לע"נ סביי ר' מאיר ורעייתו ז"ל
ור' יוסף צבי ורעייתו ז"ל
שלא זכו לראותני חובש את
ספסלי בית-המדרש

השוואת דור המבול לאנשי סדום ע"פ המקרא והמדרשים / חגי גרוס

א. השוואת הדורות ע"פ המקרא

כאשר מספר המקרא את סיפור שני הדורות - דור המבול ואנשי סדום, נוקט הוא לשון דומה לאורך כל הדרך:

כבר בתיאור המצב המוסרי של שני הדורות נוקט המקרא אותה לשון - תאור של רוע גדול, חובק ומקיף את כל ישות אותם הדורות, עד שבדור המבול כל המחשבות הן רעות ואין מחשבה אחת טובה, ואף אנשי סדום מתוארים כרעים , והביטוי לכך הוא שהמלך המייצג את העם נקרא ברע [1].

גם ביחס לכמות החטאים, משווה המקרא בין שני הדורות:

על התפרצות כזאת של רע ובכזאת כמות, עולה מן המקרא שהפיתרון הוא השחתה , מחייה גמורה:

ההשחתה בשני המקרים מוחלטת, כנזכר במקרא. המילה המנחה בשני הסיפורים היא משורש שח"ת :

מספר הפעמים שהשורש שח"ת חוזר זהה כמעט בשני הסיפורים: בדור המבול חוזר השורש שבע פעמים, ואילו אצל אנשי סדום שמונה פעמים. הכמות, בשני המקרים, מעידה על הכוונה הזהה.

גם העונש בשני המקרים מבוצע בצורה דומה:

אך ההשחתה והמחייה אינן מוחלטות לגמרי: בשני המקרים ישנו אדם אשר ניצל, ובזכותו ניצלת גם משפחתו. בשני המקרים לשון המקרא דומה:

אצל נח סוגר ה' בעדו, בעוד שאצל לוט - המלאכים הם הסוגרים. אך בשני המקרים, הסגירה-ההצלה נעשית בידי ה' או שלוחיו.

בשני המקרים, לאחר ההשחתה עומד האדם וצופה על הארץ בחורבנה, וכאילו תוהה ומשתומם על גודל החורבן:

ובשני המקרים חוזר הכתוב ומדגיש, כי האדם ניצל בזכות הקב"ה ש זכרו : אצל נח נאמר שה' זכר אותו, ואצל לוט, שניצל בזכות אברהם, שה' זכרו, אך הזכירה שווה:

לאחר זכירה זו, מצאו שני האנשים את מנוחתם על ההרים:

בכך עדיין לא תם הסיפור: לשני האנשים קורה בהמשך מקרה דומה, והכתוב מדגיש את הפרטים השווים: ההשתכרות, היין, גילוי הערווה, והעובדה שהדבר קרה בין אב לצאצאיו:

הדמיון מזדקר לעין: הדמויות המרכזיות בסיפור - נח ולוט - משתכרים בעקבות שתיית יין, והצאצאים (בני נח ובנות לוט) רואים את ערוות אביהם (הבנות אמנם ע"מ להחיות זרע, אך תוך כדי גילוי ערווה). שניהם אינם יודעים את תחילת המעשה, אך יודעים את סופו (אצל לוט נקוד על "ובקמה", ומפרש רש"י: "בשכבה לא ידע ובקומה ידע").

אם כן, רואים אנו שהמקרא משווה בין דור המבול לאנשי סדום לאורך כל מהלך סיפור חטאם, הן בחטא והן בעונש, כאילו אומר שיש קשר בין שני המקרים. לכן, אולי, כאשר רוצה הקב"ה לכרות ברית עם בני ישראל לפני כניסתם לארץ, בפרשת ניצבים, מתאר המקרא את העונשים הצפויים למי שמפר את הברית באותה לשון שבה נענשו דור המבול ואנשי סדום:

"ומחה ה' את שמו מתחת השמים... גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשה כמהפכת סדם ועמרה אשר הפך ה' באפו ובחמתו" (דברים כ"ט, יט'-כה').

