דרשה לפרשת קורח / אהרן שויקה

"'ויקח קורח' - פרשה זו יפה נדרשת במדרש ר' תנחומא" *.

כך פתח רש"י את פירושו לפרשה. אכן, אין פרשה זו אומרת רלר "דרשני!". אף שהמאורעות הדרמאטיים שהתרחשו בה מתוארים בעוצמה, בחיות רבה ובפירוט, עדיין זקוקים אנו למדרש שיתאר לנו את הרקע לסיפור המעשה, אופי הנפשות הפועלות, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש. באמת, לא נמלט אף פרשן אחד מלדרוש את הפרשה, אם ממדרשי חז"ל ואם מדעתו הרחבה. במאמר זה נציע, בע"ה, פירוש חדש לפרשה, הגם שנתקע יתדותיו בפירושי רבנו חננאל והרמב"ן, ונקשור מיתרין במדרשי חכמים.

א

הבעיה היסודית בפרשה היא זיהוי הקבוצות שחלקו על משה ואהרן, מניעיהן ומטרתן. בפרק ט"ז בפסוק א' מפורשים ארבעה אנשים בשמותם: קורח משבט לוי, דתן ואבירם ואון בן פלת משבט ראובן. בפסוק הבא מוזכרים: "ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם". מי היו אנשים אלו? כך הם דברי תנחומא: "ומי הם, אליצור בן שדיאור וחבריו אשר נקבו בשמות. אע"פ שלא פרסמן הכתוב - נתן סימניהן, ומתוך המקראות אתה מכיר אותם". כלומר, לדעת המדרש אלו י"ב הנשיאים שנמנו בפרשת נשא, ועמם ראשות ההנהגה מכל שבטי ישראל. כך סוברים גם רוב המפרשים.

מה איחד את קורח עם דתן ואבירם ועם מאתיים וחמישים נשיאי העדה? מה הייתה מטרתם?

לדעת האב"ע היו כאן שלש מחלוקות שונות:

א. מחלוקת קורח ועמו מבני לוי. אלו תבעו חלק בכהונה מכח היותם משבט לוי.

ב. מחלוקת מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת. אלו תבעו כהונה מכח היותם בכורות. לדעת האב"ע, כל המאתיים וחמישים היו בכורות, והם דרשו את זכות העבודה שהייתה להם לפני שמשה פדה אותם בלויים.

ג. דתן ואבירם לא היו לויים ולא בכורות (על פי במדבר, כ"ו, ט' - "ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם"). בכל אופן, מצאו לעצמם מקום לחלוק בתביעתם לבכורה שניטלה משבטם, שבט ראובן, וניתנה ליוסף ע"י יעקב אבינו.

לדעת הרמב"ן היו כאן שתי מחלוקות:

א. מחלוקת קורח ומאתיים וחמישים הבכורות. לדעתו, שבט לוי לא נפתה אחר קורח, וקורח טען לכהונה מזכות היותו בכור (אף כי בלבו קינא באהרן ושאף לכהונה גדולה).

ב. מחלוקת דתן ואבירם על מנהיגות משה.

לדעתו אין קשר בין המחלוקות, אלא "בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה, והם אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה רק תקלות, ואז מצא קורח מקום לחלוק על מעשיו". יוצא, לדעתו, שהמחלוקות היו שונות במניעיהן ובמטרתן, אבל היה נוח להם לצאת במועד אחד יחד נגד משה ואהרן.

בכל אופן, האב"ע והרמב"ן מסכימים שהמאתיים וחמישים היו בכורות מכל שבטי ישראל, שתבעו כהונה (או לויה) בזכות הבכורה.

פירוש אחר למאתיים וחמישים מביא הרמב"ן בשם רבנו חננאל. לדעת רבנו חננאל המאתיים וחמישים היו כולם משבט לוי שתבעו לעצמם כהונה. פירוש זה נתמך ע"י קריאת משה למקטירים בפסוק ז': "רב לכם בני לוי", ושוב בפסוק חק בפניית משה אל קורח: "שמעו נא בני לוי". אבל הרמב"ן דוחה פירוש זה במספר טענות:

א. "חלילה שהיו בשבט משרתי א-להינו מאתיים וחמישים קרואים ונשיאים בני מרי מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על ה'.

ב. ואילו היו מן השבט ההוא בלבד לא היו כל מטות ישראל מתלוננים למחרת לאמור 'אתם המיתם את עם ה'', כי לא מת להם מת, רק משבט משה ואהרן.

ג. וגם באות המטה ראיה כי המחלוקת בכל שבטי ישראל היא.

ד. והכתוב פירש 'ואנשים מבני ישראל' להגיד כי היו מכל השבטים, לא מן השניים הנזכרים בלבד".

אולם, נראה שיש סיבה יותר עמוקה מדוע אין הרמב"ן יכול לקבל ששבט לוי השתתף במחלוקת קורח. הרב מרדכי סבתו, במאמרו "הכהנים הלויים ומעשה העגל" (מגדים ב'), מעמיד אותנו על שיטת הרמב"ן בדברים, י', ח - שם מבאר הוא שבחירת אהרן ובניו לכהנים קדמה לבחירת שבט לוי. לדעתו, כל בחירת הלויים מתחילה לא באה אלא להמציא סיוע לכהנים שנבחרו זה מכבר. ברור, אם כן, שהלויים לא יכלו לתבוע כהונה בזכות היותם לויים, ודים במה שהם [1]. לעומתו, רש"י שם מבאר שמעמד הלוייה קדם לכהונה, והכהנים נבחרו מתוך שבט לוי. לכן, אם נלך בשיטתו, נוכל לומר שהלויים ערערו על הכהונה. ועיין שם באורך.

כבר מילתי אמורה, שנראה לי לדרוש את הפרשה בשילוב של פירושי רבנו חננאל והרמב"ן במחלוקת דתן ואבירם. אם כן היו שתי מחלוקות:

א. מחלוקת מאתיים וחמישים המקטירים, שהיו כולם משבט לוי ובראשם קורח. על פי רבנו חננאל, ערערו הם על הכהונ, ותבעו לעבוד במשכן - וגשיטת רש"י לעיל, שזכות זו נלקחה מהם וניתנה לאהרן ובניו.

ב. מחלוקת דתן ואבירם שערערו על הנהגת משה בכלל, בעקבות כל הפורענויות שעברו עליהם בבואם למדבר פארן, וכדברי הרמב"ן.

על טענות הרמב"ן נגד פירוש רבנו חננאל נענה במקומן, אבל על הטענה הראשונה אנו חייבים תשובה. כיצד יתכן שמאתיים וחמישים נשיאי עדה אנשי שם משבט לוי, השבט שעמד לצד משה במעשה העגל נגד כל העם, ימרדו בנשיאי שבטם, משה ואהרן, לעיני כל ישראל? תשובה החלטית לטענה ממין זו לא תתכן, אבל לקרב הדברים נרחיב קצת בשיטת רש"י בבחירת הכהנים. כפי שהזכרנו, נבחרו הלויים לעבודת המשכן לאחר מעשה העגל בזכות - "ויאספו אליו כל בני לוי". לאחר מכן, עם ציווי המשכן, הועברו כל תפקידי הכהונה לאהרן ובניו בלי שום הסבר או מניע. תפקיד הלויים הצטמצם לנשיאת המשכן בלבד. אפילו לשוערים הם לא נתמנו עד לאחר מחלוקת קורח (ראה פרשתנו פרק י"ח, פסוקים א'-ז'). והרי אם נבחן את מעשה אהרן בעגל, היה השכל הישר מורה לנו ההיפך. צא ולמד ממעשה פינחס בן אלעזר, שקיבל כהונת עולם בעבור קנאתו קנאת ה'. מדוע, אם כן, בני לוי, שעברו והרגו איש את אחיו ואת קרובו, נידחו מהכהונה, ודוקא אהרן, שהיה שותף באופן כלשהו במעשה העגל, נבחר לכהונה? מעתה אין לנו להתפלא על אותם לויים שחשדו במשה שהעביר את הכהונה לאהרן לא מציווי אלא מדעתו, כדי לחלוק גדולה לאחיו. יש לזכור עוד, שבמפקד בפרשת נשא נמנו לא פחות משמונת אלפים חמש מאות ושמונים לויים, בני שלושים עד חמישים. מתוכם נבחרו לעבודת המשכן חמישה, ולאחר מות נדב ואביהוא נותרו שלושה בלבד: אהרן, אלעזר ואיתמר. היחס המספרי של כהן אחד לכל אלפיים שמונה מאות וששים לויים מעורר תמיהה, בלשון המעטה. לאור כל זה אפשר, לדעתי, להבין את מרי הלויים. כאמור, לרמב"ן תשובה זו אינה תקפה.

