דין ראייה ראשונה ברואה דם מחמת תשמיש[1] / יאיר יניב

הגמרא בנידה סה: מביאה דין הרואה מחמת תשמיש:

"הרואה דם מחמת תשמיש - משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך - לא תשמש עד שתתגרש ותינשא לאחר; ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש - משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית; מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותינשא לאחר; ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש - משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית; מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה...".

מחלוקת הראשונים אם ראייה ראשונה מן המניין

הראשונים נחלקו בשאלה לאחר כמה פעמים נחשבת רואה מחמת תשמיש. הראב"ד ב"בעלי הנפש", שער הספירה והבדיקה (עמוד ע"א בהוצאת הר"י קאפח), כותב:

"ועוד תבין ותדע, כי לא נחוש עליה לרואה דם מחמת תשמיש עד שיולד בה ריעותא על זה , שהרי כך שנינו בברייתא: נישאת וראתה דם מחמת תשמיש - משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, ומכאן ואילך לא תשמש וכו', וקתני סיפא: ואם יש לה וסת תולה בוסתה, שמע מינה, דרישא באשה שאין לה וסת עסקינן, ואפילו הכי קתני: נישאת וראתה דם מחמת תשמיש - משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, משמע דקמייתא לאו ממניינא היא , אלמא מעיקרא לא בדקה ולא חיישא ואף על פי שאין לה וסת, ושמע מינה דאשה שאין לה וסת נמי אי לאו דאיתיליד בה ריעותא דראתה דם סמוך לתשמיש לא חיישא".

הרמב"ם חולק על הראב"ד, ופוסק בהלכות איסורי ביאה (פ"ד ה"כ) :

"מי שראת דם בשעת תשמיש - הרי זו מותרת לשמש כשתטהר פעם שניה; ראת דם בפעם שניה - משמשת פעם שלישית; ראת דם כך בשלישית - הרי זו אסורה לשמש עם בעל זה לעולם".

מדברי הרמב"ם משתמע, שלא כהראב"ד, שמיד לאחר שלוש פעמים אסורה לבעלה, וקמייתא ממניינא היא.

דעת הטור וה"שולחן ערוך"

בהבנת פסק הטור והשולחן-ערוך נחלקו האחרונים. הטור (יורה-דעה, ראש סימן קפ"ז) פסק:

"אשה שרואה דם מחמת תשמיש מיד בכדי שתרד מן המיטה - משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית...".

כך פסק אף השולחן-ערוך (שם ס"א) :

"אשה שראתה דם מחמת תשמיש מיד בכדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותיטול עד לבדוק בו ותקנח עצמה[2] - משמשת שלוש פעמים...".

הפרישה, ובעקבותיו הט"ז והש"ך, פירש (שם סק"ג) :

"אינו רוצה לומר שתשמש עוד שלוש פעמים, אלא ראשונה דנקט היינו הביאה שכבר בעל ומצא דם, ובא לומר דאינה נאסרת עליו עד שלוש פעמים".

"תורת השלמים" (שם סק"ב) חולק על הבנת הפרישה, וכותב:

"אבל הטור והמחבר, שהעתיקו לשון הש"ס, נראה לי דדווקא קאמרי - משמשת עוד שלוש פעמים בלא בעילה ראשונה , ובפרטות המחבר, שדרכו להעתיק בכל מקום לשון הרמב"ם, וכאן מעתיק לשון הש"ס".

אם כן, לדעת הפרישה וסייעתו, פסקו הטור והשולחן-ערוך כרמב"ם, שראייה ראשונה היא מן המניין, ולדעת תורת-השלמים, פסקו הם כראב"ד, שראייה ראשונה אינה מן המניין, ולאחר שבדקה פעם אחת וראתה דם, מותרות לה עוד שלוש בעילות.