אך דרכו של המקרא שממעט הוא בדברים ובפירושים ונותן הוא את תמצית הדברים הכללית בלבד.

ע"מ לרדת לעומקם של דברים, נעזר במדרשי חז"ל על הכתובים, ונראה שגם המדרשים משווים בין סיפור דור המבול ובין אנשי סדום.

ב. השוואת הדורות ע"פ המדרשים

המדרשים משווים בסיפור שני הדורות בשני תחומים עיקריים - החטא והעונש[3].

הקדמה

"דור המבול אין להם חלק לעוה"ב ואין עומדים בדין... אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב... אבל עומדין בדין, ר' נחמיה אומר:... אלו ואלו אין עומדין בדין, שנאמר: 'על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים'... 'רשעים במשפט' - זה דור המבול, 'חטאים בעדת צדיקים' - אלו אנשי סדום..." (סנהדרין פ"י מ"ג).

1. החטא

לפי המדרשים לא היה כמעט תחום שלא חטאו בו אנשי הדורות הללו, החל מגאווה ומגזל, דרך שלוש עבירות של "יהרג ואל יעבור", ועד לכפירה בקב"ה:

א. כפיות הטובה וכפירה בקב"ה

"ת"ר: דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה ... אמרו: כלום צריכין אנו לו אלא לטיפה של גשמים, יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקים מהן..." [4] (סנהדרין קח.).

וכן:

"... אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה ... אמרו: וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם ועפרות וזהב לו למה לנו עברי דרכים..." (סנהדרין קט.).

ומפרש המהר"ל בחידושי אגדות (ח"ג) :

"כי רוב הטובה שיש לאדם - דבר זה הוא הגורם שהוא סר מן הש"י, כי כאשר אין לאדם רוב טובה, הנה אין הוא פורק עול שמים ויש לו לב נכנע, וכאשר יש לו רוב טובה אין עליו עול שמים... שעיקר חטאם בשביל רוב טובה שהשפיע הקב"ה להם, כי היו אומרים: יש לנו רב, ואינם צריכים להש"י...".

ע"פ הסבר המהר"ל, עולה מהמדרש שחטאם היה רצונם להתנתק מהקב"ה מתוך כפיות טובה ואי-הכרה בבורא, אשר נתן להם את רוב הטובה שהיתה להם - "אין עליו עול שמים כלל". בשני הדורות פריקת עול השמים היתה חמורה, כיון שהיא באה תוך יריקה לבאר שממנה שתו[5], שהרי מהקב"ה קיבלו את רוב הטובה, ואעפ"כ מאסו בו ופרקו עולו מעליהם.

ב. הזימה:

אחד הקלקולים הגדולים של שני הדורות הללו הוא שהיו שטופי זימה.

דור המבול :

"... וכן יצחק שלח ליעקב ליקח לו אשה הוגנת, לא כשם שהיו דור המבול שטופין זימה והולכים על מי שאינו הגון להם..." [6] (תנחומא, נח, י"ח).

אנשי סדום :

"' ואנשי סדום רעים וחטאים'... 'רעים' - בגופם" (סנהדרין קט.),

ומפרש"י: "רעים בגופן - שטופין זימה ".

מידת הזימה היתה כה גדולה בשני הדורות, עד שחטאו במשכב זכר :

דור המבול : ילקוט שמעוני רמז מ"ג:

"'ויקחו להם נשים...מכל אשר בחרו' - זה זכור ובהמה, ולא נמחו מן העולם עד שכתבו גממסיות לזכור ולבהמה..."

ומפרש בערוך: "גממסיות (גמס) - פירוש: כתובה, ולשון יון הוא". עד כדי כך שטופין בזימה היו, שכתבו כתובות לזכרים.

אנשי סדום :

"'ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה'... כיון שאמרו לו 'הוציאם אלינו ונדעה אותם' - לתשמיש" (ב"ר נ"ה).

