לזכרו של סבי

המשורר רבי יוסף צבי רימון זצ"ל

  בשנת המאה להולדתו

תוספת שבת / יוסף צבי רימון    

מקור הדין של תוספת שבת מופיע במסכת יומא (פא:) ובמסכת ראש השנה (ט.):

"'ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש', יכול יתחיל ויתענה בתשעה? תלמוד לומר: 'בערב'. אי בערב, יכול משתחשך? תלמוד לומר 'בתשעה'. הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום - מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? תלמוד לומר: 'מערב עד ערב'. ואין לי אלא יום הכיפורים, שבתות מנין? תלמוד לומר: 'תשבתו'. ואין לי אלא שבתות, ימים טובים מנין? תלמוד לומר: 'שבתכם'; הא כיצד, כל מקום שנאמר שבות, מוסיפים מחול על הקודש...".

בגמרא זו, רואים אנו כי תוספת שבת נאמרה ביסודה ביום הכיפורים, ומריבוי המילים שם ("תשבתו", "שבתכם") נלמדה גם לשבתות ולימים טובים.

הגמ' ביומא מביאה תנא ד"'עצם'-'עצם'", הלומד מהפסוק "בעצם היום הזה" - "על עיצומו של יום ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה". ישנה מחלוקת ראשונים בהבנת שיטת התנא של "עצם-עצם" בדין תוספת שבת. כותב שם רש"י: "מדאיצטריך למעוטי לתוספת החול מעונש ומאזהרה, ממילא שמעינן דמוסיפין, והאי 'ועיניתם בתשעה', מאי עביד ליה?". כלומר, גם לתנא זה יש תוספת שבת, רק שאין בה עונש ואזהרה. המגיד-משנה (הלכות שביתת העשור, פ"א ה"ו) סבור, שלפי התנא של "עצם-עצם", אין תוספת שבת.

בסוגיה המקבילה בראש השנה מובאת דעת רבי עקיבא, הלומד תוספת שביעית מהפסוק: "בחריש ובקציר תשבות". גם לרבי עקיבא שואלת הגמרא: "האי 'ועיניתם את נפשותיכם' מאי עביד ליה?". גם כאן ישנה מחלוקת ראשונים בדעתו של רבי עקיבא לעניין תוספת שבת. לדעת תוספות (שם), תוספת שבת לרבי עקיבא היא מדרבנן.

התנא, הלומד מ"ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש", סובר, לכאורה, שתוספת שבת דאורייתא. אולם, יש הסוברים שגם לדעתו תוספת שבת דרבנן, והפסוקים הם אסמכתא בלבד.

במסכת ביצה (ל.) משמע באופן מפורש יותר שתוספת שבת דאורייתא, אך גם שם אין הכרח בדבר:

"...דהא תוספת יום הכיפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי". 

מהות תוספת שבת לאור טעמי השבת

ניתן להעלות שתי חקירות מרכזיות בתוספת שבת, שכל אחת מהן מתפצלת לשתים - החקירה האחת במהות השבת והשניה - באופי השבת.

א. יש לחקור במהות תוספת השבת, האם זו יציאה מספק, או שמא זו תוספת חיובית:

  1. תוספת שבת היא יציאה מספק, וכך אומר רש"י על התורה (בראשית, ב', ב):

"'ויכל א-להים ביום השביעי' - ר' שמעון אומר: בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש; הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כילה בו ביום".

  משמע, שכל התוספת היא יציאה מספק, לפי שהאדם אינו יודע עתיו ורגעיו.

  כך גם כותב הראב"ד (מובא בתוספות הרא"ש במועד קטן ג:): "וצריך להפסיק מעט קודם בין השמשות שלהן שהוא אסור, כדי שלא יכנס לבית הספק, אבל מן הודאי ושלא מחמת הספק - לא אסרינן ליה".

  2. תוספת שבת אינה יציאה מן הספק, אלא תוספת חיובית הנוספת לשבת. וכן כתב הר"ן (ביצה ל.):

"ולי נראה, שכיון שציותה תורה תוספות, צריך להוסיף מחול על הקודש אי זה זמן[1], חוץ מן הזמן שהוא נזהר בו מן הספק, שאם לא כן, לא היה צריך להזהיר על תוספות".

  לדעתו, התוספת הינה חיובית, שכן על יציאה מספק לא היתה התורה צריכה להזהיר, שהרי דבר זה ברור, ואם הזהירה על תוספת, משמע שזו תוספת חיובית.

