הערה למאמר "גרעון כסף" [1] / הרב יובל שרלו
באחת מנסיעותיי הקרה ה' לפניי את מאמרו של יהודה זוסמן, העוסק בהסבר שיטת רמב"ם בעניין גרעון כסף בעבד עברי . תורף דבריו היה, כי גרעון כסף אינו קניין מחודש של העבד בעצמו, אלא הגדרה מחודשת לקניין הראשוני של העבד העברי, וממילא יש להבחין בין גרעון לקניין הנעשה ע"י שטר, לבין גרעון לקניין הנעשה ע"י כסף. למעשה, מתבטל הקניין שהיה לאדון בעבד לגבי אותן שנים שהגרעון בא לשחרר את העבד. בניסוח אחר ניתן לומר, שהקניין הראשוני, למרות שהוא קניין לכל דבר, נושא בחובו אפשרות פוטנציאלית של ביטולו, הקיימת לאורך כל הזמן עד שהיא מופעלת. כל עוד אין היא מופעלת, מהווה היא קניין מוחלט, אולם בטולה מבטל אותה למפרע, ואינו זוקק הקנאה מחודשת.
רעיון זה של הגדרה מחודשת לקניין הינו רעיון, שניתן להחילו על יסודות רבים בהלכה, הן בתחום הקניינים והן בתחומים נוספים, וממילא יתכן, שניתן לראות בו חלק ממהותה של תורה. נביא חלק מהדינים שהוסברו בעזרת סברה זו. חלק מדוגמאותינו לקוח מספרי הגאון הראגאצ'ובר במקומות שונים.
שומא הדרא לעולם
בגליון המאה של "עלון שבות" פורסם מאמרו של הרב ברין בעניין שומא הדרא לעולם - סוגיית הגמרא ב"מ לה., שנלמדה אז בישיבה במסגרת לימוד החלק השני של הפרק הראשון בבבא מציעא. יסוד החידוש במאמר היה, שניתן להבין דין זה, לא רק כהקנאה מחודשת (כדעת הרמב"ן, שצריך לכתוב שטר על החזרת הקרקע), ולא רק כחזרה ממילא (כדעת הר"ן שם), אלא כבירור מחודש של עצם לקיחת הקרקע ע"י בעל החוב. תורף הדברים נוסח כך:"...חכמים אמרו בתקנתם, שגביית קרקע, שגובה בעל חוב בחובו היכא שאין ללווה לשלם, היא אינה גביה מושלמת וגמורה, וכבר בעת שיורד בעה"ח לקרקע, ששמו לו בי"ד בחובו, אין הוא יורד כבעלים גמור..." (שם עמ' 100). כל זאת למרות שהוא "...אוכל פירות בלא נכייתא, וגם יכול למכור ולתת במתנה כבעלים גמור..." (שם עמ' 101).
הרעיון דומה לעניין גרעון כסף בכך, שלמרות שהעבד קנוי לאדון לכל דבר (ומבחינות מסוימות אף קניין גוף), הרי, כמו בלווה, יכול העבד לפדות את עצמו בכל עת שירצה. ההסבר בשני המקרים דומה.
סוגיית "אי שתקיתו"
הסוגיה בב"ק ח. עוסקת ביכולת לקוח שקנה קרקעות להגבות מהקרקעות פחות ממה שמגיע על פי דין לבעלי החוב. המקרה היסודי הוא בלוקח, שקנה זיבורית, בינונית ועידית בסדר הזה, ועל פי דין מגיע לניזק של המוכר, לבעל חובו ולאשתו בכתובתה לגבות מן העידית, כיון ששעבוד הקרקע עבר לעידית, שנלקחה באחרונה. הסוגיה עוסקת ביכולתו של הלקוח לומר להם לגבות כדיניהם (ניזק - עידית, בעל חוב - בינונית, וכתובת אשה - זיבורית) מתוך איום שיחזיר את הזיבורית לבעלים, ועל ידי כך ייאלצו כולם לגבות פחות מן העידית. נחלקו ראשונים הן בדבר היקף האיום - האם הוא יכול "לכופף" את הניזק אפילו לזיבורית (רא"ש, בעה"מ), או רק לבינונית (רש"י, תוס'), וכן ביחס למסקנת הסוגיה - האם אכן קיים דין אי-שתיקתו (בעה"מ, ראב"ד), או שהגמרא חזרה בה מכל הדין, ויכולת ה"כיפוף" נובעת מדין "אי אפשי בתקנת חכמים" (רמב"ן בדעת רי"ף).
