לע"נ פרופ' רפאל

בן יחזקאל קוטשר

ז"ל במלאת שנה למותו

"מאת ה' היתה זאת" - בין המלכת שלמה למגילת אסתר / רם וינוגרד ואפרים שטיינר

"ר' יודן ור' לוי אמרו משמיה דרב יוחנן: כל מקום שנאמר במגילת אסתר 'מלך אחשורוש' - באחשורוש הכתוב מדבר, ובכל מקום שנאמר 'מלך' סתם - במלך מלכי המלכים הכתוב מדבר" (מדרש אבא גוריון, פרשה א' - "כטוב לב המלך ביין").

המעיין במגילת אסתר עשוי למצוא דמיון מפתיע בין סיפור הקורות בה, ובין אחד המאורעות המרכזיים בספר מלכים - סיפור המלכת שלמה.

הדמיון עולה במקביל בשני המישורים: הן במישור הלשוני, והן במישור הסיפורי-סגנוני, ועל דמיון זה והגורמים לו ננסה לעמוד במאמר זה.

דמיונות לשוניים

בין הסיפורים ישנן שתי נקודות דמיון לשוניות בולטות:

א. ספר מלכים פותח בעובדה הנראית, לכאורה, מנותקת מרצף המאורעות המופיעים אחריה. הכוונה למסע החיפושים אחר סוכנת שתשרת את המלך דוד. במסע זה מוצבים קריטריונים ברורים לנערה המבוקשת:

"ויאמרו לו עבדיו , יבקשו לאדני המלך נערה בתולה, ועמדה לפני המלך ותהי לו סכנת, ושכבה בחיקך - וחם לאדוני המלך" (מל"א, א', ב).

בבואם לבצע שליחות זאת מוסיפים העבדים (כנראה על דעת עצמם) לקריטריונים, ומבקשים "נערה יפה בכל גבול ישראל" (שם, שם, ג).

הסיפור המקביל באסתר הינו, כמובן, סיפור החיפוש אחר אשה למלך אחשורוש.

גם שם מופיעים קריטריונים ברורים:

"ויאמרו נערי המלך משרתיו, יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה" (אסתר, ב', ב).

גם כאן הדגש הינו על אותן נערות בתולות, שיופיין בהחלט מהווה שיקול חשוב בבחירה, וגם כאן המשרתים הם אלו המציעים, ובעצם קובעים, את אמות המידה לחיפוש. אף בצורת ביצוע המשימה נמצאת לשון דומה: "ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו " (שם, שם, ג) - מקביל לחיפוש "בכל גבול ישראל" בתקופת דוד[1].

ב. במלכים מופיע תיאור מעשיה של בת שבע, בשעה שהיא ניגשת אל המלך דוד, בזו הלשון: "ותקד בת שבע, ותשתחו למלך, ויאמר המלך: מה לך?" (מל"א, א', טז). אין המלכה פותחת בדברים, כל עוד לא קיבלה רשות דיבור מפורשת מהמלך, ורק לאחר קבלת האישור - מתחילה היא בהרצאת טענותיה.

בבוא אסתר אל המלך אחשורוש מופיע תיאור דומה: "ותקרב אסתר, ותגע בראש השרביט, ויאמר לה המלך: מה לך?" (אסתר, ה', ג). גם כאן לא תפתח המלכה את פיה כל עוד לא קיבלה רשות מפורשת. אולם אין זה דמיון מקרי בלבד, שכן בהתחשב בעובדה שאחשורוש מלך פרס דיבר מן הסתם בלשונו הוא, ולא בעברית, מסתבר כי כותב המגילה השתמש בביטוי זה - "מה לך", בכוונה תחילה.

דמיונות ענייניים [2]

לכל אחד מהסיפורים קבוצת דמויות מרכזיות משלו. לאחר עיון, בולט הדמיון בעיקר בצמדי הדמויות: המלך דוד - המלך אחשורוש; בת שבע - אסתר; נתן הנביא - מרדכי היהודי; אדוניה - המן. מעשיהם ודרך פעולתם של הדמויות הללו דומים בצורה מפתיעה פעמים רבות בשני הסיפורים:

1. בתחילת הסיפור במלכים, מתייעץ[3] אדוניה בן חגית עם מקורביו יואב בן צרויה ואביתר הכהן. במקבילה באסתר מתייעץ אף המן עם חכמיו (אוהביו) ובזרש אשתו (אסתר ה', יא-יד, שם ו', יג).

