לע"נ אבי מורי

בנימין זאב בן צבי הלוי ז"ל

הריני כפרת משכבו

תליה בכתמים וביאור סוגיית עד שאינו בדוק / נועם גרין

א.

הגמ' במסכת נדה (יד.) אומרת:

"אתמר: בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם... רבי אומר: טמאה משום נדה, ורבי חייא אמר: טמאה משום כתם. אמר לו ר' חייא: אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד? א"ל: אבל (רש"י - הן באמת). אמר לו: א"כ אף אתה עשיתו כתם. ורבי סבר בעינן כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת, וכיון דנפק לה מדם מאכולת ודאי מגופה אתא".

ובהמשך שם בע"ב:

"תנא: רבי מטמא ורבי יוסי מטהר (כלומר, במקרה שבדקה בעד שאינו בדוק), ואמר רבי זירא: כשטימא רבי - כר"מ, וכשטיהר רבי יוסי - לעצמו טיהר (רש"י - לטעמיה אזיל, דאמר נמי הכי בדוכתא אחריתי), דתניא - האשה שהיתה עושה צרכיה וראתה דם, ר"מ אומר: אם עומדת טמאה אם יושבת טהורה, רבי יוסי אומר: בין כך ובין כך טהורה...".

סוגיה זו מעלה מספר שאלות:

1. טענת ר' חייא אינה מובנת - מדוע חילוק בין כגריס ועוד לפחות מזה שייך דווקא בכתם ולא בטומאה דאורייתא?

2. אף תשובת רבי קצת תמוהה, מדוע הוא צריך לומר ש"בעינן כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת", וכי לא ידענו זאת? אמנם אפשר לומר, שעיקר תשובת רבי היא בחלקו השני של המשפט - "וכיון דנפק... ודאי מגופה אתא". אולם משמע קצת, שרבי בא להדגיש דבר מסויים אף בחלקו הראשון של המשפט.

3. הגמ' משווה בין מקרה שבדקה בעד שאינו בדוק לבין מקרה שעשתה צרכיה ומצאה דם. הקשר בין המקרים אינו ברור. ההשוואה קשה במיוחד על רקע הגמ' נט::

"איבעיא להו: איש ואשה עומדין מה לי א"ר מאיר, כי אמר ר"מ בחד ספקא אבל בספק ספקא לא מטמא, או דלמא לא שנא...".

משמע מן הגמ' שמחלוקת ר"מ ור' יוסי היא בספק טומאה, ואילו אצלנו אומר רבי: "ודאי מגופה אתא", וטמאה טומאה ודאית.

4. הרמב"ם והראב"ד פוסקים במקרה שבדקה בעד שאינו בדוק כרבי, שטמאה, ובעושה צרכיה פסקו כר' יוסי, שטהורה. והקשה הרשב"א בתוה"ב (יט:) על דברי הראב"ד: "ולא ירדתי לסוף דעתו של הרב ז"ל, היכי מזכה לשטרה בתרי, דרבי זירא ורב אשי מדמו להו להדדי, דאינהו בקיאי בדידהו טפי מינן, היכי אמרינן אנן דלא דמו?" וצ"ע.

ב.

קודם שננסה להסביר את מחלוקת רבי ור' חייא וליישב את השאלות שהועלו, יש להסביר שאלה אחרת העולה בסוגיה. משמע שמחלוקת רבי ור' חייא היא רק לגבי רמת הוודאות שהדם הוא ממנה, אולם אם יודעים בוודאות שהדם מהאשה, טמאה נדה מדאורייתא לכו"ע. לכאורה מדובר כאן שלא היתה הרגשה, שהרי אם מדובר שהיתה הרגשה, א"כ בכ"מ צריכה להיות טמאה אף לר' חייא (כן מוכח מהסוגיה נט:), וכן משמע בב"י (סו. בדפי הטור ד"ה ומ"מ), שמדובר שלא היתה הרגשה, ולכן בפחות מכגריס ועוד תולים. צריך לברר, א"כ, מדוע טמאה מדאורייתא, והרי קיי"ל שאין האשה טמאה עד שתרגיש בבשרה.

כנראה, צ"ל שיש מקרים שהאשה טמאה מדאורייתא אף ללא הרגשה, כגון בבדיקת עד, וכן פסק הר"מ (הל' איסורי ביאה, פ"ט ה"א) : "ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדוד ה"ז בחזקת שבא בהרגשה". וכן בארו רבים מן האחרונים (עיין פתחי תשובה ריש סי' קפ"ג), שבבדיקת עד האשה טמאה מדאורייתא, כיון שודאי היתה הרגשה אלא שהתבלבלה עם הרגשת העד,וז"ל רעק"א (שו"ת סי' ס"ב) :

"אבל היכא דהוי ע"י בדיקת עד הלא רבו כמעט כל הפוסקים דטמאה ד"ת בלא הרגשה, דאמרינן ודאי ארגשה, אלא דסברה דהרגשת עד הוא"[1].