ג. עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים:

אנשי הדורות הללו חטאו גם בשלוש עבירות, שעליהן מצווה האדם - "יהרג ואל יעבור":

דור המבול :

"'ותשחת הארץ'... כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים ..." (ילק"ש, רמז נ').

וכן בב"ר (ל"א ו') :

"'כי מלאה הארץ חמס' - אמר ר' לוי: 'חמס' - זה ע"ז ; 'חמס' - זה ג"ע ; 'חמס' - זה שפיכות דמים ...".

אנשי סדום :

"'ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד' - 'רעים' - זה לזה; 'וחטאים' - בג"ע ; 'לה'' - בע"ז ..." (תנחומא, וירא, ח').

כאמור, שני הדורות הללו היו שטופין בזימה ופרוצין בעריות. עד כדי כך היו מקולקלים בחטאים אלו, שהדבר גרם לשפיכות דמים של בניהם שלהם:

"שלא לבוא על אשת איש, שנאמר: 'לא תנאף'... משרשי המצוה: כדי שיתיישב העולם כאשר רצה ה'... גם כי היא סיבה לאיבוד נפשות ... וכן רצה שיהיה זרע אנשים יודע של מי הוא ולא יתערב זה על זה..." (ספר החינוך מצוה ל"ה).

כלומר, אחד הטעמים של איסור ניאוף הוא שיהיה קשר בין האב לבן, שידע כל אחד אל מי הוא מתייחס, שאם לא כן עלול הדבר להגיע לאיבוד נפשות. אנשי הדורות הללו, שהיו מושחתים בנושא הניאוף, הגיעו באמת לאיבוד נפשות, בדיוק מהסיבה שמונה ספר החינוך, שכנראה לא היה קשר חזק בין האב לבן בגלל סיבת הניאוף.

דור המבול :

"רשעים שהעלה הקב"ה עליהם את התהומות והיו רואים את המעיינות עולים עליהם, מה היו עושים? היו בהם בני אדם שהיו נוטלים את בניהם ונותנים אותם על התהום וכובשים עליהם ואינם מרחמים..." (תנחומא, נח, י').

מידת האכזריות היתה כה גדולה, עד שלקחו את בניהם והרגו אותם ע"מ להציל את עצמם. מעשה מעין זה מובא בסיפור סדום, אם כי בצורה מעט שונה. המקרא מספר, שכאשר רצה לוט לרצות את אנשי סדום, מוכן היה למסור את בנותיו על מנת שיאנסו אותם - ואף יהרגו אותם - ולא ריחם עליהן[7]:

"ויאמר: אל נא אחי תרעו, הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש, אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם..." (בראשית, י"ט, ז'-ח').

והיטיב הרמב"ן להגדיר חטא אכזרי זה:

"אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו, אין זה כי אם רוע לב... לכך אמרו חז"ל: בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו (ובניו) ועל אשתו, יהרג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעלל בהם?" (רמב"ן עה"ת, בראשית, י"ט, ח')

ד. גזל :

אך נראה, שהחטא המרכזי והחמור ביותר, שאף הביא למחיית שני הדורות היה הגזל . וכבר הזכיר בעל "מסילת ישרים", שהגזל חמור בתדירותו מן העריות: "ונדבר עתה מן העריות שהם שניים לגזל..." (מסילת ישרים, פי"א). הכיוון שבו הלכו הדורות הללו חייב היה להוביל לגזל, שכן הגזל והעריות באים כאחד: "דאמר מר: גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן" (חגיגה יא:).

כאמור, הגזל הוא שהביא למחייתם:

"... כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דין עד שפשטו ידיהם בגזל ..."[8] (ילק"ש, בראשית נ').

וכשם שהגזל הביא למחיית דור המבול, כך הביא הוא למחיית סדום ועמורה:

"פורענות הבאה על סדומיים, לפי שמלאו כריסן... מן החמס ומן הגזל..." (תנחומא, וירא, ח').