2. בסיפור במלכים נשלחת בת שבע אל המלך דוד ע"י נתן הנביא, ודבר זה מעורר תמיהה, שכן בת שבע היא זו שלה אמור להיות העניין המרכזי בשיחה עם המלך, בהתחשב בכך שחייה וחיי בנה שלמה הם שבסכנה. ואם לא די בכך - הרי שיש לה להסתמך על השבועה של המלך כי שלמה ימלוך אחריו, ועל יסוד זה לגשת לשטוח טענותיה לפני המלך. אולם, למרות כל האמור - אין המלכה באה לפני המלך, ואינה עושה כל צעד להגן על האינטרסים שלה, עד אשר נתן הנביא מביאה לכך.

ובאסתר - גם לאחר שדבר הגזירה מובא לידיעת המלכה, נזקק מרדכי לשכנועים וללחצים רבים כדי להביאה לכלל מעשה.

נזכור, עם זאת, כי נקודת הדמיון הינה, כאמור, בלחץ שלוחץ גורם זר מעוניין על המלכה, לעשות מעשה ולדבר עם המלך. ברם, אין להשוות את פחדה של אסתר מפני הגישה למלך פרס ("כל איש ואשה אשר יבוא... אשר לא יקרא, אחת דתו להמית" - אסתר, ד', יא), לחשש שככל הנראה תקף את בת שבע. ניתן, אולי, לנסות ולהסביר זאת ע"י מצבו של דוד - המלך זקן ומצבו הגופני התערער, ונראה שדבר זה גרם לכך שראיית פניו לא היתה דבר פשוט כל עיקר. הימצאותה של אבישג במקום בבואה של בת שבע, עשויה להצביע על כך שאחד מתפקידיה של אבישג היה לסנן את רשימת הבאים לשחר פני המלך, דבר שלא היה קיים בתקופות קדומות יותר של מלכותו[4].

3. תיאור כניסת המלכה אל המלך דומה למדי בשני הסיפורים:

- במלכים נכנסת בת שבע אל החדר, קדה, משתחווה וממתינה למוצא פי המלך.

- באסתר נכנסת המלכה לחצר (שם יושב המלך) ולאחר נגיעה בשרביט - ממתינה למוצא פי המלך.

4. צורת הצגת הדברים ע"י המלכה זהה בשני המקומות בנטייתה לתלות את המאורעות הקורים במעין בגידה אישית במלך.

נתן בדבריו לבת שבע (פסוק יג') מזכיר רק את השבועה שנשבע לה דוד. אולם בבואה לפני המלך, מציגה המלכה את הדברים באור שונה במקצת: "ועתה, אדני המלך לא ידעת!" (מל"א, א', יח), וכן: "ואתה אדני המלך עיני כל ישראל עליך, להגיד להם מי ישב על כסא אדני המלך אחריו" (שם, שם, כ). גם נתן, בהכנסו אחריה, מוסיף ברוח דברים אלה - "אדני המלך, אתה אמרת אדניהו ימלך אחרי, והוא ישב על כסאי?".

אחשורוש, בבוא אסתר לבקש ולהתחנן אליו, אומר משפט דוגמת "מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן?!" (אסתר, ז', ה). אסתר אינה מהססת, וממהרת להוסיף שמן למדורת זעמו של המלך, לאמור: "איש צר ואויב, המן הרע הזה" (שם, שם, ו), ובכך מתכוונת אסתר לעורר אצל המלך הרגשה כאילו הדברים נעשו על ידי בני בליעל, מאחורי גבו וללא ידיעתו.

5. בשני המקרים מדגישה המלכה את העובדה כי על חייה שלה מרחפת סכנת כליה.

בת שבע אומרת: "והיה כשכב אדני המלך עם אבתיו, והייתי אני ובני שלמה חטאים" (מל"א, א', כא), ואסתר אף היא אומרת למלך: "כי נמכרנו אני ועמי, להשמיד להרוג ולאבד"[5] (אסתר, ז', ד) - האיום מרחף על המלכה כעל כל שאר בני עמה.

