה. משום כך תמוה במקצת מדוע אין הפרשנים לדורותיהם מייחסים לו תפקיד מרכזי וחשוב כלשאר הניסים המפורסמים. מדוע בהגדה של פסח אין הנס מוזכר בצורה ישירה ולו במילה אחת, למרות שבאופן טבעי היה מקומו שם?

רבים מבעלי מחשבת ישראל תולים את האמונה באחד הניסים, כגון בבריאת העולם, במעמד הר סיני, בקריעת ים סוף וביציאת מצרים. יש המזכירים את המן שירד ארבעים שנה כהוכחה לאמונת ישראל. מדוע אף לא אחד מזכיר את נס ההתרבות בהקשר כזה?

יתכן שהסיבה לכך היא דווקא התקופה הארוכה שנמשך הנס. שאר הניסים המפורסמים היו מאורעות חד פעמיים, שכל מי שחזה בהם או שמע עליהם נוכח בבירור שנעשו ניסים, בעוד שהנס שלפנינו נמשך לאורך הרבה שנים, וקשה להבחין בו בהסתכלות חד פעמית. ועדיין הדבר צריך עיון.  

---