היחס בין האדם לחצרו בקניין חצר / שמואל לורנץ

הקדמה

"ואמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא: קטנה - אין לה חצר, ואין לה ארבע אמות; ורבי יוחנן משום ר' ינאי אמר: יש לה חצר ויש לה ארבע אמות. במאי קמיפלגי? מר סבר: חצר משום ידה איתרבאי, כי היכי דאית לה יד, חצר נמי אית לה, ומר סבר חצר משום שליחות איתרבאי - וכי היכי דשליחות לית לה, חצר נמי לית לה" (בבא מציעא י:).

מובן, שהגמרא אינה דנה באיזה קניין קונה החצר, שהרי לא נעלה על הדעת, שחצר קונה בקניין שליחות. הגמרא דנה ביחס בין החצר לבעלים בקניין, ולםי זה רוצה להסיק אם קשר כזה אפשרי בקטנה.

יש האומרים, שבהשוואה לשליחות ויד מובעות אפשרויות ההבנה בקשר זו של החצר לבעלים: אם חצר משום שליחות אתרבאי, רואים אנו את החצר כפועלת באופן עצמאי, ותוצאות פעולתה - הקניין - ישוייכו לבעל החצר, כשליח העושה שליחותו למען המשלח; אם חצר משום יד אתרבאי, הרי הפועל - הקונה - הוא בעל החצר, וכפי שאיננו רואים את פעולת ידו של האדם כנפרדת ממנו עצמו, כך לא נראה את קניין חצרו של אדם כמנותק ממנו, מבעל החצר.

במאמר זה אנסה להראות, שבין אם נאמר שחצר התרבתה מדין יד, ובין מדין שליחות, אפשר להבין את הגדרת הקשר בינה לבעלים באופנים שונים; אעלה אפשרות חדשה להבנת קשר זה; ותוך כדי הצגת העקרונות וכן בסוף המאמר יוסברו סוגיות ומחלוקות אמוראים וראשונים, שלאור עקרונות אלו יובהרו ויובנו, וחלקן אף יוכיח את העקרונות שאביא.

פרק א: חצר משום שליחות אתרבאי

אין זה נכון לומר, שאם חצר משום שליחות אתרבאי, יש הכרח לראות את פעולת קניין החצר רק כפעולה נפרדת מבעל החצר, שתוצאותיה, המצב הקנייני שנוצר, נוגעות לבעל החצר, שהרי בשליחות עצמה ניתן להעלות את שתי ההבנות דלעיל. ה"אור שמח" (הלכות גירושין, פ"ב הט"ו) דן בגדרו של השליח ומעלה שתתי אפשרויות הבנה בכך:

א. השליח מקבל מינוי מהמשלח, והוא נעשה בעל הדבר, הפועל במנותק מהמשלח.

ב. פעולת השליח מיוחסת למשלח כאילו הוא הפועל.

האור שמח מבאר לפי שתי האפשרויות האלה מחלוקות רבות בענייני שליחות. לדוגמה, מי שאמר תנו גט לאשתי, ואחזו קורדייקוס (מחלת שגעון, השורה לפרקים על החולה בה) - חולקים ר' יוחנן וריש לקיש, אם השליח רשאי לגרש בעוד המשלח אינו שפוי (גיטין ע:) ר' יוחנן פוסק, שהשליח אינו רשאי, וריש לקיש מתיר לשליח לגרש. מחלוקת זו אכן תלויה בהבנת מעמד השליח: אם הוא פועל באופן עצמאי אחר קבלת המינוי - אפשר להבין שהוא יכול לתת גט, אע"פ שהמשלח, הבעל, אינו בר הכי בגלל מצבו הנפשי (כריש לקיש); אם נראה את פעולת השליח כמעשה המשלח, והשליח הוא רק ידו הארוכה - ודאי לא יוכל השליח לתת את הגט, כיון שהמשלח אינו שפוי, ואנו רואים את פעולת הנתינה כפעולת המשלח.

ראינו שלדעת האור שמח, בהבנת שליחות קיימות שתי אפשרויות. נראה, שגם אם נרבה חצר משליחות, יהיו פתוחות בפנינו שתי אפשרויות ההבנה הנ"ל.

