שיטת רש"י בפסול "הדר" בארבעת המינים [1] / מאיר נהוראי

המשנה בסוכה (כט:) אומרת: "לולב הגזול והיבש - פסול".

נחלקו הראשונים בטעם הדבר:

א. רש"י - בעינן מצוה מהודרת, דכתיב: "ואנוהו".

ב. תוס', רא"ש, רשב"א, פהמ"ש לרמב"ם ועוד - נאמר אצל אתרוג "פרי עץ הדר" - הוקש לולב לאתרוג לעניין הדר.

מקשים התוס' על שיטת רש"י:

1. הידור מצוה, שמקורו בפס' "זה א-לי ואנוהו", מלמדנו שלכתחילה במצוות צריך הידור, אולם ברור שבדיעבד אין זה מעכב, בעוד שלולב יבש - פסול אף בדיעבד!

2. לקמן לא. מופיעה ברייתא: "תנא: יבש - פסול; ר"י - מכשיר. אמר רבא: מחלוקת בלולב, דרבנן סברי מקשינן לולב לאתרוג - מה אתרוג בעי הדר, אף לולב בעי הדר, ור"י סבר - לא מקשינן לולב לאתרוג; אבל באתרוג - דברי הכל הדר בעינן". מוכח, שלמ"ד יבש פסול - טעמו משום שהוקש לולב לאתרוג?!

שתי קושיות לפנינו: האחת מפשט הגמרא, והשניה קשורה להבנת דין "זה א-לי ואנוהו". מטרת המאמר היא לתרץ כיצד לרש"י "זה א-לי ואנוהו" יכול לשמש כפסול מעכב בקיום המצוה. אולם, תחילה נביא את תרוץ המאירי על השאלה - כיצד יסתדר רש"י עם מהלך הגמ'.

הגמ' לקמן לא: מקשה על רבא: "אתרוג הישן - פסול, ור"י מכשיר. תיובתא דרבא תיובתא?!" - כלומר, רואים שאפילו באתרוג אין צורך בהידור?! ומסיקה הגמ' שהמילים "פרי עץ הדר" נצרכות כדי לומר שמדובר באתרוג - " הדר באילנו משנה לשנה". רש"י הבין שלמסקנה גם חכמים לומדים ממילים אלו שהפרי הנידון בפס' הוא אתרוג, ואם כן, הטעם שיבש פסול הוא מצד דין "זה א-לי ואנוהו". החידוש הוא, שטעם זה נוגע גם להידור האתרוג.

תוס' על אתר חולקים ומציינים שבדף לה. יש דרשות נוספות, המלמדות אותנו ש"פרי עץ הדר" - הינו אתרוג. ואכן, מצאנו לקמן שתי דרשות:

א. "פרי עץ הדר" - טעם עצו ופריו שוין.

ב. "'הדר' - אל תקרי 'הדר', אלא - 'אידור' (גירסת הערוך - 'הדור')... ואיזו היא שגדל על כל מים? הוי אומר - זה אתרוג".

היוצא, שלרוב הראשונים חכמים ילמדו שני דברים מהפס':

א. "פרי עץ הדר" - אתרוג.

ב. הצורך באתרוג מהודר.

בנוסף לכך, קיים לדעתם היקש בין אתרוג ללולב, שאף לולב צריך שיהיה מהודר.

אך עדיין קשה, כיצד לרש"י פסול הלולב, אפילו בדיעבד, מדין "זה א-לי ואנוהו"?

לשם כך, נעיין במעט בדין זה, שמקורו במס' שבת (קלג:):

"תניא: 'זה א-לי ואנוהו' - התנאה לפניו במצוות: עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה, ס"ת נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, הלבלר אומן וכורכו בשיראים נאים".

ניתן להסביר את הברייתא בשתי אפשרויות:

א. ההידורים המצויינים בברייתא הם מצוה נפרדת , הנלמדת מהפס' "זה א-לי ואנוהו".

ב. הידורים אלו הם הרחבה למצוה המקורית וחלק ממנה , והצורך באותם הידורים נלמד מהפס'.

לכאורה, מהברייתא המובאת באותו עמוד ניתן להוכיח כאפשרות ב':

"ת"ר: המל (-בשבת): כל זמן שהוא עוסק במילה - חוזר, בין על ציצין המעכבים את המילה, ובין על ציצין שאינם מעכבים את המילה. פירש, על ציצין המעכבים את המילה - חוזר; על ציצין שאינן מעכבין את המילה - אינו חוזר".

