קניין חצר / אלי בלום

הגמרא בגיטין עז: ובבבא מציעא י: מביאה שני מקורות מהתורה לדין קניין חצר:

1. "וכתב לה ספר כריתות ונצן בידה" (דברים כ"ד, א').

"והתניא: 'ידה', אין לי אלא ידה; גגה, חצרה וקרפיפה מניין? תלמוד לומר: 'ונתן' - מכל מקום".

2. "אם המצא תמצא בידו הגנבה" (שמות כ"ב, ג').

"והתניא: 'בידו', אין לי אלא ידו; גגו, חצרו וקרפיפו מניין? תלמוד לומר: 'המצא תמצא' - מכל מקום".

הגמרא בבבא מציעא יא: מחלקת בין נתינת גט להקנאת מתנה, שגט - נתינתו היא חובה לאשה, ולכן בעינן עומדת בצד חצרה, שהרי "אין חבין לאדם אלא בפניו"; בעוד שבהקנאה, שהיא זכות לאשה, ו"זכין לאדם שלא בפניו", לא בעינן עומדת בצד חצרה.

האחרונים מעלים חילוק נוסף בין נתינת גט ע"י חצרה לבין נתינת מתנה והקנאה.

קצות החושן (סימן ר' ס"ק ה') אומר:

"ונסתפקתי בראובן שנתן שטר מתנה לשמעון על ביתו, ונתן השטר בתוך ביתו, ואמר לו: הנני נותן לך הבית עם שטר המתנה שבתוכו; מי נימא כהאי גוונא חצרו ומתנתו באים כאחד? ולאחר העיון נראה פשיטא דכהאי גוונא אינו זוכה, דכיוון דהחצר והשטר עדיין לא יצא מרשותו, איך יזכה בו המקבל?… והא דאמרינן גבי גט חצרה וגיטה באים כאחד, נראה דגט שאני, דגט ועבד לא בעי זכייה… דגבי אשה לא בעי רק 'ונתן בידה'".

הברכת-שמואל (קידושין, סימן י"ב ס"ק א') מסביר את דברי הקצות:

"ביאור הדברים, דאין הגירושין באים בדרך הקנאה וזכייה, וגם הנייר אינו נקנה מדין קנייני מטלטלין, דאדרבא, דין גט - גזירת הכתוב הוא, דדווקא מדין נתינה - 'ונתן בידה', דכשהיא מקבלת הגט בידה הבעל עושה קניין הגירושין בלי זכייתה".

משמעות הדברים, שבקניינים רגילים בעינן מעשה זכייה ע"י הקונה, והוא שהופך אותו לבעלים חדשים, בעוד שבגט, גזה"כ היא שיגיע הגט לרשותה, ובכך מתגרשת. לכן, מסביר הקצות, בשטרו וחצרו הבאים כאחד, לא קנה אף אחד מהם תחילה, כי כל אחד מהם תלוי בקניינו בשני, וכיון שצריך קניין חיובי, הוא מנוע מלקנותם כל עוד לא יקנה לו אחד מהם בדרך אחרת

אך הש"ך (סימן ר"ב ס"ק ג') מרחיב עקרון זה:

"אלא מהר"ן והרב המגיד מוכח דאפילו בחצר המשתמר לא מהני צבורין (- לענין קניין אגב)… והטעם נלפע"ד דאין חצרו קונה אלא כשהוא כבר חצרו, מה שאין כן הכא, דחצרו ומתנתו באים כאחד; ודו"ק וכן נ"ל עיקר".

כלומר, לדעת הש"ך חצרו צריכה להיות שלו קודם שהיא זוכה עבורו בקניין חצר.

אך יעויין בכסף-נבחר (כלל ס"ו סק"ו), המביא את דברי הש"ך ומקשה עליו, ומוכיח שמהגהות אשרי בבבא מציעא (דף כו.) משמע דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה - קונה בחצרו, ואפילו בא החפץ לחצרו לפני שזכה בחצר, ואמרינן חצרו ומתנתו באים כאחד לעניין קנייני מתנה ומכר, ומחלוקת זו צריכה ביאור.