לאחר שהפקענו את המחלוקת מן הבכורות, לא נצטרך לפרש את מחלוקת דתן ואבירם כדעת האב"ע, שערערו על נטילת הבכורה מראובן, אלא נפרש כרמב"ן, שדתן ואבירם ערערו נגד הנהגת משה ללא מניע גלוי, אלא מתוך הצטברות של מרי שמצא הזדמנות לפרוץ החוצה. סיוע לדבריו אפשר למצוא במדרש שמות רבה (פרשה א', כט):

"'ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים' - זה דתן ואבירם. הם הם שאמרו דבר זה, הם שהותירו מן המן, הם שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', הם שהמרו על ים סוף".

מטרת המדרש ברורה, להציג את דתן ואבירם כבעלי מחלוקת למשה עוד ממצרים, במדבר ועד לשיא בפרשתנו, שבו יוצאים הם נגדו בגלוי. הם ינצלו כל הזדמנות להמרות את פיו, לחלוק עליו ואף לכפור בהנהגתו, כדבריהם - "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?", ואף עשו מעשה, כפי שממשיך המדרש: "'וישמע פרעה' - שעמדו דתן ואבירם והלשינו עליו". כאמור, לא היה לדתן ואבירם במחלוקת קורח מניע פרטי, אלא הם נצטרפו למחלוקת קורח והלויים, ויפה תיאר הרמב"ן את הרקע של הפורענויות האחרונות שעברו ישראל כגורם למרד. יש לי להוסיף, שכל עשרת הנסיונות שניסו אבותינו את המקום עד כאן, לא היו הזדמנות נאותה לדתן ואבירם לצאת נגד משה בגלוי כהזדמנות זו. והטעם, שעד כאן כל תלונות בני ישראל היו בתביעה לספק צורך חומרי כל שהוא, אם בעומדם על ים סוף או בבקשם מים, אוכל או בשר. בכל אלו לא היו דתן ואבירם יכולים להציע את עצמם כהנהגה חליפית למשה, שכן אז היו הם צריכים לפק את התביעה החומרית, ודבר זה לא היה בידם לעשות. אולם כאן זו ההזדמנות שלהם לתת לעם את מבוקשו במקום משה. הלויים תובעים כהונה, ואת מבוקשם זה יש לדתן ואבירם היכולת לספק. גם מבחן המחתות הוא מיותר, כפי שאהרן נתמנה בלעדיו. ויפה פירש ה"משך חכמה", שקורח עם דתן ואבירם לעגו על המאתיים וחמישים, שהסכימו לעשות כדבר משה, במקום לעמוד נגדו ולתבוע כהונה ללא תנאים מוקדמים.

אולם יש לנו לפרש, מדוע נמנעו דתן ואבירם מתפיסת המנהיגות במעשה העגל. השאלה קיימת בעיקר לדעת הרמב"ן שם, המפרש שבני ישראל חיפשו תחליף למשה, מנהיג שיוליכם במדבר. נראה לי, שדווקא העובדה שמשה לא היה איתם ארבעים יום, ציננה את התלהבותם של דתן ואבירם. כאנשי מדון לא מיהרו הם לקבל על עצמם אחריות והנהגה, אלא הם היו יכולים לקחת אותה תוך כדי מאבק במשה. הרי הם כאותם הנבנים מחורבנם של אחרים, שלעולם לא תקבל מהם ביקורת בונה וחיובית, רק תלונות וטרוניות. כן נראה לי, ועדיין נותר מקום לדרוש.

ב

נפרש מעתה את הפרשה על הסדר. בפסוק א' מוצגים ראשי המרד: קורח, מנהיג מאתיים וחמישים הלויים שערערו על הכהונה; ודתן ואבירם, מנהיגי המרד במשה. בהמשך יתבררף שקורח נטל חלק פעיל גם במרד דתן ואבירם נגד משה, ואז נדע, שבניגוד ללויים שרצו כהונה בלבד, קורח רצה שררה. ומכיון שהיה לוי, נראה שרצה לעצמו כהונה גדולה - כך יכול היה לשתף פעולה עם דתן ואבירם, ולא להתחרות איתם על ההנהגה. בפסוק ב' - "ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים" - מתעוררת שאלת הרמב"ן: אם היו המאתיים וחמישים משבט לוי, מדוע כתוב "מבני ישראל"? על כרחנו נתרץ, שחסה התורה על שבט לוי בעבור גילוי הנאמנות למשה במעשה העגל, וכיסתה את שמו, ובוח המדרש תנחומא שהבאנו בראש המאמר. אבל מה שכיסתה התורה גילה משה - "רב לכם בני לוי".

"ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". רמז למחלוקת הכפולה אנו יכולים לשמוע בטענות": "כי כל העדה כלם קדשים" - הרי אלו דברי קורח והלויים; "ומדוע תתנשאו על קהל ה'" - הרי אלו דברי דתן ואבירם. כיצד מתמודד משה עם שתי הטענות?

תחילה פונה משה אל קורח ועדתו (מאתיים וחמישים הלויים) בלבד. "בוקר ויודע ה' את אשר לו… זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו… והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש. רב לכם בני לוי". בראייה ראשונית נראה שמשה אינו דוחה את תלונתם על הסף, אלא מציע להם הצעה הנראית הוגנת: על כל הטוען לכהונה להוכיח את כישוריו.

האמנם זו היתה הצעת משה? ברור שלא, שאם כן הרי היא מבטלת את בחירת אהרן ובניו לכהונה מכח ציווי ה', ומעמידה אותה מחדש לאחר המבחן מכח תוצאות המבחן. אין ספק, שלא זו היתה מטרת המבחן, אלא - "בקר וידע ה' את אשר לו". פירוש: אין המבחן אלא גילוי של בחירת ה', שכבר בחר מלפני זמן. זו כוונת המדרש בילקוט שמעוני: "'והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש' - כבר הוא בקדושתו". מצד אחד, משה טוען שה' ציווהו על בחירת אהרן לכהונה. מצד שני, מפקפקים הלויים בדברי משה, וחושדים בו שמינה את אהרן אחיו מדעתו. לכן מציע משה מבחן לבירור דעת ה'. בשלב זה אין אהרן אמור להשתתף במבחן, כיון שאין בזה צורך[2] משני טעמים:

א. ברגע שטענת הלויים תוכח כשקרית - תתקיים מאליה טענת משה, ואהרן יעמוד בכהונתו.

ב. אותם לויים שתבעו לעצמם כהונה מכח היותם לויים, לא כפרו בזכותו של אהרן לכהונה. הרי גם הוא לוי, וכי מפני שהוא אח משה הפסיד?

בכל אופן, היה עדיין מקום לעם לטעות כאילו משה רבנו כבר אינו בטוח בעצמו, הרי זה דבר חדש שמשה רבנו צריך להוכיח את דבריו במבחניים פומביים. "זה האיש משה לא ידענו מה היה לו", האין אלו סימנים לעייפות? האם אין מבחן זה נראה דוגמת "ויקרב משה את משפטם לפני ה'"? על מנת לצמצם תחושה זו פונה משה אל קורח פעם שניה ומוכיח בדברים נמרצים, ומסיים באזהרה: "לכן אתה וכל עדתך הנעדים על ה'!". פירוש: אל תדמו שאתם עומדים למבחן לפני ה'. בערעור שלכם על בחירת אהרן אתם מתייצבים נגד ה', ולא לפניו, כי הבחירה של אהרן לא היתה שלי, אלא בציווי מאת ה': "ואהרן מה הוא כי תלינו עליו".