ב.   יש לחקור גם באופי תוספת שבת:

  1. תוספת השבת היא הארכת השבת - כאילו התרחבה השבת וכעת היא ארוכה יותר.

  2. תוספת השבת היא חטיבה עצמאית, שאינה הארכת השבת, אלא יחידה בפני עצמה.

הבנות אלו אינן חופפות. ניתן להבין תוספת חיובית שהינה הארכת השבת, וניתן להבין יציאה מספק שהינה תוספת עצמאית. להלן נראה נפקא מינות בין ההבנות הנ"ל.

נראה שניתן להסביר מהות התוספת לאור טעמי השבת. שני טעמים ניתנו בתורה לשבת –

א. זכר למעשה בראשית.

ב. זכר ליציאת מצרים.

בעיון בפסוקים, ניווכח בהבדל, בין דברי התורה בשמות (כ', יא) - זכר למעשה בראשית, לבין דברי התורה בדברים (ה', טו) - זכר ליציאת מצרים.

תוספת בולטת מוסיפה התורה בטעם של "זכר ליציאת מצרים" - "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך".

נראה לענ"ד, שישנו הבדל מהותי בין שני הטעמים לעניין תוספת שבת[2]. לפי הטעם של "זכר ליציאת מצרים", מובן טעמה של תוספת שבת. התוספת המתחברת לשבת, מוסיפה על מנוחת השבת וממשיכה לקיים את טעם השבת - "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". וכדברי הספורנו (דברים ה', יב): "ומצות מנוחת העבד היא זכר ליציאת מצרים, שהשבית בה הקב"ה את העבודה מן העבדים".

ברם, לא כך הוא לפי הטעם של "זכר למעשה בראשית". התורה מבארת בטעם זה - "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי". קיום השבת לפי טעם זה הוא מעין "יום זיכרון" לכך שהקב"ה שבת ביום השביעי מכל מלאכתו. מאחר שריבון כל העולמים שבת ביום השביעי, אף אנו שובתים ביום זה, כזכר לשביתתו.

לפי טעם זה, תוספת שבת אינה ברורה. הלא הקב"ה שבת בזמן מדוייק, בדיוק מכניסת השבת ועד יציאת השבת, ואם כן, "יום זיכרון" צריך להיות זהה ליום המקורי. יתירה מזאת, התורה מדגישה - "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". כל הוספה שלנו לשבת גורעת מימי המלאכה, שבהם עשה הקב"ה את העולם, ומוסיפה על זמן השביתה, ונמצא שאין בשמירת השבת שלנו "זכר למעשה בראשית".

  באבות דרבי נתן אף הוסיפו (נו"ב פכ"א):

"ועוד היה רבי אליעזר אומר: גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת כך נצטוו על המלאכה, שנאמר: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך".

  שלשה פירושים עיקריים ישנם ביחס לטעמי השבת:

א.   טעמה של השבת הוא "זכר למעשה בראשית". "זכר ליציאת מצרים" הוא הסבר על - "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (כך משמע מהאבן-עזרא בדברים, ה', יד).

ב.   שני הטעמים קיימים - גם "זכר למעשה בראשית" וגם "זכר ליציאת מצרים", כפי שאנו אומרים בקידוש: "...ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, זיכרון למעשה בראשית, כי הוא יום תחילה למקראי קודש, זכר ליציאת מצרים".

  וכך גם משמע מספר החינוך (מצוה ל"ב), שכותב:

"ובמנוחתנו בשביעי זכר לנו בחידושו של עולם... ומלבד זכירת חידוש העולם, יש בו זכירת נס מצרים, שהיינו עבדים שם ולא היינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנוחה".

ג.   שני הטעמים קיימים, אך "זכר ליציאת מצרים" מראה גם הוא על מעשה בראשית. וזו לשון הרמב"ן (דברים, ה', יב):

"והראוי יותר לומר, כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על א-לוה קדמון מחדש חפץ ויכול, כאשר פירשתי בדיבור הראשון, על כן אומר בכאן, אם יעלה בלבבך ספק על השבת המורה על החידוש והחפץ והיכולת, תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים, שהיא לך לראיה ולזכר... השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית".