אולם מהסוגיה לא ברור מה תוקף האיום, כלומר: איזה כח יש ביד הלוקח להחזיר קרקע למוכר, והלא נעשה קניין גמור על הקרקע, ואין בידו לאיים בהחזרת קרקע למוכר?
הרמב"ן שם במלחמות רואה זאת כהקנאה מחודשת (אגב, כדאי לשים לב, שגם בסוגיה הקודמת לימדנו הרב ברין, שדעת רמב"ן היא הקנאה מחודשת). ראיית יסוד הדין כהקנאה מחודשת היא כה חזקה בדבריו, עד שמכח זה הוא דוחה את הסוגיה מהלכה, שהרי אם זו הקנאה מחודשת, יכול, לכאורה, כל קונה שקנה עידית לקנות זיבורית מעלמא, להקנות אותה למוכר ולעולם לא להגבות עידית! וכיון שהדבר אינו נראה, פוסק הוא שכל הסוגיה נדחתה מהלכתא.
הראשונים, שפסקו את הסוגיה להלכה, התקשו גם בשאלה אחרת - אם זו הקנאה מחודשת, מה מביא את הקונה לחשוב, שהמוכר יסכים לקנות את הקרקע בחזרה? מכח בעיה זו, כתב בעל ספר התרומות (שער ד'), שאכן אם המוכר לא ירצה, תיפול יכולת האיום של הקונה, והסוגיה בנויה על ההנחה, שמוכר בד"כ מעוניין בטובת הקונה.
אולם, ניתן להסביר בסוגיה, שמדובר בהחזרת המצב לקדמותו, ולמעשה - בהגדרה מחודשת של ההקנאה. כלומר: כל קניין קרקע הוא קניין לכל דבר, והקונה מוריש לבניו וכדו'. אולם, אם יחפוץ הקונה להחזיר את הקרקע, ויש לו עילה לדבר (גביה), הרי ההקנאה מקבלת הגדרה מחודשת למפרע ומתבטלת. לא הקנאה מחודשת יש כאן, אלא ביטול הראשונה, או ליתר דיוק,צמצומה לעידית בלבד. בכך תתורץ לשון הגמרא, שממנה משמע, שבחזרת השטר מתבטלת המכירה, למרות שהיא רק מילי, ובכך תבוטל השוואת הרמב"ן למקרה של קניין זיבורית מעלמא.
כהן שמכר שדה לישראל על מנת שיהיו המעשרות שלו
בירושלמי דמאי, פ"ו ה"ב, מופיעה מחלוקת אמוראים לגבי מקרה שהקונה מכר את הקרקעות שקנה למישהו אחר, וחזר ולקחה ממנו. הראגאצ'ובר טוען שמחלוקת האמוראים היא בנושאנו: האם "חזר ולקחה" הינו קניין מחודש, שעליו לא קיימת ההתנאה הראשונית, או שהוא החזרת מצב לקדמותו.
ניתן לערער על מסקנה זו, שכן ניתן להבין את המחלוקת ביחס לכוונתם הראשונית - האם כשהתנו את התנאי, התכוונו רק למכירה זו, או לכל זמן ועת שהקרקע תהיה ביד הקונה - ועי"כ לקבוע שאין כאן שאלה הלכתית ביחס למעמד מכירה וקניה מחודשת, אלא בירור בדעת המוכר והקונה. אולם, אם לא נסביר כך, הרי לפנינו דוגמה נוספת של החזרת מצב לקדמותו לאחר מכירה.