עד כאן הצגנו את הצעת משה מנקודת ראותם של ישראל והלויים. אבל למה התכוון משה עצמו? הרי משה ידע בוודאות שכל הניגשים להקטיר קטורת זרה ימותו. לכן נפרש שמשה בחר בדרך זו לשתי מטרות: האחת - להעניש את מאתיים וחמישים הממרים בדבר אשר זדו בו, בחינת "הלעיטהו לרשע וימות"; השניה - לתת עדות לכל ישראל כי שקר דיברו האנשים. צא וראה בסופם של המורדים במשה רבם. אכן הקריב משה את משפטם לפני ה', אבל "משפט", לא במובן של בירור דין, אלא במובן של גזר דין. מסר את דינם למקום.

"וישלח משה לקרא לדתן ואבירם". משה נפנה לטיפול במחלוקת השניה, והוא שולח לקרוא למנהיגי המרד לשיחה אישית. מדוע אין משה פונה אליהם בפומבי כפי שפנה ללויים? איננו יודעים מה רתה משה לומר לדתן ואבירם, כיון שהם לא עלו אליו. היתכן שמשה רצה להציע להם מבחן או התמודדות, כעין שהציע ללויים? על מנת להשיב, עלינו לעיין יותר במשמעות מחלוקת דתן ואבירם.

ג

דע, כי דתן ואבירם במחלוקתם נגד משה רבנו, לא רק על משה לבדו עיוותו, כי בכל התורה כולה כפרו. כי כל התורה נמסרה לנו מאת משה רבנו, ואם אין משה אמת, אף התורה אינה אמת, חלילה. הרי אלו דברים ברורים, וכן כתב הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק, ביסוד השמיני מי"ג עיקרים:

"…והוא שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיה אליו כולה מאת ה'… והדיבור המורה על יסוד זה הוא אמרו: 'בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי'".

והנה פסוק זה, שהרמב"ם למד ממנו את היסוד השמיני, לקוח מנאומו של משה בפרשתנו, לפני שהאדמה פתחה את פיה (פסוק כ"ח). מכאן נלמד, שדתן ואבירם כפרו ביסוד זה. ואף שהרמב"ם הוציא את הפסוק מפשטו, כי פשט "כל המעשים האלה" איננו חוזר על התורה והמצוות [3], מצאתי מקור לדבריו במדרש תנחומא כ"י רומי:

"'ויקח קרח' - זש"ה 'אח נפשע מקרית עז ומדנים כבריח ארמון'.מדבר בקרח: 'אח נפשע מקרית עז' - זה קרי, שפשע בתורה שהיא קרית עזו של הקב"ה, שנאמר: 'ה' עז לעמו יתן'. ועשה מריבה עם משה, שנאמר: 'ומדנים כבריח ארמון'… מה היה אומר, ראו מה בן עמרם עושה, נתן את הכהונה לאחיו אהרן ונטל את המלכות לעצמו… התחיל חולק עליהם ואומר: לא משה נביא, ולא אהרן כהן גדול, ולא תורה ניתנה מן השמים. כיון ששמע משה כך התחיל הולך לו אצל הקב"ה, אמר: אוותר על בזיוני ועל בזיונו של אהרן, ועל בזיונה של התורה אני תובע, שנאמר:'וזאת התורה אשר שם משה'. כך אמר משה לפני הקב"ה: אם מתים הם על מטותם כדרך שכל בני אדם מתים, והרופאים עולים ומבקרים אותם כדרך שכל החולים מתבקרים, אף אני כופר ואומר ודאי אין תורה ניתנה מן השמים, שנאמר: 'אם כמות כל האדם ימתון אלה וכו''"[4].

מתוך נקודת מבט זו נבין שמשה היה צריך להציג עמדה תקיפה ביותר נגד דתן ואבירם. אסור היה לו להציע משהו שיוכל להתפרש, ואפילו בסלקא דעתין רחוקה, כעמדת חולשה. ואם משה ויתר על בזיונו שלו ושל אהרן במבחן הקטורת, לא היה הוא יכול לוותר על בזיונה של התורה. נוסיף לבאר, שיסוד אמונתנו במשה כנביא ה' אינו מפני המופתים שעשה לנו. כן פירש לנו הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, ראש פ"ח:

"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף… ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני. שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים. והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים[5] משה משה לך אמור להן כך וכך… ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר: 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם'".

מעתה ברור שלאחר מעמד הר סיני אין צורך באישור נבואת משה רבנו, וכל המוסיף גורע. כלומר, כל מופת שיעשה משה לאחר מעמד הר סיני כדי לאשר את נבואתו יגרע מאמונתנו, כביכול אין מעמד הר סיני עדות חזקה ומספיקה לזה. לכן היה משה מנוע מלעשות אות או מופת לדתן ואבירם. על פי זה נפרש את פסוק ד' - "וישמע משה ויפל על פניו": מיד אחרי ששמע את התלונות, עוד לפני שפנה לקורח וללויים, נפל משה על פניו כתגובה למרד דתן ואבירם, כי הבין שאם מורדים הם בו לאחר מעמד הר סיני, שוב אין להם תקנה. בכל אופן שלח משה לקרוא להם - אולי ביחידות, ללא קהל, ירגעו הרוחות וצלילות הדעת תחזור לדתן ואבירם. אבל ההזדמנות לא ניתנה, "ויאמרו לא נעלה!".

ד

"ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה' אתם הם ואהרן מחר". כבר ציין הרמב"ן, שמשה שינה פה מהצעתו הקודמת בכך שהכניס את אהרהן למבחן. ונראה לי לפרש, שבתחילה פנה משה ללויים בלבד, והרי הם לא כפרו במשה רבם, רק פקפקו וחשדו בו לעניין בחירת אהרן. לכן לא היה צורך להעמיד את אהרן במבחן משני טעמים מספיקים, כמו שביארנו למעלה. אבל לאחר דבריהם הקשים של דתן ואבירם הבין משה, שאף אם הלויים יקבלו עליהם את הדין לאחר המבחן, עדיין ימצאו אותם הכופרים בו מקום לערער על אהרן, באומרם שאין תוקף כלל לבחירתו ע"י משה, כי כל מעשיו בטלים ומבוטלים. לכן צירף משה את אהרן למבחן, כדי להוציא אותו מהמחלוקת בינו לבין דתן ואבירם.

"ויקהל עליהם קרח את כל העדה". עד כאן פירשנו שעדת קרח הם מאתיים וחמישים הלויים, אבל כאן אי אפשר לפרש כן, שהרי המאתיים וחמישים נזכרו בפסוק הקודם: "ויקחו איש מחתתו… ויעמדו פתח אהל מועד". על כרחך תפרש, שהעדה המוזכרת כאן היא מבני ישראל. מה ראה קורח להקהיל את ישראל לחזות במבחן בקטורת? מכאן למדנו שקורח לא הסתפק בכהונה, אלא ביקש גם למרוד במשה - כדתן ואבירם. בהתקהלות של בני ישראל הופך הוא את המבחן להפגנת כח, ומסיט את הדגש מהלויים אליו. אם הלויים יקבלו כהונה או לא - שאלה זו כבר שולית. המבחן האמיתי עתה הוא בינו לבין משה. כל ישראל מצפים להכרעה - דבר מי יקום? בעצם קורח הצליח להערים על משה. משה תכנן את המבחן רק ללויים, וכבר ביארנו שהוא נמנע מכל מעשה שיעמיד בספק את מנהיגותו שלו. והנה קורח, בכך שהקהיל את ישראל למבחן הקטורת, העמיד את משה למבחן מולו לפניהם. ברגע קריטי זה: "וירא כבוד ה' אל כל העדה".