  על פי טעמי השבת, נבין את מהות תוספת שבת:

א. "זכר למעשה בראשית" הוא העיקר - לא תיתכן תוספת חיובית לשבת, שהרי כל תוספת חיובית לשבת גורעת מ"יום הזיכרון" לשביתת הקב"ה ביום השביעי - אי לכך, תוספת שבת הינה יציאה מספק. יתכן לומר אחרת בדעה זו, שאמנם זו תוספת חיובית, אך אינה הארכת השבת, אלא תוספת עצמאית, ולכן אינה פוגעת ב"יום הזיכרון", שכן השבת   כשלעצמה נשארת באורכה המקורי, כפי אותו הזמן ששבת בה הקב"ה.

ב. שני הטעמים קיימים - פרט לאפשרויות האחרות של תוספת שבת, יתכן אפילו לומר, שתוספת שבת הינה תוספת חיובית הבאה כהארכת השבת, שכן תוספת זו מקיימת את טעם השבת ברובד של "זכר ליציאת מצרים" ומוסיפה מנוחה למנוחת השבת.

ג. שני הטעמים קיימים, אך הטעם של "יציאת מצרים" מעיד גם הוא על חידוש העולם - כיון שהטעם הוא "חידוש העולם" לפי שני הטעמים, נראה שיסבור כמי שסובר שהטעם הוא זכר למעשה בראשית גרידא. הבנה זו מדוייקת יפה מנוסח הקידוש. בקידוש אנו מזכירים את "מעשה בראשית" ואת "יציאת מצרים", אולם ישנו הבדל בניסוח הדברים. במעשה בראשית אנו אומרים - "זיכרון למעשה בראשית", ואילו ביציאת מצרים אנו אומרים - "זכר ליציאת מצרים". ביאור הדברים: "זכר ליציאת מצרים" בא להוציא את הספק מלב האנשים ולהורות שהקב"ה כל יכול ומחדש העולם. "מעשה בראשית" אינו זכר גרידא, אלא "זיכרון" - יום זיכרון ליום השביתה במעשה בראשית; אשר על כן, צריך הוא להיות זהה לאותו יום. 

סוגיות חולקות?

הגמרא במועד קטן (ד.) דנה בתוספת שביעית, ומביאה את רבן גמליאל, שמצא סמך מן התורה לבטל את תוספת שביעית:

"ור' יוחנן אומר, רבן גמליאל ובית דינו, מדאורייתא בטיל להו. מאי טעמא, גמר 'שבת'-'שבת' משבת בראשית, מה להלן היא אסורה - לפניה ולאחריה מותרין, אף כאן היא אסורה - לפניה ולאחריה מותרין".

גמרא זו סותרת בעליל את הגמרא ביומא (פא:), בראש השנה (ט.) ובביצה (ל.), ששם משמע שיש תוספת שבת מדאורייתא.

ניתן להסביר סוגיות אלו בשני מישורים, כאשר המישור השני מתפצל לשניים.

א. אלו סוגיות חולקות, ולדעת רבן גמליאל ובית דינו אין תוספת שבת. כיוון זה מצאנו בתוספות (ראש השנה ט., ד"ה ורבי עקיבא), הכותבים: "ועוד, דרבן גמליאל בפרק קמא דמועד קטן, לית ליה תוספת כלל...".

דעה זו, שאין תוספת שבת כלל, מצאנו בירושלמי (מסכת שביעית - מובאת בתוס' בראש השנה ט.):

"סמכו 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך' - מה ערב שבת בראשית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה...".

כפי שאמרנו לעיל, יתכן שזו דעת התנא ד"עצם-עצם" במסכת יומא, ודעת רבי עקיבא במסכת ראש השנה.

ב. הסוגיות אינן חולקות: את הסתירה ניתן לתרץ בשתי דרכים - או שהגמרא ביומא עיקר - שיש תוספת שבת, ויש להסביר באופן שונה את הגמרא במועד קטן; או שהגמרא במועד קטן עיקר - שאין תוספת שבת, ויש להסביר את הגמרא ביומא באופן שונה.

  הסבר הדברים כדלהלן:

1.   קיימת תוספת שבת, אך זו תוספת מועטת, שרבן גמליאל לא התחשב בה לגבי תוספת שביעית. נימה זו נשמעת מתוספות במועד קטן (ד., ד"ה מה להלן):

"איכא למימר, ההוא פורתא לא קא חשיב, כיון דלא הוי אלא כל שהוא, וכי ההוא שיעורא נמי יהא מודה רבן גמליאל דצריך להוסיף".

  לפי התוספות יש שיעור לתוספת שבת, ומשמע שזו תוספת חיובית, אלא ששיעורה קטן, ולכן איננה כתוספת לעניין שביעית.