הבנות "תורת השלמים" וה"חתם סופר" במחלוקת הרמב"ם והראב"ד

אולם דבר זה אינו פשוט כלל ועיקר, שכן תורת-השלמים תולה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בעניין רואה מחמת תשמיש במחלוקת אחרת שלהם:

"ובאמת הראב"ד אזיל לשיטתו, דפסק שם, דאפילו אשה שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה לבעלה , לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש, דאינה חוששת לרואה מחמת תשמיש כל היכא דליכא ריעותא, על כן ראייה קמייתא לאו ממניינא היא, אבל הרמב"ם, שפסק דאפילו אשה שיש לה וסת צריכה בדיקה אחר תשמיש , דחיישינן לרואה מחמת תשמיש, על כן פסק דראייה ראשונה גם כן ממניינא הוא[3]".

תורת-השלמים מסביר, שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא בשאלה אם חוששים לראיית דם לאחר תשמיש או לא: הרמב"ם סובר, שחיישינן לראייה מחמת תשמיש כבר בראייה הראשונה, שהרי הוא מצריך בדיקה לאחר כל תשמיש, ולכן הוא סובר גם שהראייה הראשונה נחשבת למניין; ואילו הראב"ד סובר, שהראייה הראשונה אינה נחשבת למניין, כיון שאין חוששים לראיית דם "עד שיולד בה ריעותא על זה", ואם כן ראייה ראשונה רק מולידה את הריעותא, ואינה יכולה להחשב כחלק מן הראיות, ההופכות את האשה לרואה מחמת תשמיש.

על פי זה מסביר תורת-השלמים את דעת הטור; הטור בסימן קפ"ו חילק בין אשה שיש לה וסת לשאין לה וסת, ופסק שאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה אחר תשמיש, מה שאין כן אשה שיש לה וסת, שאינה צריכה בדיקה (והבדיקה אסורה) כלל. לכן, בסימן קפ"ו פסק הטור, שבשתי פעמים וראייה ראשונה סגי, שכן מדובר שם באשה שאין לה וסת, ואם כן כבר בפעם ראשונה חוששת לרואה מחמת תשמיש, וגם ראייה ראשונה ממניינא. לעומת זאת, בסימן קפ"ז מדובר באשה שיש לה וסת, ולכן בפעם ראשונה אינה חוששת, שהרי אינה צריכה בדיקה, ולכן יש צורך בשלוש ראיות נוספות כדי לאוסרה על בעלה.

ה"חתם סופר" מסכים עם תורת-השלמים, שהמחלוקת כאן תלויה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד לגבי בדיקות בשעת תשמיש, אולם הוא מבין, שהמחלוקת ביניהם אינה עקרונית, אלא טכנית בלבד:

"מזה דייק ראב"ד ז"ל, דראייה ראשונה אינה מן המניין, כיון שלא בדקה תחילה , לכן מכאן ואילך לא תשמש בלא בדיקה תחילה, ותשמש כך פעם ראשונה ושניה ושלישית, ואז תתגרש..." (יורה-דעה תשובה קס"ה).

החתם-סופר מבין, שהראב"ד והרמב"ם חולקים בשאלה אם יש צורך בבדיקה לפני תשמיש: הראב"ד סובר שיש צורך בבדיקה לפני תשמיש, ולכן ראייה ראשונה, שאין בה בדיקה לפני תשמיש, אינה מן המניין; ואילו הרמב"ם סובר, שדי בבדיקה לאחר תשמיש (לכל הפחות בראייה ראשונה), ולכן ראייה ראשונה, למרות שלא היתה בה בדיקה לפני תשמיש, היא מן המניין[4].

דעת ה"נודע ביהודה"

על פי הדברים האמורים, כתב החתם-סופר (שם), שה"נודע ביהודה" סובר כראב"ד, שכן כתב (מהדורה תניינא סימן פ"ז) :

"שאשה זקנה וכבר פסק וסתה וחדל להיות לה אורח כנשים זה שמונה שנים, ועכשיו אירע מקרה שבליל תשמיש מצאה דם על הסדין ועל חלוק שלה ועל חלוק של בעלה שמקנח בו אחר התשמיש... וכיון שפעם ראשונה שאירע לה דבר זה היה לה דבר פתאום ולא היתה הבדיקה סמוך לתשמיש , אין ראייה ראשונה מן המניין , ותחילת חשבונה להיות מחזקת עצמה לרואה מחמת תשמיש הוא התשמיש ששימשה אחר שטבלה...".