"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע". כאשר ישראל עומדים פתח אוהל מועד תחת השפעתו של קורח, אין ערך למבחן. אפילו יישרפו עתה מאתיים וחמישים המקטירים, הנזק כבר נעשה. לכן תובע ה' - "הבדלו מתוך העדה הזאת!". אבל משה ואהרן אינם מוותרים. עדיין יש סיכוי לתקן. "ויפלו על פניהם ויאמרו: א-ל א-להי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף?". אמת, קורח הצליח להקהיל את ישראל. אבל עד כמה נתונים הם תחת השפעתו? עד כמה מאמינים הם בו או חושבים כמוהו?

ה

לפני שנמשיך בפרשה, ברצוני לעמוד שוב על תפקידו של קורח בהנהגת המרד. בפסוק א' ביארנו שקורח היה מנהיג הלויים, ודתן ואבירם היו מנהיגי המרד במשה. אם כן, כאשר מקהילים את ישראל פתח אהל מועד, מצפים היינו שדתן ואבירם יעמדו בראשם. אבל הכתוב מעיד - "ויקהל קרח". ודתן ואבירם להיכן הלכו? כדי להשיב, נביא את המדרש המתאר את אופן פעולתו של קורח:

"הלך קורח כל אותו הלילה, והיה מטעה את ישראל, ואומר להם: מה אתם סבורים, שאני עוסק ליטול את הגדולה לעצמי? אני מבקש שתהא הגדולה על כולנו חוזרת! שמשה נטל מלכות לעצמו והכהונה נתן לאחיו. והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט כראוי לו, עד שנשתתפו עמו… שנאמר: 'ויקהל עליהם קרח את כל העדה'".

מסתבר, שלאותה התקהלות קדמה פעולת הכנה מקיפה. כל הלילה הסתובב קורח בין האוהלים, דיבר עם האנשים, התייעץ עם ראשי השבטים, ובהבטחות ופיתויים קנה את העם. תעמולה זו לא היתה יכולה להעשות ע"י דתן ואבירם, הן מצד אופיים והן מצד התפקיד שאליו ייעדו את עצמם.

דתן ואבירם היו אנשים פסימיים. את המסע של ישראל במדבר ראו הם כהרפתקה מסוכנת וחסרת אחריות. אם לאחר חטא המרגלים נודע לעם שסופם למות במדבר בלא שיגיעו לארץ, הם, כבני אדם מעשיים, ידעו עוד במצרים שמשה מושך את העם בחלומות דמיוניים. "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר?". הסיכוי היחיד שהיה לעם, אם נותר כזה, הוא לחזור למצרים. הלא הם שאמרו - "נתנה ראש ונשובה מצרימה". אם הם יקבלו את ההנהגה על העם, זהו הצעד שיעשו. עם זאת, ברור, שלמרות שדתן ואבירם משוכנעים היו בחיוניות החזרה למצרים, לא היו יכולים הם לפתות את העם למרוד במשה על רקע הדרישה הזאת. סוף כל סוף, הרי במרים מצפה להם עבודת פרך, וסביר להניח שהיא תהיה קשה עוד יותר מאשר לפני הבריחה. דתן ואבירם לא היו יכולים לצפות בנסיבות אלו שלפרולטריון תהיה מספיק תבונה להעדיף לחזור למצרים - ארץ תרבות, במקום לחיות כנוודים במדבר. לכן, העדיפו הם לנצל את קורח ולתת לו לנהל את המרד הפרטי שלו ובדרכו הוא, עד שההנהגה תוגש להם על מגש של כסף.

קורח היה אדם אופטימי. במקום לחזור לעבר הבטוח אבל הקשה, העדיף הוא לצפות לעתיד שיכול להיות טוב יותר. כך הם דברי המדרש:

"וקורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו? אלא עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו. שמואל ששקול כנגד משה ואהרן… ועשרים וארבע משמרות עומדות מבני בניו, שכולן מתנבאין ברוח הקודש. אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אובד?".

שבוי בדמיונות עצמו, התרוצץ קורח כל הלילה ופיתה את העם בטובות הנאה שעוד לא באו לעולם. בכלל היה קורח אדם יותר חברותי מדתן ואבירם, שאפילו בינם לבין עצמם לא הצליחו להסתדר (שני אנשים עבריים נצים). היתה לו לשון חלקה, חוש הומור ועירוב דעת עם הבריות עד שהיה מסוגל אפילו ללגלג על עצמו, וכתאור המדרש:

"בשעה שאמר לו הקב"ה למשה - 'קח את הלויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם, וזה תעשה להם לטהרם וגו'', מיד עשה כן לקורח. התחיל לחזר על כל ישראל ולא היו מכירין אותו. אמרו לו: מי עשה בך כך? אמר להם, משה עשה בי כך, ולא עוד אלא נטלוני בידי וברגלי והיו מניפין אותי ואומרים לי הרי אתה טהור…".

אין ספק שקורח היה מלא שמחת חיים.

אבל גם מצד התפקיד אליו ייעדו את עצמם דתן ואבירם, הם לא הוכשרו לתעמולה. לא היה נאה בדעתם למנהיג לרדת אל העם, להתערב בתוכו. דבר זה ראוי יותר לכהן גדול מאשר למנהיג. כך, בכל אופן, היו הם יכולים ללמוד מתוך הדגם המוצלח, משה ואהרן, שאותם רצו הם לחקות. הלוא כן מצינו במדרש מפורש (תנחומא כ"י אוקספורד, פרשת חוקת):

"והיו ישראל אוהבים את אהרן יותר ממשה, לפי שהיה משה אומר, יקוב הדין את ההר. אבל אהרן היה משים שלום בין איש לחברו ובין איש לאשתו".

לסיכום, דתן ואבירם לא היו יכולים לקוות ליטול את ההנהגה ממשה ללא קורח. וכיון שהכירו היטב בערך עצמם, לא חששו דתן ואבירם לתת לקורח לשחק תפקיד ראשי בשלב הזה של המרד. גם לקורח לא היו יומרות לקחת תפקידי מנהיגות ביום יום, ולעבוד את העבודה האפורה של השגרה. דיו בכך שילבישו אותו שמונה בגדים, יקשטו אותו ככלה ויושיבו אותו באהל מועד. כך התקיימה ההרמוניה בין קורח לדתן ואבירם.

ו

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם… וידבר אל העדהלאמור סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה… ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם מסביב". השליטה במצב חוזרת לידי משה, מתברר שכל אותה התקהלות שהקהיל קורח - אין לה בסיס. בשעת המבחן אף אחד מבני ישראל אינו נשאר עם קורח, דתן ואבירם. לא הועילו לקורח הפיתויים ודברי הליצנות, גם נאומם המתסיס והמגרה של דתן ואבירם לא הרשים. אזהרה אחת מפי משה הצליחה לדחות את התעמולה שקורח עשה בלילה שלם, ואפילו און בן פלת, שהטצרף בתחילת המרד לדתן ואבירם, פרש. כנראה, מאותו טעם שהוא פרש, פרשה כל העדה, ובלשון המדרש: "מאי נפקא לך מינה, אי מר רבא את תלמידא, ואי מר רבה את תלמידא". בסופו של דבר, נשאר במחלוקת רק אתם שהיה להם אינטרס אישי. קורח, דתן ואבירם רצו שררה. ומאתיים וחמישים הלויים רצו כהונה. כל השאר העדיפו לא להסתכן, ואף אם לא כולם היו שלמים עם מנהיגות משה, ספק גדול אם העדיפו במקומו את דתן ואבירם, שהיו אנשים קשים, ועל כל פנים נמנעו מלעמוד לצידם בגלוי.