אם מקבלים את ההנחה, שחצר משום שליחות אתרבאי, צריך לדון בגדרה של שליחות זאת - האם זו השליחות הרגילה, או שמדובר פה בשליחות מיוחדת. בדומה לענייננו, חולקים הראשונים מאיזה טעם פועלת זכיה ("זכין לאדם שלא בפניו", וכדומה): ישנם הסוברים[1], שזכיה מטעם שליחות היא; ואחרים[2] כתבו, שאין זכיה פועלת מטעם שליחות, אך לא ברור לדעתם מטעם מה היא פועלת. יש מהאחרונים[3] שהבינו, שלדעת ראשונים אלה - זכיה מטעם יד היא. הגר"ח הלוי (בסטנסיל, ב"מ יב.) חולק על כך ומסביר, שאף אם נאמר שזכיה לאו מטעם שליחות, אין היא מטעם יד, אלא התורה ריבתה לעניין זכיה שליחת חדשה, שאינה כפופה לגדרי שליחות המקובלים (ולכן, למשל, אף קטן יוכל לזכות לאדם, אע"פ שבגדרי שליחות הרגילים אינו נכלל). ר' חיים מבין, שישנם שני סוגי שליחות שנאמרו בתורה: אחד מהם הוא דין שליחות הרגיל, והשני, בדין "זכין", פועל שלא בכפיפות למגבלות שליחות הרגילים, והוא שליחות מחודשת.

הדימיון בין קניין ע"י אדם שלישי מדין "זכין" לבין קניין ע"י חצר אינו מועט, והגמרא אף משתמשת ממש בלשון "זכין" לגבי מסקנת הסוגיה (יב.): "חצר אתרבאי משום יד ולא גרעא משליחות; גבי גט, דחוב הוא לה, אין חבין לאדם שלא בפניו; גבי מתנה, דזכות הוא לה, זכין לאגם שלא בפניו". גם רש"י מסביר ממש כמו הסברו בעניין "זכין": "דאנן סהדי דניחא ליה שתהא (חצרו) שלוחו" (רש"י מסביר בדין זכין בגיטין (ט:): "וזכין לו לאדם שלא בפניו, דאנן סהדי דניחא ליה דניהוי האי שלוחו…". סברה זו מובאת בכמה ראשונים בסוגיות שונות). אמנם אפשר לפרש, שיש קצת הבדל בין מעמד החצר בקניין למעמד החצר בדין זכין, וסוגייתנו רצתה רק לומר, שחצר תקנה בתנאים שבהם אפשרי דין זכין (כך חילק הרב ליכטנשטיין שליט"א). בכל זאת, ברור, שנוכל להקיש את דין זכין לקניין חצר משום שליחות, ולהסביר שאין זו שליחות רגילה, אלא שליחות מיוחדת שריבתה תורה, שאינה כפופה לגדרי שליחות הרגילים. כך נבין כיצד חצר יכולה להיות שליח, בעוד שבשליחות אנו דורשים רדם בר דעת.

גם לאחר ההגדרה החדשה של השליחות בדין זכין ובקניין חצר, עדיין קשה להבין כיצד שליח שאינו בר דעת (קטן בזכין וחצר בקניין חצר) מסוגל לפעול מציאות קניינית, כשאינו בר הכי. ניתו להסביר בשני כיוונים:

1. אם נבין, שאנו רואים את בעל החצר ואת מי שזוכים עבורו (בדין זכין) כאילו הוא עצמו מבצע הקניין - אפשר להבין כיצד מתבצע הקניין, כיוון שהפועל - בעל החצר והאדם שזוכים למענו - הוא בן דעת.

2. אם נבין, שהחצר והאדם המזכה פועלים באופן עצמאי, ורק תוצאת פעולתם, הבעלות הממונית, תיזכף לזכות בעל החצר או מי שזכו עבורו, נצטרך לומר, שהתורה חידשה בדין זכין ובדין חצר שליחות חדשה, שבה יכולים לפעול אף אלה שאינם בגדרי שליחות, כיון שאינם בני דעת, כמו קטן במקרה של זכין וחצר בקניין חצר, להבנה שאלה התרבו משליחות.

לסיכום:

א. ראינו שאם נרבה חצר משליחות, אפשר לראות את הקשר בין החצר לבעליה בשני אופנים, כמו בשליח רגיל.

ב. העלינו, שאף אם נרבה חצר משליחות, אפשרי, ואף הגיוני, לומר שאין זו שליחות רגילה, אלא שליחות מיוחדת שריבתה תורה, בדומה להבנת ר' חיים בזכיה.