הגמרא בבבא מציעא יא: מחלקת בקניין חצר בין מתנה למציאה:

"ובעי ר' ירמיה: במתנה היאך? קיבלה מיניה ר' אבא בר כהנא: אע"פ שרץ אחריהן ואין מגיען (היינו שאינה משתמרת - ראשונים), מאי טעמא? לאו משום שדעת אחרת מקנה אותן שאני?".

וכך מבינה הגמרא למסקנה, שבמתנה, אף שאין החצר מוגדרת כמשתמרת - קונה, כיון שדעת אחרת מקנה אותה.

מסביר הרא"ש (בפסקיו סימן ל"א):

"…אבל במתנה, מסמכת דעת המקבל בכל מקום שיתנהו הנותן שיזכה לו, ושמירת הנותן חשובה לו כשמירתו".

הב"י בסימן ר' מביאו ומוסיף:

"…אבל היכא שאינה משתמרת כלל, ליכא למאן דאמר דקני אפילו במכר ומתנה, והכי דייק לשון הרא"ש".

מלשונו הנחרצת של הב"י משמע, שלא ניתן להעלות על הדעת שחצר שאינה משתמרת כלל תקנה לבעליה. אך צריך בירור, מדוע דוחה הב"י מראש כל נסיון אפריורי לומר כך, במיוחד לאור העובדה שיש ראשונים שהלכו בדרך זו[1]?

נראה שהפתרון לבעיות דלעיל תלוי בחקירה יסודית ועקרונית בדין קניין חצר, המשלבת בתוכה כמה מחלוקות מרכזיות בנושא.

הגמרא בבבא מציעא יב., לקראת מסקנת הסוגיה, אומרת:

"אלא אמר רב אשי: חצר איתרבאי משום יד, ולא גרעה משליחות…"

מסביר רש"י שם:

"…הלכך כי ליתיה בצד חצרו, דליכא לדמויי לידה, תיפוק ליה זכייתנ משליחותה, כי היינו דשלוחו של אדם זוכה לו שלא בפניו, חצרו נמי זוכה לו שלא בפניו".

בשיטה זו הלכות רוב הראשונים בסוגיין [2], שהגדירו בקניין חצר שני פנים:

1. חצר משום יד - היינו הרחבת גופו של האדם, מעין כלי המונח בידו של האדם לצורך תפיסת החפץ (גדר הקיים רק כשאדם עומד בצד שדהו).

2. חצר משום שליחות - חצרו של אדם קונה לו גם כשאינו עומד בצדה, ובמשתמרת אף לא בעינן דעתו, מדין "זכין לאדם שלא בפניו".

אך בר"ן בסוגיה בב"מ ניתן למצוא כיוון שונה (חי' הר"ן ב"מ יא: ד"ה האי):

"וי"ל, דכל שהיא משתמרת למה שהוא זכות לו, כידו היא, שאף מה שבא לידו כי ניחא ליה דלקני בחצר המשתמרת הוא נותנו ויד אריכתא היא, מה שאין כן לענין גיטין, דכיון דלא ניחא ליה דתקני חצר המשתמרת - אינה כידה".

משמע מדבריו, שהוא מפרש את לשון הגמרא - "חצר איתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות", שעקרונית דין חצר הוא משום יד, בין אם עומד בצד חצרו ובין אם לאו, אלא שיש דינים הנלמדים משליחות כללית, וכמו שמצינו בשליח שזוכה לאדם שלא בפניו, כן מצינו בחצרו המשתמרת, שזוכה לאדם שלא בפניו[3].

בניגוד לשיטת רוב הראשונים דלעיל, מדגיש הר"ן שלא ניתן לטעון שבמציאה כשאינו עומד בצד שדהו תזכה לו שדהו המשתמרת מדין שליחות, כיון שהוי "תופס לבע"ח במקום שחיב לאחריני", ולמרות ששליח רגיל יכול לתפוס לבע"ח במקום שחב לאחריני, הוי רק משום "מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה", דבר שאינו שייך בחצר[4].