מלבד היותו של הגזל מעשה חטא בפני עצמו, משמש הוא כאן כסמל לכלל ההתנהגות של דור המבול ואנשי סדום, במעשים שבין אדם לחברו:

"האומר: שלי שלי ושלך שלך - זו מידת בינונית; ויש אומרים: זו מידת סדום..." (אבות, פ"ה מ"ט).

גם הנביא יחזקאל רואה את החטא העיקרי של סדום כחטא שבין אדם לחברו:

"הנה זה היה עון סדם אחותך, גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה ..." (יחזקאל, ט"ז, מט').

כך גם אומרת הגמ' בסנהדרין קט.:

"אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל הטובה... אמרו: למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלינו אלא לחסרנו, בואו נשכח תורת רגל מארצנו ...".

ע"פ זה פירש הרמב"ן את חטאם:

"כוונתם לכלות את הרגל מביניהם... כי חשבו שבעבור טובת ארצם, שהיא כגן ה', יבואו שם רבים והם היו מואסין בצדקה... שהיו מכעיסין ומורדין בשלוותם בעינוי אביונים... ועל דעת רבותינו היו בהם כל המידות הרעות, אבל נגמר דינם על אותו עוון, מפני שלא החזיקו יד עני ואביון , כי היו תדירין בעוון זה יותר כולם, וגםכי כל העמים עושים צדקות עם רעיהם ועם ענייהם, ולא היה בכל הגויים כסדום לאכזריות " (רמב"ן עה"ת, בראשית, י"ט, ה').

2. העונש:

כאמור, המדרשים משווים כמעט לחלוטין בין חטאי דור המבול לבין חטאי אנשי סדום. כיון שכך, גם העונש אמור להיות דומה.

לפי פשט המקרא, לכאורה, נענשו הדורות הללו בעונשים שונים: דור המבול נידון במים, ואילו אנשי סדום - באש. אולם, ע"פ דרך הדרש העונש היה שווה - שני הדורות נידונו גם באש וגם במים , ושוב ההשוואה בין הדורות ברורה - הן בלשון והן בעונש עצמו:

הקדמה:

"'וישלחו האנשים את ידם'... מי שהתחיל בעבירה - ממנו התחילה פורענות, שנאמר: 'אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן'. דכוותה נאמר: 'וימח כל היקום מאדם ועד בהמה', מי שהתחיל בעבירה ממנו התחילה פורענות..." (בראשית רבה, נ', ח).

ההשוואה עוברת גם לעונש עצמו:

"'ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה'... ר' ברכיה בשם ר' יוחנן אמר: שמענו בדור המבול שנידונו במים והסדומיים שנדונו באש. ומניין ליתן את האמור כאן להלן ואת האמור להלן כאן? ת"ל: 'רבה'-'רבה' לגזרה שווה..." (בראשית רבה, כ"ז, ג').

לדעת ר' יוחנן, דור המבול נענש בדיוק באותו עונש של אנשי סדום. המדרש מציין באופן כללי, ששני דורות אלו נידונו באותו עונש, אך אם נדייק במדרשים נוספים נראה ביתר פירוט, שאף הם סוברים שדור המבול נידון גם באש, ואנשי סדום - גם במים:

"ומה ראתה התורה להקיש משפט רשעים בגיהנום למשפט דור המבול? שכשם שדינם של אלו באש ובשלג, כך דינם של אלו באש ובשלג..." (בראשית רבה, נ', י).

וכך במסכת ראש השנה (יב.) : "אמר רב חסדא: ברותחין קלקלו וברותחין נדונו...".

ומאמר סתום זה מתפרש ע"י ה"כלי יקר" (פרשת נח, ד"ה שלוש מאות) : "שאומר לפי שע"י הזנות קלקלו קדושת שם י-ה המתווך בין איש ואשה, ובהתחלק מהם י-ה נשאר אש, ובאש נדונו , וזהו מה שאמרו חז"ל: ברותחין קלקלו וברותחין נדונו"[9].

