גדרי "אדם בהול" [1] / הרב יהודה שביב

א. הקדמה

היות אדם בהול על ממונו עשוי לגרום לו לעבור אף על איסורים בלי משים. מתוך כך באו חכמים לאסור עליו לשם סייג את המותר, או להתיר לו איסור קל כדי שלא יגיע לחמור יותר. בעניין זה מצינו מספר סוגיות ופסקים, הנראים, לכאורה, סותרים זה את זה, ויש צורך להגדיר אימתי אסרו ואימתי התירו. נראה, שההגדרות שלובות בהיכרות חכמים את תורת הנפש על מעמקיה והתנהגויותיה.

ב. מחלוקת רבי יהודה וחכמים; סתירה בפסקי ההלכה?

בעצם השאלה כבר נחלקו רבי יהודה וחכמים:

"תניא: בכור שאחזו דם, אפילו הוא מת - אין מקיזין לו דם; דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: יקיז, ובלבד שלא יטיל בו מום. התם - מתוך שאדם בהול על ממונו, אמרינן: אי שרית ליה במקום שאין עושים בו מום, אתי למיעבד במקום שעושין בו מום. ורבנן? כל שכן דאי לא שרית ליה כלל, אתי למיעבד" (פסחים יא.).

הרי לך - לרבי יהודה "אדם בהול" זו סיבה לאסור אף את המותר, כדי שלא יגיע מתוך בהילותו לעבור על איסור; ולחכמים, אדרבה, היא הנותנת להתיר לו, כדי שלא יבוא מתוך בהילותו לעשות בלא הבחנה ולעבור על איסור. בעניין זה נפסקה הלכה כרבנן (רמב"ם הלכות בכורות, פ"ב הי"ג; שו"ע יו"ד, סימן שי"ג ס"ו).

לגבי שבת נפסקה הלכה הפוכה. שנינו:

"מצילין מזון ג' סעודות, הראוי לאדם - לאדם..." (משנה שבת קיז:).

ובגמרא שם:

"מכדי בהיתרא קטרח (חזי לטלטול, ולחצר המעורבת - רש"י) נציל טפי? אמר רבא: מתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה אתי לכבויי".

הרי, שמתוך חשש שיבוא לעבור על איסור, אוסרים אנו לו דבר המותר, כסברת רבי יהודה בבכור. כאן באו הדברים בסתם, וכך נפסקו להלכה (רמב"ם הלכות שבת, פכ"ג הכ"א; שו"ע או"ח, סימן של"ד).

ג. סתירות נוספות בהשלכות ההלכתיות ל"אדם בהול"

במקום אחר בשבת שמענו, כי אשר לרפואת בהמתו אין בהילות כה רבה, עד כדי צורך לגזור ולאסור. זה לשון הרי"ף בפרק "במה בהמה" (לדף נג: מדפי הגמרא) :

"תניא: בהמה שאכלה כרשינין הרבה - לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפה; ור' יאשיה מיקל. דרש רבא: הלכה כר' יאשיה. והשתא דדרש רבא הלכה כר' יאשיה, ומיקל משום צערא דבהמה ולא קא גזר משום שחיקת סממנים, ש"מ לית הלכתא כי הא דתנן: בהמה שאחזה דם - אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן... אלא אפילו בהמה נמי מעמידין אותה במים... בהא איפסיקא הלכתא כר' יאשיה דלא גזר משום שחיקת סממנים, דאין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו דליתי [לשחיקת [2] ] סממנים".

וכבר הקשה ה"ביאור הלכה" (סימן של"ב, בשם בנו מוהר"ר אברהם, שנפטר בצעירותו) : הלוא בפסחים שמענו כי אדם בהול על רפואת בהמתו! עיין שם תירוצו, שנראה אמנם דחוק: "ואף שהדבר קצת דוחק בלשון הרי"ף, ע"כ צריכין לפרש כן כדי שלא יסתור תוספתא מפורשת". ויש מקום אולי לבקש פתרון אחר, כדלהלן בעזה"י.

באותו עניין נפסקה הלכה בשולחן-ערוך (סימן של"ב ס"ד) :

"אם אחזה דם - יכול להעמידה במים כדי שתצטנן, ואם הוא ספק שאם לא יקיז לה דם תמות - מותר לומר לעכו"ם להקיזה".

מהרישא עולה, שאין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו, וכרי"ף הנ"ל. אולם בסיפא, שיש חשש מיתה, התירו לו לומר לעכו"ם, "מתוך שאדם בהול על ממונו, אי לא שרית ליה - אתי למיעבד איסורא דאורייתא" ("מגן אברהם" סק"ג), ומקור ההלכה במרדכי שם בשבת. והקשה הגרע"א: "וקשה לי, מאי שנא מדליקה, דלא שרי רק לומר 'כל המכבה אינו מפסיד', אבל לא לומר לנכרי שיכבה, ואדרבה, מהר"ן פרק חבית לחד תירוצא, דמדינא היה מותר לומר לנכרי שיכבה, דשבות במקום פסידא מותר... אלא חיישינן שמא יעשה כן בעצמו... וצ"ע". כלומר, אם מצינו בדליקה, שאסרו עליו אף דבר שהותר לו מן הדין, ק"ו שאין להתיר לו דבר האסור.