טעם הדבר, דהואיל והחזרה היא רק להידור מצוה, לא נתיר לו להתחיל מחדש אם כבר פירש. אך אם עדיין הוא עסוק במילה, מדוע חוזר הוא אף על ציצין שאינם מעכבים? הניחא, אם נאמר שציצין אינם מעכבים מהוים חלק ממצות מילה , הרי זה מובן שכל זמן שעוסק במצוה - מותר לו לגמור את המצוה בשלמותה; אולם אם נאמר שזו מצוה נפרדת, הנלמדת מ"זה א-לי ואנוהו" - מהיכא תיתי? מצות מילה דוחה את השבת ולא מצוות אחרות?!

יתכן שתנאים חלקו בנידון דידן. אכן, כל ההידורים הללו הם לכתחילה, ולא בדיעבד, מלבד מקרה אחד המופיע במס' גיטין כ.:

"גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס - באנו למחלוקת ר"י ורבנן. דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת - מעביר עליו קולמוס ומקדשו; דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים - אין זה השם מן המובחר".

דוחה ר' אחא:

"דלמא לא היא, עד כאן לא קאמרי התם גבי תורה, משום 'זה א-לי ואנוהו'; אבל גבי גט - מודו".

כו"ע מסכימים שבדרך כלל "זה א-לי ואנוהו" הוא רק לכתחילה, אולם רבנן סברו שלעניין כתיבת השם דין זה לעיכובא, ולר"י זה רק לכתחילה. יתכן, שמחלוקתם נעוצה בעיקר הדין: לר' יהודה זו מצוה נפרדת, ולכן אין לחלק בין התחומים, בעוד שלרבנן - דין זה מהוה חלק מהמצוה עצמה, וסברו חכמים שלענין כתיבת השם יהיה דין זה לעיכובא. אם כן, במה שונה מצות כתיבת השם משאר המצוות, שדין הידור הוא לעיכובא?

ה"חתם סופר", בחידושיו לפרק "לולב הגזול", מסביר, שפשט הכתוב "זה א-לי ואנוהו", נאמר לענין אזכרות השם וכתיבתן, שכאשר מזכירים את שם ה' - "אנוהו". ממילא, קיימת שלמות באזכרות ה', וגם מה שנחשב כהידור ותוספת, הוא חלק בלתי נפרד מקיום המצוה.

הגמ' במסכת סוכה לו: אומרת: "אתרוג שנקבוהו עכברים - אמר רב: אין זה הדר ". אומר רש"י (ד"ה אלא): "...לרב לא נפיק, דהא מצוה הדורה בעינן, הואיל והמזכיר שם שמים עליו, כדאמר בריש פרקין - יבש פסול...". מה ראה רש"י להוסיף שסיבת ההידור היא בגלל שמזכיר שם שמים?

על פי דברי רש"י כאן מובנים דבריו בתחילת המסכת. אמת, רש"י מודה שדין הידור, הנלמד מהפס' "זה א-לי ואנוהו", נאמר כקיום לכתחילה, אולם מצאנו מחלוקת בין ר' יהודה וחכמים בענין כתיבת השם: לדעת חכמים פסול אפילו בדיעבד, מצד דין "זה א-לי ואנוהו", בעוד שלדעת ר' יהודה בדיעבד כשר. אצלנו נחלקו ר' יהודה וחכמים בפסול יבש,בהקבלה מדוייקת למחלוקתם בעניין כתיבת השם, שלחכמים פסול ור' יהודה מכשיר. רש"י (לו:) מוסיף שאכן יש קשר בין נטילת לולב לאזכרת ה', שהרי מזכיר שם ה' עמה, וכנראה הבין רש"י שנטילת לולב מלווה באמירת ההלל, שיש בה אזכרות שם ה', ולכן צריך להדר במצוה זו. חכמים, אם כן, הולכים לשיטתם, שהידור הוא חלק מהמצוה כאשר מדובר באזכרות השם, וכמו שבעניין כתיבת השם פוסלים הם אף בדיעבד, כך במצות נטילת לולב - ההידור מעכב אף בדיעבד. אף ר' יהודה לשיטתו, שכמו שבכתיבת השם הוא מכשיר, אף לעניין לולב יבש כך, כמו בכל מצוה שחסר בה הידורה.

לפי"ז, יורדת קושיית התוס', שכן רש"י מודה שדין "זה א-לי ואנוהו" קויים לכתחילה , אולם במקרים יוצאי דופן, כמו באזכרות שם ה', מהווה דין זה חלק בלתי נפרד מהמצוה ומעכב את קיומה, והואיל ובנטילת לולב מזכיר שם שמים עליו, פסול לולב היבש אף בדיעבד.

---