ראינו עד כה שדור המבול נידון אף באש. נראה, שאף אנשי סדום נידונו אף במים:

כאמור לעיל, התורה משתמשת בתיאור ירידת האש במילה "המטיר". ומכאן יסודם של דברי הגמ' בזבחים (קטז.) :

"... נקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו:...שמא מבול בא לעולם? אמר להם: 'ה' למבול ישב'... כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש מביא , שנא' 'הנה באש נשפט'...".

מפרש המהרש"א במקום:

"... וי"ל, דקאמר בלעם שאינו מביא אף מבול של אש, היינו לכל העולם, שכבר נשבע הקב"ה בימי נח שלא יביא השחתה לכל העולם, אבל על אומה אחת בודאי מביא (מבול של אש) וה"ה של מים...".

מדברי המהרש"א ניתן ללמוד, ששבועת ה' לנח, שלא יהיה עוד מבול לשחת על הארץ, כללה הן מבול של מים והן מבול של אש, ומאחר שעל אומה אחת מביא הקב"ה מבול, נידונו הסדומיים במבול של אש, המקביל למבול של מים.

"'וה' המטיר'... אמר ר' חנינא בן פזי: אין הקב"ה מוריד מלמעלה דבר רע, אלא מטר ונעשה גפרית" (תנחומא, וירא, י"ט).

לפי מדרש זה, נידונו אנשי סדום גם במטר, והאש היתה למעשה מעין מבול, המקביל למבול שירד על אנשי דור המבול.

ראינו עד כה מסלול זהה כמעט לחלוטין בין שני הדורות, מסלול שהתחיל בחטאים שווים ונגמר בעונש שווה, הן מצד המקרא והן מצד המדרשים. אך מדוע ולאיזו מטרה נועדה השוואה זו? מדוע נוקט המקרא לשון כה דומה בסיפור שני המקרים, עד שבעקבותיו הולכים המדרשים? מה באה השוואה זו ללמדנו?

ג. משמעות ההשוואה

לענ"ד, בעומק ההשוואה טמונה הבנה יסודית בנושא תורת הגמול. לאחר המבול, נשבע הקב"ה שלא יביא יותר לעולם עונש של מבול מים:

"ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ... ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר" (ט', יא-טו).

כיון שכך, יכול אדם לחשוב שיוכל לחטוא כנגד הקב"ה במים, וממילא לא יוכל הקב"ה להפרע ממנו, שהרי דרכו של הקב"ה להעניש במידה כנגד מידה. מטרת השוואה זו היא ללמדנו, שהרבה דרכים לפני המקום, וברצותו יוכל להיפרע מן הרשעים במידה כנגד מידה - ואם הדבר מחייב, אף במים או במבול, וכל זאת מבלי להפר את השבועה שנשבע. מחשבה מעין זו עלתה, לפי חז"ל, לפחות פעמיים במהלך ההיסטוריה. בראשונה לא השכילו האנשים להתבונן בכתובים, ולכן נענשו בהתאם, ובפעם השניה, מתוך הבנה של השוואה זו (שלמעשה אז השיגה את מטרתה), הגיעו למסקנות הנכונות.

הפעם הראשונה היתה אצל המצרים. כאשר רצו המצרים להיפרע מישראל, עשו זאת בעזרת המים. המחשבה שעמדה מאחורי בחירת אמצעי זה דווקא היתה ע"פ אותה תפיסה, שהקב"ה לא יוכל להפרע מהם, שכבר נשבע שלא יפרע מן העולם במים:

"'הבה נתחכמה לו'... בואו נתחכם למושיעם של ישראל. במה נדונם?... אלא בואו נדונם במים , שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר: 'כי מי נח זאת לי'. והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא, אך על אומה אחת מביא..."[10] (סוטה יא.).

לו היו המצרים מתבוננים במקראות, היו רואים שעל אומה אחת כבר הביא הקב"ה עונש של מים, ובהתאם לכך יתכן שלא היו חוטאים כנגד הקב"ה דווקא במים.