באמת, המרדכי למד דינו מן האמור בפסחים, שרבנן מתירים להקיז לבכור שאחזו דם, שאם לא נתיר לו - יבוא לאיסור תורה. ואף הגר"א ציין כמקור להלכה בשולחן-ערוך את הגמרא בפסחים.

אלא שיש לחלק, לכאורה: לגבי בכור לא התירו לו חכמים כל איסור, אף לא איסור קל, אלא שלא אסרו לו כדרך שאסר רבי יהודה, כי בשל אותו חשש שמחמתו אוסר רבי יהודה - אדם בהול ושמא יטיל מום - בשל אותו חשש עצמו, קבעו חכמים שרצוי שלא לגזור, כדי שלא יבוא להטיל מום מתוך בהילותו. אך לא שמענו שם, שהתירו איסור כל שהוא בשל בהילותו.

ד. בין בהלה על ממון לבהלה על מת

אכן, מצינו מפורש שהתירו איסור דרבנן בשבת, מחשש שמא מתוך בהילות יעבור על איסור דאורייתא:

"אין מצילין את המת מפני הדליקה. אמר ר' יהודה בן לקיש: שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה... דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול, והיינו טעמא דר"י בן לקיש, דמתוך שאדם בהול על מתו, אי לא שרית ליה אתי לכבויי. א"ר יהודה בן שילא א"ר אסי אמר רבי יוחנן: הלכה כר"י בן שילת במת" (שבת מג:-מד.).

כבר הקשו התוספות (ד"ה מתוך) : "ואע"ג דגבי ממון אמרינן איפכא - אי שרית ליה אתי לכבויי!", והסבירו: "היינו משום שאין מצטער על ממונו כמו על מתו, ואי שרית ליה, מתוך שיהא טרוד להציל - ישכח שהיום שבת, ויבוא לכבות בשוגג. אבל על מתו מצטער ביותר, ואי לא שרית ליה - אתי לכבויי במזיד". אם כן, אין זו בהילות, שתביא לעבירה בשוגג בלי משים,אלא בהילות כה גדולה, שתביאהו לעבור במזיד ובמכוון.

אם גם מובן החילוק שבין מת לממון, אך אין בזה אלא להסביר שבממון אין חוששים למזיד כבמת, אבל אכתי יש הרי לחוש לשוגג ובגין כך לא לגזור, כפי שמצינו בסברת חכמים לגבי בכור. כבר עורר הבאור הלכה הנ"ל קושי, שדברי תוס' וכן שאר ראשונים מתאימים דווקא לשיטת רבי יהודה לגבי בכור, ולא לשיטת חכמים.

ה. הבחנות שונות

נסיון לחלק בין שבת החמורה - שבה אין חוששים שיעבור - לשאר איסורים, נסתר מאשר מצינו כיוצא בזה לגבי שבת גופא, בריש פרק "מי שהחשיך" (קנג.) : "מי שהחשיך בדרך - נותן כיסו לנכרי...". ובגמרא שם:

"מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי? קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אי לא שרית ליה - אתי לאיתויי ד' אמות ברשות הרבים".

הנה מפורש לגבי שבת החמורה, צורך להתיר לו לאדם איסור קל כדי שלא יבוא, מתוך בהלה על ממונו, לידי איסור חמור.

מכח סוגיה זו באו ראשונים לדון בשאלת הצלת ממון מפני הליסטים, אם הותר טלטול לצורך זה או לא. רבנו תם וספר התרומה למדו מכאן היתר. לא כן הרמב"ן, המחלק בין היכא שנדרש האדם להפסיד ממונו בידים ולהשליכו עם כניסת השבת, שאינו עומד בזה ויש להתיר לו איסור קל, לבין היכא שהממון אבד מאליו. הר"ן שם על הרי"ף, חילק באופן אחר: כשהסכנה פתאומית ויש להחפז בהצלה, אז חוששים שמא מתוך העיסוק בהצלה יעבור על איסור. לעומת זאת, כשאין השעה דחוקה, ויש לו שהות לכלכל מעשיו - אין לחשוש. הר"ן תולה דבריו בחילוק הלשון שבין "אדם בהול על ממונו" לבין "אין אדם מעמיד עצמו על ממונו" (ויש להעיר, שהרמב"ם בפ"ו הכ"ב נימק - "שאדם בהול על ממונו", לגבי מי שהחשיך).

ועדיין כלל הדברים צריכים הבהרה.