אנו יכולים לתאר לעצמנו את הפתעתם של דתן ואבירם כאשר מצאו עצמם לבד. לא כך תיארו הם את השתלשלות המאורעות. עתה התברר להם שהם טעו כאשר סמכו על תעמולתו של קורח. קורח נכשל במשימתו, ויחד איתו הפסידו הם. אבל דתן ואבירם התעשתו במהירות. אם הם מפסידים, לפחות יעשו זאת בכבוד. "ודתן ואבירם יצאו נצבים", בעמידה זקופה, גאים. הם לא מתחרטים, אין להם במה להתבייש. אמנם הם לא הצליחו למשוך את העם אחריהם, אבל זהו הכישלון של קורחף ולא שלהם. ועכשיו, כשסופם קרוב, זהו הזמן לסגור חשבונות עם משה ואהרן ועם כל העולם. בלשון המדרש:

"'ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם' - כיון שראו כך שנסתלקו ישראל מסביבותיהם, יצאו מחרפין ומגדפין, שנאמר: 'יצאו נצבים', ולהלן כתיב: 'ויגש הפלישתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום'. "

לא נתפלא אם הם כיונו חלק מהחרפות והגדופים כלפי קורח, לפחות בליבם.

וקורח עצמו להיכן הלך? ובכן, אם דתן ואבירם מופתעים היו למצוא את עצמם לבד, הרי קורח היה ממש נבוך. משהו בתכנית השתבש באופן חמור. הכיצד הוא בצד אחד וכל ישראל בצד שני? הרי זהו מצב מופרך לגמרי! אין ספק שחלה פה טעות איומה. חסד עשה עמו משה שפתח לו את פי האדמה, כדי שיוכל לקבור את עצמו בתוכה - מרוב הבושה…

ז

"ויאמר משה: בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מליבי. אם כמות האדם ימתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם ולא ה' שלחני".

פסוקים אלו מציבים בפנינו שאלה קשה. הרי ציטטנו את דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ח, שישראל לא האמינו במשה רבנו בשל האותות והמופתים שעשה, אלא כיון שהשיגו באופן בלתי אמצעי את הקול מדבר עמו במעמד הר סיני, ושם נאמר: "וגם בך יאמינו לעולם". האם משה ממיר את מעמד הר סיני במופת של רעידת אדמה?

הרמב"ם אינו מתעלם משאלה זו, ואלו דבריו שם:

"…אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצרים - קרע את הים והצלילם בתוכו. נצטרכו למזון - הוריד את המן, צמאו - בקע להם את האבן, כפרו בו עדת קרח - בלעה אותם הארץ, וכן שאר כל האותות".

אין לאותות ערך חיובי מצד עצמם כראיה על הנבואה. שאם כן, היה על משה לעשותם ללא מטרה נוספת, בלי לחכות לרדישת ישראל, אלא באופן של לכתחילה. וכיון שאין הדבר כך, עלינו לחפש את מטרת האותות בסיבה שכרמה אותם, בארוע שקדם להם. מה הסיבה שגרמה לפתיחת פה הארץ? "כפרו בו עדת קרח".

והנה דבר זה כשלעצמו צריך לימוד. הניחא דתן ואבירם שכפרו - אין מביאים ראיה מן הרשעים. אבל פשט הפסוק "בזאת תדעון" פונה אל קהל ישראל. כיצד נסביר שישראל פקפקו במשה לאחר מעמד הר סיני? ונזכור, שאין דומה מרי זה של דתן ואבירם לשאר תלונות ונסיונות של ישראל עד עתה. דתן ואבירם לא דרשו שום דבר, אלא כפרו במשה, באהרן ובתורה כפירה לשמה, וההתחברות שלהם לקורח ועדתו היתה טקטית בלבד, כפי שביארנו. אם נניח שחלק מאותה כפירה לשמה חילחלה לישראל, הרי אנו מטילים דופי באמונתם, והרמב"ם לימדנו שלאחר מעמד הר סיני אמונת עם ישראל היתה "אמת שאין בו דופי". מה גרם, אם כן, למשה לצאץ באותה הצהרה חריפה וחסרת תקדים - "אם כמות כל האדם ימתון אלה… לא ה' שלחני"? המדרש אינו מהסס לחדד את הדברים ולהעמידם על תכליתם:

"כך אמר משה לפני הקב"ה, אם מתים הם על מטותם כדרך שכל בני אדם מתים והרופאים עולים ומבקרים אותם כדרך שכל החולים מתבקרים, אף אני כופר ואומר: ודאי אין תורה ניתנה מן השמיים" (תנחומא, כ"י רומי)

תשובת דבר זה, כי אכן אמונתם של ישראל היתה אמונה שנובעת מ"אמת שאין בו דופי". מעמד הר סיני היה ראיה אמיתית שאי אפשר לטעות בה, כי המוחש לא יוכחש. אבל על מנת לקבוע את האמת באדם, על מנת שה'אמת' תהיה גם 'אמונה', זקוקים אנו לתודעה, לחויה ולרגש. וכאן יכול להיות נתק שיגרום לכפירה, כי אין השכל שולט באדם תדיר. גדול כוחו של היצר לטמטם את האדם, כגודל כוחה של ליצנות לדחות מאה תוכחות, כגודל כוחו של השוחד לעוור עיני פיקחים. ואף שמעמד הר סיני מאז ועד עתה הוא היסוד האמיתי לאמונתנו, אולם כעתה כן אז לא ניטלה הבחירה מהאדם. הרשות בידו לעצום עיניו ולאטום אוזניו, ללכת בשרירות ליבו, וכביכול לא היה מעמד הר סיני, לא ניתנה תורה מהשמים. וזאת בדיוק היתה דרך פעולתו של קורח. בליצנות ובפיתויים (שוחד) הצליח הוא לפגום באמונתם של ישראל, אף כי הוא לא נגע באמת שהיא היסוד לאמונתם, במעמד הר סיני. מעתה נבין, שכשאר משה פונה אל ישראלף פונה הוא בדרכים שיפעלו יותר על הרגש מאשר על השכל. בנאומו הוא משתמש באמצעים ריטוריים ומצהיר הצהרה מדהימה ודמגוגית. לאחר מכן הוא דואג שלדתן ואבירם תהיה מיתה משונה דווקא, שתהיה מלווה במהומה, באעש ובמהפכה - הכל כדי להרשים ולהגדיל את היסוד החוויתי. בדבר שיראל התקלקלו - בו מנסה משה לתקן.

ח

לעומת הסוף המפורט ומלא העוצמה של מחלוקת דתן ואבירם (פסוקים כה'-לד'), בולטת הלאקוניות של סוף מחלוקת הלויים: "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת". פסוק אחד, ללא נאום או תוכחה מפי משה, ללא בהלה או יראה אצל ישראל. דומה, שבליעת האדמה העמידה בצל את שריפת המאתיים וחמישים. במנוסת ישראל מפני פי הארץ, לא שמו ליבם אל השריפה שפרצה לידם. כביכול דתן ואבירם "גנבו את ההצגה", ואותם שהיו המניעים לפתיחת המחלוקת - נשכחו. הסבר הדבר הוא באופי השונה של המחלוקות. במחלוקת הלויים לא היתה כפירה במשה, רק טענה יחידה שנבע מפקפוק, ולכן הורשתה היא לעמוד למבחן. המבחן היה חופשי ובתנאים ידועים מראש. יתירה מזאת, היה תקדים לעונש המקטירים קטורת זרה. נדב ואביהוא, שני בניו של אהרן, מתו בהקטירם קטורת זרה. ואם הם לא רוחמו, לא היו מאתיים וחמישים הלויים יכולים לצפות לרחמים. הסיכון היה ידוע, המקטירים בחרו בו והפסידו. תם המבחן, נסתיימה המחלוקת. עוד ביארנו, שמשה לא חשב לעשות את מבחן הקטורת בפומבי. אותה התקהלות שהקהיל קורח לחזות במבחן לא היתה לרוח משה כלל, וכמעט הביאה כליה על ישראל. לכן ניצל משה את מותם של דתן ואבירם, כדי להסב את תשומת הלב מהלויים. נוסף על כך, מחלוקת דתן ואבירם מצד עצמה פגמה בישראל יותר מאשר מחלוקת הלויים. וכבר ביארנו דבר זה בהרחבה.

אולם, גם משריפת הלויים יוצאת תועלת כלל ישראלית. "ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחשת אשר הקריבו השרפים וירקעום צפוי למזבח, זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטרת לפני ה', ולא יהיה כקרח וכעדתו, כאשר דיבר ה' ביד משה לו".