2.   הבאנו שתי אפשרויות בתוספת שבת - יציאה מספק או תוספת חיובית. ניתן להסביר, שאין תוספת שבת חיובית, והגמרא ביומא דיברה על תוספת של יציאה מן הספק, והגמרא במועד קטן דיברה על תוספת חיובית. וכך הוא פירוש הדברים: רבן גמליאל מודה שיש תוספת שבת מצד יציאה מן הספק, וזוהי תוספת השבת המוזכרת ביומא; ברם, התוספת שאין רבן גמליאל מקבל היא תוספת חיובית, ועל תוספת זו דיבר רבן גמליאל במועד קטן.

  נראה שזו דעתו של הראב"ד (מובא בתוספות רא"ש, מועד קטן ג:):

"הקשה הראב"ד מהא דאמרינן במסכת יומא... מכאן שמוסיפין מחול על הקודש, שבתות מנין, ת"ל 'תשבתו'. ותירץ, דהאי תוספת שמוסיפין מחול על הקודש אינו אלא בין השמשות שלהן שהוא אסור, וצריך להפסיק מעט קודם בין השמשות שלהן[3], שהוא אסור כדי שלא יכנס לבית הספק, אבל מן הודאי ושלא מחמת הספק - לא אסרינן ליה, ואילו הכא הוה אסרינן מעיקרא, ואתא איהו ושרא".

לדעתו, אין תוספת חיובית לשבת, אלא רק כדי לצאת מן הספק, ורבן גמליאל, שאמר שאין תוספת, דיבר על תוספת חיובית. 

שיטת הרמב"ם

  הרמב"ם בהלכות שבת (פ"ה ה"ג) כותב:

"המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה".

והנה, רבנו לא הזכיר דין תוספת שבת, וכתב הרב המגיד (הלכות שביתת העשור, פ"א   ה"ו), שלדעתו אין תוספת שבת דבר תורה.

לכאורה משמע מדבריו, שתוספת שבת הינה מדרבנן, אבל הכסף משנה הבין, שלדעת הרמב"ם אין תוספת שבת כלל. ומה שכתב המגיד-משנה "דבר תורה" - לאו דווקא, דמדרבנן נמי לית ליה תוספת, שאם לא כן לא היה משמיטה הרמב"ם.

הרמב"ם, א"כ, פסק כנגד הגמרא ביומא, ששם משמע להדיא שיש תוספת שבת. ניתן לתרץ את הרמב"ם במספר כיוונים:

א. הרמב"ם לא פסק כגמרא ביומא, אלא כגמרא במועד קטן - כדברי רבן גמליאל. בכיוון זה יש להניח הנחה נוספת, שרבן גמליאל אכן חולק על הגמרא ביומא (ולא כדברי התוספות במועד קטן).

  דבר זה מסתבר מסיבה נוספת. ראינו לעיל, שבירושלמי פסקו שאין תוספת שבת. והנה, כאשר ישנה סתירה או ספק של פסיקה בתלמוד הבבלי, פוסק הרמב"ם כירושלמי מפורש, ולכן גם כאן, כיון שהיתה מחלוקת סוגיות, וישנו ירושלמי מפורש כאחת הסוגיות (מועד קטן), העדיף הרמב"ם לפסוק כסוגיה זו, ולומר שאין תוספת שבת.

  לפי הסבר זה מתבסס הרמב"ם על שתי הנחות:

    1. רבן גמליאל חולק על הגמרא ביומא.   2. הלכה כרבן גמליאל.

  החולקים על הרמב"ם יכולים לחלוק על אחת משתי ההנחות: לומר שרבן גמליאל אינו חולק על הגמרא ביומא, אלא ששיעור קטן כל כך אינו נחשב לגבי שביעית (תוספות במועד קטן); או לומר שרבן גמליאל אכן חולק, אך אין הלכה כמותו.

ב.   הרמב"ם סובר שיש תוספת שבת, אך זו תוספת של יציאה מספק. לתוספת כזו, די להדליק זמן מועט קודם השקיעה, כפי שראינו בראב"ד; לכן הסתפק הרמב"ם במה שכתב, שצריך להדליק מבעוד יום, קודם שקיעת החמה.

ג.   הרמב"ם סובר, שלדעת התנא של "עצם-עצם" ביומא אין תוספת שבת, והרמב"ם פוסק כמותו (וכן כתב המגיד-משנה בהלכות שביתת העשור, שם).