ו. בין פעולה ממושכת לפעולה קצרה

כשדנים על אפשרות של היגררות לאיסור, יש לבחון לא רק את חומרת האיסור הכרוכה במעשה, אלא גם את צורת העשייה ומשך הפעולה, שאינה דומה פעולה ממושכת, היכולה לגרור את העושה לאיסור מתוך טרדתו, לפעולה קצרה. ואכן, על הצורך בהבחנה מעין זו עמדו שניים מרבותינו הראשונים. הר"ן בחידושיו לשבת דף מד. עוסק בשאלת ההפרש שבין הצלת מת להצלת אוכל וכדומה מהדליקה, ומסביר:

"ויש לומר, דיותר אדם בהול על מתו מממונו, והכא איכא למימר אי לא שרית ליה אתי לכבויי, ואי שרית ליה - ליכא למיחש דילמא איידי דאטריד מינשי ומידכר, דבהצלה דחדא מילתא, כגון הכא שאינו מציל אלא את המת לבד, לא שייכא בהא מילתא טירדא כלל, אבל גבי ממונא, שהוא בא להציל כמה דברים, אי שרית ליה - איידי דמיטריד מינשי ואתי לכבויי. ומיהו גבי ממונא נמי שרו ליה הצלה פורתא, בכדי דליכא למיחש לטירדא".

קרובים לזה דברי התוספות-ישנים ביומא (פה. ד"ה מתוך) :

"מתוך שאדם בהול על מתו... - ולא דמי לממון דאמר בפרק כל כתבי מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי, דהתם כיון שאינו טרוד להציל לא יבוא לחלל שבת בשביל ממונו, אבל כשטרוד בהצלה, אז יבוא לחלל שבת אגב טירדיה, אבל במת הוי איפכא, שבקל יכול להצילו ובשעת הצלה לא הוי טרוד, אבל אי לא שרית ליה - אגב טירדיה וצעריה יבוא לכבות".

ז. בין חרדה נפשית לפיזור הדעת

בעקבות דברי רבותינו הראשונים ובשוליהם, נראה לענ"ד להסביר, שאת הכלל "אדם בהול על ממונו" יש להבין בשני אופנים ובשני מצבים. ישנו מצב של חרדה נפשית לגורל הממון (וביתר שאת לגורל המת) נוכח סכנה צפויה; וישנה בהלה, שעניינה פיזור הדעת מתוך עסק ועשייה בהולים וחפוזים - בהלה שבמעשה.

עתה נבחן את המקרים השונים.

החמור ביותר הוא האמור בדף מג: בשבת. כאן הבהלה היא זו שקודמת למעשה; החרדה מה יהיה עם המת. חרדה כזו עשויה להביא את האדם אף לידי כיבוי במזיד (לפי תוס'), ולפיכך צריכים לבקש לו דרכי היתר, ואף להתיר לו איסורי דרבנן. אכן, חשש שמא יעבור במזיד אינו קיים כשהבהלה היא לאובדן ממון, ועדיין יש לחשוש שמא מתוך מצוקתו וחרדתו יחפש דרכי הצלה,ויבוא לעבור בשוגג על איסורי שבת. מעתה יש לשקול שכר כנגד הפסד: אם נבוא להתיר לו, האם נקטין הסכנה של חשש עבירה או לא. דבר זה תלוי בנסיבות. אם מעשה ההצלה עצמו הוא ארעי וחולף ואין אדם עוסק בו הרבה, אין הוא נחפז במעשהו, ולא יבוא לידי איסור. לפיכך, ב"מי שהחשיך" התירו לו לתת כיסו לנכרי, שעם הנתינה תמה פעולתו, ואין כל חשש להיגררות לאיסור.

כיוצא בזה לגבי רפואת בהמתו, שהתיר הרי"ף - מעשה ההצלה מהיר הוא ותכוף, ואין חשש שיבוא מתוך כך לאיסור. כן הדבר לגבי ההלכה בשולחן-ערוך, המתירה לומר לעכו"ם להקיז דם לבהמה בשבת.

לעומת זאת, בדליקה, אם גם מבחינת החרדה להפסד - חרדה הקודמת למעשה, אפשר שאין הבדל בין הפסד בהמתו להפסד ממונו בדליקה, הנה לגבי הבהילות שבמעשה ההצלה ההבדל גדול ביותר. הצלת ממונו אינה עניין לפעולה אחת, אלא לפעולות רבות וממושכות, הנעשות בלחץ גדול של זמן וחשש לאובדן, ולכן יש לחוש שמא מתוך הבהילות שבעשייה המאומצת - יבוא לידי חילול שבת בשוגג. לכן שם אסרו לו אף דבר המותר דרך כלל, והגבילו את פעולות הצלתו כדי להזכירו ששבת היום. אף לגבי הצלה מחבית שנשברה (שבת קמג:) הגבלנו אותו להצלת מזון ג' סעודות בלבד, אמנם משך ההצלה אינו כהצלת אוכל ובגדים מבית, אך בכל זאת אין כאן פעולה חד פעמית, והאדם עשוי להיות נתון לבולמוס של

הצלה, ומתוך כך יש לחוש שמא יעבור על איסור[3].

---