לולא סוף הפסוק היינו נשארים תמהים: מה זכתה מצות לא תעשה זו לזיכרון תמידי, יותר משאר המצוות? בא הפסוק ולימדנו: "ולא יהיה כקרח וכעדתו". לא בא זיכרון זה אלא למנוע מחלוקת נוספת על הכהונה. "לא יקרב איש בר - אפילו משבט לוי - אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטרת", והוא הדין לכל שאר עבודות הכהן. כפי שהקטורת ייצגה את כל עבודות הכהונה במבחן, כך מייצגת היא כאן את כל עבודות הכהונה. הדגש בזיכרון הוא לא על איסור עבודת כהונה בזר, אלא על המחלוקת שהיתה על איסור זה. פרשה זו, אם כן, חותמת את מחלוקת קורח והלויים. ע"י ריקוע המחתות נמנעת המשכיות המחלוקת או פריצתה מחדש בעתיד.

ט

"וילונו כל עדת ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר אתם המתם את עם ה'". לא עברה יממה אחת ממיתתם הדרמאטית של דתן ואבירם ועדתם, משריפת מאתיים וחמישים איש מקטירי הקטורת, מהצהרתו של משה "בזאת תדעון כי ה' שלחני" - וישראל מתלוננים שוב. אתמול נסו מפי האדמה בבהלה, וקראו: "משה רבנו, הצילנו!", והיום נקהלים הם על משה ואהרן בתלונה - "אתם המתם את עם ה'". הרי זה דבר הדורש עוז, חוצפה ואומץ בלתי רגילים. מהי הסיבה לפריצת אותן תכונות בצורה כה פתאומית? מה התרחש בין אתמול להיום שגרם לבני ישראל התמרמרות כה עזה, עד שנקהלו על משה ואהרן, והביאו על עצמם מגפה שמתו בה ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש?

כך מפרש הרשב"ם:

"על דתן ואבירם אנו מודים שחטאו, אבל המאתיים וחמישים שמתו כמיתת נדב ואביהוא - אתם הרגתם אותם, שציויתם להקטיר הקטורת".

להנחה שתלונת ישראל היתה על השרופים, מסכימים כל המפרשים. לא נבדלו זה מזה אלא בהסבר התלונה מודע מואשמים משה ואהרן בגרימת מותם של השרופים. פירוש זה אינו מתיישב יפה עם דברינו עד כאן. אם מפרשים אנו שאותם השרופים ביקשו כהונה, קשה מה פגם מצאו בני ישראל במבחן הקטורת. סוף כל סוף הרי הקטרת הקטורת היא עבודה יום יומית של הכהן ואם אותם לויים אינם יכולים לעשות אותה, כיצד אפשר לעשותם כהנים? יותר מזה קשה ציווי ה' לרקע את המחתות לציפוי המזבח "זכרון לבני ישראל": ביארנו שהזיכרון נועד למנוע את המשך המחלוקת, והנה לא עובר יום אחד, הזיכרון עדיין טרי, ובכל זאת ישראל אינם מקבלים עליהם את תוצאות המבחן. האם אין זה מעיד על כישלון גמור לאותו מעשה סמלי שלא מילא את תפקידו? אולם סתירת פירוש זה תתברר לנו באופן מוחלט ממבחן המטות שנערך אחר כך. אם נצמדים אנו לפירוש רבנו חננאל שהמאתיים וחמישים היו כולם לויים, לא ייתכן לפי הרשב"ם ושאר המפרשים שום הסבר למבחן המטות, כפי שהעיר הרמב"ן, ודי בזה.

על כן נראה לי לפרש, שתלונת בני ישראל לא היתה על השרופים. בני ישראל קיבלו את תוצאות המבחן ללא תרעומת או הפתעה, ומחלוקת הלויים חתמה בריקוע המחתות לציפוי המזבח והצבת זיכרון לבני ישראל למען לא יהיו כקורח ועדתו, הכל כפי שפירשנו. אין בידינו ברירה אלא לפרש שתלונת בני ישראל היתה על הבלועים. היתכן? האם על מיתת אותם רשעים דתן ואבירם יצאו ישראל נגד משה? הלאלה יקרא "עם ה'"? היתכן שבעבור אותם רשעי מתו עוןד ארבעה עשר אלף ושבע מאות מבני ישראל? אין ספק שהדברים נראים רחוקים וזרים ומחייבים הסבר.

י

כבר הזכרנו שדתן ואבירם גילו התנגדות למשה עוד במצרים, והם היו מראשי המתלוננים בכל מקום. חז"ל מונים עשרה נסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במדבר עד חטא המרגלים, על פי הפסוק - "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי". המפרשים הפשטניים, ראב"ע ורשב"ם, לעומת זאת, אינם רואים במספר עשר מחייב, והם מפרשים עשר פעמים - כמו עשרת מונים, פירוש מספר מופלג. מכל מקום, ברור שאותם נסיונות הם שיא מסויים, תמרור בדרכם של ישראל במדבר. האם נוכל לשער את הלך הרוח בקרב בני ישראל בין נסיון אחד לשני? התורה אינה מוסרת לנו יומן מסע מפורט דבר יום ביומו. האם נוכל לדמיין את השפעת דתן ואבירםעל העם בין מרי למרי באותה שנה וחצי מיציאת מצרים ועד עתה? מצב העם כאומה ודאי שלא היה יציב לאורך כל אותה תקופה. היו זמנים של התרוממות רוח ודרגה רוחנית גבוהה, לצד תקופות של שפל, קוצר רוח ומיעוט אמונה. אין דומים ישראל של "ויחן שם ישראל כנגד ההר" לעם הבוכה למשפחותיו בקברות התאוה. אולם דתן ואבירם עצמם, אם נמשיך את מגמת המדרש, לא חלו בהם תנודות נפשיות מקצה לקצה, אלא הם ברשעם מתחילתם עד סופם. האם בין מרי למרי ישבו הם בחיבוק ידיים?

נראה לי לדרוש, שהשפעתם היום יומית הייתה כפולה, ובשני כיוונים. מצד אחד, היו הם הגרעין הקשה של המתלוננים בכל מקום ובכל זמן, יום יום. אם אנו מוצאים שבני ישראל מתלוננים ודורשים מים או בשר וכדומה, נוכל להיות סמוכים שקדמה לאותה התפרצות "עבודת הכנה" של דתן ואבירם. טבעו של מתלונן להטות לב חברו לצידו; אין הוא יכול לראות אדם יושב בטובה, בעוד שהוא סובל. לכך ילך הוא ויסביר לכל אדם מדוע רק נדמה לו שטוב לו, כשבעצם רע מאוד, והוא אפילו אינו מרגיש. אין אני טוען שלדתן ואבירם היתה השפעה תמידית על העם, וכבר דרשתי שהם לא היו טיפוסים חברותיים. אבל בקהל של כשני מיליון אנשים, נשים וטף, ההולכים במדבר בלי ידיעה מתי חונים, מתי נוסעים, מאיפה יהיה להם אוכל מחר וכדומה, טבעי הדבר שיהיו כמה ממורמרים בשולי המחנה והם גילו את דתן ואבירם כאנשים שיכולים לשמש להם פה, גברים כלבבם. כאשר הלחץ והתסיסה הגיעו לשיא מסוים, כמו בקברות התאוה, או כאשר הצורך והחיסרון הפכו קיומיים ובלתי נסבלים יותר, כמו במרה, פרץ המרי. אבל מצד שני, נוכחות דתן ואבירם ופעולתם היתה ממתנת במובן מסויים כי היא ניקזה אליהם את כל אותם מתלוננים בין מרי למרי. דתן ואבירם היוו כעין שסתום לחץ האוגר בתוכו תלונות וזעם מכל העם עד שהוא מתפרץ.