החתם-סופר טוען, שבדברי הנודע-ביהודה נפלה טעות-סופר, "וצריך להיות 'ולא היתה בדיקה' - בלא ה"א הידיעה", וכוונתו היא, שלא היתה בדיקה לפני התשמיש, ולכן אין הראייה הראשונה מן המניין.

אולם, מפשט דברי הנודע-ביהודה משתמע שלא התכוון לכך, שהרי הוא מתבטא - "ולא היתה הבדיקה סמוך לתשמיש", ומשתמע שמדובר בבדיקה שלאחר התשמיש (אפילו נגרוס בנודע-ביהודה כפי ששיער החתם-סופר), ואם כן נראה שהוא לא סבר כראב"ד על פי הבנת החתם-סופר, הסובר שהבעיה היא בבדיקה שלפני התשמיש .

נראה גם, שהנודע-ביהודה לא סבר כראב"ד על פי הבנת תורת-השלמים, שכן נראה בבירור, כפי שנוכיח בסמוך, שהוא לא חילק בדברי הטור בין סימן קפ"ו לסימן קפ"ז כדברי תורת-השלמים, ואם כן דברי הטור בסימן קפ"ו - "אם עשתה כן שלוש פעמים ונמצא דם על שלו או על שלה שלוש פעמים..." - שרירים וקיימים גם לגבי סימן קפ"ז, כדעת הפרישה.

הנודע-ביהודה (מהדורה קמא, יורה-דעה סימן ס"א [5]) נזקק ל"עוד איזה סברא להקל באשה הרואה דם מחמת תשמיש מה שלא הזכירו הפוסקים ראשונים בפירוש", וכתב:

"הנה זה שאשה רואה שלוש פעמים מחמת תשמיש, שאסורה שוב הוא מטעם וסת, שאמרינן קבעה לה וסת במעשה התשמיש ... ועל כל פנים יצא לנו, שעל כל פנים אינו כוסת קבוע, רק כוסת שאינו קבוע... ומעתה, כיון שהאיסור זה הוא מטעם וסת, וגם ביארנו שהוא רק וסת שאינו קבוע, אם כן, אם בשעה שראתה מחמת תשמיש עדיין לא היה לה וסת קבוע כלל, אם אחר כך נקבע לאשה זו וסת קבוע, בין בימי החודש בין וסת הפלגה, שוב אינה אסורה לשמש, שכיון שנקבע לה וסת קבוע שוב אינה חוששת לוסת שאינו קבוע כלל אפילו לא נעקר עדיין הוסת שאינו קבוע [6]... אמנם מה שאני מסתפק באשה שיש לה וסת קבוע כבר , וראתה שלוש פעמים מחמת תשמיש, והוסת עדיין קבוע היא כמו שהיה, אם זו אסורה או לאו...".

הנודע-ביהודה מסתפק אם דין רואה מחמת תשמיש נאמר גם לגבי אשה שיש לה וסת קבוע, כיון שיתכן שהוסת הקבוע מבטל את הוסת שאינו קבוע - הראייה מחמת תשמיש. מכל מקום, עולה מדבריו בבירור שסימן קפ"ז אינו עוסק רק באשה שיש לה וסת קבוע, והוא עוסק גם (ואולי רק) בשאין לה וסת, ואם כן, כאמור, אמורים דברי הטור בסימן קפ"ו גם לענייננו, שלא כדברי תורת-השלמים. יש לנו, אם כן, להסביר שבמקרה בתשובה פ"ז, שבו פוסק הנודע-ביהודה ש"אין ראייה ראשונה מן המניין", יש בעיה טכנית,שהרי מדובר באשה שחדל להיות לה אורח כנשים, ואחרי בלותה היתה לה עדנה, ולכן - "פעם ראשונה שאירע לה דבר זה היה לה דבר פתאום, ולא היתה הבדיקה סמוך לתשמיש ", ולכן אין ראייה ראשונה מן המניין. אולם בשאר מקרים סובר הרב כפרישה וכרמב"ם, גם (ואולי רק, כנ"ל) באשה שאין לה וסת קבוע.