2. רוב הקניינים הקיימים מורכבים ממעשה קניין המלווה בדעת המבצע, ומהסכמת שני הצדדים לביצוע הקניין. מעשה קניין זה הוא הגורם להעברת הבעלות על חפץ מאדם אחד למשנהו.

לגבי קניין חצר ניתן להציג שתי גישות אפשריות:

א. ניתן להבין שקניין חצר כמוהו כשאר הקניינים, וכשם שבכל הקניינים מתבצע מעשה קניין, אף בחצר מתבצע מעשה קניין המתבטא בהגעת החפץ אל החצר (מעין פעולה של החצר).

ב. מאידך, ניתן להבין שקניין חצר שונה במהותו ואופיו משאר הקניינים, שבעוד שבכל הקניינים מעשה הקניין הוא היוצר למעשה את עובדת שינוי הבעלות, בחצר אין הדבר כן. בקניין חצר, עצם העובדה שהחפץ נמצא ברשותו השמורה של בעל החצר ואין עליו עוררין, היא המגדירה את בעלי החצר כבעלים החדשים של החפץ, אע"פ שלא התבצע מעשה קניין.

כסיוע לעמדה זו ניתן להביא את דיונו של הקצות לגבי "קניין יד", בסימן רס"ח ס"ק ב'.

הקצות מביא את דעת המוהרי"ט, שידו של אדם קונה לו שלא מדעתו, דלא גרע מחצרו. כסיוע לשיטה זו מביא הוא את שיטת התוס' (כתובות לא: ד"ה רב אשי) הטוענים שיש "קניין יד", הנבדל מקניין הגבהה (ע"פ פירוש הקצות) בכך שאין צריך דעת קונה.

נראה לענ"ד לקשר חקירה זו - אם קניין חצר הוא מעשה קניין ביסודו, או שהוא מציאות קניינית המגדירה בעלות - למחלוקת הראשונים דלעיל.

לפי שיטת רוב הראשונים, המבינים שבעומד בצד שדהו קונה היא לו מדין יד, אך באינו עומד בצד שדהו הקניין הוא מדין שליחות, נראה להבין שקניין חצר הוא מעשה קניין לכל דבר, דומיא דקנייני משיכה והגבהה. לכן, כשעומד בצד חצרו, ניתן לראות את החצר כהרחבת גופו של הבעלים, ואת הבעלים כמי שמבצע בעזרת החצר את מעשה הקניין.

אולם אם הוא אינו עומד בצד חצרו, ואינו מעורב פיסית ומנטלית במעשה הקניין, לא ניתן לראות את פעולת החצר כמעין פעולה של הבעלים. לכן, נזקקת הגמרא ללימוד "לא גרע משליחות" - לראיית החצר כשליחה של הבעלים וכפועלת פעולת קניים בעצמה, פעולה שבסופו של דבר מתייחסת אל בעלי החצר.

לעומת שיטה זו נראה להעמיד את שיטתו של הר"ן.

לפי הר"ן, אף כשאינו עומד בצד חצרו, היא מתפקדת מדין "ידא אריכתא", ואינה יכולה לתפקד מדין שליחות, כפי שהוסבר. אלא שיש לתת את הדעת לנימוקו של הר"ן (ב"מ שם):

"וי"ל, דכל שהיא משתמרת למה שהוא זכות לו - כידו היא, שאף מה שבא לידו כי ניחא ליה דלקני, בחצר המשתמרת הוא נותנו".

ויש לשאול על נימוקו של הר"ן: מה עניין נתינת כלים לחצרו המשתמרת לאחר קניין, לקניין ע"י החצר עצמה?

