לע"נ ר' דודי מולודיק זצ"ל
שעלה ונתעלה לגנזי מרומים
מתוך גבורה ותעצומות נפש
בהיותו בן כ"ח שנים
חיוב קטן באבילות / צחי בזק
א
במסכת מו"ק דף כו: מובאת ברייתא, בה נאמר בין השאר:
"... ומקרעין לקטן - מפני עגמת נפש".
כוונת הדברים היא, שבמקרה שקטן איבד את אחד הקרובים שחייב באבילותם רח"ל, קורעין את בגדו מפני עוגמת נפש.
רש"י בדף יד: מבאר מהי "עגמת נפש":
"שיבכו הרואין וירבו בכבוד המת".
מרש"י משמע שעיקר עניין עגמת הנפש מכוון כלפי הרואין, ואילו הלבוש ביו"ד סי' כ"ז כותב:
"ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש האבלים...".
מדבריו אלו משמע, שהדגש הוא על האבלים, ונפקא מינה בין שני הפירושים במקרה שאין בני אדם הרואים את מעשה הקריעה, אלא האבלים בלבד: לדעת רש"י - אין מקרעין, ולדעת הלבוש - מקרעין.
מכל מקום, ברור שסיבת הקריעה היא צדדית, ואיננה חיוב המוטל על הקטן. כך גם מדייקת הגמ' בדף יד: מברייתא זו, ולומדת שאין אבילות נוהגת בקטן (הגמ' משווה אבילות לקריעה לעניין זה).
ב
מסתימת לשון הברייתא משמע שמדובר בכל גיל שהוא - בין קטן שהגיע לחינוך, ובין שלא הגיע לחינוך - בכל מקרה אין חובת קריעה ואבילות, אלא מפני עגמת נפש. אם כן, יש לדון, מדוע אין חובת אבילות על הקטן מדין חינוך - במה השתנתה חובת אבילות משאר מצוות, שקטן חייב בהן מדין חינוך?
לדעת רוב הראשונים משמע, שבאמת אין אבילות נוהגת בקטן כלל, כפשטות לשון הברייתא. לשון המאירי במו"ק כו: מפורשת ביותר:
"אע"פ שהקטן אינו בר קריעה ולא בן חיוב לשום אבילות , אם מת אביו או אמו - מקרעין אותו מפני עגמת נפש".
כך משמע גם ברמב"ן, וכך גם לשון הרמב"ם בהלכות אבל (פ"ח ה"ד) :
"קורעין לקטן מפני עגמת נפש".
הרדב"ז על אתר מעמיד את דברי הרמב"ם דווקא בקטן שלא הגיע לחינוך, ובהגיעו לחינוך, עפ"י הרדב"ז, יתחייב באבילות מדין חינוך. אולם, מפשטות לשון הרמב"ם לא משמע כן (לקמן, בעז"ה, נחזור לרמב"ם זה, ונראה כיצד מסתבר יותר לא לקבל העמדה זו של הרדב"ז).
לעומת זאת, הרי"ץ גיאת, שאת דבריו מצטטים רוב הראשונים כאן (הרמב"ן, הנמו"י, הרא"ש בסי' ע"ד; וכמו"כ מובא בטור יו"ד סי' ש"מ) סובר:
"ואם הגיע לחינוך - קורעין לו, כדרך שמחנכין אותו לשאר מצוות".
ה"דרישה" לומד מכאן, וכך מסתבר, שקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות.
ג
כדי להבין מחלוקת זו בדין חינוך לאבילות, יש להתבונן מעט בדין הכללי של חינוך. בשלב ראשון ניתן להעלות שתי הבנות ביחס לאופיו של דין חינוך: ניתן לומר, שכשחז"ל חייבו קטן במצוות, פירוש הדברים שהוא הופך להיות בר חיובא מדרבנן מצד עצמו; או שאין הקטן נחשב לבר חיובא, אלא הטילו על אביו להרגילו למצוות.
שתי השלכות ישירות לשאלה זו הן לגבי יכולת הקטן להוציא אחרים ידי חובתן בחיובים דרבנן; ובנוגע לכל מצוה ומצוה - האם חייב הקטן לקיימה באותם גדרים בה חייבים הגדולים, או שמא כדי להרגילו אין צורך להקפיד על כל הפרטים.
נקודה ראשונה שנויה במחלוקת בין הראשונים:
במסכת ברכות (דף כ:) מסתפקת הגמ' לגבי חיוב נשים בברכת המזון, האם תוקפו מדאורייתא או מדרבנן, ומנסה לפשוט מן הברייתא הבאה:
"באמת אמרו - בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה, אבל אמרו חכמים: תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו".
הגמ' מנסה ללמוד מן הנאמר בברייתא, שאשה מברכת לבעלה, שחיובה מדאורייתא, שאם לא כן, כיצד יכולה להוציא את בעלה ידי חובה, והלא חיובו ודאי מן התורה!