פרק ב: חצר משום יד אתרבאי

אף אם נאמר שחצר משום יד אתרבאי, פתוחות שתי אפשרויות ההבנה דלעיל. הגמרא בקידושין (מד.:) דנה בשאלה אם נערה יכולה להעשות שליח של אביה לקבל גיטה (כשיש לה אב), תולה זאת בהקשר ההלכתי בינה לבין אביה: "נערה מהו שתעשה שליח מיד בעלה - כיד אביה דמיא או כחצר אביה דמיא". בהמשך חוזרת בה הגמרא מהאפשרות לראות את הנערה כחצר, שהרי היא בת דעת, ומסבירה את ההתלבטות: "אלא לעולם פשיטא ליה, דכי יד אביה דמיא, והכי קמיבעיא ליה - מי אלימא כיד אביה לשויה איהי שליח, או לא". כלומר, הגמרא מבינה, שנערה נחשבת כיד אביה, אך מתלבטת אם יש לה סמכות למנות שליח. נראה שצדדי הספק בהתלבטות הזו הם שתי האפשרויות שהבאנו לעיל:

1. אם נבין, שהנערה פועלת באופן עצמאי, ורק תוצאות פעולתה יזקפו לזכות אביה, ודאי לא תהיה לה סמכות למנות שליח לקבל גיטה עבור אביה.

2. אם נבין, שהאב הוא הפועל, ובתו נחשבת כידו, ואין היא פועלת באופן עצמאי, מובנת תהיה הדעה שיכולה היא למנות שליח.

במקביל לכך הזכיר הרב ליכטנשטיין מספר פעמים, כשדן במעמד שליח - האם פעולתו מיוחסת למשלח, או שאנו רואים אותו כפועל עצמאית, שהנפקא מינה בין ההבנות הללו היא האם שליח עושה שליח.

ראינו, שהגמרא מבינה שישנן שתי אפשרויות הבנה בנערה המוגדרת כיד אביה - לפי אפשרויות ההבנה הנ"ל, וכך שייך להבין אף בענייננו[4].

פרק ג: הבנה שלישית בקניין חצר

עד כה ראינו חצר כהרחבה של יד או של שליחות; כמו כן העלינו הבנות שונות ביד ובשליחות. אולם, ניתן לומר שקניין חצר הוא קניין יד, ואינו רק הרחבה של קניין יד, ושפעולת הקניין היא פעולה ישירה של בעל החצר, כלומר, לא נייחס לו את הקניין כאילו הוא עשאו, אלא נראה את החצר כידו ממש, ובעל החצר הוא מבצע הקניין בגופו.

הבנות שונות אלו בהבנת חצר משום יד מתבטאות במחלוקת רש"י ותוספות בקשר למקור חצר משום ידה מהתורה. תוספות לומדים בכלל ופרט וכלל מריבוי המילה "בידה"[5] . רש"י (ב"מ י:) כותב:

"משום ידה אתרבאי - דכתיב: 'ונתן בידה', ו'ידה' - רשותה משמע, כדכתיב: 'ויקח את כל ארצו מידו'".

רש"י אינו לומד זאת באחת מהדרכים שהתורה נדרשת בהן, אלא מהמשמעות הפשוטה של המילה "בידה". לדעתו, א"כ, חצרו של אדם היא ידו ממש, ואינה רק הרחבה של דין ידו. לדעתו, יוצא גם שאת פעולת הקניין פועל בעל החצר, ואין היא רק מיוחסת לו, בעקיפין או במישרין. רש"י אינו אומר, שאת הקניין כאילו מבצע בעל החצר, אלא שהוא הפועל. לעומת זאת, תוספות, הלומדים חצרה מריבוי "בידה" ע"י כלל ופרט וכלל, אפשר, לומר, שחצר אינה ממש ידו של בעל החצר, שאם כן לא היו זקוקים לריבוי, אלא, לדעתם, החצר קונה כישות עצמאית, אך הפעולה מיוחסת, במישרין או בעקיפין, לבעל החצר.