אלא יש להבין, שלדעת הר"ן מתמצה קניין חצר בכך שהחפץ נמצא בחצר המשתמרת - מצב המבטא מציאות קניינית שאינה תלויה כלל בשאלה האם בעל חצר נמצא בצדה אם לאו. אותה מציאות קניינית - היא המקשרת בין הנחת כלים בחצר לצורך שימורם, לבין קניין ע"י החצר עצמה; ובעזרתה ניתן להבין כיצד יכול הר"ן להתייחס לחצר המנותקת פיסית מן הבעלים, והפועלת ללא דעתו, כיד הבעלים.

לאור הבנה זו במחלוקת הראשונים, ניתן להסביר מחלוקת נוספת בין הרא"ש ובין הר"ן בדין קניין חצר בחצר שאינה משתמרת.

בראשית המאמר הובאה הגמרא בב"מ יא:, האומרת שבמתנה קונה אף בחצר שאינה משתמרת, כי "דעת אחרת מקנה שאני".

כאמור, הרא"ש מפרש את הגמרא שמדובר שחצר זו משתמרת לדעת הנותן, ולכן מסמכת דעת המקבל, שכן - "שמירת הנותן תשובה לו כשמירתו".

ומנמק הרא"ש את דבריו (שם סימן ל"א):

"דאי אפשר להיות מטעם שליחות, דאנן סהדי שאין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד שליח שאין משתמר בידו".

לעומתו אומר הר"ן (ב"מ יא:, ד"ה האי):

"ובמתנה לא בעינן עומדת בצד חצרה, ואפילו באינה משתמרת".

משמע מהר"ן, שכוונתו לחצר שאינה משתמרת כלל.

ומוסיף הר"ן נקודה חשובה בדיון אחר:

"וטעמא דמילתא, לפי שאי אפשר לזכות לחבירו מתורת שליחות, אלא אם כן עושה שליחות של בעל הממון, והיכי דליכא דעת מקנה - אין כאן בעל ממון שיהא זה שלוחו…".

הווה אומר, שהר"ן חולק על הרא"ש בשתי נקודות:

1. הוא אינו מצריך כלל שימור כשיש דעת אחרת מקנה.

2. לדעתו, בחצר שאינה משתמרת, פועלת החצר כשלוחת הנותן, ולא כשלוחת המקבל.

נראה, ששתי נקודות אלו קשורות זו בזו, ןכם קשורות הן לשיטתו הכללית של הר"ן במחלוקתו עם הרא"ש, שהוצגה לעיל.

לדעת הר"ן נראה, שמושג של שליחות חצר לבעליה כלל אינו קיים, וממילא, בחצר שאינה משתמרת, המנועה מלפעול מדין יד, מצריכים אנו שתהיה החצר שלוחה של הנותן.

פירוש הדברים, שנתינת החפץ בחצר ע"י הנותן, מתפרשת כמינוי מפורש של החצר להיות שלוחת הנותן להעברת החפץ למקבל. כיון שכך, אף שבדרך כלל אנן סהדי דלא ניחא ליה לאיניש ששלוחו אינו משמר את החפץ בעבורו, אין אנו מיישמים כלל זה כשיש לנו מינוי מפורש של משלח המודע למגבלות שלוחו, ובכל אופן ממנהו. במקרה של חצר המשמשת כשלוחת הנותן, זהו בדיוק המצב.

מצד שני, הרא"ש, שלאורך כל הדרך מתייחס לחצר כשלוחת המקבל - שלא מדעתו (היכא שאינו עומד בצד חצרו), חייב להעמיד את המקרה של נתינת מתנה לחצר, שיש שימור כל שהוא על החצר, שאם לא כן - לא ניתן לראותה כשלוחת המקבל.

* * *

לאור כל האמור לעיל, ניתן לבאר חלק מהשיטות הטעונות ביאור, שהוצגו בפתיחת המאמר.