קושיה נוספת על שיטת הרמב"ם נוצרת לאור דבריו לעניין תוספת יום הכיפורים (הלכות שביתת העשור, פ"א ה"ו):

"כשם ששבות מלאכה בו בין ביום ובין בלילה, כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה. וצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו, שנאמר: 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב'. כלומר, התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי...".

הרמב"ם פוסק, שביום הכיפורים יש מצות תוספת. הרמב"ם שינה מדרכו בתוספת שבת, שאינה מצוה (ע"פ הכסף משנה).

  ניתן לתרץ את הרמב"ם במספר אופנים:

א.   לדעת הרמב"ם אין תוספת לשביתה ממלאכה, בין בשבת ובין ביום הכיפורים, ומה שכתב הרמב"ם שיש תוספת ביום הכיפורים, כוונתו לתוספת עינוי (וכן כתב המגיד-משנה בהלכות שביתת העשור, שם).

ב.   הרמב"ם קיבל את הגמרא ביומא לגבי יום הכיפורים ולא לגבי שבת, דהיינו, שביום הכיפורים יש תוספת, ובשבת - אין. אכן, הלימוד ביומא נמצא במקורו לגבי יום הכיפורים (ולימוד זה הביא הרמב"ם בהלכות שביתת העשור), ואילו תוספת שבת נלמדת מדיוק נוסף מהמילה "תשבתו". וכן, הגמרא במועד קטן מדברת על שבת - "מה שבת בראשית... לפניה ולאחריה מותרין", ונמצא שאינה חולקת על יומא, לעניין תוספת יום הכיפורים. וכן בירושלמי, שאמרו שאין תוספת, דיברו על תוספת שבת - "מה ערב שבת בראשית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה". אם כן, בנקודת המחלוקת, היינו לגבי שבת, פסק הרמב"ם כגמרא במועד קטן שהירושלמי כוותיה, אך ביום הכיפורים אין מחלוקת, וכו"ע מסכימים שיש תוספת.

ג.   יתכן, שהרמב"ם לא פסק כלל כגמרא ביומא ולמד תוספת יום הכיפורים מהגמ' בביצה (ל.), שאומרת: "דהא תוספת יום הכיפורים דאורייתא...". ברם, קצת קשה לומר שהרמב"ם לא התייחס כלל לגמרא ביומא, שכן בטעם התוספת של יום הכיפורים, מצטט הוא את הלימוד של הגמרא ביומא.

לפי הסברו של המגיד-משנה, אין תוספת שבת, אך יש תוספת עינוי ביום הכיפורים. לאחר שאנו יודעים מדוע פסק כך הרמב"ם, ננסה להבין מהי הסברה העומדת מאחורי חלוקה זו.

תוספת עינוי שונה מתוספת איסור מלאכה. תוספת מלאכה איננה משפיעה ישירות על הזמן המקורי של השביתה, ואילו תוספת עינוי משפיעה על יום הצום עצמו. יתכן שערכה של תוספת העינוי ביום הכיפורים אינו רק באותו זמן של התוספת, אלא גם בכך, שהיא משפיעה על הצום עצמו - כל הצום קשה יותר (באופן יחסי) בעקבות התוספת.

לפי"ז, אין תוספת עינוי שווה לתוספת שבת, ואף אם יש תוספת עינוי, אין זה מחייב שתהיה תוספת שבת, שכן לתוספת עינוי יש השפעה על הצום עצמו, אך לא כך בתוספת שבת, שבה התוספת אינה משפיעה על הצום עצמו.

במכילתא (בחודש, פרשה ז') מובאת דרשה אחרת ללימוד תוספת שבת:

"כתב: 'זכור' ו'שמור' - 'זכור' מלפניו ו'שמור' מלאחריו, מכאן אמרו, מוסיפין מחול על הקודש, משל לזאב שהוא טורד מלפניו ומלאחריו".

יתכן, שהמכילתא לא רצתה ללמוד תוספת שבת מיום הכיפורים, שכן היא סברה שהתוספת ביום הכיפורים היא תוספת עינוי, ולתוספת עינוי יש טעם מיוחד - שהיא משפיעה על הצום, ומתוספת זו אי אפשר ללמוד לתוספת שבת. לכן, לומדת המכילתא תוספת שבת מלימוד עצמאי, שמקורו בפסוקי השבת "זכור" ו"שמור"[4]. 