הבנה זו נתונה אף במחלוקת הבבלי והמכילתא. רש"י, לכאורה, סותר גמרא מפורשת. רש"י מבין בפשטות ש"ידה" - רשותה משמע, כדכתיב: 'ויקח את כל ארצו מידו'". אולם בפרק רביעי (נו:), כשהגמרא דנה במשמעות המילים "מידו" ו"בידה", והגמרא מבינה, שיד הכתובה בתורה היא יד ממש, ("או קנה מיד עמיתך" - דברים הנקנים מיד ליד), מקשה ר' אבא בר מלל מהפסוק "ויקח את כל ארצו מידו", ששם ודאי שאין הכוונה ליד ממש. אולם הגמרא שם מוכיחה, שיד היא יד ממש מהפסוקים שבסוגייתנו: "וכל היכא דכתיב 'ידו' לאו ידו ממש הוא, והתניא: 'אם המצא תמצא בידו', אין לי אלא ידו, גגו חצרו וקרפיפו מנין? ת"ל: 'המצא תמצא' - מ"מ. טעמא דכתב רחמנא - 'אם המצא תמצא' הא לאו הכי הוה אמינא כל היכא דכתב 'ידו' - ידו ממש הוא. ותו תניא: 'ונתן בידה' - אין לי אלא ידה…", ומסיקה הגמרא: אלא כל 'ידו' ידו ממש הוא, ושאני התם דליכא למימר הכי אלא ברשותו". כלומר, הגמרא מסיקה במפורש ש"כל 'ידו' - ידו ממש הוא", וכהוכחה מביאה את הפסוקים מסוגייתנו, שמהם נלמד קניין חצר, והגמרא מבינה שלימוד זה אינו ממשמעות "בידה" ו"בידו", אלא מריבוי. לעומת זאת, הפסוק - "ויקח את כל ארצו מידו" הוא חריג, כיון שאינו ניתן לפירוש אחר. לפי זה, רש"י מפרש ממש בניגוד לגמרא ולמסקנתה, וסיועו מהפסוק "ויקח את כל ארצו מידו" נדחה שם במפורש.

נראה, שרש"י מסתמך על המכילתא, הלומדת באופן שונה מהגמרא אצלנו. במכילתא דר"י (משפטים פי"ג) מובא על הפסוק בסוגייתנו:

"'בידו' - אין 'בידו' אלא רשותו. אע"פ שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר" 'ויקח את כל ארצו מידו', וכתיב: 'ויקח העבד עשרה גמלים וגו'' ('וילך וכל טוב אדוניו בידו') - הא אין ידו בכל מקום אלא רשותו".

מצאתי לבסוף הוכחה מפורשת, שרש"י אכן הסתמך על המכילתא: בסנהדרין (פה:) אומרת המשנה: "הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו". מפרש שם רש"י: "דכתיב: 'ונמצא בידו', ותניא במכילתא: 'בידו' - אין בידו אלא ברשותו, וכן הוא אומר: 'ויקח את כל ארצו מידו'." מכאן מפורש, שרש"י הסתמך על המכילתא כנגד מסקנת הסוגיה בבבלי. תוספות שם, כמובן, חולקים (ד"ה עד שיכניסנו לרשותו): "משום דכתיב: 'ונמצא בידו…' (ומתקשים: הרי צריך ריבוי, ואי אפשר ללמוד ממשמעות "בידו", ועונים :) דילמא כאן נמי יש שום ריבוי…". לשיטתם, אין הם מעלים בדעתם, שאפשר ללמוד רשותו ממשמעות המילה "בידו", לכן הם משערים, שגם פה יש איזשהו ריבוי, אף שהם עצמם אינם יודעין מה הוא.

פרק ד: סיכום ביניים

כד כה הוצגו שלוש אפשרויות בהבנת הקשר בין בעל החצר לקניין המתבצע ע"י החצר:

א. קשר עקיף - החצר היא שפועלת את הקניין. תוצאות הפעולה - הבעלות - נזקפות לזכות בעל החצר (שיטה זו אפשרית, בין אם נאמר שחצר משום יד, ובין אם נאמר שחצר משום שליחות אתרבאי).

ב. קשר ישיר - אנו משייכים את קניין החצר לבעל החצר באופן ישיר, כאילו הוא ביצע את הקניין בעצמו (גם הבנה זו אפשרית, בין אם נסבור שחצר משום יד אתרבאי, בין אם נסבור שחצר משום שליחות אתרבאי).

ג. בעל החצר הוא מבצע הקניין בגופו (ולא רק שהקניין מיוחס לו כאילו הוא ביצעו).

בהמשך המאמר יובהרו סוגיות, מחלוקות אמוראים וראשונים לאור ההבנות הנ"ל.

פרק ה: עומד בצד שדהו

בגמרא (יא.) מוזכר הצורך שאדם יעמוד בצד שדהו כדי לקנות מציאה בשדה שאינו משתמר. רש"י מסביר: "דעכשיו היא משתמרת על ידו". אין זה מסביר מדוע אשה המקבלת גט צריכה לעמוד בצד חצרה אף כשהיא משתמרת. רש"י מסביר (יב. ד"ה גבי מתנה), שכשהאשה עומדת בצד חצרה הוי "דומיא דידה".