6. הרכבה על הבהמה המלכותית:

במלכים, לאחר פניית המלכה, והעלאת הנושא לדיון בפורום המלכותי, מוחלט כי שלמה יטול את כתר המלוכה. כגושפנקה לכך מצווה דוד המלך את צדוק הכהן, נתן הנביא ובניהו בן יהוידע לאמור - "קחו עמכם את עבדי אדניכם, והרכבתם את שלמה בני על הפרדה [6] אשר לי" (מל"א, א', לג). חלק מטכס ההכתרה הינו הרכבת המלך שבדרך על בהמת המלך הנוכחי.

המן אף הוא, בחושבו לזכות בכבוד ויקר שאין משלם, מציע: "יביאו... וסוס אשר רכב עליו המלך ... ונתון הלבוש והסוס על ידי איש משרי המלך הפרתמים... והרכיבהו על הסוס ברחוב העיר" (אסתר, ו', ח-ט). ההרכבה על בהמת המלך ע"י אחד השרים החשובים, היוותה, ללא ספק, אישור על כך שלרוכב חולקים כבוד מיוחד מאת המלך, ומובטח לו מעמד מיוחד במלכות.

7. לאחר שזכה שלמה במלוכה, נמלט אדוניה למזבח להציל את נפשו, ואף אמנם נותר בחיים, אך לא לזמן רב - בסופו של דבר שילם אדוניה בראשו בגין בקשתו לשאת את אבישג השונמית לאשה. מעשה זה של אדוניה (בקשת אבישג) מהווה מעין המשך למעשיהם של אבנר בן נר עם ריצפה בת איה פלגש שאול (שמ"ב, ג', ו-י), ושל אבשלום עם עשרת פילגשי אביו שנותרו בירושלים (שם, ט"ז, כא). מעשים אלו נועדו כולם לבסס את תביעתו למלכות של מבצעם, ואף כאן ניסה אדוניה, ככל הנראה, לבצע צעד בכיוון זה, שכן למרות שהכתוב מעיד על אבישג ש"המלך לא ידעה", יתכן שהמצב הצטייר בצורה שונה בעיני העם. אדוניה מעביר את בקשתו זו דרך בת שבע.

ובאסתר - לאחר שהמן מגלה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך, "והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר המלכה... והמלך שב מגנת הביתן אל בית משתה היין, והמן נפל על המטה אשר אסתר עליה" (אסתר, ז', ח). והמלך מגיב מיד: "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!" (שם). כך נחרץ גורלו של המן למיתה עקב נסיונו, לכאורה, לכבוש את אשת המלך.

8. בסיכום הדברים מוצאים אנו את אדוניה מומת בחרב בניהו בן יהוידע, ואת שלמה מולך תחתיו; ובאסתר - מרדכי זוכה בתפקידו של המן ובביתו, בשעה שזה האחרון תלוי על העץ בשושן הבירה. הסיפורים מסתיימים, אם כן, בחילופי גברי, ודווקא האדם ששאף להגיע לשלטון (אדוניה, המן) נכשל ומת, בעוד שהעולה תחתיו לגדולה (שלמה, מרדכי) לא פעל, למעשה, בצורה ישירה בנדון.

לאור הדמיון הרב בין שני הסיפורים, עלינו לשאול - מה הסיבה לדמיון זה? מדוע רצופים הסיפורים הנ"ל בנקודות דמיון כה רבות?

נראה, כי הסיבה לדמיון זה נעוצה במידת מעורבותו של הקב"ה במאורעות.

בהשתלשלות המאורעות בשני הסיפורים בולטת בהעדרה ידו המכוונת של הקב"ה. דבר זה זועק ממש במגילת אסתר, שבה לא מוזכר הקב"ה, ואפילו לא בכינוי, ולו גם פעם אחת. אך גם בפרק א' במלכים, שבו, לכאורה, לא נעדר שמו של הקב"ה מן הכתוב, אין הוא מופיע כמצווה ומכוון, אלא שמו מופיע אך ורק תוך כדי דיבור (כחלק משבועה או ברכה) בפי הדמויות הפועלות.