1. הב"י, ששלל את האפשרות שהחצר תקנה לו כשאינה משתמרת כלל, הבין כשיטת הרא"ש, שהחתר פועלת עבור בעליה גם כשאינו עומד בצדה - מדין שליחות, ולכן, הב"י אינו מוכן לקבל שיטה שתטען שניתו לחצר כזו לפעול אף כשאינה משתמרת, כי שליח אינו יכול לפעול שלא מדעת המשלח, אם אינו מסוגל לשמר את החפץ בעבורו.

2. הש"ך, שטען שאף במתנה בעינן שהחצר תהיה שייכת לבעליה קודם שיגיע אליה החפץ, הבין, לענ"ד, גם הוא כרא"ש, שחצרו זוכה באופן אקטיבי עבור בעליה ומתבצע מעשה קניין, בניגוד לקבלת גט, שם פועלת האשה המקבלת את גיטה באופן פסיבי בלבד.

אך שיטת הגהות אשרי (אליבא דכסף-נבחר) עדיין טעונה בירור, שכן מצד אחד משתמע מדבריו שהחצר אינה קונה קניין אקטיבי, שהרי הוא חולק על הש"ך במתנה. מצד שני, לא ניתן להסבירו כשיטת הר"ן - שעצם מציאות החפץ בחצר מספיקה להגדיר את בעלי החצר כבעלים בחצר המשתמרת - כי במציאה הוא מצריך במפורש שהחצר תגיע לידי בעליה קודם החפץ (ועיי"ש דבריו בשם הראבי"ה).

ניתן להסביר שיטה זו, שכשיש דעת אחרת מקנה - יכולה החצר לקנות באופן פסיבי, כי המקנה מבצע את פעולת הקניין עבור[5] בעל החצר, וחצרו של הקונה משמשת רק כאמצעי קליטה ושימור, והוי קבלה דומיא דגט[6] (ודלא כש"ך).

ע"פ כיוון זה נראה להסביר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד לגבי חצרו דקטן. הרמב"ם בהלכןת גזילה ואבידה (פי"ז ה"י) אומר:

"קטנה יש לה חצר ויש לה ארבע אמות, וקטן אין לו חצר ואין לו ארבע אמות, מפני שחצר של קטנה מידה למדנוה… וכשם שיש לה חצר לענין גט - כך יש לה לענין מציאה… אבל האיש למדנו שחצירו קונה לו משלוחו, כדרך שקונה לו שלוחו - כך תקנה לו חצירו. והקטן, הואיל ואינו עושה שליח - כך אין חצירו ולא ארבע אמות שלו קונין לו, עד שתגיע מציאה לידו".

כלומר, הרמב"ם לומד שבאיש חצרו מדין שליחות[7], ובכך תולה הוא את העובדה שחצרו של קטן אינה קונה לו.

הראב"ד, בפשטות, מסכים עם שיטת הרמב"ם ואינו נשיג עליו בעניין זה. אך הרמב"ם בהלכות מכירה (פכ"ט הי"א-י"ב) ובהלכות זכייה ומתנה (פ"ד ה"ט) מרחיב את אי זכייתו של קטן ע"י החצר גם למצב של מתנה (דעת אחרת מקנה לו). בנקודה זו חולק עליו הראב"ד:

"וכשאמרו אין לו חצר ואין לו ארבע אמות - לעניין מציאה בלבד אמרו, עכ"ל" (הלכות מכירה, שם).

לכאורה, לאור מה שאמרנו, אם הבנת חצר מדין שליחות משמעותה קניין אקטיבי, כיצד יכול קטן לזכות במתנה מדין חצר[8]?

אלא על כרחנו, חייבים אנו לחלק בשיטת הראב"ד, שכאשר יש דעת אחרת מקנה את החפץ, משמשת החצר כ"כתובת קליטה" בלבד; אך כאשר אין דעת אחרת מקנה, קונה החצר באופן אקטיבי מדין שליח - כהסבר הרמב"ם.

אם כך, שיטה זו, של הראב"ד והג"א בשם הראבי"ה, מהווה שיטת ביניים - בין שיטת רש"י והרא"ש לשיטת הר"ן.

---