בעניין זה חולקים האמוראים. המשנה בגיטין (עז.) אומרת: "הזורק גט לאשתו, והיא בתוך ביתה או חצרה - הרי זו מגורשת". בגמרא (שם ע"ב) מובאת מחלוקת:

"אמר עולא: והוא שעומדת בצד ביתה ובצד חצרה, ר' אושעיא אמר: אפילו היא בטבריא וחצרה בציפורי".

הגמרא מנסה להגיע לשורש מחלוקתם, ומסיקה:

"דכו"ע חצר משום ידה אתרבאי - מר סבר כידה, מה ידה בסמוכה; ואידך - אי מה ידה בדבוקה, אף חצרה בדבוקה? אלא כידה, מה ידה משתמרת לדעתה, אף חצרה המשתמרת לדעתה…".

הגמרא מבינה, שלדעת עולא ור' אושעיא חצר משום יד אתרבאי, אך הם חולקים אם נדמה חצרה לידה אף בדרישה שבעל החצר יהיה סמוך לה, או לא. עולא לומד מיד - "מה ידה בסמוכה, אף חצרה בסמוכה". ר' אושעיא אינו מבין מדוע ללמוד דווקא מפריט טכני זה מיד, ומראה שכך נגיע אף לאבסורד - "מה ידה בדבוקה, אף חצרה בדבוקה". לכן מציע ר' אושעיא ללמוד דברים השייכים בסברה - "מה ידה משתמרת לדעתה, אף חצרה המשתמרת לדעתה…". נותר לנו לברר, מדוע באמת למד עולא דווקא פרט טכני זה מיד?

הפיתרון לשאלה נעוץ בהבנות השונות שהצגנו בהבנת חצר, שבהן חולקים עולא ור' אושעיא. עולא סבר כהבנת המכילתא ורש"י, שחצרו היא ממש ידו, והאדם בעל החצר הוא מבצע הקניין. לכן דורש עולא, שיעמוד פיזית בצד שדהו. אין זה סתם פרט טכני שנלמד מיד, אלא פרט מהותי, המאפשר לראות את בעל החצר כמבצע הקניין בעצמו, ואת החצר - כידו הארוכה, כשעומד בסמוך לה. ר' אושעיא, לעומת זאת, אינו מבין כך את קניין חצר, אלא כהבנות האחרות שהצגנו, שהחצר קונה בעצמה, אלא שפעולת הקניין או תוצאותיה מיוחסות לבעל החצר. לפי הבנתו, אין טעם כלל לעמידת בעל החצר סמוך לה בשעת הקניין, ומובנות תמיהתו וקושיותיו על עולא.

הסבר המחלוקת בהבנת מציאות "עומד בצד שדהו"

בפירוש המציאות "עומד בצד שדהו" מפרשים רוב הראשונים, שמדובר אפילו בצד החצר ומחוה לה. אולם הרשב"א (י"א: ד"ה עומד) מפרש: "עומד בצד שדהו - פירוש: עומד בצידו ובתוכו, אבל בצידו ובחוצה לו - לא…". הריטב"א (יא. ד"ה והוא שעומד) מזכיר שיטה זאת, וקובע: "ולא נהירא".

באמת, יש לתמוה - מדוע מחייב הרשב"א את עמידת בעל החצר בתוך חצרו דווקא, ואילו סמוך ומחוץ אינו מועיל? נראה, שאם נבין קניין חצר כרש"י וכמכילתא, שהאדם הוא פועל הקניין בגופו, יובן מדוע דורש הרשב"א, שבעל החצר יהיה ממש בתוך חצרו כדי שתקנה לו. אמנם גם לדעת שאר הראשונים הבנה זו אפשרית, אך כדי להבין מדוע הרשב"א מצריך דווקא שיעמוד בתוך שדהו נראה שהבנה זו הכרחית.

פרק ו: שיטות הר"ן והריטב"א - שני סוגי חצר משום יד

כשהר"ן מסביר את שיטת רש"י במסקנת הסוגיה (דך יב. ד"ה חצר אתרבאי משום יד ולא גרעא משליחות), מביא הר"ן, ש"רבים הקשו עליו", שאם חצר קונה גם כשליח, מדוע קונה רק במתנה ולא במציאה? ועונה: "וטעמא דמילתא - לפי שאי אפשר לזכות לחברו מתורת שליחות אלא אם כן עושה שליחותו של בעל הממון. והיכא דליכא דעת מקנה, אין כאן בעל ממון שיהא זה שלוחו" (כלומר במציאה חסרה דעת מקנה, ואכמ"ל).