דוחה הגמ':
"ולטעמיך, קטן בר חיובא הוא? אלא הכא במאי עסקינן, כגון שאכל שיעורא דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן".
כלומר, הדין השנוי כאן לגבי בן המברך לאביו, אינו מתייחס למקרה שהאב אכל שיעור המחייבו מן התורה, שאם כן, כיצד יכול הבן להוציאו, ולכן, גם הדין המתייחס לאשה המברכת לבעלה איננו במקרה שהבעל מתחייב מן התורה, ואין ראיה לפשוט את הספק.
לכאורה, מוכח מגמרא זו שקטן נחשב לבר חיובא מדרבנן, אולם רוב הראשונים אינם סוברים כך. הרמב"ן במלחמות-ה' בברכות (דף יב. בדפי הרי"ף) כותב:
"... דקטן, אפילו הגיע לחינוך, אינו מוציא אחרים אפילו בדרבנן... וטעמא דמילתא משום דחינוך - מצוה דאביו הוא, ואיהו לאו בר חיובא הוא כלל ".
בנוגע לראיה דלעיל מן הגמרא, לדעת הרמב"ן גירסה משובשת היא, ובנוסח המתוקן של הרמב"ן לא מובאת כל הקושיה מקטן, ולגוף דברי הברייתא שבן מברך לאביו, מעמיד הרמב"ן בבן גדול.
המאירי במגילה יט: סובר כרמב"ן, ובגמרא בברכות הוא מעמיד את הדין של "בן מברך לאביו" על פי דברי הירושלמי בפ"ג סה"ג, כשהאב עונה אמן או חוזר אחר הבן (וכן דעת הריטב"א שם ובתשובה סי' צ"ז, וכן דעת רש"י בברכות מח. ובדף כ.).
ניתן לדייק שיטה זו גם מדברי הרמב"ם בשני מקומות:
א. בהלכות חמץ ומצה, פ"ו ה"י, כותב הרמב"ם:
"הכל חייבין באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים. קטן שיכול לאכול פת - מחנכין אותו במצוות, ומאכילין אותו כזית מצה".
משמע מדבריו, שחיוב קטן איננו דומה לחיוב נשים ועבדים, ולכן חילק הרמב"ם הלכה זו לשנים: נשים ועבדים חייבים מצד עצמם, ואילו קטן חייב מדין חינוך.
ב. בהלכות מגילה, פ"א ה"א, כותב הרמב"ם:
"והכל חייבין בקריאתה - אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים, ומחנכין את הקטנים לקרותה".
גם כאן בולט השוני בין חיוב קטנים לחיוב נשים ועבדים.
לעומת זאת, תוס' בברכות טו. (ד"ה ורבי יהודה), בתירוצם השני שם, סוברים שקטן הוא בר חיובא מדרבנן, וכגירסת הספרים שלפנינו בדף כ: [וכך גם שיטת התוס' במגילה יט: (ד"ה ור' יהודה), הר"ן במגילה דף ו: מדפי הרי"ף, והריא"ז (מובא בשלטי גבורים בברכות דף יא: באלפס)].
ד
בבואנו לדון בחיוב החינוך באבילות, הרי שמסיבות שונות יש מקום לומר שמצות אבילות שונה משאר מצוות ביחס לחובת החינוך, כפי שמובא באחרונים:
א. ניתן לומר שהיות שמגמת חובת החינוך היא להרגיל את הקטן לקראת חיוביו לכשיגדיל, הרי שאם יחייבו חז"ל את הקטן לנהוג אבילות בקטנותו, נמצאים פותחים פתח לפורענות, חלילה, שכן בדרך הטבע לא יבוא הקטן לידי חיוב אבילות עד שיגדיל ויהיה מבוגר בשנים, כשאז כבר יהיה מצוי במצוות. נמצא, שהקטן יזדקק לדיני אבילות רק במקרה אסון, ואין להרגיל למצב שכזה - אקדומי פורענותא לא מקדמינן (סברה זו מופיעה בשו"ת חקרי-לב, או"ח סי' צ"ט).
ב. חובת חינוך חלה רק במצוות שברור לנו שהקטן יתחייב בהן לכשיגדיל, משא"כ באבילות, שיתכן שהקטן כלל לא יתחייב לכשיגדיל - אם, למשל, ייאסף אל עמיו לפני קרוביו (שו"ת כתב סופר, יו"ד סי' קע"ב).
ג. אין לחייב מתורת חינוך בדבר שיש בו צער לקטן (חכמת אדם, כלל קנ"ב סי' י"ז).
ד. עיקר אבילות היא משום תשובה, וקטן אינו בר תשובה (כלבו, הלכות אבילות).