נפקא מינות בין ההבנות השונות בתוספת שבת

א. תוספות בפסחים (צט: ד"ה עד שתחשך), לגבי המשנה "ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך", אומרים:

"מקשינן, אמאי איצטריך עד שתחשך - פשיטא. ועוד דבגמרא גבי שבתות וימים טובים, לא קתני ליה? ואומר הר"י מקורבי"ל דגבי מצה דווקא בעינן עד שתחשך... אבל בסעודת שבת וימים טובים מצי אכיל להו מבעוד יום, כדאמר בפרק תפילת השחר (ברכות כז:), מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש היום מבעוד יום... ורבינו יהודה תירץ, אפילו אי בעינן גבי שבתות וימים טובים עד שתחשך, הכא איצטריך למתני...".

רואים אנו מחלוקת בתוס' בין הר"י מקורבי"ל לר' יהודה, האם בזמן תוספת שבת ניתן לקדש: לדעת הר"י מקורבי"ל - ניתן לקדש, ולדעת ר' יהודה - לא ניתן לקדש עד שתחשך. יתכן שמחלוקתם תלויה בהבנת תוספת שבת. לדעת הר"י מקורבי"ל תוספת שבת היא תוספת חיובית, ולכן חלים עליה כל דיני השבת. לדעת ר' יהודה טעם השבת העיקרי הוא "זכר למעשה בראשית", ולכן לא שייך להוסיף תוספת חיובית. כל התוספת היא רק ליציאה מן הספק. תוספת כזו באה לידי ביטוי, לדעתו, רק באיסור מלאכה, כדי שלא יכנס לבית הספק, אך אינה נהפכת לשבת ממש.

יתכן שמחלוקתם היא, האם זו תוספת עצמאית, וא"כ אולי אי אפשר לקדש בה, או שמא זו הרחבת השבת, וקידוש בתוספת הינו כקידוש בשבת עצמה.

כל הסברנו מתבסס על ההנחה, שיש לעשות קידוש בשבת ממש ולא סמוך לשבת. אולם, הרמב"ם לא הבין כך. הרמב"ם, כזכור, פסק שאין תוספת שבת, ובכל זאת כותב בהלכות שבת (פכ"ט הי"א): "יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף על פי שלא נכנסה השבת"[5].

ב. יתכן שתהיה נפקא מינה לעניין חיוב נשים בתוספת שבת. אם תוספת שבת היא הארכת השבת - נשים יהיו חייבות בתוספת, אך אם תוספת שבת היא יחידה עצמאית - יהיו פטורות, שכן זו מצות עשה שהזמן גרמה. בחיוב נשים בתוספת שבת דן ה"מנחת חינוך" (מצוה שי"ג, ס"ק ט), ולדעתו, נשים פטורות מתוספת שבת. אולם בתוס' בכתובות (מז.), בר"ן (שבת כג:) ובעוד ראשונים משמע, שחייבות בתוספת שבת (דיון על כך, ראה בשו"ת "משנה הלכות", ח"ו סימן נ"ד). יתכן שהמחלוקת נובעת ממהות התוספת, כפי שהסברנו.

ג. יתכן שתהיה נפקא מינה נוספת, האם ניתן לישא אישה בתוספת יו"ט. תוספות בכתובות (מז., ד"ה דמסר) כותבים:

"אע"ג דאמר במועד קטן (ח.) 'ושמחת בחגך' - ולא באשתך, דאין נושאין נשים בחולו של מועד, משום דאין מערבין שמחה בשמחה, ודרשה גמורה היא, כדאמר בחגיגה (ח:) דהוי מדאורייתא, איכא למימר דהכא איירי שעה אחת לפני יום טוב, שהוא כיו"ט   לעניין מלאכה...".

לפי תוספות, ניתן לישא אישה בתוספת, כיון שאין חובת שמחה בתוספת, אלא רק איסור מלאכה, ואין זה עירוב שמחה בשמחה.

יתכן שניתן להסביר ע"פ מהות התוספת. אם התוספת היא תוספת חיובית, חלים עליה כל דיני שבת, ובמקרה זה של יו"ט - כל דיני יו"ט, כולל שמחת יו"ט. לפי"ז, אי אפשר יהיה לישא אישה בתוספת יו"ט, שזהו ערוב שמחה בשמחה. ברם, תוספות, כנראה, הבינו שתוספת יו"ט היא יציאה מספק, ולכן יש בה רק איסור מלאכה ולא כל דיני יו"ט, ולכן מותר לישא אישה בתוספת. יתכן גם, שתוס' סוברים, שהתוספת היא חיובית אך עצמאית, ולכן יש בה רק איסור מלאכה. 

---