הר"ן שואל: אם כן, גם בחצר המשתמרת שאינו עומד בה לא יקנה מציאה, שהרי אינה כידו (כיון שאינו עומד לידה), וגם מטעם שליחות לא תקנה לו, שהרי אין דעת מקנה במציאה?

מחדש הר"ן:

"וי"ל, דכל שהיא משתמרת למה שהוא זכות לו - כידו היא, שאף מה שבא לידו כי ניחא ליה דליקני בחצר המשתמרת הוא נותנו, ויד אריכתא היא, מה שאין כן לעניין גיטין, דכיון דלא ניחא ליה דתקני חצר המשתמרת, אדרבא מוציאו ממנה…".

הר"ן סובר, בניגוד לכל הראשונים, שאף כשאינה עומדת בצד שדה, תקנה לה חצרה המשתמרת משום יד בדבר שזכות הוא לה, אך בדבר שחוב הוא לה (כמו גט) - לא תקנה לה. טעמו של הר"ן הוא, שאדם נותן מה שבא לידו בחצר המשתמרת בדברים שמעוניין לקנות, אך בדברים שאינו רוצה, אדרבה, מרחיקם מחצרו, ולכן לא תקנה לו בדברים אלו.

לפי זה קשה, איך יסביר הר"ן, שכשעומדת בצד חצרה צקנה לה חצרה גט מטעם יד, הרי כפי שכתב הר"ן עצמו: "אדרבה, מוציאו ממנה", שהרי חוב הוא לה?

מכאן נסיק בבירור, שהר"ן מבין שישנם שני מסלולי קניין בחצר משום יד:

א. כשעומד בצד שדהו - שדהו היא ידו ממש (כהבנת המכילתא ורש"י), ולכן, אע"פ שאין אדם שם דברים שאינו רוצה בהם בחצרו, הרי כתבה התורה - "ונתן בידה" - אפילו בעל כרחה.

ב. כשאינו עומד בצד שדהו - אמנם השדה קונה כידו, אך אין היא ידו ממש. העובדה שחצרו קונה משום יד תפטור את בעל החצר מבעיות של גדרי שליחות למיניהם, אך בכ"ז תישארנה הגבולות הנובעות מעצםהעובדה, ששדה זו אינו נחשב כיד הבעלים וכגופו ממש.

בריטב"א מובאת שיטת "יש אומרים", שאף היא מציגה שני מסלולים ביד, אך הריטב"א הגיע לשיטה זו מכיוון שונה מהר"ן. הריטב"א דן במסקנת הגמרא - "חצר איתרבאי משום ידה ולא מגרעא משליחות", ומסיק, שקטנה לא תוכל לקנות ע"י חצרה כשאינה עומדת לידה, כיון שכאשר אינה לידה אין היא יכולה לקנות לה מדין יד, ודין שליחות הרי אינו שייך בקטנה. הריטב"א מביא, שיש חולקים: "אבל י"א, כיון דרבי רחמנא לקטנה חצר מדין ידה, ניתן לו ב' דינין: הא' - לגט, שהוא חיוב, דבעינן דומיא דיד; ולגבי זכות הוא מדין יד כשליחות, ואע"ג דאיהי לא זכיא מדין שליחות".

בריטב"א מפורש, שישנם שני מסלולי קניין בחצר משום יד:

א. כשעומדת ליד החצר - החצר כידה ממש, "דבעינן דומיא בידה".

ב. כשאינה ליד החצר - החצר פועלת "מדין יד כשליחות".

אמנם, שלא כדברי הר"ן, בהבנה של המקרה שעומדת ליד חצרה אפשר להבין הן כהבנת רש"י והן כהבנת תוספות.

ההגדרה השניה של הריטב"א - "מדין יד כשליחות" - מעניינת ביותר. החצר נחשבת כיד לעניין שנאמר שיש לה שייכות לקטנה, אך דומה לשליחות בכך שאין אנו מחייבים שתעמוד על ידה. ודאי שלא נראה במצב זה את החצר כידה של הקטנה ממש, שהרי אינה לידה כלל, אלא נראה אותה כפועלת עצמאית, אלא שיש לה קשר לקטנה כעין יד, כלומר, ללא מגבלות שליחות.