לפי"ז, מובן מדוע לכו"ע, אם ידוע שהדם ממנה - טמאה נדה. עתה, אם נשוב ונבחן את סוגייתנו, נראה שמדובר במקרה ביניים בין כתם דרבנן לבין טומאה דאורייתא. מצד אחד דינו ככתם, כיון שנמצא על עד שאינו בדוק, ויתכן שבא מעלמא. מצד שני היתה בדיקת עד, ואין כאן בעיה שלא היתה הרגשה כבשאר כתמים. דברי ר' חייא מובנים מאוד, כיון שלא ברור שהדם הוא ממנה, שהרי העד אינו בדוק, וממילא אין שום חזקה שבא בהרגשה ודינו ככל כתם. אולם דברי רבי תמוהים, התינח אם היה אומר שטמאה מספק, כיון שזהו ספיקא דאורייתא, שהרי אם הוא ודאי ממנה טמאה מדאורייתא דאימור ארגשה וכו', אך כיצד יכול הוא להסיק שהדם ממנה הוא, וטמאה ודאי, והרי אינו בדוק?![2].

ג.

קיי"ל שאשה שראתה כתם טמאה מדרבנן, אולם במקום שאפשר, מקילים ותולים בכל דבר שאפשר לתלות. לדוגמה: אם עברה בשוק של טבחים - טהורה, כיון שתולים שהדם בא משם. בהבנת דין תליה נראה בפשטות, שהכתם הוא ספק מן האשה ואעפ"כ טימאוה רבנן, אלא שהקלו בזה, שכל שאפשר לתלות תולים ואומרים שהכתם בא ממקור אחר. וכן משמע מדברי הגמ' (ס.), שכתם הוא ספק מן האשה. הגמ' שם אומרת, שאשה שהשאילה חלוקה לטמאת כתם אינה תולה בה, כיוון ד"מעלמא קאתי". לכאורה הכוונה היא, שאין וודאות שהכתם הוא ממנה, וכן כתב הרשב"א בתוה"ב (כ:) : "השאילה חלוקה לבעלת כתם אין הראשונה תולה בה, לפי שבעלת כתם זה אינה יודעת בבירור שממנה היה" (לשון הגמ' "מעלמא קאתי" עדיין קצת תמוה, כיון שהכתם הוא ספק מן האשה ולא בא מעלמא) [3]. וכן משמע אף מדברי הרמב"ם פ"ט ה"ב: "...וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר בא". ובכ"מ שם: "קשה לי הא הוי ספק ספיקא הוא, והו"ל למישרי - ספק מגופה בא ספק שלא מגופה ואת"ל מגופה...".

אולם יתכן להעלות הבנה נוספת בדין תליה: רבנן טימאו כתם, כיון שודאי הוא מן האשה, וכמו שאומרת הגמ' (ג.) : "בצפור לא נתעסקה, בשוק של טבחים לא עברה, האי דם מהיכא אתי?". אלא שאם עברה בשוק של טבחים, הרי נוצר ספק שמא הדם אינו ממנה ולכן מטהרים, דספק דרבנן לקולא. כלומר, דין תליה אינו הנחה שהדם בא מן המקור החיצוני, אלא עצם מציאות המקור החיצוני יוצרת ספק , ובמקרה של ספק כתם - טהורה. יתכן שזו דעת התוס', שכתבו (נח., ד"ה מודה) : "דאפי' מוחזק לה שלא הרגישה - טמאה, הואיל וראתה דם נדות ", משמע שכתם נאסר, כיון שהוא דם נדות - שבא בוודאות מן המקור. וכן אומר האו"ז (שנ"א) : "...אלא שגזרו רבנן על הכתמים, היינו ודאי שממנה יצא דם, אע"פ שלא הרגישה - טמאה, אבל לספק לא הזקיקוה, הלכך היכי דאיכא למתלי לקולא תלינן, אפי' כנגד התורפה... ודווקא בספיקא אחת תולה, אבל בתרי ספיקי לא, כדאמר בגמ' ישבה אין לא ישבה לא וכו'". כלומר, דין תליה אינו דין מיוחד בכתמים, אלא דין כללי בכל הש"ס, דספיקא דרבנן לקולא.

ד.