הבנה חדשה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד

תורת-השלמים מסביר, כפי שראינו לעיל, את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד כתלויה במחלוקת אחרת ביניהם לגבי הצורך בבדיקה לפני תשמיש ואחריו: הרמב"ם, המצריך בדיקה תמיד, סובר שראייה ראשונה נחשבת למניין, שהרי חיישינן לראייה מחמת תשמיש; והראב"ד, האוסר את הבדיקה, סובר שראייה ראשונה אינה נחשבת למניין, "כי לא נחוש עליה לרואה דם מחמת תשמיש עדשיולד בה ריעותא על זה". הטור, המחלק בין אשה שיש לה וסת לשאין לה וסת לגבי הצורך בבדיקה, מחלק ביניהן, על פי תורת השלמים[7], גם לגבי השאלה דידן.

אולם, הפרישה וסייעתו (שכללנו בה גם את הנודע-ביהודה) אינם יכולים להסביר המחלוקת כהסבר תורת-השלמים, שכן על פי הסברו החילוק בין אשה שיש לה וסת לשאין לה וסת לעניין ראייה ראשונה הוא מחוייב בטור, ואילו הם פסקו שאין כל חילוק, ובשני המקרים ראייה ראשונה היא מן המניין.

לכן, נראה לי להבין את מחלוקת הראשונים באופן שונה. למעלה הובאה דעתו של הנודע-ביהודה בטעם דין רואה מחמת תשמיש:

"מטעם וסת, שאמרינן קבעה לה וסת במעשה התשמיש".

החוות-דעת, החולק על היתרו של הנודע-ביהודה, מסביר באופן שונה את הדין:

"דכבר העליתי, דלאו מטעם וסת לחודיה נאסרה, רק מטעם חשש חולי הממלאה ונופצת, דאפילו בימי עיבור והנקה, שאינה חוששת לוסת, חוששת ברואה מחמת תשמיש[8]".

על פי הדברים האמורים, נראה להסביר שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא בטעם דין רואה מחמת תשמיש: הרמב"ם סובר שהוא מטעם וסת, וכפי שבוסת הקפיצות די בשלוש פעמים לקביעתו, וראייה ראשונה מן המניין, כך אף בוסת זה, די בשלוש ראיות לאוסרה על בעלה, וראייה ראשונה מן המניין; הראב"ד סובר שדין רואה מחמת תשמיש הוא "מטעם חשש חולי", ולזה ודאי לאנחוש "עד שיולד בה ריעותא על זה", ולכן אין ראייה ראשונה מן המניין.

על פי זה, יתיישבו דברי הטור, על פי הפרישה וסייעתו, שהרי אין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בנידוננו, שבה הוא פוסק כרמב"ם, תלויה במחלוקתם לעניין הצורך בבדיקות, ולכן אין צורך בחילוק בין שיש לה וסת לשאין לה וסת.

על פי זה, יחוזקו דברינו לגבי שיטת הנודע-ביהודה. נראה שהוא עקבי בשיטתו - שיטת הרמב"ם, שדי בשלוש פעמים לאוסרה על בעלה, ולכן המציא את ההיתר הנ"ל, המתבסס על כך שטעם הדין הוא מדין וסת התשמיש.

על פי זה, נראה גם ליישב את קושיית תורת-השלמים על הש"ך:

"ותמה אני על הש"ך, שבסימן קפ"ו תופס עיקר כפסק הראב"ד, דאין צריכה שום בדיקה אפילו אין לה וסת אלא היכא דאיכא רעותא, וכאן כתב בפשיטות, דגם ראייה ראשונה בכלל, ובדברי הראב"ד שם מבואר להדיא דהא בהא תליא, וצ"ע".

נראה, שהש"ך סובר שהא בהא לא תליא, כפי שהסברנו, ולכן יכול לסבור כדעת הראב"ד בחד וכדעת הרמב"ם באידך[9].

---