דינא דבר מצרא
בבבא מציעא קח: נפסק, שכל דינא דבר מצרא אינו קיים במכירה לבעלים הראשונים. נראה, שאם נסביר, שהחזרה לבעלים ראשונים, אינה כקניין מחודש, אלא ביטול מצב הביניים שהיה קודם, הרי שניתן להבין דין זה.
על פי זכרוני, הראגאצ'ובר מציע לבחון עקרון זה גם בתחומים שאינם קניינים, ונציין כאן שנים מהם:
סוכה בחולו של מועד
קיימת מחלוקת תנאים במסכת סוכה (כז:) לגבי בניית סוכה בחולו של מועד. אולם, "ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה בחולו של מועד". לכאורה, דעתו של ר"א לא ברורה, שהרי מה ההבדל אם הוא מסכך סוכה בסכך שנפל קודם לסוכות, שאסור, לבין עשיית סוכה מסוכה שנפלה בחולו של מועד? בירושלמי (שם, פ"ב ה"ז) מופיע, ששיטתו של ר"א בנויה על קנס, "שלא עשה סוכתו מערב הרגל", אולם בראשונים על הדף מופיעים שני נימוקים, המתמודדים עם האיסור, שלדעתם הוא מהתורה. רש"י מבאר, שכל הלאו של אי בניה בסוכות לא קיים על סוכה מעין זו, "הואיל וישב בה בי"ט, וזו להשלים היא, סוכת שבעה קרינא ביה, שתשלומין לראשונה היא". אולם תוס' שם מעירים, כי עפ"י גרסת ספרים אחרים משמע, שיסוד הפטור נובע "...לפי שבונה אותה באותן עצים", אולם לא ברור מה משמעות היתר זה. הסבר זה מופיע ביתר הרחבה בדברי הריטב"א.
אם נסביר, שהחזרת מצב לקדמותו אינה נחשבת כמעשה חדש, אלא גורמת להתעלמות מהשינוי שחל, הרי אף בנושאנו ניתן לומר כך: אנו מתעלמים מנפילת הסוכה, ואין אנו רואים את בניית הסוכה כמעשה מחודש, אלא כביטול הנפילה.
חוזר מעורכי המלחמה
המשנה בפרק השמיני במסכת סוטה מביאה את דעת ר' יהודה, שהבונה בית על מכונו (כלומר: שנפל) אינו חוזר מעורכי המלחמה. הנימוק לכך יכול להיות אחת משתים:
א. הנימוק העקרוני של חזרה מעורכי המלחמה אינו שייך כאן, כיון שמבחינת שמחתו היסודית, אינה דומה בניית בית חדש להחזרת הקודם.
ב. באופן אובייקטיבי, אינה דומה בניית בית חדש להחזרת בית בנוי (במקביל לדעת ר"א בסוכה).
אם ההסבר השני הוא הנכון, הרי הוא מתאים לדרכנו - ביטול היותו הרוס והחזרתו למצב חדש. כל זה, כמובן, רק לדעת ר"א, וחכמים שם חולקים על כך, וגם דעתם תלויה באחד משני הטעמים דלעיל.
בירושלמי שם מובאת ברייתא, הקובעת שלר"י "אם חידש בה דבר חוזר". ברייתא זו אינה יכולה להוות מקור להכרעה בין ההסברים, כיון שהן אם מדובר בהיבט הסובייקטיבי, הרי בחידוש דבר יש תחושה שמצדיקה חזרה מעורכי המלחמה, והן אם נאמר שמדובר בהיבט האובייקטיבי, הרי מדובר על ניתוק מהמצב הקודם ע"י בניית הדבר החדש.
אם נכונה דרכנו, נראה שניתן לקבוע כי מבחינת ראייתה של תורה, ניתן לדבר על קשר למקור הראשון גם לאחר שנעשה שינוי, קשר שקיים כל עוד לא בוצעה פעולה מפורשת של ניתוק. בעולמה של המחשבה יכול יסוד זה להיות הסבר לדברים רבים, לשינויים שנעשו, אך לא גרמו לאיבוד הזיקה למקורם הראשוני, וחזרתם לו מהווה שיבה ולא יצירת דבר חדש.