נצייר בדמיוננו אדם מר נפש בשעה שהוא בא אל דתן ואבירם וטוען בפניהם על המצב הקשה, והם עונים לו כדברים האלה: "מובן שאתה צודק. אבל בכל אשמים משה ואהרן. עוד במצרים התנגדנו להם, אבל אף אחד לא שמע לנו, כולם היו באופוריה, ועכשיו אתם בוכים. בכל אופן לא ניתן להם להמשיך להנהיג את העם. אנו נצא מולם ונגיד להם את הכל ישירות. הם חושבים שאנחנו עוורים ולא רואים לאן הם מובילים אותנו, אבל בהזדמנות המתאימה נראה להם שלא כולם טיפשים כפי שהם חושבים…". הרי אותו מר נפש יוצא מנוחם אחרי שהתפרק אצלם. והם אכן עשו זאת. הלוא כה היו דבריהם למשה "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר?… העיני האנשים ההם תנקר?". כך מדברים אנשים אמיצים, אנשים הראויים להיות מנהיגים.

כיצד מגיב משה? במקום לענות באופן ענייני או להציע מבחן הוגן (כעין מבחן הקטורת), שיאפשר את החלפת ההנהגה, משתמש הוא בכח, באופן אכזרי, ובמין מיתה משונה הוא מאבד את דתן ואבירם. אבל לא רק אותם. אפילו ילדים קטנים, תינוקות רכים שלא חטאו, גם אותם מאבד הוא ללא רחמים. כך גבר הדיקטטור על האופוזיציה שלו. ועתה, ללא כל ביקורת ציבורית, מה ימנע בעדו מלעשות בעם כרצונו?

זו היתה תחושתו של העם בשעה שנקהלו בעירבוביה, ללא הנהגה, על משה ואהרן בטענה - "אתם המתם את עם ה'!". צריך לציין, שבסופו של דבר, דתן ואבירם אינם מתגלים כאמיצים במיוחד. את תשובתם הפרובוקטיבית למשה הם שולחים ע"י שליח, כאשר הם עצמם נשארים ספונים באהליהם עם משפחתם וחבריהם. אין בהם העוז לעמוד מול משה ולהגיד לו את הדברים ישירות. אין הם יוצאים מאהליהם, אלא לאחר שישראל מסתלקים מסביבותיהם, כאשר מכירים הם בכשלונם. רק בסוף דרכם, כאשר אין להם עוד מה להפסיד, מעיזים הם לצאת ניצבים, מחרפים ומגדפים. בכל אופן, אין דברים אלו סותרים לתחושה של ישראל שתיארנו. ישראל עשו את החשבון שלהם, לא של דתן ואבירם, וסוף כל סוף אותן דקות אחרונות שלהם היו מרשימות. נסכם, אם כן, את הגורמים השונים להתקהלותם של ישראל על משה ואהרן:

א. מיתתם של דתן ואבירם, שהיו עד אז מנהיגי האופוזיציה.

ב. אופן הכרעת המחלוקת, לא על ידי מבחן ענייני והוגן, אלא על ידי הפגנת כח חד צדדית.

ג. מותן של כל משפחות דתן ואבירם, כולל הילדים הקטנים.

אין לזלזל במותם של הילדים, אותם קטנים שלא חטאו. גם המדרש מדגיש את מיתת התינוקות כמדד לחומרת העוון:

"אמר ר' ברכיה: כמה קשה המחלוקת, שב"ד של מעלה אינן קונסים אלא מבן עשרים שנה, וב"ד של מטה מבן שלש עשרה שנה, ובמחלוקתו של קורח תינוקות בני יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית".

נשים לב שאין המדרש נותן הסבר (או רומז על קיומו), אלא מצביע על גורם בלבד.

באשר לביטוי "עם ה'" - הנראה בעיני, שזוהי חזרה על דברי דתן ואבירם - "ומדוע תתנשאו על קהל ה'". ישראל משתמשים בביטוי דומה כדי להזכיר את טענת דתן ואבירם, להדגיש את הזדהותם. יתכן גם ש"עם ה'" חוזר למשפחותיהם (שכללו ודאי עשרות נפשות), שמתו ללא שייכות ישירה למחלוקת.

יא

"ויהי בהקהל העדה על משה ואהרן ויפנו אל אהל מועד". מי פנה? ניתן לפרש שהעדה, תוך כדי ההתקהלות על משה ואהרן, פנתה לעברם בכיוון אהל מועד, שם הם עמדו. אבל יש לי לפרש שמשה ואהרן פנו אל אהל מועד, הסבו פניהם מן העם מתוך יאוש, מכירים בחוסר יכולתם להתמודד שוב עם מחלוקת נוספת. כל מה שהסברנו לעיל אצל מחלוקת דתן ואבירם תקף כאן וביתר שאת, כי מופת בליעת האדמה הוכח כבלתי יעיל. בדרך אגב נציין, שתלונה זו מחזקת באופן ברור את גישת הרמב"ם למופתים. פה רואים אנו בעין כיצד מופת, שהיו לו כל הנתונים להרשים ולהשפיע - נאום דרמאטי, בריאה חדשה, מיתה משונה, מאורע שנגע בכל אחד באופן אישי ("וכל ישראל נסו לקולם") - מאבד את השפעתו כבר למחרת היום. במצב זה, כאשר אומר ה' למשה - "הרמו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע", יודע משה שאין לו מה להתפלל. השתיקה הכפולה של משה, כלפי העם וכלפי א-להים, גרמה למותם של ארבעה עשר אלך ושבע מאות מישראל.

יב

מבחן המטות מסיים את פרשת קורח. פסוקים אלו מעוררים מספר שאלות.

מה היתה מטרת המבחן? רש"י והרשב"ם פירשו שהמבחן היה על הכהונה. אם כן, מה השתנה מבחן זה ממבחן הקטורת? והיכן היו אותם שנים עשר נשיאים, כאשר המאתיים וחמישים "נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם" הקטירו את הקטורת? הרי המספר מאתיים וחמישים אינו מספר סגולי, הוא אפילו אינו מתחלק בשוה למספר השבטים. אם מאתיים וחמישים בכורים ממבחר ההנהגה נכשלו, מה גרם לאותם שנים עשר נשיאים טריים שנבחרו רק עתה, להתעורר ולהתייצב למבחן החדש? הרמב"ן מפרש שמבחן זה שונה ממבחן הקטורת: בעוד שמבחן הקטורת היה על הכהונה, מבחן זה הוא על הלוייה. פירוש זה מתיישב עם הפסוקים, אבל יתכן רק לשיתטו על היחס בין הכהונה והלויה, כפי שציינו לעיל.

המשותף לשני הפירושים הוא, שהם מציגים את הנשיאים כתובעים מצד הבכורה. מובן, שלפירוש רבנו חננאל ולשיטתנו עד כאן לא יתכן לפרש כן. פרשנו שתלונת בני ישראל היתה המשל למחלוקת דתן ואבירם, ומבחן זה הוא תגובה לתלונה. אם כן, המבחן הוא בין הנשיאים וראשי השבטים לבין משה על ההנהגה המדינית. כבר ביארנו מדוע מבחן כזה הוא בעייתי, ומדוע משה נמנע ממנו. אולם העם דרש אותו ולא התפשר, ולכן באה כאן היוזמה מאת ה', לעומת מבחן הקטורת, שמשה הוא שיזמו. לולא היה מצוה ה' את משה על כך, לא היתה למשה רשות לבצע מבחן כזה. ובכל זאת דרישתם של ישראל לא התמלאה לגמרי. לא משה עמד למבחן, אלא אהרן. פירוש: אהרן עמד ככהן, כי על הכהונה כבר התקיים המבחן והוכרע, אלא כנציגו של משה. וביתר ביאור: אי אפשר היה לרשום את שמו של משה על מטה לוי, כדי שלפחות לכאורה לא יצטרך הוא לעמוד למבחן מתוך עמדה שוה עם שאר הנשיאים. לכן ציוה ה': "ואת שם אהרן תכתב על מטה לוי", כי אם נחפש את הביטוי החזק ביותר למנהיגותו של משה, הרי זו בחירת אהרן אחיו הגדול לכהונה, הוא וזרעו אחריו, והכתרתו ככהן גדול. הא ראיה, שעל כך יצאו נגדו קורח ומאתיים וחמישים משבטו, ועל ידי זה התגלגלה מחלוקת דתן ואבירם. לכן מיוצג משה במבחן על ידי אהרן - "כי מטה אחד לראש בית אבותם".