פרק ז: משכונו של גר ביד ישראל

הגמרא (ב"ק מט:) אומרת:

"משכונו של גר ביד ישראל, ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק בו (במשכון) - זה (המלוה) קנה כנגד מעותיו, וזה (המחזיק החדש במשכון) קנה את השאר. ואמאי, תקני ליה חצירו, דהאמר רבי יוסי בר חנינא: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו! (וא"כ, לא מובן מדוע יש למחזיק במשכון חלק בו, הרי המשכון אמור להיקנות מיד במיתת הגר ע"י חצר המלוה, מקבל המשכון) אמרי - הכא במאי עסקינן - דליתיה; כל היכא דאיתא לדידיה, דאי בעי מצי קני, קניא ליה נמי חצרו; כל היכא דליתיה לדידיה, דאי בעי הוא למיקני לא מצי קני, חצירו נמי לא קניא. והלכתא דליתיה בחצירו דלא קנה".

הגמרא מסבירה מדוע לא יקנה בעל החצר את המשכון: "דליתיה", כלומר אין בעל המשכון בחצר, ולכן לא תקנה לו, וחותמת את הסוגיה: "והלכתא דליתיה בחצרו דלא קנה". רש"י ותוספות חולקים בהבנת המסקנה הסופית "והלכתא…": לדעת רש"י, חוזרת בה הגמרא מהתשובה הקודמת, וסוברת, שבעל החצר לא יקנה את המשכון, כי המשכון במקרה זה לא היה בחצר אך אם היה המשכון בחצר היה נקנה, אע"פ שבעל החצר לא היה שם (כנראה בחצר המשתמרת, שתקנה מטעם שליחות); לדעת ר"י בתוספות, מסקנת הגמרא "והלכתא" חופפת בדיוק להסבר הראשון - אין החצר קונה, אלא כשבעליה סמוך לה.

צריך לעמוד על הלשון הקשה של הגמרא בהסבר הראשון, שהוא רק הו"א לדעת רש"י, ולדעת ר"י בתוספות - אף מסקנה: "כל היכא דאיתא לדידיה, דאי בעי מצי קני, קניא ליה נמי חצרו; כל היכא דליתא לדידיה, דאי בעי הוא למיקני לא מצי, חצרו נמי לא קניא". למדנו, של"עומד בצד שדהו" אנו זקוקים כדי שהשדה תחשב לידו של הקונה, אך מהגמרא כאן משמע אחרת: "דאי בעי מצי קני", כלומר, השדה תקנה רק אם בעל השדה היה יכול לקנות בעצמו באופן פיזי, במצב המסוים שנוצר. נראה, שאם נסביר כהבנתנו במכילתא וברש"י, שבחצר משום יד האדם הוא הקונה בגופו, אין זה רחוק שנצריך, שיעמוד הקונה בצד שדהו, כדי שיהיה הוא במצב, שאם ירצה יוכל לקנות ללא עזרת החצר. אולם אם נסבור, שהחצר קונה בכוחה העצמאי, ורק הקניין משוייך באופן ישיר או עקיף לקונה, נתקשה בהבנת הגמרא הזאת[6].

פרק ח: הסבר הצורך בעבד כפות וישן

הגמרא בגיטין (כא., עח.) דנה בתנאים, שבהם יהיה עבד חשוב כחצר של אשה לעניין קבלת גיטה, ומסיקה: "והלכתא בכפות". הרמב"ם (הלכות גרושין, פ"ו הי"ז[7]) פוסק, שכשהאשה משמרת את עבדה הכפות, אע"פ שניעור, הרי הוא כחצרה לעניין גט, אך רוב הראשונים (רש"י, תוספות, בה"ג, רא"ש ועוד[8]) סוברים, שהעבד צריך להיות גם כפות וגם ישן.

הצורך בעבד כפות מוסבר בגמרא בכך, שחצר מהלכת אינה קונה. אפילו העבד ישב הרי - "אמר רבא: כל שאילו מהלך לא קנה, עומד ויושב לא קנה" (גיטין כא., ב"מ ט:). לא נעמוד כאן על טעם הדבר, אולם נברר את הצורך שהעבד גם יישן לדעת המחייבים זאת. בראשונים יש בזה ממחלוקת: יש הסוברים, שאם העבד כפות והחבל ביד האשה, אע"פ שהוא ער - קונה בחצר (רא"ש בשם הריטב"א גיטין, פ"ח ס"ה ועוד[9]); ויש הסוברים, שאעפ"כ אינו מועיל עד שיהיה דווקא כפות וישן (תוספות ב"ק יב. ד"ה והלכתא, רא"ש שם ועוד[10]). יש לדון מדוע יש צורך בכך שהעבד יישן.