כאמור, ישנן סיבות שונות לחלק בין חובת חינוך באבילות לבין שאר מצוות, אלא שיש לדון מדוע יש בכוחן של סיבות אלו להפקיע מחובת האבילות.
דבר זה תלוי באופיה של מצוות החינוך, באופן כללי, באותן שתי צורות שהוזכרו קודם לכן. אם מבינים שכל עניינה של חובת החינוך אינו חיוב עצמי של הקטן, אלא חיוב המוטל על אביו להרגילו ולחנכו במצוות, נמצא, שכל מטרת חיוב החינוך היא ההכנה לבגרות ולחיוב לכשיגדיל, ויש בהחלט מקום לחלק ברוח הדברים שהוזכרו.
אולם, אם נאמר שחובת החינוך מוטלת על הקטן מצד עצמו, ולמעשה כל קטן שהגיע לחינוך הוא בגדר "גדול מדרבנן", הרי שסביר יותר שלא לחלק בכל מצוה לגופה ולבדוק אם יש מקום לחייב או לא, אלא להניח שחז"ל הקדימו את גיל הבגרות והחיוב במצוות, וממילא הקטן התחייב בכל המצוות, ללא יוצא מן הכלל.
לאור הדברים הללו, נותר לנו לבדוק האם, אכן, אותם ראשונים המבינים את דין חינוך הכללי כחיוב האב להרגיל את הבן, סוברים גם שאין חינוך לאבילות.
בשיטת המאירי הדברים מתואמים מאד. לשיטתו, קטן אינו בר חיובא, ובנוגע לחיוב אבילות כותב המאירי במו"ק כו: רק את הדין של "מקרעין מפני עגמת נפש", וכלל איננו מזכיר אפשרות לחייב מדין אבילות כשהגיע לחינוך.
גם ברמב"ם נראים הדברים מקבילים. לפי דיוק דברי הרמב"ם המובא לעיל, אין חובת חינוך על הקטן מצד עצמו, וכאמור לעיל - בדיני אבילות בקטן פסק הרמב"ם רק את דין קריעה מפני עגמת נפש. על פי דרך זו יראה יותר, שכוונת הרמב"ם היא לכל קטן, בין שהגיע לחינוך ובין שלא הגיע לחינוך, ובניגוד לרדב"ז שהוזכר לעיל, שהעמיד את דברי הרמב"ם דווקא בשלא הגיע לחינוך.
הרמב"ן, הסובר אף הוא, כאמור, שאין חיוב עצמאי בקטן, כותב ביחס לאבילות את הטעם של עגמת נפש, אולם אחר כך מצטט את הרי"ץ גיאת ביחס לקטן שהגיע לחינוך, המתחייב באבילות כמו בשאר מצוות, ואיננו משיג או מעיר עליו. אולם, מדיוק דברי הרמב"ן נראה שאין הוא מקבל את דברי הרי"ץ גיאת, שכן לפני שהוא מביא את דבריו, כותב הרמב"ן שמקרעין לקטן מפני עגמת נפש, ומדייק:
"... הא שלא מפני עגמת נפש - לא, דא"כ נמצאת אבילות נוהגת בקטן".
דברים אלו הינם ציטוט מהגמ' בדף יד:, אולם הרמב"ן הביא ציטוט זה כלשונו, בלא התייחסות למקרה המסוים של הגמרא שם, הדנה בתינוק בן כמה ימים, שלגביו ודאי לא שייך חינוך. מכאן משמע, שלדעת הרמב"ן בכל מקרה אין אבילות בקטן, וגם דבריו מתאימים עם שיטתו בדין חינוך הכללי.
מאידך גיסא, הרי"ץ גיאת, אבי השיטה הסוברת שקטן שהגיע לחינוך חייב באבילות מדין זה, כותב בספר "מאה שערים" (הלכות לולב סי' קכ"ה) :
"קטן היודע לנענע - חייב בלולב; היודע להתעטף - חייב בציצית... ואי קשיא לך הא דתנן: בן י"ג למצוות (אבות, פ"ה מכ"א) - התם חיובא דאורייתא".
מצורת השאלה ומנוסח התשובה עולה, שלשיטת הרי"ץ גיאת ישנו חיוב עצמאי על הקטן מדין חינוך, מדרבנן, המקביל באופיו לחיוב מדאורייתא.
אם כן, גם הרי"ץ גיאת אזיל לשיטתיה, שכן לדעתו יש בקטן חיוב עצמאי במצוות, וממילא יש מקום לחייבו גם באבילות, מדין חינוך.
ה
אם נלך בדרך זו, הרי שבשיטת הטור והשו"ע ניתקל בקושי. השו"ע בסי' ש"מ סעיף כ"ז סותם ופוסק:
"קטן שמת לו מת - מקרעין לו".