ביטוי זה - "כי מטה אחד לראש בית אבותם", קשה מאוד. רש"י פירש: "אע"פ שחלקתים לשתי משפחות, משפחת כהונה לבד ולויה לבד, מ"מ שבט אחד הוא". כן פירש גם האב"ע. פירוש זה מוקשה מיסודו. ההנחה העומדת ביסודו היא שהכהנים הם חלק משבט לוי, חלק נפרד או חלק אורגאני. אבל הרי בדיוק הנחה זו עומדת למבחן! הרי ישראל טוענים שבחירת אהרן ובניו לכהנים ע"י משה היא מדעתו. אם כן, מי אמר ששבט לוי הוא שנחלק ללויה וכהונה? אולי דווקא שבט יהודה נחלק לשתי משפחות, שבט יהודה וכהנים? לא ברור גם מהו הדבר שאותו ציווי מנסה למנוע. וכי יעלה על הדעת שבלעדי ציווי זה היה משה מכין שני מטות, אחד ללויים ואחד לכהנים, ועל המטה של הכהונה הוא היה רושם אהרן? אם כן, לשם מה המבחן? אם תוצאות המבחן ידועות מראש, שוב אין טעם לערוך אותו!

גם מבחינה דקדוקית הפסוק קשה. לפי פירוש רש"י, צריך היה להיות כתוב - "כי מטה אחד לראשי בית אבותם", וכי יעלה על הדעת שני מטות לראש אחד?

אינני יודע לפרש את פשט הפסוק, אבל על כל פנים אני יכול לדרוש אותו. "ואת שם אהרן תכתב על מטה לוי", אע"פ ששמך היה צריך להיות על מטה זה, "כי מטה אחד לראש בית אבותם". הכתוב מכסה מפנינו את הטעם המפורש, מהסיבה שביארתי למעלה, אבל רומש - משה ואהרן הם הנהגה אחת. אפשר להעמיד את אהרן בראש שבט לוי במקום משה בלי לפגום במבחן. ואולי כך הוא פשט הפסוק: "ראש בית אבותם" - אלו משה ואהרן, העומדים יחד בראש שבט לוי, ולהם מטה אחד. כל נראה לי לפרש, אבל אינני יכול לומר קבלו דעתי, השומע ישמע והחדל יחדל.

נוסיף עוד, שהעם לא הבדיל בין משה ואהרן, ולא חילק בין מלכות לכהונה. בכל תלונה שמתלונן העם, פונה הוא לשניהם יחד. גם הפעם, כאשר מתלונן העם על משה, הוא פונה לשניהם: "ויהי בהקהל העדה על משה ועל אהרן". לכן היה אהרן יכול להשתתף במבחן על ההנהגה. מנגד, אין זה פוגע במעמד משה כנביא ה' ובתורה מן השמים, כי רק משה קיבל את התורה, ואילו אהרן אחיו למד אותה ממנו כמו כל ישראל.

מעתה ברור מפני מה היה המבחן דווקא ע"י מטה; כי אם מחתה היא סמל לכהונה, הרי מטה הוא סמל מובהק לממשלה, וכמאמר הפסוק - "מטה עז שבט למשול" (יחזקאל, י"ט, יד'). עוד יש לשים לב, שאין בפסוקים שום רמז לכהונה או ללויה. מטרת המבחן מנוסחת ע"י ה': "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח". לעומת מבחן הקטורת, שבו אומר משה: "והיה האיש אשר יבחר ה' בו הוא הקדוש", כאן לא מדובר בקדושה, אלא במעמד חילוני (אם כי השלכות דתיות חמורות), והבחירה היא בין אנשים ולא בין שבטים.

כך נסתיימה מחלוקת דתן ואבירם. ההכרעה באה מה', כמו במבחן הקטורת, אבל משה ואהרן היו במעמד שוה לשאר העומדים במבחן, שלא כמו בבליעת הארץ. העם נאלץ לקבל על עצמו את הדין, כפי שבסיום מחלוקת הלווים נצטוו על ריקוע המחתות ציפןי למזבח, כזיכרון למען לא יהיו כקורח ועדתו, כך גם בסיום מחלוקת דתן ואבירם, מצווה משה להשיב את מטה אהרן למשמרת, כדי שלא תתרחש עוד מחלוקת על ההנהגה.

יג

הסיום הלאקוני של מבחן המטות - "ויראו ויקחו איש את מטהו" - מעורר הרהורים על חלקם של נשיאי השבטים בפרשה. ארבעה עשר אלף ושבע מאות נפשות מישראל מתו במחלוקת זו, ואותם נשיאים - כביכול אין זה מעניינם. ניסו, לא הצליחו, ודי - בלי צער, בלי חרטה.

יש לי לדרוש, שהנשיאים לא חפצו כלל במבחן זה נגד משה ואהרן, וכל המבחן לא התקיים אלא להשביע את רצון העם. הן עד עתה הם לא הוזכרו כלל, ובמחלוקת דתן ואבירם לא השתתפו. אולם לאחר שדתן ואבירם מתו, לא נותרו מתנגדים למשה שראו את עצמם כמנהיגים. דבר זה לא מנע מהעם להיקהל על משה ואהרן למחרת, מתוך התמרמרות וזעם, אף ללא הנהגה חליפית. בכל אופן, כאשר מגיע המבחן, חובה להציג מול משה מנהיגים במקום דתן ואבירם. מהיכן יקח העם תוך יום אחד מנהיגים אופוזיציוניים שיסכימו להתמודד עם משה? אין. הנשיאים, כראשי השבטים, אולצו בלחץ העם להציג את מועמדותם נגד משה. אין זה משנה לענייננו שרשימת שמות הנשיאים על מטות השבטים היתה בציווי מאת ה'. הציווי היה על מנת לעמעם את הגוון הדמוקרטי של המבחן, אבל אם ראשי השבטים לא היו רצויים לעם כנציגיהם, לא היתה שום תועלת במבחן, וכאילו הוא לא התקיים.

עוד אדרוש, שאחרי שמשה הוציא את המטות לפני הנשיאים, לפחות בסתר ליבם הם היו מרוצים. לרגע חששו שכל טורח העם הזה, שכל כך קשה לרצות אותו ושמרבה לבקר את מנהיגיו, יפול על כתפיהם. לכן "ויקחו איש מטהו" - כדי להראות אותו לשבטם: הנה המטה לפניכם ראיה שלא נבחרתי, וכי מה היה בידי לעשות?

סוף דבר

פרשת קורח מציגה בפנינו פלא. עם עבדים שהיה משועבד במצרים יותר ממאתיים שנה, יוצא לחופשי, והנה תוך שנה וחצי אחרי השחרור, דורש הוא כבר שיוויון והחלפת הנהגה, מושגים שלא הכיר אותם כעם עבדים, ושלא היו ידועים בכל העולם התרבותי דאז. נשים לב גם ממי העם דורש דברים אלו - ממשה, שגדל בארמון מלכים אצל פרעה, ולו הם חייבים את שחרורם! שני דברים הם דורשים. שיוויון בעבודת המשכן והחלפת ההנהגה המדינית או העמדתה במבחן עם האופוזיציה. לדרישה הראשונה נענה משה ומקיים את מבחן המחתות. אבל לדרישה השניה אין הוא יכול להענות, והוא מאבד את דתן ואבירם. העם אינו מרפה עד שמתקיים מבחן המטות. לעניות דעתי, זוהי התגלות של תכונה מיוחדת לעם ישראל, שאם כי בגילויה הנוכחי, העוברי והמגושם, היא שלילית, אבל כשהיא מחוברת למקורה בשיאה הטהור ובגילויה היותר עדין, היא התכונה שאיפשרה יותר מאלפיים שנה לאחר מכן הדחת נשיא ישראל (רבן גמליאל) ע"י פחמי (ר' יהושע) ודי בזה הערה.

---