אפשר לומר, שאנו צריכים חצר המשתמרת, ולכן אם העבד ער, אע"פ שהוא כפות, הרי הוא יכול לזוז, ואולי אף להשתחרר. לפי הבנה זו יובן, שאם העבד כפות והחבל ביד האשה - הרי הוא כחצר המשתמרת לגמרי.

אולם שיטת הסוברים שיש צורך בעבד כפות וישן, ושאם אינו ישן, אע"פ שכפות והחבל ביד האשה, אין זה מועיל, אינה מובנת, שהרי אין כאן פגם בשימור כלל.

הרא"ש (שם) מגדיר, ש"כיון דניעור ויש לו דעת לעצמו חשיב חצר המשתמרת שלא לדעתה". לדעתו, הסיבה שיש בזה חיסרון אינה תלויה בלימוד מיד, "אלא מילתא דתליא בסברא הוא, דאין אדם רוצה שיהיו חפצין מונחים אלא במקום המשתמר לדעתו".

לכאורה הדבר קשה: כיון שהעבד במקרה זה הוא חסר אונים לגמרי, מה אכפת לאדם שיש לו דעת מעצמו? במה שונה הוא מבהמה כפותה, שבה אין אנו מחייבים שתהיה ישנה, כדי שתקנה כחצר? נראה שאם נסביר כהבנת המכילתא ורש"י, שחצר מדין יד היא ממש ידו של בעל החצר, והוא בגופו מבצע הקניין, הרי זה מובן, שכשמעורבת דעת אחרת, אע"פ שאין היא פוגעת בשימור החצר, הרי אי אפשר לראות את בעל העבד כמבצע הקניין בגופו, כשדעתו של העבד מעורבת בקניין. לכן נצריך שהעבד גם יישן, ורק אז נוכל לראות את בעל החצר כפועל הקניין בגופו.

סיכום

המאמר דן בהגדרת היחס בין האדם לחצרו בקניין חצר, ובתנאי הקניין הנגזרים מכך. אפרט את הנקודות העיקריות, שעליהן עמדתי:

א. אם נאמר שחצר משליחות אתרבאי, ניתן להבין את הקשר בין החצר לבעל החצר בשני אופנים: או שהחצר היא פועלת הקניין ובעל החצר רק נהנה מתוצאות פעולתה, או שאנו רואים את בעל החצר כאילו הוא מבצע הקניין, ממש כמו שתי האפשרויות הבהנת שליחות.

ב. בהגדרת שליחות המתבצעת ע"י חצר ניתן להבין, שזו שליחות מיוחדת שריבתה תורה, בהקבלה לדעתו של ר' חיים (או אפילו בהסתמך עליה) בהגדרת זכיה לפי ראשונים מסוימים.

ג. גם אם חצר משום יד אתרבאי, קיימות שתי אפשרויות ההבנה שהעלינו בחצר משום שליחות.

ד. הועלה, שלדעת רש"י והמכילתא (בניגוד למסקנת הבבלי) חצרו היא ידו ממש; אין אנו משייכים את הקניין לאדם כאילו הוא ביצעו, אלא אנו רואים אותו כמבצע הקניין בגופו.

ה. תלינו את המחלוקת בגמרא בגיטין אם צריך "עומד בצד שדהו" בהבנות השונות שהועלו.

ו. הוסברה שיטת הרשב"א התמוהה במחלוקתו עם שאר הראשונים בהגדרת "בצד שדהו" - לפי הבנת רש"י והמכילתא.

ז. הר"י מבין, שישנם שני מסלולים בחצר משום יד: האחד - כהבנת רש"י והמכילתא, והשני - כהבנה הפשוטה של יד.

ח. גם שיטת הריטב"א בשם "יש אומרים" מדברת במפורש על שני סוגי יד: האחד - כהבנה הפשוטה, והשני - "מדין יד כשליחות".

ט. הוסברה הגמרא הקשה בב"ק, הדורשת בקניין חצר שבעל החצר יהיה במצב שהוא עצמו, פיזית, יוכל לקנות - לפי הבנת רש"י והמכילתא.

י. הוסבר הצורך בעבד כפות וישן, כדי שיקנה מדין חצר, לדעת חלק מהראשונים, אע"פ שהוא כפות והחבל נתון ביד בעליו - לפי הבנת רש"י והמכילתא הנ"ל.

---