עתה נשוב לסוגייתנו. יתכן שבדיוק בנקודה זו נחלקו רבי ור' חייא - רבי מבין כאו"ז, שהמקור שתולים בו יוצר ספק מהיכן הדם, אולם כשאין מקור לתלות בו - אין ספק שהדם הוא מן האשה "דהאי דם מהיכא אתי", ולכן אם הכתם קטן מכגריס ועוד, יש ספק מהיכן הדם, וטהורה, אך בכגריס ועוד נסתלק הספק, וטמאה נדה[4]. לעומת זאת, ר' חייא מבין כרשב"א, שתליה היא הנחה שהדם בא ממקור אחר, ואם אין במה לתלות אין תולים, אך מידי ספק לא יצאנו. וא"כ, בכגריס ועוד אין ודאות שהדם הוא ממנה, ולכן טמאה משום כתם בלבד.

לפי"ז, יתורצו השאלות שהועלו לעיל: טענת ר' חייא מובנת בהחלט. לפי שיטתו, שתליה היא הנחה שהכתם בא ממקום אחר, שייך לדבר על תליה דווקא לגבי כתם, שטומאתו מדרבנן, והקלו בו חכמים שאפשר לתלות. מעתה, אם מחלקים בין כגריס ועוד לפחות מזה, ע"כ שמדובר בכתם שטומאתו מדרבנן. גם דברי רבי ברורים כעת: "בעינן כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת" -כל עוד יש פחות מכגריס ועוד יש ספק אם דם זה מן המאכולת, אך בכגריס ועוד נסתלק הספק, וברור שאין זה דם מאכולת, וודאי הוא מן האשה, וטמאה נדה.

אולם, עדיין נשאר לבאר את ההשוואה לאשה שהיתה עושה צרכיה ואת פסק הראשונים.

ה.

בגמ' מובאות שתי מחלוקות בנוגע לבדקה בעד שאינו בדוק. מחלוקת אחת היא מחלוקת רבי ור' חייא, ומחלוקת שניה היא מחלוקת רבי ור' יוסי. הב"י (סו. בדפי הטור ד"ה בדקה) תולה המחלוקות זו בזו וכותב: "אמרינן תו, דרבי יוסי ור"מ דפליגי בר"פ האשה... בפלוגתא דרבי ור' חייא פליגי, דר"מ כרבי ורבי יוסי כר' חייא". אולם בחי' הגהות שם מעיר: "בגמ' לא תלו הך פלוגתא דרבי ור' חייא בפלוגתא דר"מ ור"י, אלא הביא שם פלוגתא אחרת ג"כ בעד שאינו בדוק ולמחר מצאה עליו דם, דרבי מטמא ורבי יוסי מטהר, וקאמר שם דפליגי בפלוגתא דר"מ ור' יוסי, דרבי כר"מ ורבי יוסי לשיטתיה". לפי"ז יוצא, שיש ג' דעות בתנאים: רבי – טמאת נדה, ר' חייא - טמאת כתם, ולר' יוסי טהורה לגמרי. אלא שיש לדקדק מדוע לא הובאו כל ג' השיטות בברייתא אחת. יתכן להציע, שיש כאן שתי מחלוקות נפרדות. מחלוקת רבי ור' חייא היא בשאלה האם במקרה זה הדם הוא מן האשה בוודאות או לא, וכפי שנתבאר לעיל. מחלוקת רבי ור' יוסי היא מצד אחר. היינו, אפילו הכל יסכימו שהדם אינו בוודאות ממנה, האם הוא מוגדר כספק טומאה, וספיקא דאורייתא לחומרא, או לא. רבי סובר, שטמאה מספק[5], וסברתו - שהרי אם הדם הוא בוודאות ממנה טמאה מה"ת, כמו שביארנו, דאע"ג דלא הרגישה אימור ארגשה וכסבורה דהרגשת עד הוא. א"כ, כשספק הדם הוא ממנה, ה"ז ספיקא דאורייתא ולחומרא. ור' יוסי - יתכן שסובר, שכיון שלא ברור שראתה, ממילא לא ברור שהרגישה, וא"כ הוי ס"ס[6]. לפי"ז, מובנת היטב השוואת הגמ' למקרה של עושה צרכיה. הגמ' מדברת לגבי מחלוקת רבי ור' יוסי שהיא בספק אם הדם הוא ממנה. גם בעושה צרכיה ומצאה דם יש ספק אם הדם הוא מן החדר או מן העליה, שאם הדם הוא מן החדר בוודאות, האשה טמאה דאורייתא, ואע"ג דלא ארגשה - דאימור ארגשה וכסבורה דהרגשת מי רגליים הוא. א"כ, גם בזה חולקים האם הוא מוגדר כספיקא דאורייתא או לא.

עפ"י דברים אלו יורדת מאליה הקושיה על פסק הרמב"ם והראב"ד. במחלוקת רבי ור' חייא מכריעים כרבי, שהדם הוא ודאי מן האשה, ובמחלוקת רבי ור' יוסי, האם נחשב כספיקא דאורייתא, מכריעים כר' יוסי, שטהורה ואינה טמאה מספק, ולא קרב זה אל זה.

---