הפעם השניה היתה אצל אומות העולם, אך בניגוד למצרים, למדו האומות את ההשוואה בצורה נכונה, והגיעו למסקנות המתבקשות ממנה:

"נקבצו כולם אצל בלעם הרשע... אמרו לו: שמא מבול מביא לעולם? אמר להם: כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם... אמרו לו: מבול של מים אינו מביא, אך מבול של אש מביא..." (זבחים קטז.).

אולם ישנה שאלה נוספת, שננסה לענות עליה: מדוע בחר הקב"ה להעניש דורות אלו דווקא ע"י אש ומים? מה מיוחד בעונש של האש והמים על פני עונשים אחרים?

"ותשחת הארץ לפני הא-להים... וירא א-להים את הארץ והנה נשחתה" (בראשית, ו', יא-יב).

חטאם היה כה גדול וכבד, עד שהארץ עצמה נשחתה. ואומר על כך ילקוט שמעוני (רמז מ"ז) : "והארץ זנתה, הוו זרעי חיטין והיא מפקא זונין...".

דרגת הסיאוב היתה כה גדולה, עד שהארץ עצמה הושפעה ממנה וזנתה גם היא, ואכן מוזכר שגם הארץ נענשת: "והמים גברו מאד מאד על הארץ ויכסו כל ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים" (שם, ז', יט). ואומר על כך המדרש (ב"ר, ל"א, ז') : "אפילו שלושה טפחים שהמחרשה שולטת בארץ נימוחו...".

אף בסדום נענשה גם האדמה:

"ויהפך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל ישבי הערים וצמח האדמה..." (שם, י"ט, כה').

בשני המקרים מובא שגם הארץ עצמה נענשה: במבול נמחו שלושה טפחים מן הארץ, ואילו בסדום הארץ עצמה נהפכה. האדמה שילמה, כביכול, את מחיר החטא שנעשה עליה. אך ניתן להתייחס לכך לא במובן של עונש, אלא במובן של נסיון לטיהור, נסיון להכשיר מחדש את האדמה. האדמה, בשני החטאים, נשחתה כל כך בחטאי בני האדם, עד שהיה הכרח להכשיר אותה, ע"מ שהדורות הבאים יגדלו על קרקע טהורה ולא מושחתת. אך כיצד ניתן להכשיר את האדמה? אנו יודעים שכלים ניתן להכשיר ע"י שריה במים, ע"י הגעלה במים רותחים, או ע"י ליבון באש[11]. אלו הן בדיוק הדרכים שבהן הכשיר הקב"ה את הארץ לדורות הבאים: ע"י שריה במים - "ויגברו המים וירבו מאד על הארץ ויכסו כל ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים"; ע"י הגעלה ברותחין- "ברותחין בלבלו וברותחין נדונו..."; וכן ע"י ליבון חמור באש: "וה' המטיר... גפרית ואש מן השמים".

האנשים עצמם יכולים היו ללקות גם בדרכים אחרות, אך אז הקרקע היתה נשארת בקלקולה. ע"י עונש זה של אש ומים דווקא, מחה הקב"ה את מקור הרע, וגם הכשיר את הקרקע ע"מ שתוכל לגדל דורות טובים יותר בעתיד.

סיכום:

מתוך עיון במקרא ובמדרשים עולה השוואה ברורה בין דור המבול לאנשי סדום בשתי בחינות: החטא והעונש.

יתכן שמטרת השוואה זו היא להסיר מלב האדם את המחשבה, שישנם עונשים שיותר לא יוכל להקב"ה להשתמש בהם כלפי האדם (כפי שכבר קרה). למחייתם של דורות חוטאים אלו שתי סיבות: ביעור הרע מן העולם, והכשרת הקרקע, שנדבקה מן החטא, לדורות הבאים. יתכן שזו הסיבה לכך שהקב"ה בחר להעניש אותם דורות דווקא באש ובמים, שע"י כך הוכשרה הקרקע לגדל לעתיד דורות מתוקנים יותר.

---