הט"ז והש"ך בנקודות-הכסף על אתר נחלקו האם יש חינוך באבילות, או שמא מקרעין רק מפני עגמת נפש. מלשונם לא ברור האם מחלוקתם היא בדעת השו"ע או בשיטתם הם, אולם הש"ך בנקודות-הכסף מוכיח את שיטתו ממקום שניתן להביא ראיה גם לשיטת הטור והשו"ע (נקודה זו מציין אף הש"ך בעצמו).
ראיה זו מובאת ממחלוקת הרא"ש והמהר"ם מרוטנבורג, המופיעה ברא"ש בסוף פרק כיצד-מגלחין ובטור בסי' שצ"ו. הראשונים נחלקו בנוגע לקטן שהגדיל בתוך ימי השבעה - האם חייב באבילות, או לא - כיון שלא היה חייב באבילות בתחילתה. מכאן לומד הש"ך, שמכל מקום אין חיוב אבילות בקטנותו, שהרי כל המחלוקת היא רק בקטן שהגדיל, ומשמע שבסתם קטן - אין כל חיוב באבילות.
על פי ראיית הש"ך יוצא, שהטור והשו"ע, שפסקו בסי' שצ"ו כשיטת הרא"ש שאין חיוב אבילות בקטן שהגדיל תוך שבעה, סוברים שאין חובת אבילות בקטן. ניתן ללמוד שיטה זו בדעת השו"ע גם מן הדין בסי' שפ"ט ס"ב, שמותר לכבס בגדי קטנים שמת אביהם, למרות שאבל רגיל אסור בכיבוס בגדים, וכן משמע בסוף סימן שפ"ד, שהשו"ע אוסר כיחול ופירקוס באשה אבילה- בוגרת ונערה, ומשמע שקטנה מותרת.
אם כן, שיטת הטור והשו"ע צריכה להיות, לכאורה, כשיטת הראשונים הסוברים שאין חינוך בקטן מצד עצמו, אולם באו"ח סי' קפ"ו ס"ב פוסק השו"ע:
"קטן חייב מדרבנן כדי לחנכו, והההיא דבן מברך לאביו - כשלא אכל האב כדי שביעה...".
כלומר, משמע במפורש מדבריו שקטן הוא בר חיוב מצד עצמו, ויכול להוציא גדול שחייב רק מדרבנן.
כדי ליישב את הדברים נאלץ לומר, שההקבלה שערכנו בין תפיסת חובת החינוך כחיוב עצמאי, לבין חיוב אבילות גם בקטן, אינה מוחלטת בהכרח, לפחות לפי שיטת הטור והשו"ע, שכן גם אם נגדיר את הקטן כבר חיובא מדרבנן, עדיין ניתן להבחין בין שני יסודות שונים לחיוב:
א. חז"ל הטילו על הקטן חיוב במצוות, ללא קשר להתרגלותו וחינוכו המעשי באותן מצוות לכשיגדיל, אלא כדי לדאוג לכך שכשיגיע הקטן לגיל חינוך, יימצא הוא במסגרת ציוויים ודינים, ולקדשו במצוות כבר מגיל חינוך.
ב. חיוב חינוך בקטן הוא כדי שכשיגדל יקיים את המצוות כהלכתן, מחמת שהורגל בהן בקטנותו.
אם נאמר כאפשרות הראשונה, הרי שאין מקום לחלק בין מצוות וחובות פרטיות, ולהוציא מן הכלל דין אבילות, מחמת הסברות שהוזכרו. אולם אם כל מגמת החיוב היא הקיום בבגרות, יש מקום להוציא מן הכלל חובת אבילות, העומדת בסתירה וללא תיאום עם יסוד חיוב החינוך ושורשו, ודעת הטור והשו"ע תתפרש כאפשרות השניה. אמנם הקטן בר חיובא הוא, אולם מגמת החיוב היא ההתרגלות במצוות לכשיגדיל, ועל כן ניתן להוציא מן הכלל חובת אבילות.
סיכום
עמדנו על אופיה המיוחד של מצות האבילות, ביחס לשאלת חיוב הקטן בה. עסקנו בקצרה בהבנות השונות של דין חינוך הכללי, וראינו שבדרך כלל הראשונים שהבינו את דין החינוך כחיוב המוטל על האב (הרמב"ם, הרמב"ן והמאירי), סוברים שאין אבילות נוהגת בקטן, בעוד שהרי"ץ גיאת, המחייב קטן באבילות, מבין את הדין הכללי של חינוך כחיוב עצמאי.
בשיטת הטוש"ע נאלצנו לדחוק ולומר שלמרות שלשיטתם חינוך הוא חיוב עצמאי, בכל זאת יסודו בהתרגלות הקטן למצבו בעתיד, ועל כן הוא פטור לגמרי מדיני אבילות.
"ובלע המות לנצח"