העדר ההתערבות בסיפור במלכים בולט במיוחד בהתנהגותו של נתן הנביא, שגישתו בסיפור המלכת שלמה שונה בצורה בולטת מגישתו במעשה בת שבע ואוריה החתי (והדברים קשורים, ואכמ"ל) :

בעוד שבמעשה בת שבע נשלח נתן הנביא מפורשות ע"י ה' (שמ"ב, י"ב, א') הרי שכאן, לפחות מפשטם של כתובים, הוא פועל מדעתו. במעשה בת שבע ניגש נתן ישירות אל דוד, שלא כבסיפורנו, שבו מצטמצם תפקידו בבואו לפני המלך כממלא דבריה של בת שבע. בנוסף - בעוד שבסיפורנו מודגשים גינוני הכבוד בהם נוקט נתן בפני דוד - "ויבא לפני המלך, וישתחו למלך על אפיו ארצה" (מל"א, א', כג), הרי שמאום מכל זה אינו מוזכר, ולו גם ברמז, במעשה בת שבע. כמו כן, יש לשים לב כי בסיפורנו מסתפק נתן בהצגת הדברים גרידא, ללא כל הצעת פתרון משלו, בעוד שבמעשה בת שבע עליו להציג את דבר ה', ובו פירוט של העתיד לקרות.

על יסוד דברים אלו, נראה כי נתן הנביא שלח את בת שבע על דעת עצמו לדבר עם המלך, ללא כל התערבות מפורשת של ה', או "דבר ה'". לאור כל האמור לעיל, מצטייר רצף המאורעות במלכים כטבעי לחלוטין: מלך שאינו מודע למתרחש, מאבק ירושה, תככים בחצר המלוכה, פעולה של המלכה והכרעת העניין ע"י המלך. במגילת אסתר מתגלה מבנה סיפורי דומה: סיפור רווי בתככי חצר למיניהם, מלך בלתי מודע למתרחש, מלכה הפועלת להטות את לבבו, והכרעת העניין ע"י המלך. ומן הדברים המפורסמים הוא, כי במגילת אסתר לא מתגלה ה' מפורשות במהלך המאורעות, וכל הקורה בה ניתן להתפרש כטבעי לחלוטין, וללא כל התערבות מבחוץ.

ברם, קיים הבדל מרכזי ומשמעותי בין שני הסיפורים המקראיים הנ"ל: אמנם ברצף המאורעות המתואר במלכים א' אין כביכול עקבות למעורבות א-להית, אולם בפרק ב' בספר, בהמשך תיאור הדברים, בבוא אדוניה אל בת שבע, מודה הוא ואומר "ותסב המלוכה ותהי לאחי, כי מה' היתה לו" [7] (מל"א, ב', טו), ומכאן רואים אנו כי הדבר היה ברור לכל המעורבים - מאת ה' היתה זאת, למרות שעל פני השטח יתכן שהדברים נראו אחרת.

והיא נפלאת בעינינו

על יסוד כל האמור לעיל, עולה האפשרות כי המגילה נכתבה במכוון, כך שבבואה לתאר את המאורעות שהתרגשו ובאו על היהודים בימי מרדכי ואסתר, תרחף לנגד עיני הקורא פרשת אדוניה ושלמה. כל אותן ההשוואות הלשוניות והסגנוניות בין הפרשיות, מצביעות על כיוון מחשבה זה שאליו, כנראה, חותרת המגילה.

הדברים היו ככל הנראה ידועים, כי למרות אי הופעתו של הקב"ה בפרק א' במלכים, הרי שבפרק ב' יודעים הכל כי "מה' היתה זאת".

יתכן, כי לכך רומזת המגילה בלשונה וסגנונה, הדומים להפליא דווקא לפרק א' במלכים - למרות שהדברים נראים כטבעיים, והמאורעות מתרחשים בסדר הגיוני, למעשה הקב"ה הוא שמסובב את הדברים ומסדרם כרצונו. לכאורה, ניתן היה דבר זה להאמר בפשטות במספר פסוקי סיום במגילה, מעין סיכום, אך דבר זה לא יצא לפועל מסיבות שונות, שעליהן כבר טרחו ועמדו הפרשנים - בין אם לא היו היהודים זכאים לנס גלוי בדור זה ("יוסף לקח"), או שחששו מתרגום המגילה ושם ה' בתוכה, ועוד סיבות שונות. אולם, מטרתה של המגילה, בנוקטה סגנון זה, ברורה - להודיע כי הכל סובב מאת ה', ודבר לא נותר בידי המקרה.

לסיכום : נראה כי כותב מגילת אסתר, בהשתמשו במבנה סיפורי ידוע מספרי הנבואה, התכוון לרמוז כי "מאת ה' היתה זאת - היא נפלאת בעינינו" (תהלים, קי"ח, כג').

---